מצב של מתח עז שרר במסדרונות השיחות המתקיימות באתר הנופש בורגנשטוק שבשוויץ בין המשלחות האיראנית והאמריקאית, בעקבות דיווחים על עזיבת המשלחת האיראנית את מקום המפגשים ביום ראשון בערב. צעד מפתיע זה הגיע לאחר הצהרות חריפות שהשמיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בהן איים לתקוף צבאית את הרפובליקה האסלאמית אם חיזבאללה הלבנוני לא יפסיק את מה שכינה 'התגרות בצרות'.

מקורות תקשורת רשמיים בטהראן דיווחו כי המשלחת עזבה את הבניין בו מתקיימים המשא ומתן לאחר כ-80 דקות של דיונים שתוארו כקשים. המקורות הבהירו כי ההודעה שפרסם טראמפ בפלטפורמה החברתית שלו נחשבה 'פוגענית' ופרובוקטיבית, מה שדחף את המשא ומתן האיראנים לנקוט עמדת מחאה על ידי השעיית נוכחותם באולם הישיבות.

מנגד, עלו דיווחים סותרים לגבי אמיתות הנסיגה המלאה, כאשר מקורות דיפלומטיים ציטטו מתווכים קטארים ופקיסטנים כי המשלחת האיראנית עדיין מעורבת בתהליך המשא ומתן. דיפלומט בכיר אישר כי המתווכים לא קיבלו כל הודעה רשמית על כוונה לעזוב סופית, וציין כי מה שאירע עשוי להיות השעיה זמנית של הישיבות במחאה על הרטוריקה המדרדרת המגיעה מוושינגטון.

נשיא ארה"ב פרסם בפלטפורמת 'טרוט סושיאל' אזהרה חריפה שבה דרש מאיראן לרסן מיד את בעלות בריתה באזור. טראמפ איים במכה צבאית שתעלה בעוצמתה על ההתקפות שביצעה ארה"ב בשבוע שעבר, מה שהצד האיראני ראה כערעור יסודות 'הבנות איסלמבאד' שנחתמו לאחרונה בין הצדדים.

מצידו, יו"ר המג'לס האיראני והמנהל הראשי של המשא ומתן, מוחמד באקר קאליבאף, הגיב לאיומים אלה בקריאה לממשל האמריקאי לנקוט זהירות בהצהרותיו. קאליבאף הדגיש כי הכוחות המזוינים האיראניים נמצאים בכוננות עליונה ומוכנים להגיב לכל הרפתקה צבאית באופן בלתי צפוי, והדגיש כי טהראן היא זו שמחזיקה במושכות היוזמה בשטח.

בנוגע להתנהלות השיחות, הטלוויזיה הממלכתית האיראנית הבהירה כי הישיבה הראשונה לא עסקה בסוגיית הגרעין השנויה במחלוקת, אלא התמקדה בעיקר במנגנוני יישום מזכר ההבנות. הדיונים כללו גם את המצב הנפיץ בלבנון ואת הצורך בהפסקת המלחמה בכל החזיתות כתנאי בסיסי למעבר לשלבים מתקדמים של ההסכם הסופי.

למרות האווירה הטעונה, סגן נשיא ארה"ב, ג'יי די ואנס, הביע אופטימיות זהירה לגבי האפשרות לפתוח דף חדש ביחסים הבילטרליים. ואנס, המלווה בצוות בכיר הכולל את ג'ארד קושנר, תיאר את הפגישה כהיסטורית, ותהה אם שני הצדדים יצליחו לחולל שינוי מתמשך במזרח התיכון או שיחזרו לעימותי העבר.

בדוחא, ראש ממשלת קטאר, השייח' מוחמד בן עבד אל-רחמן, בירך על השלמת השיחות בשוויץ, והדגיש את ציפיית ארצו לבנות על צעדים אלה כדי להגיע להסכם מקיף. קטאר, יחד עם פקיסטן, ממלאת תפקיד מרכזי בקירוב עמדות בין טהראן לוושינגטון כדי לסיים את המלחמה ולטפל במחלוקות התלויות ועומדות מזה עשורים.

משא ומתן זה מבוסס על 'מזכר הבנות איסלמבאד' שנכנס לתוקף ב-18 ביוני הנוכחי לאחר חתימה אלקטרונית של הנשיאים פזשקיאן וטראמפ. ההבנות כוללות 14 סעיפים שמטרתם להפסיק את הפעולות הצבאיות, לפתוח מחדש את מצר הורמוז, ולהסיר את המצור הימי האמריקאי שהוטל על נמלי איראן.

אולם, דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאעי, הדגיש כי יישום הסעיף הראשון הנוגע להפסקת המלחמה בכל החזיתות, כולל לבנון, הוא המפתח האמיתי להתקדמות. בקאעי ציין כי ללא ערבויות ברורות להפסקת ההתקפות, לא יהיה ניתן להיכנס לפרטי ההסכם הסופי שאליו שואפים הצדדים הבינלאומיים.

בנוגע לסוגיית הגרעין, נשיא איראן, מסעוד פזשקיאן, הדגיש כי ארצו לא תוותר על זכותה הריבונית להעשיר אורניום למטרות שלום. פזשקיאן הביע את נכונות טהראן להציג ערבויות כתובות המאשרות כי אינה שואפת להחזיק בפצצה גרעינית, בתנאי שזה יתבצע תחת פיקוח הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ובמסגרת שתשמור על זכויות איראן.

מצד שני, הצד הישראלי עוקב אחר שיחות אלה בזהירות רבה, כאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו חזר על התחייבויותיו למנוע מאיראן להחזיק בנשק גרעיני בשום אופן. נתניהו הדגיש כי ההתפתחויות הפוליטיות הנוכחיות לא ישנו את האסטרטגיה של ישראל שמטרתה לסכל את השאיפות הגרעיניות של איראן, מה שמוסיף מורכבות חדשה לזירת המשא ומתן.

הדיווחים מצביעים על כך שהישיבה הראשונה בבורגנשטוק כללה בקשה איראנית לעזיבת העיתונאים את האולם לפני תחילת הדיונים הרשמיים, מה שמעיד על רגישות הסוגיות הנדונות. השאלה נותרה פתוחה לגבי יכולת המתווכים להכיל את השלכות הצהרותיו האחרונות של טראמפ ולהחזיר את המומנטום למסלול הדיפלומטי שהחל להתנדנד תחת נטל האיומים ההדדיים.

במקרה של המשך השיחות, צפוי שהן יימשכו 60 יום הניתנים להארכה, בהתאם למזכר ההבנות הראשוני. הקהילה הבינלאומית שואפת באמצעות סבבים אלה לנטרל את הפתיל של התפוצצות אזורית רחבה, במיוחד לאחר סגירת מצר הורמוז והסלמת הפעולות הצבאיות בלבנון המאיימות על יציבות אספקת האנרגיה העולמית.

איראן חייבת להפסיק מיד את שליחיה בלבנון מלהתגרות בצרות, ואם לא תעשה זאת, נכה בה בעוצמה רבה יותר ממה שעשינו בשבוע שעבר.

המתחים בשטח בעיר הנמל עדן התגברו זו היום השלישי ברציפות, כאשר גל המחאות העממיות הזועמות התרחב וכלל שכונות חדשות. מקורות מקומיים דיווחו כי המפגינים יצאו לגנות את הקריסה המהירה בשירותים הבסיסיים, ובראשם מגזר החשמל, בנוסף להידרדרות בתנאים הכלכליים והמחייתיים המטרידים את תושבי העיר.

בשעות המאוחרות של יום שלישי חלה התפתחות דרמטית, כאשר עשרות מפגינים ניסו להגיע לשער החיצוני של ארמון מעאשיק הנשיאותי, המאכלס את מטה הממשלה. עדי ראייה אישרו כי כוחות האבטחה שהופקדו על הגנת הארמון ירו אש חיה בצפיפות כדי לפזר את ההמונים, מה שהביא למותו של אחד המפגינים, אירוע שהחמיר את מצב התסיסה העממית ברחובות עדן.

האזורים העתיקים בעדן, ובמיוחד קריטר ואל-מעלא, הפכו לזירות עימות ומחאה, כאשר צעירים זועמים שרפו צמיגים וחסמו כבישים ראשיים. מהלכים אלו מגיעים במסגרת מה שהפעילים כינו 'מהפכת אל-פרשאן', בהתייחס לשביתות השבת הפתוחות שהחלו ביום שני בערב בדרישה לפתרונות שורשיים למשברים המתמשכים הפוקדים את העיר.

סרטונים שהופצו ברשתות החברתיות תיעדו פשיטות ומעצרים שבוצעו על ידי גורמי ביטחון נגד מספר אזרחים שהשתתפו בהפגנות. התמונות הראו את העצורים נלקחים על גבי כלי רכב צבאיים ליעדים לא ידועים, ללא כל הסברים רשמיים מהרשויות המקומיות לגבי מספר העצורים או ההאשמות המיוחסות להם עד כה.

מצדה, הוועדה הביטחונית במחוז עדן פרסמה הודעה בה הזהירה מפני הידרדרות לכאוס או פגיעה ברכוש ציבורי ופרטי תחת מעטה המחאות. הוועדה הדגישה בהודעתה שפורסמה היום, יום רביעי, כי היא תומכת בזכות האזרחים להביע את דעתם בדרכי שלום ולדרוש את זכויותיהם הלגיטימיות, אך הדגישה את הצורך לשמור על השקט הציבורי ולא לשבש את ענייני האנשים.

הרשויות הביטחוניות ציינו כי קיימים חששות מניצול תנועות עממיות אלו על ידי גורמים פוליטיים לביצוע אג'נדות פרטיות שאינן משרתות את שאיפות התושבים. המקורות אישרו כי כוחות הביטחון לא יתפשרו עם כל ניסיון לשבש את התנועה או לפגוע במוסדות המדינה הריבוניים, והזהירו מפני יציאת ההפגנות ממסלולן השקט המובטח בחוק.

עדן חווה מצב של שיתוק חלקי בחלק מהמתקנים כתוצאה מהמשך המחאות, על רקע שתיקה ממשלתית כלפי הדרישות הקשורות לשיפור תנאי המחיה ואספקת חשמל. משקיפים סבורים כי נפילת קורבן במחאות אלו עלולה להוביל להסלמה נוספת בימים הקרובים, אלא אם כן הגורמים הרלוונטיים יתערבו בצעדי חירום שיקלו את נטל המשבר המחייתי.

הוועדה הביטחונית הזהירה מפני ניסיונות לנצל את המחאות לשרת אג'נדות פוליטיות או אינטרסים פרטיים שאינם קשורים לדרישות העממיות.

משרד הפנים הקטארי דיווח היום, יום ראשון, על פיצוץ במתקן תעשייתי באזור ראס לאפאן שבצפון המדינה, וציין כי האירוע גרם לפציעתם של 54 בני אדם בדרגות שונות. הרשויות הבהירו כי הפיצוץ נגרם כתוצאה מתקלה טכנית שאירעה במהלך העבודה, ובמקביל הדגישו כי לא זוהו דליפות כימיות או גזיות שעלולות לסכן את בטיחות הציבור או העובדים באזורים הסמוכים.

בהקשר קשור, קבוצת החיפוש וההצלה הבינלאומית של קטאר, המסונפת לכוח הביטחון הפנימי (לחויה), פתחה במבצעים נרחבים בשיתוף עם צוותי ההגנה האזרחית לחיפוש אחר 18 בני אדם שנעלמו בעקבות הפיצוץ. צוותי השטח פועלים לסרוק את האתר הפגוע ולהסיר הריסות בניסיון לאתר את הנעדרים, על רקע כוננות ביטחונית ורפואית מלאה לטיפול בהשלכות האירוע התפעולי שזעזע את אזור התעשייה.

מצדה, חברת 'קטאר אנרג'י' פרסמה הודעה הבהרה שבה אישרה את התרחשות האירוע במהלך תחילת הפעילות התפעולית בעיר ראס לאפאן, ובמיוחד במפעל 'ברזאן' הנחשב למתקן חיוני לאספקת צרכי הגז המקומיים. החברה ציינה כי הפיצוץ הוביל לפרוץ שריפה באתר, אך צוותי התגובה לשעת חירום הצליחו להתערב במהירות ולהכיל את האש ולשלוט בה באופן מלא ולמנוע את התפשטותה למתקנים סמוכים.

הרשויות המוסמכות במדינת קטאר ממשיכות בחקירותיהן כדי לקבוע את הסיבות המדויקות לתקלה הטכנית שהובילה לאסון התעשייתי הזה, בעוד האזור נתון תחת אמצעי אבטחה מחמירים כדי להקל על משימות צוותי ההצלה. מפעל ברזאן נחשב לאחד מעמודי התווך בתשתית האנרגיה בקטאר, כאשר המאמצים מתמקדים כעת בהבטחת בטיחות האתר והערכת הנזקים החומריים שנגרמו כתוצאה מהפיצוץ במקביל להמשך פעולות החיפוש אחר העובדים הנעדרים.

פיצוץ פנימי אירע באחד המפעלים באזור התעשייה ראס לאפאן כתוצאה מתקלה טכנית, והצוותים המומחים מטפלים באירוע.

כפר הנביא שמואל, הממוקם צפונית-מערבית לעיר ירושלים הכבושה, מנהל מאבק קיומי מר שחורג מגבולות האדמה ומגיע לעומק הזהות הפלסטינית. לאחר שהכפר היה חוליה אסטרטגית המקשרת בין ירושלים לרמאללה, הפכו אותו צעדי הכיבוש למובלעת מבודדת המאוכלסת על ידי כ-400 פלסטינים החיים תחת מצור הדוק ומגבלות צבאיות חונקות.

בפרק האחרון של התקפה זו, הוציאו רשויות הכיבוש החלטה להפקיע כ-110 דונם מאדמות הכפר והעיירה הסמוכה בית איכסא, תוך התמקדות ישירה בסביבת מסגד הנביא שמואל ההיסטורי. הפקעות אלו כוללות אדמות ווקף ומקומות קדושים היסטוריים, מה שמעלה חששות רציניים משינוי הנוף הגיאוגרפי והדמוגרפי של האזור בתירוץ של פיתוח תיירותי.

מקורות מקומיים דיווחו כי הכיבוש שואף באמצעות צעד זה להדק את השליטה על המסגד, שקומתו התחתונה הוסבה בעבר לבית כנסת יהודי. מהלכים אלו מגיעים בהקשר של מדיניות שיטתית להשתלטות על אתרים ארכיאולוגיים פלסטיניים, והחלפת הנרטיב ההיסטורי האסלאמי בנרטיב התיישבותי הכופה מציאות חדשה בכוח הנשק.

מצדו, הזהיר ועד הכפר הנביא שמואל כי הכיבוש העניק לתושבים זמן קצר להתנגד להחלטות ההפקעה בפני בתי המשפט הישראליים, הליכים הנחשבים פורמליים בהיעדר צדק. הוועד הבהיר כי התוכנית נועדה להפוך את האזור למתקן תיירותי שיכלול בתי מלון ומסעדות המשרתים את המתנחלים, ובכך להנציח את היהוד הקבוע של הסביבה.

שורשי הסבל בכפר חוזרים לשנת 1971, אז עברו התושבים עקירה כפויה מסביבת המסגד לצד המזרחי, ולאחר מכן החלה סדרה של הגבלות. שטח אדמות הכפר הצטמצם מ-4500 דונם לכ-2261 דונם בלבד כתוצאה מההתפשטות ההתיישבותית ובניית גדר ההפרדה הגזענית שקרעה את האזור.

בשטח, תושבי הנביא שמואל חיים במה שדומה ל'כלא פתוח', שכן הם אינם יכולים להיכנס או לצאת אלא דרך מחסום 'הכיס' הצבאי. רשויות הכיבוש כופות על התושבים להחזיק כרטיסים מגנטיים מיוחדים המסווגים אותם כ'תושבים חדשים', ותנועתם היומיומית כפופה למצב רוחם של החיילים המוצבים בכניסות היחידות לכפר.

אזרחים מהכפר אישרו כי המגבלות הצבאיות פגעו בפרטי החיים הפשוטים ביותר, כולל איסור על קבלת קרובי משפחה מדרגה ראשונה או הכנסת מכשירי חשמל ורהיטים ללא תיאום ביטחוני מוקדם. מצור זה הוביל לבידוד חברתי וכלכלי של הכפר, והפך את חיי המשפחות העמידות לסדרה של אתגרים יומיומיים קשים.

בהקשר קשור, עבודות חפירה קודמות שבוצעו על ידי רשויות הכיבוש עצמן חשפו קיומם של שרידים מתקופות אסלאמיות וצלבניות, מבלי למצוא כל הוכחה התומכת בטענות ההיסטוריות הישראליות. למרות זאת, מוסדות הכיבוש ממשיכים לזייף עובדות היסטוריות כדי להצדיק את השליטה על האתר והפיכתו ל'גן לאומי' השייך לעיריית הכיבוש.

משקיפים רואים כי אישור הכנסת הישראלית של פרויקט 'רשות המורשת ביהודה ושומרון' מהווה אור ירוק להאצת תהליכי הסיפוח הזוחל בגדה המערבית. מגמה משפטית חדשה זו מעניקה למוסדות האזרחיים ההתיישבותיים סמכויות נרחבות לניהול אתרים ארכיאולוגיים פלסטיניים הרחק מהמסגרות הצבאיות המסורתיות, ובכך מקלה על כפיית הריבונות הישראלית.

כפר הנביא שמואל רוכש חשיבות אסטרטגית עליונה בהיותו מהווה 'צומת קישור' גיאוגרפי, והשליטה עליו נחשבת לחלק מהותי מפרויקט 'ירושלים רבתי'. פרויקט זה נועד לקשר את הגושים ההתיישבותיים הגדולים המקיפים את ירושלים, כמו 'גבעת זאב' ו'מעלה אדומים', כדי ליצור רצף גיאוגרפי התיישבותי הקורע את הרצף הפלסטיני.

מקורות זכויות אדם ציינו כי מה שקורה בנביא שמואל אינו מבודד ממה שקורה באתרים אחרים כמו סבסטיה ומערת המכפלה, שם 'חוקי העתיקות' משמשים ככלי פוליטי מובהק. מדיניות זו נחשבת למבחנים בשטח לכפיית מציאות דומה בעתיד על מסגד אל-אקצא המבורך בלב ירושלים הכבושה.

החקלאים בכפר מתמודדים עם קשיים רבים בניצול אדמותיהם הנותרות, שכן הם נמנעים מהקמת כל גדר או מתקן חקלאי להגנת יבוליהם. צמצום כלכלי זה נועד בראש ובראשונה לדחוף את התושבים לעזוב את אדמותיהם מרצון לאחר שחייהם בכבוד הפכו לבלתי אפשריים תחת צעדי 'המנהל האזרחי' השרירותיים.

הפיכת המסגד לבית כנסת ובידוד התושבים מאחורי גדרות ומחסומים משקפים את הפן המכוער ביותר של מדיניות האפרטהייד שמפעילות רשויות הכיבוש בירושלים. למרות כל הלחצים הללו, תושבי הנביא שמואל נאחזים בקיומם, ורואים בעמידתם בבתיהם את קו ההגנה האחרון על זהות המקום והיסטוריונו העתיק.

לסיכום, תיק הנביא שמואל נותר עדות לניסיונות למחוק את הזיכרון הפלסטיני ולזייף את הגיאוגרפיה, בתוך שתיקה בינלאומית כלפי הפרת האמנות המגנות אתרי מורשת. הכפר ממשיך להתנגד לתוכניות 'הסיפוח השקט' שמנהיגה ממשלת הימין הקיצוני, במטרה לשמר את מה שנותר מהמרחב הפלסטיני בסביבת העיר הקדושה.

הכיבוש משתמש בחוקי המורשת והעתיקות ככלים לשליטה על אתרים פלסטיניים והגדרה מחדש של זהותם בהתאם לנרטיב הישראלי.

לשכת ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, חשפה כי ביום שישי התקיימה שיחת טלפון חשובה עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שהתמקדה בסיכויי שיתוף הפעולה העתידי. השיחה הובילה להסכמה בין שני הצדדים לקיים פגישה דו-צדדית בארצות הברית בקרוב, כדי לדון בסוגיות אזוריות מורכבות.

מהלכים דיפלומטיים אלה מגיעים לאחר תקופה של פעילות צבאית משותפת שהחלה ב-28 בפברואר האחרון נגד מטרות איראניות. למרות ברית שדה זו, דיווחים הצביעו על קיומם של חילוקי דעות בין וושינגטון לתל אביב בנוגע לסעיפי מזכר ההבנות המוצע עם טהראן לסיום הסכסוך.

במהלך השיחה, נתניהו הדגיש את התפקיד המרכזי שארה"ב ממלאת כערבה לחירויות ברחבי העולם, והביע את הערכתה העמוקה של ישראל לקשרים האסטרטגיים החזקים המאחדים את שתי המדינות. פגישה צפויה זו נתפסת כצעד לתיקון כל סדקים בתיאום המשותף בנוגע לתיק האיראני.

מצדה, הממשל האמריקאי ממשיך להתמקד בנתיב המשא ומתן כאופציה אסטרטגית להכיל את המתיחות הגוברת באזור. וושינגטון שואפת באמצעות ערוצים אלה להגיע לנוסחה בת קיימא שתבטיח את יציבות השווקים העולמיים ותמנע הידרדרות לעימות כולל ופתוח.

בהקשר קשור, מקורות יודעי דבר דיווחו כי הנשיא טראמפ הדגיש שוב ושוב בימים האחרונים שמדיניותו אינה מכוונת לשינוי המשטר השולט בטהראן. הוא הבהיר כי העדיפות העליונה טמונה בפירוק תוכנית הגרעין האיראנית ובהבטחה שטהראן לא תחזיק בנשק להשמדה המונית המאיים על הביטחון האזורי.

סוגיית מצר הורמוז בולטת כאחד התיקים המורכבים ביותר שנותרו תלויים ועומדים, כאשר וושינגטון מתעקשת להבטיח את חופש השיט הבינלאומי במעבר חיוני זה. לעומת זאת, טהראן ממשיכה לאיים בשימוש במצר ככלי לחץ אסטרטגי כדי להתמודד עם הסנקציות הכלכליות וההגבלות שהוטלו עליה.

הנשיא האמריקאי ציין כי הצד האיראני הראה היענות לחלק מהדרישות שהעלתה וושינגטון, מה שנחשב לאות חיובי להרגעת השווקים הפיננסיים. עם זאת, חילוקי הדעות עדיין שולטים בנוגע לפרטים הטכניים וללוח הזמנים ליישום ההתחייבויות ההדדיות בין שני הצדדים.

טראמפ רוצה לתת לדיפלומטיה הזדמנות נוספת על ידי הארכת תקופת 60 הימים של הפסקת האש הנוכחית. גישה זו נובעת מהאמונה של הבית הלבן שפתרונות פוליטיים הם הדרך היחידה להבטיח את המשך זרימת הנפט דרך מצר הורמוז הרחק מאפשרויות צבאיות יקרות.

במישור הצבאי, הנשיא האמריקאי אישר כי איראן עדיין מחזיקה ביכולות טילים, אך הזהיר כי הכוחות האמריקאים מסוגלים לנטרל איומים אלה בדיוק רב. הוא תיאר את התקיפות האוויריות שבוצעו על ידי ארה"ב לאחרונה כקשות מאוד והשיגו את יעדיהן ההרתעתיים.

מבחינה פנימית, טראמפ מתמודד עם לחצים גוברים מצד חברי קונגרס משתי המפלגות, הרפובליקנית והדמוקרטית, בנוגע לתיק הכספים האיראניים המוקפאים. המחוקקים דוחים כל צעד לשחרור נכסים אלה אלא אם כן טהראן תספק ערבויות משפטיות וקבועות הנוגעות לבטיחות השיט הבינלאומי ולהפסקת איום על האינטרסים האמריקאים.

ארצות הברית היא ערבה לחופש העולמי, וישראל מעריכה מאוד את היחסים ההדוקים בין שתי המדינות.

צה"ל פרסם היום, יום חמישי, מסמכים ורישומי פעולות סודיים, במקביל לציון עשרים שנה למבצע שבוייתו של החייל גלעד שליט על ידי ההתנגדות הפלסטינית ברצועת עזה בשנת 2006. רישומים אלה חושפים פרטים מדויקים על הכישלון המודיעיני והשטחי שליווה את ההתקפה, וכיצד המערכת הצבאית כשלה באיתור החייל במשך שנים ארוכות.

מקורות תקשורת עבריים ציטטו קטעים מרישומי האוגדה הדרומית, שתארו את היום שבו בוצעה הפעולה כהתגלמות של מצב הבלבול וחוסר האונים שאפף את צבא הכיבוש. המסמכים הבהירו כי ההתנגדות הפלסטינית הצליחה לבצע התקפה מורכבת ומתואמת שהפתיעה את הכוחות שהוצבו ליד הגבול, מה שהוביל לקריסה מהירה של מערכת ההגנה המקומית.

האירוע החל בחדירת קבוצה של לוחמי חמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם דרך מנהרת תקיפה אסטרטגית שנחפרה מתחת לגבול באורך 300 מטרים. על פי הארכיון שפורסם, המתנגדים תקפו בו זמנית טנק, עמדת שמירה ונגמ"ש באזור הסמוך למעבר כרם שלום הצבאי.

ההתקפה הפתאומית הביאה למותם של קצין בדרגת סגן וחייל נוסף, בנוסף לפציעתם של ארבעה חיילים בדרגות שונות, בעוד שהקבוצה התוקפת הצליחה למשוך את החייל גלעד שליט לתוך רצועת עזה. הרישומים מראים כי מרכז הפיקוד קיבל את הדיווח הראשון על ירי פצצות מרגמה וירי נשק קל בשעה 05:13 בבוקר.

דקות ספורות לאחר הדיווח הראשון, ובדיוק בשעה 05:19, זרמו דיווחים שתוארו על ידי המקורות כ'מדאיגים' על נוכחות חיילים ליד גדר ההפרדה ועל פגיעות מאושרות. מידע סותר המשיך לזרום למפקדת הפיקוד על טנקים שנפגעו מירי ישיר ועל חדירת חמושים לאתרים צבאיים, בתוך מצב של כאוס בניהול המצב.

הרישומים מצביעים על כך שהערכה ראשונית של הנזקים החלה להופיע לאחר פינוי הטנקים מאזור העימות, כאשר בתחילה נרשם מותו של חייל אחד מבלי להבין את מלוא היקף האסון. עם חלוף יותר משעה מתחילת המבצע, החלה הדאגה להתגבר במסדרונות הפיקוד הצבאי עם התגברות הסימנים לאובדן קשר עם אחד מאנשי צוות הטנק.

בשעה 06:34 בבוקר, הופיעה לראשונה ברישומים הרשמיים המילה 'נעדר' לצד רשימת ההרוגים והפצועים, ובהמשך אושר כי החייל הנעדר הוא גלעד שליט. שש דקות בלבד לאחר רישום זה, נכתבה הביטוי 'חייל נעדר מהטנק', מה שהצריך תנועה דחופה מצד הפיקוד העליון בניסיון לתקן את המצב המידרדר בשטח.

המסמכים חשפו כי צה"ל הפעיל את פרוטוקול 'חניבעל' השנוי במחלוקת בשעה 06:44 בבוקר, נוהל המאפשר שימוש בכוח מופרז כדי למנוע שבי חיילים גם אם הדבר מסכן את חייהם. עם זאת, התברר כי הפעלה זו הגיעה מאוחר מדי, שכן המתנגדים כבר חצו את גדר הגבול בחזרה לעזה עם שליט יותר משעה קודם לכן.

מקורות עבריים הודו כי להפעלת פרוטוקול חניבעל לא הייתה כל תועלת מעשית באותה עת, לאור הצלחת הקבוצה המבצעת לסגת ולהבטיח את החייל השבוי בתוך הרצועה. עד השעה 06:48, פיקוד הצבא הבין כי פעולת החטיפה הפכה לעובדה מוגמרת, והחלו פעולות סריקה נרחבות בניסיון נואש לאתר את עקבות החוטפים.

במהלך שעות החיפוש הראשונות, מצאו כוחות הכיבוש אפוד הסוואה וקסדה השייכים לשליט מושלכים ליד גדר ההפרדה, מה שחיזק את ההשערה בדבר הצלחת פעולת השבי. בשעה שמונה בבוקר, שלוש שעות לאחר ההתקפה, נרשם שמו של החייל רשמית ברישומים הצבאיים כחייל חטוף, ובכך החל אחד ממשברי השבי הארוכים ביותר בתולדות הכיבוש.

כוחות הצלה נוספים הגיעו לאזור בשעה תשע בבוקר, והצליחו לאתר עקבות רגליים של המתנגדים והחייל החטוף כשהם פונים לעומק רצועת עזה. מאוחר יותר בצהריים, קצין סיור מצא את מדיו הצבאיים של שליט ועליהם עקבות דם ורסיסים, מה שגרם למודיעין להאמין אז שהוא עדיין בחיים למרות פציעתו.

הרישומים משקפים מצב של בלבול מודיעיני, כאשר הפיקוד הציג תרחישים מרובים שכללו אפשרות של היפרדות החוטפים זה מזה או העברת החייל למצרים דרך המנהרות. הערכות אלו נדדו בין מציאות לדמיון במשך שנים, בצל כישלון חרוץ להגיע לכל מידע מדויק על מקום החזקתו של שליט, שנשאר שבוי במשך חמש שנים.

פרשת שליט הסתיימה בשנת 2011 עם חתימת עסקת חילופין גדולה, שבמסגרתה שחררה ההתנגדות אותו בתמורה לשחרור 1027 אסירים ואסירות מבתי הכלא של הכיבוש. חשיפות אלו היום באות לאשר את היקף הכישלון שפקד את המערכת הביטחונית הישראלית מול תכנון ההתנגדות ויכולתה לשמור על השבויים למרות הטכנולוגיה והפיקוח ההדוק.

המשפט 'חייל נעדר מהטנק' הופיע ברישומים שעה לאחר הפעולה, ולאחר מכן הופעל פרוטוקול חניבעל שכבר לא הייתה לו כל תועלת מעשית.

תחקיר עיתונאי עדכני חשף הסלמה בקצב ההתנחלויות בגדה המערבית הכבושה, כאשר ממשלת הכיבוש החלה בבניית 103 מאחזים חדשים תחת הכינוי 'חוקיים'. מהלך שיטתי זה נועד לכפות עובדות גיאוגרפיות ודמוגרפיות שיהיה קשה לשנותן בעתיד, ובכך למעשה לחסל כל סיכוי ליישום פתרון שתי המדינות.

מקורות תקשורת ציינו כי הכיבוש מקדם תוכנית אסטרטגית לייהוד הגדה באמצעות פיזור התנחלויות באתרים חיוניים ורגישים. מומחים סבורים כי התפשטות התנחלויות זו תוכננה להיות מכשול קבוע בפני כל הסדר מדיני אפשרי, כך שיהיה קשה לכל ממשלה עתידית לסגת משינויים רדיקליים אלה בשטח.

מהלכים אלה הם תרגום ממשי להצהרות של שרים קיצוניים בממשלה, ובראשם בצלאל סמוטריץ', שאישר כי המדינה הפלסטינית נמחקת מהמציאות באמצעות פעולות בשטח. סמוטריץ' ראה בכל יחידת דיור חדשה הנבנית בגדה כיתד נוסף בארון הקבורה של השאיפות הלאומיות הפלסטיניות.

הסכנה של ערעור פתרון שתי המדינות אינה מוגבלת רק למעשי הימין הקיצוני, אלא מתרחבת וכוללת היעדר חזון מדיני חלופי במחנה האופוזיציה בישראל. ממשלות קודמות הסתפקו בניהול הסכסוך והסלמת הפעולות הצבאיות בגדה המערבית, ובכך סיפקו כיסוי להמשך ההתפשטות ההתנחלותית בשתיקה.

'חוות המרעה' בולטות ככלי אסטרטגי חדש לעיצוב מחדש של הגיאופוליטיקה בגדה המערבית, כאשר הן הפכו מיוזמות פרטיות למדיניות ממשלתית נתמכת. חוות אלה מקבלות תמיכה כספית, משפטית וביטחונית נרחבת, כחלק מחזון הכיבוש לביטחון תזונתי ארוך טווח עד שנת 2050.

מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, פיתחה תנועת ההתנחלויות את מודל המאחזים והחוות כדי לעקוף לחצים בינלאומיים וירידה בבנייה הרשמית. קריאתו של אריאל שרון בשנת 1999 להשתלט על הגבעות היוותה נקודת מפנה מכרעת, כאשר המדינה סיפקה תמיכה לוגיסטית למתנחלים כדי לשלוט על הגבהים האסטרטגיים.

חוות 'גבעת עולם' שהוקמה בשנת 1996 נחשבת למודל הראשון שעל בסיסו התפשטו חוות ההתנחלויות באזורים שונים בגדה. חוות אלה הפכו לחממה למה שמכונה 'נוער הגבעות', קבוצות המבצעות תקיפות שיטתיות נגד פלסטינים כדי לגרשם מאדמותיהם.

הנתונים מצביעים על כך שחוות אלה צברו חשיבות כפולה לאחר שנת 2009, כחלק מתוכנית נגד פרויקטי בנייה ומוסדות פלסטיניים. המתנחלים שואפים באמצעותן למנוע כל התרחבות עירונית פלסטינית באזורים הפתוחים, ולבסס שליטה ישראלית מלאה על משאבי הטבע.

באזור בקעת הירדן, הואצה התפשטות המאחזים בסמוך לאזורי אימונים צבאיים ושמורות טבע מאז שנת 2016. מספר חוות אלה הגיע לכ-130 חוות השולטות כיום על למעלה מ-780 אלף דונם, שהם כמחצית משטח מה שהכיבוש מסווג כשטחי מדינה.

בהתפתחות מסוכנת, המנהל האזרחי של הכיבוש הקצה כ-16 אלף דונם נוספים לחוות אלה בפברואר 2025. ישויות התנחלותיות אלה ממלאות תפקיד מרכזי בהפחדת קהילות בדואיות פלסטיניות ובאילוצן לעזוב בכפייה את שטחי המרעה ההיסטוריים שלהן באמצעות אלימות ואיומים מתמשכים.

הדיווחים חושפים את שילובן ההדרגתי של חוות אלה במערכת הכלכלית והחקלאית של הכיבוש, כאשר הן הפכו לפרויקטים השקעתיים המבוססים על טכנולוגיות מתקדמות. שרים קיצוניים, כמו אבי דיכטר, מפקחים על מתן כיסוי רשמי לפרויקטים אלה, ומדגישים כי המדיניות החקלאית אינה מכירה עוד בגבולות הקו הירוק.

במהלך ביקורים בשטח בהתנחלויות, הצהירו גורמים בממשלת הכיבוש כי התמיכה הממשלתית מתרחבת מהים עד הנהר ללא הבחנה. מגמה זו משקפת רצון אמיתי למחוק את ההבדלים המשפטיים בין השטחים הכבושים בשנת 1948 לאלה שנכבשו בשנת 1967, כהכנה לסיפוח בפועל של הגדה המערבית.

מצד שני, חוקרים ומפקדים לשעבר בצבא הכיבוש מזהירים כי מדיניות זו מובילה את ישראל למציאות של 'מדינה אחת' לא דמוקרטית. אלה סבורים כי חיסול פתרון שתי המדינות יחזיר את הסכסוך לנקודת ההתחלה שלו בשנת 1948, ובכך יאיים על הזהות שישראל שואפת לשמר בפני העולם.

משקיפים מדגישים כי המשך ההתנחלויות יהפוך את ישראל בסופו של דבר למשטר אפרטהייד שבו מיעוט שולט על רוב אוכלוסייה. מנהיגים לשעבר הזהירו כי מציאות זו לא תעמוד בפני הלחצים הבינלאומיים הגוברים, ועלולה להסתיים בשינויים דמוגרפיים ומדיניים שאינם משרתים את הפרויקט הציוני בטווח הארוך.

כל התנחלות, כל שכונה וכל יחידת דיור היא מסמר נוסף בארון הקבורה של רעיון המדינה הפלסטינית.

מקורות ביטחוניים רשמיים בעיראק הודיעו על תקרית נפילת מזל"ט קטן ליד ביתו של יו"ר הפרלמנט העיראקי, היבת אל-חלבוסי, במחוז אל-כרמה שבמחוז אנבאר במערב המדינה. המקורות הבהירו כי התקרית לא גרמה לנפגעים בנפש או לנזק חומרי משמעותי, אך היא עוררה מצב של כוננות ביטחונית ופוליטית באזור.

התא הביטחוני לתקשורת פרסם הודעה שבה ציטט את פיקוד המבצעים המשותפים על פרטי האירוע, וציין כי המטוס נפל בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שבת במרחק מהבית. ההודעה אישרה כי הנפילה התרחשה על גדת אחד מערוצי המים, מה שהוביל לפריצת שריפה מוגבלת בצמחייה שמסביב למקום לפני שהושגה עליה שליטה.

חקירות ראשוניות ומאמץ מודיעיני טכני הראו כי המזל"ט היה מסוג קטן מאוד ולא צויד בחומרי נפץ כלשהם. הדו"ח הטכני ציין כי דגם זה של מטוסים מאופיין בטווח טיסה מוגבל שאינו עולה על 750 מטרים, וכי הוא מושפע ונשרף בקלות כתוצאה מטמפרטורות גבוהות באזור.

גורמי הביטחון והמודיעין, בסיוע צוותי זיהוי פלילי, החלו בחקירה מיידית של האירוע כדי לקבוע את נסיבותיו ולזהות את נקודת השיגור. אזור אל-כרמה זוכה לחשיבות מיוחדת בהיותו המעוז העיקרי של יו"ר הפרלמנט ומשפחתו, בנוסף להיותו מרכז כובד פוליטי למנהיג מפלגת תקדום, מוחמד אל-חלבוסי.

תגובות פוליטיות גינו את האירוע, כאשר פוליטיקאים תיארו אותו כפגיעה ישירה ביוקרת המדינה ובמוסדותיה החוקתיים. גורמים פרלמנטריים ראו בחזרה של אירועים כאלה ניסיון לערער את היציבות הביטחונית שחווים המחוזות המשוחררים לאחרונה.

סגן יו"ר הפרלמנט הראשון, עדנאן פיהאן אל-דלימי, גינה את מה שתיאר כהתקפה חסרת מצפון על ביתו של יו"ר הפרלמנט, והדגיש כי מעשים אלה מהווים הפרה בוטה של החוק. אל-דלימי קרא לגורמים המוסמכים להעמיד לדין את המעורבים כדי להבטיח את הגנת השלום החברתי ולחזק את ריבונות המדינה.

מצדו, סגן יו"ר הפרלמנט השני, פרהאד אמין אטרושי, גינה את האירוע וראה בו סטייה ברורה מהמסגרות החוקיות והביטחוניות הקיימות. אטרושי דרש לפתוח בחקירה דחופה ושקופה כדי לחשוף את הגורמים העומדים מאחורי הפעלת מטוס זה באזור חיוני ורגיש.

סיעת האיחוד הפטריוטי של כורדיסטן פרסמה הודעה חריפה, שבה תיארה את האירוע כהתקפת טרור פחדנית המכוונת לסמליות הרשות המחוקקת. הסיעה ציינה כי ניסיונות אלה נועדו לערבב את הקלפים ולעורר סכסוכים בזמן שהכוחות הלאומיים שואפים לחזק את הדיאלוג והיציבות.

הסיעה הדגישה בהודעתה כי פגיעה בנציגי העם היא פגיעה ישירה בביטחון עיראק וריבונותה, ודרשה מגורמי המודיעין לרדוף אחר העבריינים. היא גם קראה לכל הכוחות הפוליטיים לעמוד מאוחדים מול האתגרים החבלניים המכוונים להישגים הביטחוניים.

מזכ"ל תנועת בבל, ריאן אל-כלדאני, הביע את סולידריותו עם יו"ר הפרלמנט, והדגיש את אמונו המלא ביכולתם של גורמי הביטחון לחשוף את נסיבות האירוע. אל-כלדאני הוסיף כי ביטחון ויציבות עיראק הם קו אדום שלא ניתן לאפשר לפגוע בו בשום תירוץ.

בהקשר קשור, חברת הפרלמנט עאליה נסיף ראתה בפגיעה בדמות המכהנת בתפקיד ריבוני תקדים מסוכן הדורש עמדה לאומית מאוחדת. נסיף הבהירה כי לא ניתן להפריד את האירוע מניסיונות להחליש את יוקרת החוק ולזרוע כאוס במפרקי המדינה השונים.

נסיף דרשה בהצהרה שלה לקיים חקירה שקופה שתחשוף את התוצאות לציבור, והזהירה מפני הסכנה שבהתעלמות מהפרות כאלה. היא הדגישה את הצורך לאחד עמדות פוליטיות כדי להתמודד עם כל ניסיונות לערער את היציבות הפוליטית והביטחונית במדינה.

משקיפים רואים כי האירוע מציב את גורמי הביטחון במחוז אנבאר בפני מבחן חדש לחיזוק אמצעי המניעה סביב המטות הריבוניים והפוליטיים. העיניים נשואות כעת לתוצאות החקירה הטכנית שמבצע פיקוד המבצעים המשותפים כדי לזהות את מפעלי המטוס ואת מניעיהם.

לסיכום, שוררת דריכות בחוגים הפוליטיים העיראקיים בציפייה לגרסה הסופית של גורמי המודיעין לגבי מקור המזל"ט. המקורות מאשרים כי אמצעי הביטחון הוגברו בסביבת מחוז אל-כרמה כדי להבטיח אי-חזרה של אירועים כאלה המעוררים דאגה ציבורית ופוליטית.

נפילת מזל"ט ליד ביתו של יו"ר הפרלמנט מהווה מעשה פסול ומגונה הפוגע בביטחון, ביציבות ובשלטון החוק.

נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, חשף פרטים על מבצעים צבאיים וביטחוניים שביצע צבא ארה"ב באזור מצר הורמוז במהלך החודשיים האחרונים, תוך שהוא מדגיש כי הכוחות האמריקאים הצליחו להוציא עשרות ספינות מנתיב המים החיוני מבלי שההגנות האיראניות יוכלו לזהות אותן. טראמפ הבהיר כי הצלחה מבצעית זו הושגה כתוצאה מהשמדה מוחלטת של המכ"מים האיראניים, מה שהותיר את הכוחות האיראניים בלתי מסוגלים לראות או לעקוב אחר תנועות ימיות באזור.

בשיחה עם כלי תקשורת בינלאומיים, טראמפ הציג נתונים מדויקים על מבצעים אלה, וציין כי באחד הלילות בשבוע שעבר הוצאו 25 ספינות, ואחריו לילה נוסף שבו נסוגו 22 ספינות, ולאחר מכן 19 ספינות בלילה מאוחר יותר. הנשיא האמריקאי הדגיש כי תנועות חוזרות ונשנות אלו בוצעו באופן לילי וקבוע, מה שמשקף את השליטה המבצעית המלאה של ארצות הברית על השיט באזור אסטרטגי זה.

טראמפ הדגיש כי הלחצים הצבאיים והמצור הימי ההדוק היו הכוח המניע העיקרי שדחף את ההנהגה האיראנית לשבת לשולחן המשא ומתן באופן חסר תקדים, ותיאר את מזכר ההבנות הצפוי ככזה שעשוי להגיע לרמה של כניעה ללא תנאי. הוא הוסיף כי ניהל משא ומתן מעמדת כוח אמיתית לאחר נטרול והשמדת חלקים חיוניים מהארסנל הצבאי האיראני, וראה באפשרות של הרגעה הכרחית כדי למנוע מיתון כלכלי עולמי שעלול להיגרם ממלחמות ארוכות.

בהקשר לאזהרתו מפני השאיפות הגרעיניות של טהראן, טען הנשיא האמריקאי כי השגת נשק גרעיני על ידי איראן הייתה מהווה איום קיומי מיידי על האזור, בטענה שטהראן הייתה משתמשת בו בשבוע הראשון להחזקתו. הוא סיכם את הצהרותיו בכך שציין כי הקיום הישראלי היה בסכנה מיידית אלמלא ההתערבויות האמריקאיות והמדיניות הנוקשה שנקטה ממשלו כדי לערער את היכולות ההתקפיות האיראניות.

הוצאנו 25 ספינות ממצר הורמוז באחד הלילות בשבוע שעבר, והאיראנים לא ידעו כי השמדנו את המכ"מים שלהם.

שלטונות הכיבוש הישראלי שחררו את הנער הפלסטיני איסמעיל מחליס מהעיירה א-ראם מצפון לירושלים הכבושה, לאחר שבילה כ-20 חודשים מאחורי סורג ובריח. מחליס יצא מכלא עופר בגוף כחוש וסימני תשישות ברורים, כדי לספר פרטים קשים על הסבל שחווים נערים וילדים באגפי הצעירים.

מסע הסבל של איסמעיל החל בחמישה עשר באוקטובר 2024, כאשר כוחות הכיבוש פשטו על בית משפחתו ולקחו אותו למרכזי חקירה. לאחר מכן הועבר הנער, שטרם מלאו לו אז ארבע עשרה, לכלא עופר הממוקם ממערב לעיר רמאללה, כדי להתחיל פרק ארוך של בידוד והתעללות.

מחליס תיאר את התנאים בתוך אגף הצעירים כקשים ביותר, כאשר הנהלת הכלא מקפידה לספק כמויות מזון זעומות ביותר לאסירים הצעירים. הוא הדגיש בעדותו כי הארוחות המוגשות לרוב אינן ראויות למאכל אדם, ומתבססות בעיקר על כמויות קטנות של אורז שלעיתים קרובות מקולקל.

בנוסף לתת-תזונה, חדרי הכלא סובלים מהיעדר כמעט מוחלט של ניקיון כללי, עם חוסר זמינות של מים נקיים המיועדים למקלחת. מקורות דיווחו כי אסירים ילדים נמנעים ממקלחות סדירות, מה שמוביל להחמרת המצב הבריאותי ולהתפשטות מחלות עור בקרב העצורים על רקע הצפיפות.

מאז פרוץ התוקפנות על רצועת עזה, הנהלת בתי הכלא החמירה את צעדיה הדיכויים, כאשר נמנעו מאסירים ילדים לצאת לחצר החיצונית המכונה 'הפורה'. מצור פנימי זה הגביר את הלחצים הפסיכולוגיים והפיזיים על הנערים המבלים את יומם כולו בתוך חדרים סגורים וצפופים.

הנהלת כלא עופר נוקטת בשיטות התעללות יומיומיות, הכוללות לקיחת מזרנים ושמיכות מהאסירים משעות הבוקר המוקדמות ועד אחר הצהריים, כדי לאלץ אותם להישאר ללא מנוחה. כמו כן, מתבצעות ספירות יומיות שלוש פעמים בצורה משפילה, כאשר הילדים נאלצים לשבת על ברכיהם או לעמוד מול הקירות במשך שעות ארוכות.

מחליס חשף כי ישנם כ-197 ילדים אסירים באגף שבו היה עצור, המחולקים ל-22 חדרים צרים שאינם מספיקים למספרם. הוא ציין כי קבוצות הגיל בתוך הכלא כוללות ילדים קטנים מאוד ילידי 2011 ו-2012, החשופים לאותה התייחסות קשה שמקבלים המבוגרים.

הנער המשוחרר הדגיש כי מדיניות הכיבוש הנוכחית אינה מבחינה במכות ובאלימות בין ילד לאדם מבוגר, כאשר הפרטיות שניתנה בעבר לאגפי הצעירים נעלמה. הוא הסביר כי פעולות הדיכוי והתקיפה במכות הפכו לשגרה יומיומית שמבצעים הסוהרים כלפי כל העצורים ללא יוצא מן הכלל או התחשבות בחוקים הבינלאומיים.

מצדה, אימו של איסמעיל, אינתיסאר שוואמרה, הביעה את זעזועה מהמצב שבו יצא בנה לאחר שנתיים של היעדרות כפויה. היא אמרה שבנה נכנס לכלא כילד ויצא ממנו כצעיר עמוס דאגות, והדגישה כי חיה חודשים של דאגה מתמדת לגורלו על רקע הפסקת החדשות וההפרות המתמשכות.

משפחת מחליס מקווה שבנם יוכל לשקם את חייו הרגילים ולהשלים את מסלול לימודיו שנקטע עקב המעצר, למרות ההשפעות הפסיכולוגיות העמוקות. עדות זו מגיעה בתקופה שבה סטטיסטיקות של ארגוני אסירים מצביעות על קיומם של כ-9500 אסירים פלסטינים, מתוכם 360 ילדים המתמודדים עם תנאים דומים לאלה שסיפר איסמעיל.

ישנם ילדים ילידי 2011 ו-2012, שהיו קטנים מאוד ולא היו צריכים להיות בכלא, אלא היו צריכים לחיות את ילדותם.

מחקר עדכני שפורסם על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי בתל אביב שפך אור על השינויים העמוקים שהביאה המלחמה בעזה בסביבה הבינלאומית. מסמך זה משקף חשש גובר בקרב מקבלי ההחלטות בישראל מהידרדרות חדה בתדמית המדינה בעולם, מה שמסווג כעת כאיום ישיר על הביטחון הלאומי הדורש התגייסות מוסדית מקיפה.

המחקר, שהוכן על ידי החוקרים עקיבא טור ואופיר דיין, ונשא כותרת מפורשת המקשרת בין הידרדרות התדמית לפגיעה בביטחון, אינו מגיע מגורם חולף. הוא מגיע מאחד ממרכזי החשיבה הבולטים המעצבים את קווי המדיניות הישראלית, מה שמעניק להמלצותיו משקל אסטרטגי החורג מניתוח תקשורתי מסורתי בלבד.

החומר האנליטי חושף פרדוקס מהותי העומד בפני הכיבוש; בעוד שהממסד הצבאי טוען להישגים בשטח מאז השבעה באוקטובר, החוקרים סבורים כי תוצאות אלו לא תורגמו לרווחים מדיניים. נהפוך הוא, ישראל איבדה במהירות את הקרב על הלגיטימציה ועל דעת הקהל העולמית מול היקף ההרס והקורבנות.

הדו"ח מציין כי משבר התדמית אינו עוד רק ליקוי בכלי התקשורת, אלא הפך למכשול בפני השגת יעדים אסטרטגיים. זה משקף הבנה חדשה בקרב האליטה הישראלית כי כוח צבאי לבדו אינו מספיק כדי להבטיח השפעה במערכת בינלאומית שבה התדמית המוסרית היא חלק בלתי נפרד ממרכיבי הכוח.

בין האינדיקטורים שזוהו במחקר, עלייה בתביעות משפטיות נגד פקידים ישראלים בבתי דין בינלאומיים והתרחבות היקף החרם האקדמי. כמו כן, הופנתה תשומת לב לירידה ברמות התמיכה בחברות המערביות, במיוחד בארצות הברית, שהיא בעלת הברית האסטרטגית החשובה ביותר לכיבוש.

חוגים ישראליים חוששים כי תופעות אלו אינן אירועים חולפים, אלא חוליות במסלול שעלול להוביל לבידוד פוליטי חונק. חששות אלו מתגברים עם זיהוי עלייה בתמיכה בסוגיה הפלסטינית בקרב הדורות הצעירים באוניברסיטאות המערביות, מה שמאיים על העמדות הרשמיות של מדינות אלו בעשורים הבאים.

המעניין בחשיבה הישראלית, כפי שמראה המחקר, הוא הבריחה מהתמודדות עם מציאות המדיניות בשטח כסיבה למשבר. במקום לבחון את השפעת הפעולות הצבאיות וההפרות, האליטה נוטה להאשים את כלי התעמולה (ההסברה) וכישלונם בשיווק הנרטיב הרשמי לעולם החיצון באופן משכנע.

המחקר סבור כי הבעיה טמונה בהיעדר הנהגה מרכזית לשיח התקשורתי ובפיזור המאמצים בין המוסדות הרשמיים השונים. בהתבסס על כך, המסמך מציע לבנות מחדש את מערכת התקשורת הפוליטית מהיסוד כדי שתהיה מסוגלת להתמודד עם מה שהוא מכנה 'מלחמת הנרטיבים' המתחוללת במרחב הדיגיטלי.

ההמלצות קוראות להקמת 'הנהגה מרכזית לנרטיב' שתהיה אחראית על תיאום המסרים הפוליטיים, המשפטיים והתקשורתיים באופן אחיד. הצעה זו נועדה להחזיר את היוזמה בזירות האקדמיות והתרבותיות המערביות, ולנסות להשפיע על תודעת הצעירים שנוטים יותר לאמץ את הנרטיב הפלסטיני.

המחקר מציע גם להקים צוותים משפטיים וטכניים מיוחדים כדי להתמודד עם ההאשמות הבינלאומיות המופנות נגד ישראל בפורומים משפטיים. זה כולל הרחבת רשתות התומכים והכשרת פעילים המסוגלים להגן על הנרטיב הציוני מול זרם המידע והתמונות החיות מאזורי הסכסוך.

מסמך זה משקף הכרה ישראלית באובדן המונופול המסורתי על המידע במערב, במיוחד עם עליית התקשורת האלטרנטיבית ופלטפורמות המדיה החברתית. יוזמות אזרחיות ואנשים פרטיים הפכו מסוגלים לייצר תוכן המתחרה בנרטיבים הרשמיים של מדינות וחושף את השקרים של טענות תעמולתיות שיטתיות.

בתגובתו למחקר, ציין המתרגם ד"ר ניהאד אל-שייח' ח'ליל כי הגישה הישראלית נותרה חסרה מכיוון שהיא רואה את המשבר כ'תקשורתי' בלבד. היא מתעלמת מכך שהתדמית השלילית היא השתקפות ישירה של מדיניות ופרקטיקות שהעולם רואה מדי יום, ואינה רק אי הבנה שניתן לטפל בה באמצעות קמפיינים פרסומיים.

הסכסוך הנוכחי, כפי שמתאר אותו המחקר, עבר מגבולות הגיאוגרפיה לגבולות התודעה והלגיטימציה הבינלאומית. היכולת לשכנע את העולם בצדקת העמדה הפכה לחלק ממאזן הכוחות הקובע את גורל המדינות ואת יכולתן להמשיך במדיניותן ללא עונשים או בידוד.

לסיכום, מסמך זה מהווה אינדיקטור חשוב למעבר הדאגה הישראלית מניהול פעולות מלחמתיות לניהול השפעותיהן המוסריות והפוליטיות. הוא מאשר כי קרב הנרטיבים אינו פחות עז מהקרבות בשטח, על רקע עיצוב מחדש חסר תקדים של העמדות הבינלאומיות כלפי הסוגיה הפלסטינית.

משבר התדמית אינו עוד רק בעיה תעמולתית או תקשורתית, אלא הפך לגורם משפיע על הביטחון הלאומי עצמו.

לאחר מאה שנים של ביטול הח'ליפות העות'מאנית, עולה שאלה מהותית לגבי יכולתן של תנועות אסלאמיות, ובראשן תנועת האחים המוסלמים, למלא את הריק הגיאופוליטי שהותיר אירוע היסטורי זה. ניתוחים מצביעים על כך שהתנועה נתקלה במכשולים מבניים פנימיים שמנעו ממנה להפוך לחלופה מוסדית יציבה, למרות נוכחותה החזקה בתודעה העממית.

הפער המתודולוגי בין הסיסמאות הכלליות לתוכניות המפורטות היה אחד הפגמים הראשונים שעיכבו את הפרויקט; הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' נותרה מסגרת גיוסית חסרת תוכניות מעשיות בתחומי הכלכלה והמדיניות המוניטרית. חוסר זה התגלה בבירור בתקופת שלטונו של הנשיא המנוח מוחמד מורסי במצרים, כאשר הממשל התמודד עם קשיים עצומים בטיפול בהידרדרות יתרות המט"ח ובירידה בתיירות.

הכישלון הניהולי לא היה רק תוצאה של קנוניות חיצוניות, אלא חשף חולשה בידע הבירוקרטי וביכולת לעבור ממצב של אופוזיציה ומחאה למצב של יישום ושלטון בפועל. פער ידע זה הותיר את הצוות השולט במצב של בלבול מול מוסדות המדינה העמוקה והבירוקרטיה המצרית המנוונת שהתנגדה לניסיונות הרפורמה.

מצד שני, הריכוזיות הארגונית הנוקשה היוותה מכשול בפני פתיחות התנועה לחברה ולכוחותיה הפוליטיים השונים, כאשר הארגון הפך מאמצעי להגנת הפרויקט למטרה בפני עצמה. סגירות זו הובילה לפילוגים פנימיים חריפים, שהבולט בהם היה הופעת זרם רפורמיסטי צעיר לאחר 2013 שדרש שינוי מנגנוני קבלת ההחלטות והתגברות על קיפאון ההנהגה.

התנועה סבלה גם מ'תנודה אסטרטגית' בין השתתפות פוליטית לעימות עם המשטרים השולטים, מה שהוביל לשונות בדגמיה בין המדינות הערביות. בעוד שסניפיה בכווית ובירדן קיבלו עבודה תחת מגבלות המשטר, סניפים אחרים נכנסו לעימותים חסרי פשרות, בעוד שתנועת א-נהדה התוניסאית הציגה מודל שונה בקבלתה ויתור מרצון על השלטון.

התזה של 'האומה המאוחדת' שאומצה על ידי האחים התנגשה במציאות המגוון הדתי והאתני המורכב באזור הערבי והאסלאמי. השיח של האחים המוסלמים לא הצליח להכיל באופן אמיתי את המרכיבים הלא-סונים או הלא-אסלאמיים, כפי שהתגלה בבירור בעיראק ובסוריה, שם המפלגה האסלאמית נותרה מוגבלת לסביבתה העדתית הצרה.

משבר הלגיטימציה לא הוגבל ליחסים עם המרכיבים השונים, אלא התרחב לכלול סכסוכים בתוך 'הבית הסוני' עצמו, במיוחד עם בתי הספר הסלפים והסופים. התחרות על הסמכות הדתית והפוליטית יצרה מצב של קיטוב חריף, במיוחד עם בית הספר הווהאבי הדבק בפסיקת 'ציות לשליט' לעומת פסיקת 'ההעצמה' של האחים המוסלמים.

ההתנגשות עם הכוחות האזוריים הסונים הגיעה לשיאה בעקבות האביב הערבי, מה שהוביל לסיווג התנועה כארגון טרור במדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות ב-2014. שינוי דרמטי זה ביחסים האזוריים הפשיט את התנועה מכיסוי פוליטי ודתי חשוב שייצג עבורה עומק אסטרטגי בעשורים קודמים.

ברמה החברתית, התנועה התנגשה עם המרקם הסופי והאשערי המייצג את הדתיות העממית המסורתית במדינות כמו מצרים והמגרב הערבי. מגזרים סופיים רחבים האשימו את התנועה בניסיון להשתלט על האמת הדתית, מה שדחף חלק מהדרכים הללו לתמוך במשטרים השולטים ברגעי סכסוך פוליטי מכריעים.

חוסר היכולת לייצר תיאוריית שלטון מודרנית התואמת את נתוני המדינה הלאומית העכשווית היה אחד הכישלונות הגדולים ביותר שעמדו בפני פרויקט האחים המוסלמים. במקום להציג מודל דמוקרטי אזרחי עם סמכות אסלאמית ברורה, התנועה נותרה שבויים במבנים ארגוניים חשאיים שאינם מתאימים לדרישות השקיפות והפעילות הפוליטית הגלויה.

למרות כישלונות אלה, אי אפשר להכחיש את הצלחת התנועה בשמירה על רעיון 'האומה' חי בתודעה הציבורית, ובהצגת מודל ארגוני שהוא הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית. עם זאת, הצלחה ארגונית זו לא תורגמה להצלחה פוליטית המסוגלת לבנות הסכמות לאומיות רחבות החורגות מהאידיאולוגיה המפלגתית הצרה.

היום, מאה שנים לאחר נפילת הח'ליפות, הריק הגיאופוליטי עדיין קיים על רקע משברי הלגיטימציה והפיתוח הפוגעים במדינה הלאומית הערבית. מדינות אלה עדיין אינן מסוגלות לממש את שאיפות עמיהן לחירות וכבוד, מה שמותיר את הזירה פתוחה בפני אפשרויות ותרחישים חדשים.

השאלות התלויות ועומדות מאז 1924 עדיין מחפשות תשובות מציאותיות החורגות מסיסמאות רגשיות ונאומים בינלאומיים מעורפלים. כישלון בהצגת חלופה אמיתית פירושו המשך מצב התעייה הפוליטית שבו שרוי האזור, וזה עלול לפתוח את הדלת בפני כוחות אחרים שאולי לא יהיו זהירים יותר לגבי האינטרסים של העמים.

לסיכום, ניסיון האחים המוסלמים במאה הראשונה שלו נותר שיעור עשיר כיצד פרויקטים חוצי גבולות מתנגשים עם המציאות הגיאופוליטית והחברתית. האתגר הגדול ביותר בפני כל פרויקט עתידי הוא היכולת לאזן בין הזהות המקורית לדרישות המדינה המודרנית והרבגוניות החברתית.

הסיסמה 'האסלאם הוא הפתרון' נותרה גיוסית יעילה, אך היא לא תורגמה לתוכניות מפורטות בתחומי המדיניות המוניטרית, הביטחון הלאומי וניהול המדינה.

אלפי מפגינים התאספו בלב בירת גרמניה, ברלין, ביום שבת, בצעדה המונית גדולה כדי להביע את סולידריותם המוחלטת עם העמים הפלסטיני והלבנוני. מהלך עממי זה הגיע כמחאה על הסלמת ההתקפות שמבצע צבא הכיבוש הישראלי על רצועת עזה ועל ערים לבנוניות, בתוך דרישות בינלאומיות גוברות להפסקת אש ולהגנה על אזרחים.

הצעדה יצאה מכיכר 'אורניאן' ההיסטורית באזור 'קרויצברג', שם צעדו המשתתפים לעבר רחוב 'זונן אלי' המפורסם באזור 'נויקלן'. הרשויות הביטחוניות הגרמניות הטילו כתר הדוק ואמצעי זהירות מוגברים לאורך מסלול ההפגנה כדי להבטיח שליטה על ההמונים הגדולים שהגיעו מכל רחבי הבירה.

המפגינים הרימו את קולם בקול רם כדי לגנות את מדיניות הכיבוש הישראלי בשטחים הפלסטיניים הכבושים, והפנו ביקורת חריפה כלפי ממשלת גרמניה על המשך ייצוא הנשק למדינת הכיבוש. המפגינים טענו כי התמיכה הצבאית הגרמנית תורמת ישירות להמשך סבלם של ילדים ונשים באזורים הממוקדים, ודרשו מהקנצלר הגרמני ומההנהגה הפוליטית לבחון מחדש באופן מיידי עמדות אלו.

בהפגנה נראו דגלי פלסטין ולבנון מונפים בצפיפות, לצד שלטים שנכתבו בשפות רבות ונושאים מסרים חזקים כמו 'עצרו את רצח העם' ו'עזה תחת אש'. המשתתפים הקפידו גם לשאת תמונות של אסירים פלסטינים הכלואים בבתי הכלא של הכיבוש, כדי להדגיש את עניינם ואת סבלם ההומניטרי בנסיבות הנוכחיות.

המפגינים קראו קריאות נלהבות שדרשו חופש לפלסטין וסיום מיידי של הכיבוש, ותיארו את המתרחש ברצועת עזה כפשע רצח עם הדורש פעולה בינלאומית דחופה. האירוע הסתיים בשלום בצומת הרחובות 'בנייר' ו'זונן אלי', לאחר שהמשתתפים העבירו מסר נחוש הדוחה את השתיקה הבינלאומית כלפי הפשעים המבוצעים נגד אזרחים.

זו אינה מלחמה, זה רצח עם... ישראל מפציצה וגרמניה תומכת.

הפרק השני הפריצה הנדרשת פלסטינית, לאומית ולאומית, פוליטית ומאבקית, היא פיצול החברה הישראלית, פריצת שורותיה, וזכייה בהטיה לטובת השגת: 1- שוויון באזורי 48, ו-2- עצמאות לאזורי 67, גם אם יש בכך קושי, וחוסר קליטה מצד החברה הישראלית כלפי זכותם של הפלסטינים העקורים, המגורשים והפליטים להשיב את זכויותיהם בלוד, רמלה, יפו, חיפה, עכו, באר שבע וצפת, ובכל כפר ועיר ערבית פלסטינית שהייתה ותישאר לעם הפלסטיני, אשר סיכל את תוכנית התנועה הציונית ואת פרויקט ההתיישבות שלה, בגירוש כל העם הפלסטיני ממולדתו. הפלסטיני למד תחילה מנכבת העקירה בשנת 1948, ומנכבת העקירה בשנת 1967, ולכן רשם הפלסטיני באזורי הכרמל, הגליל, המשולש, הנגב וערי החוף הפלסטיניות המעורבות, את עמידתו בהישארות, ונשא בתוצאות השלטון הצבאי הקיצוני משנת 1948 ועד שנת 1966, לאחר ביטול השלטון הצבאי, אף שהצעדים והמדיניות בתוכנם הגזעני הפשיסטי בגירוש לא בוטלו ולא פסקו עדיין. פריצת החברה הישראלית היא הכרח, ואף הכרח גדול, והניצחון הפלסטיני לא יושג ללא פריצת החברה הישראלית וזכייה בהטיות ישראליות כלפי צדקת שלוש זכויות העם הפלסטיני: שוויון, עצמאות ושיבה, ולא רק מעורבות או ברית עם המפלגות הציוניות, וקבלת הזמנותיהן ותוכניותיהן, שכן זהו מחיר חינם המוצע למפלגות הציוניות ומהווה רווח עבורן, ופריצה לצדקת המאבק ושאיפות העם הפלסטיני להשיב את זכויותיו המלאות והבלתי מקוצצות. הבריתות שאליהן שואף מנסור עבאס או מוחמד חסן כנעאן חייבות להיות ברורות וגלויות, המתבטאות בקבלת הצדדים הישראליים תחילה את השגת השוויון באזורי 48 וביטול כל גילויי האפליה המוטלים על הפלסטינים, וקבלת פתרון שתי המדינות, ועצמאות לאזורי 67, אך גם אם זה יוגבל לדרישות פלסטיני 48, בהשגת שוויון וביטול גילויי האפליה, פירוש הדבר בבירור שבירת האמירה "המדינה היהודית" על ידי כפיית השותפות הפלסטינית-ישראלית-ערבית-עברית, ואחרת הברית תהפוך לכניעה של המפלגות הערביות לטובת תוכנית המפלגות הציוניות כפי שהיה לפני שנת 1992. המודל שהציגה החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון עם המפלגה הקומוניסטית הוא האפשרות הנדרשת אצל מנסור עבאס ומוחמד חסן כנעאן וכל הניסיונות והצעדים הדומים, ולא השגת רווחים צרים לחברה הערבית הפלסטינית. מה שנקרא ברית טכנית והכוונה היא לברית פרוצדורלית לאחר כישלון הקמת ברית פוליטית מרובעת של ארבע המפלגות הערביות שתהווה את האלטרנטיבה הטכנית הפרוצדורלית, המתבטאת בהסכם עודפי קולות, כדי שלא יאבדו הקולות הערביים הפלסטיניים כפי שקרה עם כישלון התאחדות הלאומית הדמוקרטית בבחירות הקודמות, וכן ההסכם ידחוף חלק מהפלסטינים המהססים להגיע לקלפיות, ויעברו את החלטת החרם ואי ההיסוס בהגעה לקלפיות. מערכת הבחירות לכנסת הבאה חשובה לפלסטינים, והיא אינה תחילת המאבק ולא תהיה סופו, אך היא צעד קדימה בדרך.

האפיפיור ליאו הארבעה עשר פנה בקריאה דחופה לקהילה הבינלאומית לסיים סכסוכים מזוינים ולפנות להיגיון של דיאלוג ותבונה. הדברים נאמרו במהלך ניהול מיסה בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, לרגל פתיחת ישיבת הקרדינלים שתתקיים במשך יומיים לדיון באתגרים הנוכחיים.

האפיפיור, בעל אזרחות אמריקאית, הדגיש כי מלחמות אינן יכולות להיות אמצעי מקובל לפתרון חילוקי דעות בין מדינות ועמים. בדרשתו הביע צער עמוק על המתיחות הבינלאומית הגוברת, הקורעת את מרקם המשפחה האנושית ומשאירה פצעים עמוקים במצפון האנושות.

האפיפיור הדגיש בנאומו בפני מועצת הקרדינלים כי השימוש בכוח צבאי עומד בניגוד לכבוד האדם, שהבורא העניק לו תבונה. הוא הבהיר כי ההתפתחות הטכנולוגית בתעשיית הנשק אינה מצדיקה את השימוש בו, אלא הרצון האנושי צריך להיות המניע העיקרי להשכנת שלום קבוע.

פגישה זו, הידועה כ'קונסיסטוריה', היא השנייה מסוגה מאז בחירתו של ליאו הארבעה עשר במאי 2025. במפגש זה משתתפים כ-241 קרדינלים המייצגים יבשות שונות, כולל קרדינלים הזכאים להצביע בבחירות האפיפיוריות העתידיות.

מטרת הפגישה היא לחזק את הגישה הקולקטיבית בניהול ענייני הכנסייה הקתולית ולהרחיב את מעגל הייעוץ בין המנהיגים הרוחניים. סדר היום כולל ארבע ישיבות אינטנסיביות המדגישות את המשברים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים הפוקדים אזורים שונים בעולם כיום.

מצדו, הארכיבישוף של אלג'יר, הקרדינל ז'אן פול ויסקו, הצהיר כי התכנסות זו מהווה הזדמנות אמיתית לשיתוף פעולה ואחדות בין חברי הגוף הכנסייתי. הוא ציין כי חזונו של האפיפיור מתמקד באיחוד מאמצים וחיזוק ערוצי התקשורת כדי להתמודד עם האתגרים הגוברים, שטיבם משתנה מאזור לאזור.

משקיפים לענייני הוותיקן רואים בהגברת פגישות אלו ביטוי לרצונה של ההנהגה החדשה לחולל שינוי בסגנון הניהול הכנסייתי. האפיפיור ליאו הארבעה עשר שואף להפוך את מועצת הקרדינלים לפלטפורמה יעילה להחלפת דעות וגיבוש עמדות אחידות כלפי סוגיות עולמיות גדולות.

מלחמה לעולם אינה ראויה לאדם, ולעולם אינה מבורכת על ידי אלוהים, שכן הבורא העניק לנו תבונה ורצון לפתור סכסוכים כבני אדם ולא כחיות.

כוחות הכיבוש הישראלי הקימו הבוקר, יום חמישי, מחסום צבאי זמני באזור אל-עארדה שבמערב דרעא. הכוחות התמקמו על הכביש החיוני המחבר בין הכפרים עבדין ומעריה באגן הירמוק, מה שגרם לשיבושי תנועה באזור.

פעולה צבאית זו התרחשה במקביל להגעת תלמידי חטיבת הביניים למרכזי הבחינות שלהם כדי לגשת למבחניהם הסופיים. מקורות מקומיים דיווחו כי חיילי הכיבוש עצרו אוטובוסים שהובילו תלמידים ואזרחים, והעבירו אותם בדיקות קפדניות ואימות מסמכים אישיים.

סרטונים שהופצו על ידי פעילים תיעדו את חיילי הכיבוש מעכבים בכוונה את התנועה, מה שגרם לעיכוב בהגעת תלמידים ועובדים ליעדיהם. צעד זה מגיע כחלק ממדיניות ההידוק שמנהיגים הכוחות הישראליים באזורי הגבול הסוריים לאחרונה.

אזור אגן הירמוק והכפרים מעריה ועבדין עדים להסלמה בתנועות הצבאיות הישראליות בחודשים האחרונים. פשיטות חוזרות ונשנות והקמת מחסומים פתאומיים, מה שמשקיפים רואים כניסיון לכפות מציאות חדשה בדרום סוריה.

ההפרות הישראליות של הריבונות הסורית נמשכות כמעט מדי יום, ונעות בין הפצצות אוויריות לחדירות קרקעיות מוגבלות. הפרות אלו כוללות פשיטה על בתי אזרחים ומעצר של מספר תושבים, כולל רועי צאן וילדים באזורים הסמוכים לרצועת הגבול.

ישראל הודיעה מוקדם יותר על קריסת הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בשנת 1974, בעקבות נפילת המשטר הסורי בדצמבר 2024. בהתאם לכך, כוחות הכיבוש השתלטו על אזור החיץ, למרות אישורי דמשק המתמשכים על מחויבותה לסעיפי ההסכם הבינלאומי.

למרות היעדר איומים צבאיים מצד סוריה, הכיבוש ממשיך לבצע תקיפות אוויריות ופעולות קרקעיות המכוונות לאתרים שונים. פעולות אלו גרמו לנפגעים בקרב אזרחים ולהרס נרחב בתשתיות הצבאיות ובכלי הרכב באזור הדרומי.

סרטונים הראו את חיילי הכיבוש עוצרים אוטובוסים ומכוניות חולפות, ומעבירים את הנוסעים בדיקות ואימותים, מה שגרם לשיבוש תנועת התחבורה.

במציאות הפלסטינית חוזרת ונשנית תחושה גוברת של בדידות, לא כרושם חולף, אלא כמצב מתמשך שהתעצב לאורך שנים ארוכות של משברים פוליטיים, כלכליים והומניטריים מצטברים. ובין המשך הלחצים החיצוניים, מורכבות הזירה הפנימית, ותנודות רמת התמיכה הערבית והבינלאומית, מתרחבת בקרב פלסטינים רבים התפיסה שהם מתמודדים עם גורלם בבדידות כבדה, למרות שהסוגיה הפלסטינית נשארת נוכחת בשיח הערבי הרשמי והעממי.

תחושה זו אינה מובנת רק דרך אירועים גדולים או תמורות פוליטיות, אלא מופיעה בבירור בפרטי חיי היומיום. המשבר אינו רק כותרות פוליטיות, אלא מציאות מוחשית המתחילה בעיכוב משכורות, עוברת דרך ירידה בשירותים הציבוריים, ואינה מסתיימת במשברים החוזרים ונשנים המפעילים לחץ על המוסדות הפלסטיניים ועל יכולתם להתקיים. ועם כל משבר חדש, מתעמק שאלה מהותית: כיצד עם החי תחת לחץ כה רב יכול להרגיש שאינו לבד, לא בשיח ולא במעשה?

בהקשר זה, המשבר הפיננסי של הרשות הפלסטינית חוזר להיות אחד הביטויים הבולטים של בעיה זו. ישראל מטילה הגבלות כלכליות ומינהליות מתמשכות, ומקצצת חלקים מכספי המיסים, מה שמוביל לפערים פיננסיים חוזרים ונשנים המשפיעים ישירות על יכולת הרשות לשלם משכורות ולממן שירותים בסיסיים. ועם כל משבר, עולה השאלה לגבי היקף ותפקיד התמיכה הערבית, ומדוע היא אינה הופכת לרשת ביטחון קבועה במקום להישאר תגובה זמנית הקשורה להתפתחויות פוליטיות.

מבחינה תיאורטית, הפוטנציאל הערבי נראה מספיק כדי לספק תמיכה גדולה ויציבה יותר. מספר מדינות ערביות מחזיקות ביכולות פיננסיות גדולות, ועתודות ומדיניות כלכלית המאפשרות להן תיאורטית לתרום להקלת המשבר הפלסטיני באופן יעיל יותר. אך הבעיה, כפי שרואים זאת אנליסטים רבים, אינה קשורה רק ליכולת, אלא לפער בין היכולת לרצון הפוליטי, כאשר חשבונות מדיניות החוץ, בריתות אזוריות, ושיקולים כלכליים פנימיים, משתלבים עם אופן ניהול היחסים של כל מדינה עם התיק הפלסטיני.

היסטורית, היחסים הפיננסיים בין הפלסטינים לעולם הערבי לא היו יציבים או קבועים, אלא עברו עליות ומורדות. הרשות הפלסטינית הסתמכה על שילוב של הכנסות מקומיות, כספי מיסים, וסיוע חיצוני וערבי, מה שהעניק לה מרווח יציבות בתקופות מסוימות, אך בו בזמן הפך את כלכלתה לפגיעה לכל תפנית פוליטית או ביטחונית. ועם כל הסלמה או מתיחות, המשאבים הפיננסיים הופכים לתיק תלוי, והמשכורות והשירותים חשופים לעיכובים או ירידה.

במסגרת זו, נוצרה בקרב הפלסטינים תפיסה מסורתית של העומק הערבי כמשענת טבעית שאינה מוגבלת לתמיכה כספית, אלא מתרחבת לתמיכה פוליטית, מוסרית והיסטורית. הסוגיה הפלסטינית מעולם לא נתפסה כסוגיה מקומית בלבד, אלא כסוגיה מרכזית בתודעה הערבית, שנקשרה למשמעויות של צדק, זכויות, הגדרה עצמית והתמודדות עם הכיבוש.

אך עם חלוף הזמן, תמונה זו החלה לעמוד במבחן גובר. בין השיח הפוליטי המוצהר לבין רמת התמיכה בפועל בשטח, הופיע פער שפלסטינים רבים רואים אותו בבירור רב יותר ברגעי משברים חריפים. פער זה בין אמירה למעשה תרם לחיזוק התחושה שהסוגיה זוכה לתמיכה פוליטית ומוסרית, אך תרגום תמיכה זו לתמיכה מעשית בת קיימא עדיין מוגבל בהשוואה להיקף האתגרים.

מנגד, מדינות ערביות מסוימות מציגות פרשנות שונה לטבעה ולגבולותיה של תמיכה זו. הן רואות שתמיכה כספית ישירה, למרות חשיבותה, אינה יכולה להיות פתרון קבוע, וכי קיימות דורשת רפורמות פנימיות במבנה הכלכלי והמינהלי הפלסטיני, בנוסף להתחשבות בהגבלות הכלכליות וההתחייבויות האזוריות והבינלאומיות העומדות בפני מדינות אלו. כמו כן, ממשלות מסוימות מתמודדות עם התיק הפלסטיני במסגרת רחבה יותר של איזונים פוליטיים וביטחוניים באזור.

אולם, נקודת מבט זו אינה זוכה לקבלה רחבה בקרב פלסטינים רבים, החווים את תוצאות המשבר באופן יומיומי וישיר. עבורם, אין מדובר בדיון תיאורטי על קיימות או מדיניות ציבורית, אלא ביכולת האזרח לקבל את משכורתו במועד, וביכולת המוסדות להמשיך לספק שירותים בסיסיים, וביכולת החברה לעמוד בתנאים כלכליים לוחצים.

תחושה זו העמיקה עוד יותר בשנים האחרונות, במיוחד עם ההרס הנרחב והסבל ההומניטרי חסר התקדים שחוותה עזה, והלחצים הכלכליים והביטחוניים המתמשכים שחווה הגדה המערבית. בהקשר זה, רבים רואים כי היקף התגובה הערבית עדיין נמוך מרמת היקף האתגרים, וכי הפער בין השיח הפוליטי לבין הפרקטיקה המעשית מתרחב במקום להצטמצם.

ובעיני שכבה רחבה של פלסטינים, הבעיה אינה מוגבלת רק להיקף התמיכה הכספית, אלא מתרחבת לטבע העמדה הפוליטית הערבית כלפי הסוגיה עצמה. ישנה תחושה גוברת שמדיניות ערבית מסוימת מתמודדת עם התיק הפלסטיני במסגרת ניהול המשבר, ולא שינויו, וכי הגבלות חיצוניות ושיקולים בינלאומיים משפיעים באופן עקיף על רמת והיקף התמיכה שניתן לספק.

מנקודת מבט זו, השאלה הופכת עמוקה יותר מסתם מימון או סיוע, ונוגעת למהות הקשר בין יכולת לרצון פוליטי. האם הבעיה היא במגבלות היכולות? או באופן ניצול יכולות אלו? או בהיעדר החלטה פוליטית שהופכת את התמיכה הפלסטינית לעדיפות ממשית ולא רק להתחייבות רטורית?

בסופו של דבר, ובין הערכות פוליטיות שונות וחשבונות אזוריים מגוונים, נשארת העובדה הבסיסית שהנטל הגדול ביותר נופל על העם הפלסטיני, החווה את השתקפות המשברים הללו באופן ישיר ומתמשך. ועם המשך מורכבות הזירה, השאלה נשארת פתוחה: האם הליקוי טמון בחולשת היכולת, או בהיעדר הרצון הפוליטי המספיק כדי להפוך יכולת זו לתמיכה מוחשית ובת קיימא?

הזירה התקשורתית האמריקאית עדה לשינוי דרמטי בעמדותיו של הפרשן הפוליטי השמרני טאקר קרלסון, שהודיע במפורש על חזרתו מעמדותיו הקודמות כלפי הדת האסלאמית. קרלסון הודה בהצהרותיו האחרונות כי טעה בהסתה נגד מוסלמים, וכי עמדותיו הקודמות לא התבססו על עובדות מציאותיות.

במהלך ראיון תקשורתי שנערך עמו לאחרונה, הודה קרלסון כי בילה שנים רבות כשהוא חוזר ומשנן דרך המסכים שהאסלאם מהווה בעיה וכי מוסלמים שואפים להרוג. הוא תיאר את מצבו באותה תקופה כ'היסטרי', והדגיש כי אינו מאמין עוד בטענות אלה שקידם בפני קהלו הרחב בארצות הברית.

שינוי זה לא הסתכם רק בעמדה כלפי האסלאם, אלא התרחב לכלול את מדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל, כאשר קרלסון הביע צער על המצב אליו הגיעה המדינה העברית. הוא ציין כי ישראל שהכיר לפני עשורים השתנתה באופן דרמטי, מה שהוביל אותו לנקוט עמדות ביקורתיות יותר כלפי מדיניות ממשלתה הנוכחית.

הצהרות אלה מגיעות בהקשר של סדרת שינויים דרמטיים שחלו בקריירה של קרלסון במהלך שנת 2026, שכללו את הודעתו על עזיבתו הרשמית של המפלגה הרפובליקנית. הוא גם התנצל בפני עוקביו על 'הטעייתם' בעבר באמצעות תמיכתו בנשיא לשעבר דונלד טראמפ, והדגיש את הסרת תמיכה זו באופן סופי.

התיק המקצועי של קרלסון בערוץ 'פוקס ניוז' היה עמוס בהצהרות שארגוני זכויות אדם תיארו כעוינות למהגרים ולמוסלמים. בשנים קודמות הוא הגן על החלטות איסור נסיעה שכוונו למדינות מוסלמיות, מה שהפך אותו למטרה לביקורת מתמדת מצד המועצה ליחסים אמריקאים-אסלאמיים (CAIR).

עם זאת, טון התקשורת האמריקאי החל להשתנות מאז סוף שנת 2025, כאשר תיאר את ההתקפות נגד מוסלמים באמריקה כ'מגעילות'. בניתוחיו האחרונים, הוא טען כי ממשלת ישראל ותומכיה בוושינגטון פועלים להגברת ה'אסלאמופוביה' כדי להשיג רווחים פוליטיים פרטיים.

מנגד, קרלסון התמודד עם האשמות באנטישמיות מצד הליגה נגד השמצה, במיוחד לאחר שאירח אישים שנויים במחלוקת שהכחישו את השואה. קרלסון הגיב להאשמות אלה באומרו כי ביקורתו על ישראל נובעת ממדיניות ממשלתה הפוגעת באינטרסים האמריקאים, ואין לה קשר לגזע או לדת.

דיווחים עיתונאיים מקשרים בין שינוייו של קרלסון לבין השינוי הבולט במצב הרוח של דעת הקהל האמריקאית כלפי סוגיות בינלאומיות. סקרי דעת קהל עדכניים מצביעים על ירידה משמעותית ברמות התמיכה הציבורית בישראל בתוך ארצות הברית, במיוחד בקרב הדור הצעיר וחברי המפלגה הדמוקרטית.

על פי נתוני מרכז פיו למחקר שפורסמו במרץ 2026, רוב האמריקאים מחזיקים כעת בראייה שלילית כלפי ישראל בשיעור שהגיע ל-60%. כמו כן, מדדי מכון גאלופ הראו כי האהדה הציבורית לפלסטינים הגיעה לרמות חסרות תקדים, והשתוותה לאהדה כלפי הישראלים לראשונה מזה עשורים.

משקיפים רואים בהודאותיו של קרלסון פתח לביקורות דומות מצד אישי תקשורת ימניים אחרים שהושפעו ממסעות ההכפשה נגד מוסלמים. שינוי זה משקף את עומק הפילוג בתוך המחנה השמרני באמריקה סביב סוגיות זהות, מדיניות חוץ ובריתות מסורתיות במזרח התיכון.

הייתי היסטרי, והאמנתי בזה. עכשיו זה לא נכון, ושום דבר מזה לא נכון, אבל האמנתי בזה.

מסמכים היסטוריים וזכרונות של מנהיגים ערבים חשפו את שורשי השאיפות הציוניות בחצי האי סיני, שהחלו למעשה בשנת 1906 באמצעות משלחות טכניות בריטיות. השייח' אמין אל-חוסייני, המופתי של פלסטין, הזהיר בזיכרונותיו שהוגשו לממשלת מצרים בשנת 1950 מפני מהלכים אלה שנועדו לחקור את גיאוגרפיה של האזור כהקדמה ליישוב יהודים בו ולהפרדת המדינות הערביות באסיה מאפריקה.

הניסיונות הישראליים לכפות מציאות חדשה בסיני נמשכו גם לאחר מהפכת יולי 1952, כאשר תל אביב ניסתה להתערב במשא ומתן על פינוי הבריטים מתעלת סואץ בשנת 1954. ישראל ראתה אז בנוכחות הכוחות הבריטיים חיץ ביטחוני המבטיח את יציבות גבולותיה, והביעה את חששה משליטה מצרית מלאה על נתיבי השיט המובילים לנמל חיפה.

לאחר תבוסת יוני 1967 וכיבוש כל סיני, החלה ישראל לגבש אסטרטגיה שמטרתה לבסס את שליטתה בשטח באמצעות משטר צבאי ישיר. ארכיונים ישראליים הראו שההנהגה הפוליטית בתל אביב התייחסה לסיני כאל שטח כבוש המנוהל בפקודות צבאיות, תוך השארת האפשרויות פתוחות בין סיפוח קבוע לבין שימוש בה ככלי למיקוח פוליטי.

על רקע הסלמת העימותים הצבאיים ומלחמת ההתשה בשנת 1968, עבר צבא הכיבוש מדפוס פריסה נייד לבניית ביצורים קבועים שנודעו לימים כ'קו בר-לב'. מטרת ביצורים אלה הייתה להפחית את האבדות בנפש ולהבטיח את קווי העימות בגדה המזרחית של תעלת סואץ, במקביל לניסיונות להכיל את תושבי האזור מבחינה שבטית.

באותה תקופה גובשה תוכנית ישראלית מרושעת שמטרתה 'בינאום סיני', כלומר הפיכתה לישות עצמאית תחת פיקוח בינלאומי שתשמש כאזור חיץ קבוע עם מצרים. כדי להשיג זאת, ניסו שלטונות הכיבוש לפתות את ראשי השבטים באמצעות פיתויים כספיים ובעין, אך ניסיונות אלה נתקלו בסירוב עממי איתן ובהתעקשות על הזהות הלאומית המצרית.

המודיעין הצבאי המצרי נכנס בחשאי לקו העימות, ותיאם עם ראשי השבטים, ובראשם השייח' סאלם אל-הארש, כדי להפיל את הכיבוש במלכודת פוליטית מתוחכמת. שני הצדדים הסכימו להציג הסכמה למראית עין להצעות הבינאום, מה שגרם לשר הביטחון הישראלי דאז, משה דיין, להאמין שהדרך סלולה להכרזת ההיפרדות.

השייח' סאלם אל-הארש מילא תפקיד מרכזי בהטעיית שירותי הביטחון הישראליים, כאשר סייע לקצינים מצריים להסתנן לעומק סיני עם זהויות בדואיות מזויפות. השייח' הציג את הקצינים הללו למחנות הישראליים כבני שבטו, מה שאפשר לקהיר להשיג מידע מודיעיני מדויק מתוך השטחים הכבושים.

ב-31 באוקטובר 1968, נערכה 'ועידת אל-חסנה' המפורסמת במרכז סיני בנוכחות משה דיין והמוני משקיפים בינלאומיים וכלי תקשורת עולמיים. התוכנית הישראלית קבעה שראשי השבטים יכריזו בפורום זה על רצונם להיפרד ממצרים ולהפוך את סיני לאזור מוגן בינלאומי בחסות ארצות הברית.

הוועידה נפתחה בנאום של המושל הצבאי הישראלי, שטען שישראל אינה רוצה לכבוש את סיני, אלא שואפת ליציבות תושביה הרחק ממלחמות. הוא הציג את המסמך שהוכן לחתימה, בטענה שדרישה זו מייצגת רצון אמיתי של בני השבטים שרוצים להקדיש את עצמם לפיתוח ושגשוג כלכלי תחת הגנה בינלאומית.

הרגע הדרמטי הגיע כאשר השייח' סאלם אל-הארש עלה לבמה כדי לשאת את נאום השבטים, והפתיע את הנוכחים בהכרזת נאמנות מלאה למדינה המצרית. אל-הארש הדגיש מול עדשות המצלמות שסיני הייתה ותישאר מצרית, והדגיש שכל דיבור על עתידה הפוליטי שייך רק לנשיא גמאל עבד אל-נאצר.

עמדה אמיצה זו גרמה להלם גדול למשה דיין שעזב את המקום בכעס בתוך תדהמת המשלחות הזרות, מה שהוביל לכישלון הוועידה ולקריסה מוחלטת של פרויקט הבינאום. אירוע זה הוכיח שההימור הישראלי על פירוק המרקם החברתי והלאומי של תושבי סיני היה הימור כושל מול מודעות השבטים.

לאחר סיום הוועידה, השייח' סאלם אל-הארש עמד בפני סכנת מעצר והוצאה להורג מיידית, אך המודיעין המצרי כבר הכין תוכנית להבריחו. הוא הועבר עם משפחתו דרך שבילי מדבר קשים לירדן, ומשם לקהיר, שם קיבל אותו הנשיא גמאל עבד אל-נאצר והעניק לו עיטור כהוקרה על גבורתו הלאומית.

השייח' סאלם אל-הארש נשאר בקהיר עד לשחרור סיני בעקבות ניצחון אוקטובר 1973, ולאחר מכן שב למקום הולדתו מכובד בקרב בני משפחתו ושבטו. הוא המשיך למלא את תפקידו החברתי והלאומי עד מותו בשנת 1991, והותיר אחריו מורשת של עמידה איתנה והתנגדות מול ניסיונות למחוק את הזהות.

לזכר שמו, שלטונות מצרים קראו על שם השייח' סאלם אל-הארש מספר מתקנים וכיכרות בסיני, כדי שיישאר סמל לבדואי שהביס את ערמומיות הכיבוש. סיפורו נחשב לפרק מזהיר בתולדות ההתנגדות העממית שתמכה במאמץ הצבאי להשבת האדמה והריבונות.

אני מעיד באלוהים ובארץ מבורכת זו שכולנו, בני סיני, דוחים את הבינאום, ושסיני היא אדמה מצרית ותישאר מצרית לנצח.

טקס פרסי האוסקר ה-98 היה עד לרגע מכונן כאשר השחקן הספרדי חאבייר בארדם שבר את פרוטוקול השתיקה, והכריז על סולידריות מלאה עם פלסטין וקרא להפסקת המלחמה. בארדם, שענד תג מחאה משנת 2003, קישר בין מאבקי העבר וההווה, והדגיש את הסרט 'קולה של הינד רג'ב' של הבמאית התוניסאית כות'ר בן הניה, שהתמודד ברשימה הסופית.

הסרט, המתאר את הרגעים האחרונים בחייה של הילדה הינד רג'ב, לא היה רק יצירה קולנועית חולפת, אלא הפך לזעקה פוליטית שהדהדה באולם בלוס אנג'לס. למרות שלא זכה בפרס, שמה של הינד רג'ב הפך לסמל הרודף את המצפון העולמי, ומזכיר את הפשע שביצעו כוחות הכיבוש ברצועת עזה נגד ילדות ועבודה הומניטרית.

בהקשר קשור, תנועת הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה סללה את הדרך לנוכחות עולמית זו באמצעות כיבוש בניין 'המילטון הול' ושינוי שמו ל'הינד הול'. פעולת מחאה זו, שנתקלה בדיכוי מצד משטרת ניו יורק, הפכה השראה לאמנים, כאשר הראפר מקלמור הוציא את שירו המפורסם, שאת לחניו שאב מפיירוז, כדי להנציח את זכרה של הילדה השהידה.

גם מערכת המשפט האמריקאית נכנסה לקו העימות, כאשר שופט בניו יורק ביטל החלטות פיטורים שרירותיות נגד הסטודנטים המוחים, ואישר את בטלות טענות האוניברסיטה. ניצחון משפטי זה העניק לסטודנטים תנופה נוספת להפוך את מחאתם לתערוכות אמנות שתיעדו את כלי המאבק ואת מסרי אמה של הינד, ווסאם חמאדה, שבירכה על מאמציהם לשמר את הזיכרון.

התערוכה האמנותית שהתקיימה בברוקלין ובביר זית לא הייתה רק תצוגה של ציורים, אלא הייתה 'תערוכת מלחמה' ניידת המתמודדת עם ניסיונות מחיקה ושכחה. התערוכה כללה תמונות של הפשע ששימשו את התביעה כראיות נגד הסטודנטים, אך המארגנים ניסחו אותן מחדש כדי שיהיו עדות חיה לאכזריות הכיבוש ולהתעקשות הדור החדש לחשוף את האמת.

במישור הפוליטי, דובר משרד החוץ האמריקאי מתיו מילר המשיך להתחמק מאחריות, והפנה את החקירה על מותה של הינד לצד הישראלי. עמדה רשמית זו נתקלה בלחץ מצד עיתונאים ופעילים שסירבו שפרשת הינד תיבלע בתוך מספרי הקורבנות שעלו על עשרים אלף ילדים, והדגישו את הצורך באחריות אישית ושיטתית.

סרטה של כות'ר בן הניה בחר בגישה אמנותית קשה בכך שהינד רג'ב מגלמת את עצמה באמצעות הקלטות הקול האמיתיות שלה. בחירה זו העמידה את הקהל מול האימה של הילדה המתחננת להצלה, והפכה את אולם הקולנוע למרחב של מתח דרמטי המשקף את חוסר האונים של הקהילה הבינלאומית להתערב בזמן.

חקירות עצמאיות גילו שהטנק הישראלי היה במרחק מטרים ספורים ממכוניתה של הינד כאשר ירה מאות קליעים, מה שמפריך את טענות 'הטעות' הצבאית. הסרט תיעד גם את הפגיעה באמבולנס של הסהר האדום והרג הפרמדיקים שניסו להגיע אליה, בפשע מלחמה מושלם שבוצע לעיני כל העולם.

תגובות הקהל בניו יורק ובעולם הערבי נעו בין הלם לחוסר אונים, כאשר רבים הביעו את חוסר יכולתם לשאת את הכאב שמשדר קולה של הינד. 'חוסר אונים' זה, כפי שמתארים אותו המבקרים, עשוי להפוך לפעולה פוליטית אם ישמש להתמודדות עם המערכת המאפשרת מלחמות אלו, במקום להסתפק באמפתיה רגעית ואז לחזור לחיים רגילים.

אנליסטים מקשרים בין תמונתה של הינד רג'ב לאייקונים היסטוריים כמו 'ילדת הנאפאלם' בווייטנאם והילד אילן הכורדי, ורואים באמנות את הדרך היחידה למנוע אילוף הזיכרון. בעוד שכוחות פוליטיים מנסים להפוך קורבנות למספרים בלבד או לסוגיות הומניטריות מופשטות, אמנים שותלים מחדש את הזוועות בתודעה הקולקטיבית כאמיתות שאינן ניתנות לפרשנות.

הבמאית בן הניה הצליחה להשתמש ב'קול' ככלי רדיפה שאי אפשר להתחמק ממנו, בניגוד לתמונות שאנשים עשויים להתרגל לראות עם הזמן. הישיבה בחושך וההאזנה לזעקותיה של הינד במשך שעות מכריחה את הצופה להתמודד עם האמת העירומה, ומונעת הפיכת הטרגדיה ל'מם' בלבד או לתוכן חולף ברשתות החברתיות.

ישנן אזהרות רציניות מפני הפיכת הינד ל'יוצאת מן הכלל' המכסה על אלפי ילדים אחרים שנהרגו בעזה מירי צלפים מכוון לראש ולחזה. רופאים מתנדבים אישרו כי דפוס הפציעות מצביע על מדיניות ירי שיטתית שמטרתה רצח עם בין-דורי, מה שחורג מהרעיון של טעויות אינדיבידואליות של חיילים בשטח.

בצעד חקיקתי חשוב, הוגשה הצעת חוק 'צדק להינד רג'ב' בקונגרס האמריקאי במרץ 2026, הדורשת אחריות על מותה. הפרויקט, שזכה לתמיכת נציגים בולטים כמו שרה ג'ייקובס וכריס ואן הולן, מצביע במפורש על שותפות אמריקאית אפשרית, מה שמייצג שינוי ביחס הפוליטי לפשעי מלחמה בעזה.

לסיכום, קולה של ליאן חמאדה, בת דודתה של הינד, נשאר עדות נוספת לטרגדיה, שכן היא הייתה הראשונה שדיווחה על הטנקים המקיפים אותם לפני ש-64 קליעים השתיקו אותה. השילוב של אמנות, פוליטיקה ותיעוד מבטיח שקולות אלו לא ילכו לשווא, ושפרשת הינד, ליאן וכל ילדי עזה תישאר חיה עד שייעשה צדק מלא.

העובדה שהסרט מכריח אותנו לשבת עם קולה של הינד במשך שעות בחושך היא בדיוק מקור כוחו ודרישתו המוסרית.

מאז פרוץ העימות הצבאי הנרחב בין מוסקבה לקייב, חבל דונבאס נשאר בחזית כשטח אסטרטגי בעל חשיבות היסטורית וסמלית עליונה עבור רוסיה. אזור גבול זה, הממוקם במזרח אוקראינה, מהווה אגן כרייה ומחצבים חיוני, מה שהפך אותו למוקד הסכסוך המזוין המתמשך על השליטה במשאביו ובמיקומו.

שדות דונבאס הופכים לשדה קרב פתוח, העד להתקדמות ונסיגות מתמשכות בין הצבאות הרוסי והאוקראיני במשך שנים. באווירה זו נעשה שימוש בכל סוגי הנשק הכבד והמתקדם, כאשר הצד הרוסי שואף להרחיב את שליטתו המלאה, בעוד הכוחות האוקראינים נלחמים באומץ להגן על ריבונותם.

האזור מורכב גאוגרפית משני מחוזות עיקריים: דונייצק ולוהנסק, ששטח כל אחד מהם עולה על 26 אלף קילומטרים רבועים. דונייצק בולטת כמרכז עירוני ותעשייתי צפוף, כאשר מפעליה ודרכיה המורכבות הפכו לנקודות שליטה וצירים צבאיים שקשה לחדור אליהם בקלות.

לעומת זאת, לוהנסק מקבלת את ערכה ממיקומה הקרוב לעומק המזרחי וחיבורה הישיר לצירים הגבוליים הרוסיים. המרחקים וקווי האספקה באזור זה ממלאים תפקיד מכריע בניהול הקרבות ובהבטחת תמיכה לוגיסטית לכוחות הפרוסים בחזיתות הקדמיות.

שורשי השבר הצבאי באזור נעוצים בשנת 2014, בעקבות השתלטות רוסיה על חצי האי קרים, מה שהוביל לתנועות בדלניות פרו-מוסקבה. חלוקה זו לא הייתה רק פוליטית, אלא התרחבה לכלול היבטים דמוגרפיים וצבאיים, והפכה את האזור מקוטב תעשייתי לחזית לחימה פתוחה.

חודש פברואר 2022 סימן מפנה חד עם הכרת מוסקבה במה שנקרא 'הרפובליקות של דונייצק ולוהנסק', ולאחר מכן הכרזה על סיפוחן הרשמי בספטמבר של אותה שנה. הכרזה פוליטית זו לא סיימה את הסכסוך, אלא סימנה שלב אלים יותר של מאבק בשטח על שליטה בפועל על הקרקע.

הגאוגרפיה הצבאית בדונבאס משתלבת עם התשתית התעשייתית הצפופה, כאשר מכרות הפחם, מסילות הברזל ותעלות המים הפכו לחלק מהטקטיקות ההגנתיות וההתקפיות. כל מפעל או מכרה באזור זה הפך למבצר צבאי הדורש לחימה על כל מטר מרובע בו.

סיבות הסכסוך על אדמה זו רבות וכוללות ממדים אסטרטגיים, כלכליים ולאומיים משולבים, המרחיקים פתרונות פוליטיים. לפני פרוץ המלחמה, האזור היה ביתם של שבעה מיליון תושבים, שרובם דוברי רוסית, מה שהעניק לסכסוך אופי זהותי.

מבחינה כלכלית, דונבאס נחשב ללב הפועם של התעשייה הכבדה באוקראינה, וכלל מרכזים גדולים לייצור ברזל ופלדה ותעשיות כימיות. השליטה באזור זה משמעותה שליטה במשאבי אנרגיה עצומים ובמעברי סחר חיוניים המחברים את המזרח למערב.

ההתקפה הרוסית המתמשכת הובילה לשינוי דרמטי בנוף הדמוגרפי של האזור, כאשר הוא חווה את אחת מפעולות העקירה והגירוש הכפוי הגדולות ביותר של האוכלוסייה. ערים שלמות נהרסו עד היסוד או פונו מתושביהן, ומיליונים הפכו לפליטים בתוך אוקראינה או במדינות שכנות.

דיווחים מהשטח מאשרים כי רוב מחוז לוהנסק נמצא כעת בשליטה רוסית, בעוד שחלקים נרחבים מדונייצק עדיין עדים לקרבות עזים. 'קללת הגאוגרפיה' הזו, כפי שחלקם מתארים אותה, שינתה את מצב התושבים והפכה את עריהם להריסות בצל השאיפות הגיאופוליטיות המתנגשות.

מקורות צבאיים דיווחו כי המתרחש כעת בדונבאס אינו מהווה נקודת מפנה מכרעת, אלא המשך של מלחמת התשה ארוכת טווח. המקורות ציינו כי רוסיה משיגה התקדמות מוגבלת ויציבה בשטח, באמצעות טקטיקות של הסתננות בקבוצות קטנות כדי לבלבל את ההגנות האוקראיניות.

למרות ההתקדמות הרוסית, האבדות בנפש וברכוש מתוארות כגבוהות מאוד בהשוואה להישגים הגיאוגרפיים המוגבלים המושגים בשטח. אוקראינה, באסטרטגיה הנוכחית שלה, מהמרת על שחיקת היכולות הרוסיות ופגיעה בעומק הלוגיסטי והכלכלי של מוסקבה כדי לשבש את מומנטום ההתקפה.

עתיד הסכסוך בדונבאס תלוי ביכולת של כל צד לפצות על אבדותיו בנפש וברכוש ולשמור על קצב הפעולות הצבאיות. עם המשך הלחימה, האזור נשאר זירת מבחן לכוח ולרצון בין המעצמות הגדולות, בהיעדר כל אופק קרוב לסיום המלחמה.

עתיד הקרב הזה יהיה תלוי במידה רבה ביכולת של כל צד לפצות על אבדותיו ולשמור על מומנטום הפעולות בחודשים הקרובים.

דחוף: המסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 18/6/2026

מזכר ההבנות שנחתם בין וושינגטון לטהראן נכנס לשלב היישום המעשי, לאחר שסגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, הכריז על תחילת תקופת המשא ומתן הרשמית בת שישים יום להשגת הסכם קבוע בין שתי המדינות, ובמקביל אישר את הסרת המצור הימי שהטיל הצי האמריקאי על נמלי איראן.

הצהרותיו של ואנס נאמרו במהלך מסיבת עיתונאים שערך בבית הלבן, שהוקדשה להגנה על ההבנה החדשה מול הביקורת הגוברת מצד מתנגדי הממשל בתוך ארצות הברית ומחוצה לה, המטילים ספק ביכולתו של ההסכם להשיג את יעדיו המוצהרים או להבטיח את עמידתה של איראן בהתחייבויותיה.

ואנס אמר כי הסרת ההגבלות הימיות אפשרה ליותר מתריסר ספינות עמוסות בכ-12.5 מיליון חביות נפט גולמי לעבור דרך מצר הורמוז, וראה בצעד זה יישום של ההתחייבויות הנדרשות מהצד האמריקאי במסגרת השלב המקדים של ההסכם.

סגן נשיא ארה"ב ציין כי תקופת שישים הימים מהווה מבחן מכריע לרצינותה של טהראן ולנכונותה לעמוד בהתחייבויות הנוגעות להפחתת רמות העשרת האורניום הגבוהה, סוגיה שנותרה במשך שנים ציר המחלוקת העיקרי בין שתי המדינות.

בתשובה לשאלות עיתונאים בנוגע להצהרות קודמות של הנשיא דונלד טראמפ, שבהן רמז על אפשרות שאיראן תשמור על יכולות טילים מסוימות, הבהיר ואנס כי כל הסדרים עתידיים בתחום זה יוגבלו אך ורק ליכולות הגנה, ולא יאפשרו החזקת מערכות המהוות איום על הביטחון האזורי או על הקהילה הבינלאומית.

הוא הדגיש כי הממשל אינו מעביר כספים לאיראן, ודחה את ההאשמות המועלות על ידי מבקרי ההסכם. הוא אישר כי כל פטור מסנקציות או הקלות כלכליות יישארו קשורים באופן ישיר ומלא למידת עמידתה של טהראן בסעיפי ההבנה ובמסגרת המשא ומתן המתנהל.

ממשל טראמפ שואף לשווק את ההסכם כהזדמנות היסטורית לסיים עשרות שנים של עוינות בין שתי המדינות, בזמן שהמשא ומתן מתכונן לעבור לשלב מורכב יותר במהלך פסגות ודיונים דיפלומטיים צפויים שעשויים לקבוע את מאפייני היחסים האמריקאים-איראניים לשנים רבות קדימה.

עם זאת, עדיין קיימים ספקות לגבי מסלול המשא ומתן, במיוחד לאור ההתנגדות העזה להסכם מצד גורמים פוליטיים בתוך ארצות הברית, בנוסף להסתייגויות ישראליות ואזוריות הרואות כי כל הקלה בסנקציות עלולה להעניק לאיראן משאבים נוספים לחיזוק השפעתה באזור.

מבחן אמון לאחר ארבעה עשורים של עוינות

חשיבות ההכרזה אינה טמונה רק בהסרת המצור הימי או בתחילת תקופת המשא ומתן, אלא בכך שהיא מהווה מבחן מעשי ראשון לרמת האמון האפשרי בין וושינגטון לטהראן לאחר יותר מארבעה עשורים של נתק והתנגשויות חוזרות ונשנות. שני הצדדים אינם מנהלים משא ומתן רק על נושאים טכניים הקשורים להעשרה או לסנקציות, אלא על הגדרה מחדש של כללי העימות הפוליטי והביטחוני ששלטו ביחסיהם מאז 1979. לכן, הצלחת תקופת שישים הימים תהיה תלויה במידה רבה ביכולתו של כל צד לשכנע את האחר שהוא מוכן לעבור מניהול המשבר לטיפול בשורשיו.

נסיגת היגיון הכוח לטובת הפרגמטיזם

ההחלטה להסיר את המצור הימי משקפת שינוי חשוב בגישתו של ממשל טראמפ כלפי איראן. לאחר שנים של לחצים מקסימליים, סנקציות ואיומים בכוח צבאי, נראה כי הבית הלבן משוכנע יותר ביעילותם של תמריצים פוליטיים וכלכליים בהנעת טהראן להסדרים ארוכי טווח. אין זה אומר שוושינגטון נוטשת את כלי הלחץ, אלא שהיא מסדרת מחדש את סדרי העדיפויות שלה באופן שיאפשר להשיג יעדים אסטרטגיים בעלות הנמוכה ביותר האפשרית. זהו שינוי שעשויות להיות לו השלכות רחבות יותר על כלל המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

ישראל מול מציאות אסטרטגית חדשה

התקדמות המשא ומתן צפויה לעורר דאגה גוברת בישראל, שבנתה חלק ניכר מהאסטרטגיה האזורית שלה בשנים האחרונות על המשך המתיחות האמריקאית-איראנית. ככל שוושינגטון וטהראן יתקרבו להבנות יציבות, כך תצטמצם יכולתה של ממשלת ישראל לנצל את האיום האיראני כעדיפות עליונה ביחסיה עם ארצות הברית. כמו כן, הצלחת ההסכם עשויה לחזק את הקולות בתוך וושינגטון הקוראים להערכה מחדש של המדיניות המסורתית כלפי המזרח התיכון, כולל הגישה לסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

חלון דיפלומטי צר ומלא סיכונים

למרות האווירה החיובית שמנסה הממשל האמריקאי להציג, הדרך להסכם קבוע עדיין רצופת מכשולים. הסוגיות הנדונות חורגות מהנושא הגרעיני וכוללות טילים בליסטיים, סנקציות, השפעה אזורית והסדרים ביטחוניים במפרץ. כמו כן, כל אירוע צבאי או פוליטי בלתי מחושב עלול לאיים בכישלון המסלול כולו. לכן, נראה כי תקופת שישים הימים קרובה יותר לחלון דיפלומטי צר שעל שני הצדדים לנצל במהירות, לפני שכוחות הקיצוניות והעימות ישובו ויתפסו את היוזמה ויחזירו את היחסים למעגל ההסלמה מחדש.

בשעות האחרונות נרשמה תנועה אסטרטגית בולטת באזור מזרח הים התיכון, כאשר הוכרז על השקת הרחבה חדשה של האגף המערבי של ציר מרכז האנרגיה (IMEC). הפרויקט נחתם במכון בייקר למדיניות ציבורית באוניברסיטת רייס בטקסס, ארה"ב, בהשתתפות נציגים רשמיים מארצות הברית, מדינת ישראל, יוון וקפריסין.

מרכז חדש זה, הפועל במסגרת מה שמכונה פורום (3+1), נועד לאחד מאמצים בתחומי המחקר המדעי ואבטחת הסייבר. הוא מתמקד בעיקר בהגנה פיזית על תשתיות אנרגיה חיוניות, מה שהופך אותו לאבן יסוד במבנה הביטחוני החדש של האזור המשתרע ממזרח הים התיכון ועד ליבשת אירופה.

מקורות דיווחו כי מהותו האמיתית של פרויקט זה חורגת משיתוף פעולה טכנולוגי, שכן הוא מהווה את הבסיס המעשי למסדרון הכלכלי המקשר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. ישראל צפויה למלא את תפקיד השער המזרחי של ציר זה, ולהפוך לנקודת מפגש מרכזית לקישור היבשתי המגיע מיבשת אסיה וממדינות המפרץ הערבי.

התוכנית האסטרטגית רואה בישראל תחנה לוגיסטית מרכזית להעברת נתונים, אנרגיה ושירותים לכיוון המערב. מיקום זה מעניק לתל אביב השפעה כלכלית ופוליטית כפולה, שכן היא הופכת לגשר חיוני המקשר בין השווקים המתפתחים במזרח לעומק האסטרטגי האירופי באמצעות מסדרונות ימיים ויבשתיים מאובטחים.

בהקשר זה, קפריסין בולטת כעמוד תווך גיאוגרפי וימי המבטיח את המשכיות הקישור בין קצוות הציר החדש. האי ישמש כתחנת קישור חיונית לפרויקטי כבלי חשמל תת-ימיים, בנוסף לתפקידו בפיתוח והכלת עתודות הגז הטבעי המשותפות באגן הים התיכון.

יוון, לעומת זאת, מייצגת בברית זו את השער הריבוני של האיחוד האירופי, דרכו יזרמו אספקת אנרגיה ותשתיות המגיעות מהמזרח התיכון. מסלול זה נועד לספק ליבשת אירופה גיוון במקורות אנרגיה ולחזק את ביטחונה האסטרטגי הרחק מהתלות המסורתית במסלולים אחרים.

משקיפים סבורים כי פרויקט זה יוביל להסלמה במאבקי ההשפעה באזור המזרח התיכון, במיוחד לאחר המתיחויות האזוריות האחרונות. ברית זו נתפסת כחלק ממאבק הכוחות הגדולים לעיצוב מחדש של הסדר האזורי החדש ושליטה על מפתחות הלוגיסטיקה העולמית.

ציר חדש זה מציב את טורקיה בפני אתגרים גיאופוליטיים גדולים, שכן אנקרה שאפה תמיד להיות המסדרון הבלעדי לאנרגיה לאירופה. צעדים אלה עומדים בסתירה לדוקטרינת 'המולדת הכחולה' הטורקית, השואפת לכפות ריבונות ימית רחבה באזורים הסובבים את קפריסין ויוון.

ההשפעות אינן מוגבלות לטורקיה בלבד, אלא מתרחבות וכוללות את מעמדה של מצרים כמרכז אזורי לגז טבעי ושער לסחר עולמי דרך תעלת סואץ. למרות האינטרסים המשותפים, הציר החדש מספק מבנה ביטחוני מבוזר שעשוי להפחית את התלות הבינלאומית הבלעדית במסלולים העוברים דרך שטחי מצרים.

שורשי הסדר החדש הזה נטועים בברית ביטחונית הדוקה שהתפתחה במשך שנים בין ישראל, יוון וקפריסין. ברית זו תורגמה להסכמי הגנה משותפים ורכישות ביטחוניות ענקיות, בנוסף לעריכת תמרונים צבאיים קבועים שמטרתם לאבטח את שדות הגז ונתיבי השיט.

התמיכה האמריקאית הישירה בפרויקט זה מעניקה לו אישור רשמי ודחיפה פוליטית בזירה הבינלאומית. למרות ההצהרות הפוליטיות ההדדיות בין וושינגטון לאנקרה, אימוץ מרכז זה על ידי ממשלת ארה"ב משקף את העדפתה לציר אסטרטגי זה בפועל.

הנוכחות האמריקאית בפרויקט זה שולחת מסר נחרץ לכל גורם אזורי שעשוי לנסות להפריע או לאיים על מסלול חדש זה. היא יוצרת קשר רשמי בין טכנולוגיה והון אמריקאי לבין הגיאוגרפיה הטבעית של שלוש המדינות המשתתפות, מה שמקשה על חדירתו או שיבושו.

חוגים פוליטיים צופים כי פרויקט זה יוסיף שמן למדורת המתיחות הקיימת בין תל אביב לאנקרה. טורקיה רואה בברית זו ניסיון ברור לרסן את השפעתה האזורית ולכבוש את שאיפותיה במימי הים התיכון, מה שעלול להוביל לתגובות דיפלומטיות או בשטח.

בסופו של דבר, השקת מרכז זה מהווה שינוי מהותי באופן ניהול משאבי האנרגיה במזרח התיכון. צפוי כי השפעותיה של מערכת אזורית חדשה זו יופיעו בטווח הקרוב, לא רק במאזן הכוחות המקומי, אלא גם בביטחון האנרגיה העולמי וביציבות היבשת האירופית.

פרויקט זה מצייר מחדש את המפות האזוריות ויוצר מערכת חדשה המבוססת על אנרגיה המקשרת בין אסיה, המפרץ ואירופה דרך ישראל.

מסוק של צבא ארה"ב התרסק באזור הסמוך למצר הורמוז האסטרטגי, כך דיווחו מקורות עיתונאיים בינלאומיים לפנות בוקר יום שלישי. הדיווחים הראשוניים אישרו כי צוותי החילוץ הצליחו לפנות את צוות המטוס הצבאי ולהבטיח את שלומם בהצלחה, ללא נפגעים בנפש.

המקורות ציינו כי עדיין קיימת אי-בהירות לגבי הסיבות האמיתיות להתרסקות המסוק באזור רגיש זה, שכן לא פורסמה הודעה רשמית המציינת אם התאונה נבעה מתקלה טכנית או מכנית במטוס, או שהיא נגרמה כתוצאה מפגיעה ישירה מירי איראני לאור המתיחות הקיימת באזור.

חוגים צבאיים בינלאומיים עוקבים אחר השלכות אירוע זה, המתרחש בתזמון רגיש שבו מצר הורמוז עד למהלכים צבאיים אינטנסיביים, וצפוי כי הרשויות האמריקאיות יפתחו בחקירה מקיפה כדי לברר את נסיבות האירוע ולקבוע אחריות.

לא היה ברור מיד אם המסוק הופל על ידי ירי איראני או סבל מתקלה מכנית.

רשת הרופאים של סודאן הודיעה ביום רביעי על נפילת מספר קורבנות אזרחיים כתוצאה מתקיפות שבוצעו על ידי מל"טים השייכים לכוחות התמיכה המהירה על העיר אל-אובייד, בירת מדינת צפון קורדופן. הרשת הבהירה בהצהרה רשמית כי התקיפות הביאו למותם של 5 בני אדם ולפציעתם של 12 נוספים בדרגות חומרה שונות, וציינה כי ההפצצה כוונה ישירות לאזורי מגורים והתקהלויות אזרחיות.

בפרטי התקיפות, ציינו מקורות רפואיים כי אחד המל"טים כיוון לבית הקברות 'דליל' בעיר במהלך טקס לוויה, מה שהוביל למותם המיידי של 4 מהמשתתפים בלוויה ולפציעתם של 7 נוספים. ההצהרה תיארה אירוע זה כהסלמה חמורה המכוונת לאזרחים ברגעים אנושיים קריטיים, מה שמחמיר את מצב האימה והחרדה בקרב תושבי המדינה.

התקיפות לא נעצרו כאן, כאשר דיווחים ציינו את מותו של נהג משאית באירוע נפרד באזור ג'בל קורדופן מדרום לעיר אל-אובייד. הרשת הבהירה כי המשאית הייתה עמוסה בחומרי מזון חיוניים, והדגישה כי פגיעה באמצעי אספקה מהווה איום ישיר על הביטחון התזונתי של התושבים התלויים בשיירות אלו כדי להבטיח את צרכיהם הבסיסיים.

ההפצצה האווירית פגעה גם בתחנת דלק בתוך העיר אל-אובייד, וגרמה לפציעתם של 5 בני אדם בדרגות חומרה קשות, והתקיפה גרמה לנזקים חומריים כבדים למתקן. הרשת הרפואית הביעה חשש מעלייה במספר הקורבנות לאור המשך ההפצצה השיטתית על מטרות אזרחיות ומתקני שירותים שעדיין פועלים בתנאי מלחמה קשים.

רשת הרופאים של סודאן הטילה על הנהגת כוחות התמיכה המהירה את האחריות המשפטית והמוסרית המלאה להפרות אלו הפוגעות בחפים מפשע. היא קראה בדחיפות לקהילה הבינלאומית ולארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים להתערב במהירות כדי להגן על אזרחים ולעצור את התקיפות המגבירות את סבל התושבים ודוחפות את המצב ההומניטרי אל סף קריסה מוחלטת.

התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של הסלמה רחבה יותר במדינת צפון קורדופן, כאשר ארגון 'עורכי הדין לשעת חירום' חשף את מותם של 3 בני אדם ופציעתו של אחד נוסף ביום שני שעבר באזור 'עדיד ראחה'. הארגון ציין כי מל"ט כיוון לשתי מכוניות אזרחיות במחוז סודרי, מה שמשקף דפוס הולך וגובר של שימוש במל"טים לפגיעה בתנועה אזרחית באזור.

האזור היה עד ביום שבת שעבר לטבח נוסף שבו נהרגו 15 בני אדם כתוצאה מפגיעת שני מל"טים בשוק מקומי ובשני כפרים במחוז חמרה אל-שייח'. אירועים אלו מתרחשים במקביל לאזהרות קודמות של האו"ם שפורסמו במאי האחרון, שבהן הארגון הבינלאומי התריע מפני הסכנה של עלייה בתקיפות מל"טים שגבו את חייהם של מאות אזרחים במהלך החודשים הראשונים של השנה הנוכחית.

יש לציין כי אזור קורדופן עד למאבקים צבאיים אלימים בין צבא סודאן לכוחות התמיכה המהירה מאז סוף השנה שעברה, במסגרת הסכסוך המתמשך מאז אפריל 2023. מלחמה זו יצרה את אחד המשברים ההומניטריים הגרועים בעולם, כאשר מיליונים עומדים בפני סכנת רעב, בנוסף לעקירה של כ-13 מיליון סודאנים מבתיהם עקב הלחימה המתמשכת.

המל"טים כיוונו לבית הקברות דליל במהלך טקס לוויה, מה שהוביל למותם של 4 בני אדם מהמשתתפים בלוויה ולפציעתם של 7 נוספים בהפרה בוטה של מטרות אזרחיות.

משלחת קטרית בכירה הגיעה לבירה האיראנית טהראן ביום ראשון, במשימה דיפלומטית שמטרתה להסיר את המכשולים האחרונים בפני הסכם הרגיעה עם ארצות הברית. מקורות יודעי דבר דיווחו כי הדיונים מתמקדים בטיפול בהערות טכניות ומשפטיות שהוגשו על ידי טהראן בנוגע לטיוטת מזכר ההבנות הנמצאת כעת בניסוח בין שני הצדדים.

מהלכים קטריים אינטנסיביים אלה באים במסגרת תפקיד התיווך המתמשך לקירוב עמדות בין וושינגטון לטהראן, כאשר המשלחת שואפת להשלים את ההבנות. סדר היום של הפגישות כולל דיון בנושאים רגישים, ובראשם מנגנוני שחרור הכספים האיראניים המוקפאים בחו"ל והבטחת זרימתם דרך ערוצים רשמיים.

מצדה, אישרו מקורות תקשורת כי המשלחת הקטרית קיימה פגישות עם גורמים איראניים כדי לעקוב אחר ההתפתחויות הקשורות למסלול הדיפלומטי המקרטע מזה שבועות. מהלך זה נועד להבטיח שההפוגה הקיימת לא תקרוס, ולהגיע לנוסחה מוסכמת שתענה על ציפיות הצדדים הנוגעים בדבר ותסיים את מצב המתיחות הצבאית באזור.

בהקשר קשור, שררה אופטימיות זהירה בחוגים הבינלאומיים בעקבות הצהרותיו של ראש ממשלת פקיסטן, שהבאז שריף, שציין כי שני הצדדים מתקרבים להסכם היסטורי. שריף הבהיר כי הפערים בין איראן לארצות הברית הצטמצמו באופן משמעותי, וצפה כי העסקה תושלם במהלך עשרים וארבע השעות הקרובות.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חיזק ציפיות אלה בהודעתו כי חתימת ההסכם עשויה להתבצע מאוחר יותר ביום ראשון, מה שיסלול את הדרך לסיום המשבר הימי. טראמפ הדגיש כי חתימת ההסכם תלווה מיד בפתיחה מחדש של מצר הורמוז לתנועת ספנות בינלאומית, מה שמהווה פריצת דרך משמעותית לכלכלה העולמית.

למרות האווירה החיובית, מקורות איראניים דיווחו כי ההנהגה בטהראן טרם קיבלה את החלטתה הסופית והמוחלטת בנוגע להסכם המסגרת שהוצג בפניה. סעיפי המזכר עוברים בדיקה מדוקדקת על ידי ועדות מומחים המתמחות בעניינים פוליטיים ומשפטיים כדי להבטיח את הגנת האינטרסים הלאומיים של איראן לפני החתימה.

הדיווחים מצביעים על כך שהדיונים הפנימיים בטהראן מתמקדים בהבטחות להסרת המצור הכלכלי והימי שהוטל על ידי וושינגטון לאחרונה. מקבלי ההחלטות באיראן שואפים לוודא כי כל התחייבות לפתיחת מצר הורמוז תלווה בהתחייבות אמריקאית מקבילה לסיום ההגבלות שהוטלו על נמלי איראן.

שורשי המשבר הנוכחי נעוצים בעימות הצבאי שפרץ בפברואר האחרון בעקבות מתקפה אמריקאית-ישראלית שפגעה באתרים איראניים, מה שהצית מלחמה אזורית. מאז, האזור חווה הסלמה חסרת תקדים שהובילה להטלת מצור ימי כולל על נתיבי המים החיוניים במפרץ.

ארצות הברית החלה באמצע אפריל האחרון ליישם צעדים מחמירים למניעת הגעת ספינות לנמלי איראן, מה שגרם לטהראן להגיב בהטלת הגבלות חמורות על מצר הורמוז. הרשויות האיראניות דרשו תיאום מוקדם עם כוחות הצי שלהן לכל ספינה המעוניינת לעבור במצר, מה שעורר חשש בינלאומי מפני שיבוש אספקת האנרגיה.

ההפוגה שהחלה ב-8 באפריל האחרון מייצגת את ההזדמנות האחרונה לדיפלומטיה למנוע חזרה לאפשרות של עימות צבאי כולל. הקהילה הבינלאומית ממתינה לתוצאות פגישות טהראן הנוכחיות, כאשר הצלחת התיווך הקטרי מהווה מפתח ליציבות מחירי הנפט ולהבטחת נתיבי הסחר העולמי באחד האזורים הרגישים ביותר בעולם.

ההסכם הצפוי ייחתם ביום ראשון, ומצר הורמוז ייפתח מחדש לתנועת ספנות בינלאומית מיד לאחר חתימת ההסכם.

בין כותרות החדשות הרצופות המתעדות את מכונת המלחמה, נחשפים סיפורים אנושיים בלתי נשכחים, אותם חווים הפלסטינים בעזה ובתפוצות על כל פרטיהם הכואבים. חוויות אלו מציגות את הצד השני של התוקפנות הישראלית המתמשכת, כאשר התושבים מתמודדים עם פרקים של עקירה ורעב שיטתי הרחק מפיקוח בינלאומי יעיל.\n\nדיווחים עיתונאיים בינלאומיים שפכו אור על סיפורו של הצעיר הפלסטיני סאלח אבו שמאללה, המתגורר בלונדון, שחייו הפכו למירוץ יומי נגד הזמן כדי להציל את משפחתו הנצורה ברצועה. סאלח, שעזב את עזה בחיפוש אחר עתיד בטוח, מצא את עצמו שקוע בחובות שעלו על 125 אלף דולר לאחר שהוציא את כל חסכונותיו כדי להשאיר את הוריו ואחיו בחיים.\n\nהטרגדיה של משפחת אבו שמאללה מגלמת היסטוריה ארוכה של אובדן, שהחלה עם מות אחותו שימא מירי טנק ישראלי בילדותו ברפיח, והגיעה עד להרס דירתו בשנת 2021. עם פרוץ המלחמה הנוכחית, חייו של הצעיר הגולה הפכו לחדר מבצעים קבוע שבו הוא עוקב אחר חדשות ההפצצות ומנסה לגייס כספים כדי לשלוח אותם דרך ערוצים לא רשמיים.\n\nהמציאות הכלכלית בעזה הגיעה לרמות קטסטרופליות חסרות תקדים כתוצאה מהמצור וההגבלות הישראליות המחמירות על כניסת סחורות. מקורות דיווחו כי עלות משלוח בודד, שערכו המקורי אינו עולה על 28 דולר, יכולה לזנק ליותר מ-5700 דולר עם הגעתו לרצועה עקב עמלות ומתווכים.\n\nמונופול והגבלות אלו הובילו להיווצרות שוק שחור עצום, כאשר מחיר קילוגרם קמח עלה מחצי דולר לפני המלחמה ל-27 דולר, בעוד שמחיר גז הבישול הגיע ל-190 דולר לקילוגרם. מספרים אלו הפכו את הבטחת המזון הבסיסי לחלום רחוק עבור רוב המשפחות החיות מתחת לקו העוני הקיצוני.\n\nהסבל לא הוגבל לצד הפיננסי, אלא כלל עמלות מופרזות שגבו מתווכים להעברת כספים, שהגיעו ל-60% מערך הסכומים שנשלחו. משמעות הדבר היא שהסיוע שנשלח על ידי הגולים מאבד יותר ממחצית מערכו לפני שהוא מגיע לידי קרוביהם הנזקקים במחנות העקורים.\n\nביוני 2025, משפחת אבו שמאללה ספגה את המכה הכואבת ביותר עם מות בנם ראג'י (בן 27) בעקבות תקיפה אווירית ישראלית ישירה שכוונה אליו בזמן שהכין אוכל מול אוהלו. הפשע התרחש לנגד עיני אמו, שנכנסה למצב של התמוטטות נפשית קשה, בזמן שלמשפחה לא היה את מותרות הזמן להתאבל בגלל הסכנה הקיומית המרחפת מעליה.\n\nאביו של סאלח, כמאל אבו שמאללה, מייצג מודל לסבלם של החולים בעזה, שכן הוא סובל מטרשת נפוצה ועבר סדרת שבץ מוחי בהיעדר תרופות. אפילו בתי החולים לא היו מקלט בטוח, שכן מתחם נאסר הרפואי הופצץ בזמן שקיבל טיפול, מה שאילץ אותו לחזור לאוהל בתנאי בריאות מסוכנים ביותר.\n\nבצד אחר, מקורות עיתונאיים חשפו קריסה סביבתית מוחלטת במחנות העקורים, כאשר הצטברות ההריסות והפסולת הובילה להתפשטות מפחידה של מכרסמים וחרקים. עקורים באזור אל-מוואסי מתארים הופעת חולדות בגדלים חריגים התוקפות אוהלים, קורעות בגדים ומטילות אימה על ילדים.\n\nנתוני האו"ם מצביעים על הפסקת פעולתם של 80% מתחנות שאיבת מי השפכים, מה שהוביל לזרימת מי ביוב בין אוהלי העקורים. קריסה זו בתשתיות הפכה את המחנות לסביבה אידיאלית להתרבות מזיקים ומגפות, בהיעדר חמור של מים נקיים וחומרי ניקוי בסיסיים.\n\nבצפון הרצועה, ובמיוחד במחנה ג'באליה, התושבים נאלצים להשתמש בבורות פרימיטיביים כשירותים כתוצאה מהרס מוחלט של הרשתות הציבוריות. מקורות מקומיים דיווחו כי חולדות ויתושים הפכו לחלק מחיי היומיום, כאשר הם חולקים עם העקורים את מרחביהם הצרים ומשחיתים את מעט המזון שנותר להם.\n\nהמשבר נכנס לשלב חדש של מצור מוחלט על סיוע, כאשר מערכות מסורתיות הוחלפו במוסדות הנתמכים על ידי ארה"ב שלא הצליחו לעצור את הרעב. על פי דיווחי זכויות אדם, קרוב לאלף בני אדם נהרגו מירי ישראלי בזמן שניסו להשיג קמח ליד נקודות חלוקה שהפכו למלכודות מוות.\n\nבלונדון, סאלח אבו שמאללה חי מלחמה פסיכולוגית קשה, כאשר הוא נרדף על ידי תחושת אשמה כלפי משפחתו הסובלת מרעב ועקירה חוזרת ונשנית. סאלח מתאר את מצבו כאיבוד היכולת לישון ולהתרכז, ורואה בהישרדותו הפיזית נטל כבד המזכיר לו בכל רגע את הטרגדיה של אלה שהשאיר מאחור.\n\nפרטים אלו מציירים תמונה של חברה פלסטינית העוברת השמדה באמצעים מרובים, החורגים מהפצצות ישירות וכוללים שחיקה חומרית, פסיכולוגית וסביבתית. זהו סיפור של עם הנלחם על הישרדותו תחת שתיקה בינלאומית, כאשר המרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים הופכים למסחר רווחי עבור חלקם ולעלות יומית יקרה שמשלמים הקורבנות.\n\nאני יכול להבין שהאדם שעומד מולי במראה הוא אני, אבל הפנים השתנו לחלוטין.

הפרקליטות גינתה את הפשע שבוצע על ידי כוחות הכיבוש הישראלי הבוקר, יום שלישי, נגד מספר מחברי הפרקליטות ועובדיה בדרך המחברת בין רמאללה ליריחו, באמצעות תקיפה פיזית ישירה עליהם, מעצרם והתעללות בהם, ואיומים בהוצאה להורג בשטח על ידי כיוון נשק לגופם, במחזה המשקף רמה חמורה ביותר של זלזול בחיי אזרחים פלסטינים ובכבודם האנושי, במסגרת התנהגות דיכוי שיטתית שאליה נחשפים בני העם הפלסטיני מדי יום במחסומים הצבאיים.

היא הדגישה בהצהרה כי פגיעה בחברי הפרקליטות ועובדיה בדרכם למלא את תפקידם הרשמי בפרקליטות יריחו, והכפפתם למכות, השפלה והפחדה, מהווה פשע והפרה חמורה של כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי והאמנות הבינלאומיות הרלוונטיות להגנת אזרחים ועובדי מגזר המשפט, וחושפת מחדש את מערכת האלימות המאורגנת שמפעילים כוחות הכיבוש נגד העם הפלסטיני בהיעדר כל אחריות או הגנה בינלאומית יעילה.

הפרקליטות הדגישה גם כי מה שאירע לחבריה היום אינו ניתן להפרדה ממדיניות הענישה הקולקטיבית וההפרות היומיומיות שאליהן נחשפים בני העם הפלסטיני במחסומים הצבאיים, הכוללות השפלה, התעללות, מעצר ותקיפה פיזית ונפשית, במסגרת הסלמה מתמשכת המכוונת נגד האדם הפלסטיני, זכויותיו הבסיסיות, חירותו וכבודו.

היא הדגישה את המשך מילוי שליחותה הלאומית והמשפטית, למרות כל המעשים וההפרות המכוונים נגד בניה, צוותיה ומוסדות המשפט, ואת דבקותה בשלטון החוק והגנת זכויות בני העם הפלסטיני.

החוגים הפוליטיים הבינלאומיים ממתינים לחתימה הרשמית על מזכר ההבנות בין איראן לארצות הברית בתשעה עשר ביוני הנוכחי, הסכם שמטרתו לשים קץ לארבעה חודשים של הסלמה צבאית שהשפיעה על כל אזור המזרח התיכון. שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, הדגיש כי הפרטים המלאים לא יפורסמו רשמית אלא לאחר טקס החתימה, וציין כי הסכם זה סולל את הדרך לשלב חדש של משא ומתן משלים.

מידע שהודלף מצביע על כך שההסכם מורכב מ-14 סעיפים עיקריים, המציבים בראש סדר העדיפויות את הפסקה מיידית וקבועה של כל פעולות האיבה בכל החזיתות, כולל הזירה הלבנונית. סעיף זה נועד להבטיח יציבות אזורית שתאפשר לשני הצדדים להיכנס למשא ומתן טכני ופוליטי מורכב בנוגע לסוגיות התלויות ועומדות מזה שנים.

בנוגע להיבט הכלכלי, הטיוטה כללה סעיפים הקובעים את הסרת המצור הימי שהטילה וושינגטון על נמלי איראן מאז אמצע אפריל האחרון, בנוסף לנסיגת הכוחות האמריקאים מהאזורים הסובבים את איראן. המזכר גם מציין את השעיית הסנקציות שהוטלו על יצוא נפט ומוצרים פטרוכימיים, מה שיעניק לכלכלה האיראנית נשימה חיונית.

סוגיית הכספים המוקפאים היא אחד ההישגים הבולטים של טהראן בהסכם זה, כאשר מקורות תקשורת חשפו כוונה לשחרר כ-24 מיליארד דולר במהלך תקופת המשא ומתן הסופי שיימשך שישים יום. צפוי שאיראן תקבל מחצית מסכום זה כמחווה של רצון טוב לפני תחילת סבבי המשא ומתן המתוכננים בנוגע לתוכנית הגרעין.

באשר למצר הורמוז, התגלו חילוקי דעות בהצהרות בין וושינגטון לטהראן; בעוד שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז שהמצר יהיה פתוח ללא עמלות, מקורות איראניים אישרו כי הפתיחה מחדש תתבצע תוך חודש בהתאם להסדרים ריבוניים מיוחדים. המקורות הבהירו כי טהראן הוסיפה סעיף המבטיח את זכותה להטיל עמלות שירותים ימיים בשיתוף פעולה עם סולטנות עומאן.

שר החוץ האיראני הדגיש כי ארצו קיבלה החלטה נחרצת כי ניהול נתיב המים האסטרטגי לא יחזור לקדמותו, וראה בו כלי הרתעה אסטרטגי. עראקצ'י ציין כי הטלת עמלות מעבר עלולה להתנגש עם החוק הבינלאומי, אך עמלות שירותים הן זכות ריבונית שתמומש כדי להבטיח את ביטחון ובטיחות השיט תחת פיקוח איראני.

לאחר החתימה, צפויים להתחיל משא ומתן אינטנסיבי למשך 60 יום, שיתמקד בעיקר בתוכנית הגרעין האיראנית וברמות העשרת האורניום. ישיבות אלו ידונו בגורל מלאי האורניום המועשר של איראן, ובמנגנונים הבינלאומיים שיבטיחו שהתוכנית הגרעינית לא תופנה למטרות צבאיות בעתיד.

בהצהרות לעיתונות, רמז נשיא ארה"ב כי המשא ומתן עשוי להוביל להשעיית העשרת האורניום באיראן למשך 15 עד 20 שנה. טראמפ הדגיש כי המטרה העיקרית היא להבטיח שיכולות ההעשרה האיראניות לא יחרגו מהרמות השלוות המותרות בינלאומית, וזהו לב הדאגה המערבית מפעילויות הגרעין של טהראן.

מצדו, סגן שר החוץ האיראני, קאזם גריב-אבאדי, הבהיר כי המשא ומתן לא יוגבל להיבט הגרעיני בלבד, אלא יכלול גם סוגיות של שיקום ופיתוח כלכלי לאחר המלחמה. טהראן שואפת באמצעות דיונים אלו להקים מנגנון בינלאומי שיבטיח את מחויבות כל הצדדים לסעיפי ההסכם וימנע התנערות של וושינגטון ממנו בעתיד, כפי שקרה בניסיונות קודמים.

למרות מקיפות ההסכם, ישנן סוגיות רגישות שעדיין מחוץ למסגרת ההבנה הראשונית, ובראשן תוכנית הטילים הבליסטיים האיראנית. דיווחים תקשורתיים ציינו כי טהראן הצליחה להוציא את סוגיית הטילים ותמיכתה בבעלות בריתה באזור מסדר היום של המשא ומתן הנוכחי, מה שעלול לעורר הסתייגויות נרחבות בקרב גורמים אזוריים אחרים.

משקיפים רואים בהוצאת 'ציר ההתנגדות' ותוכנית הטילים מהמזכר ניצחון דיפלומטי לאיראן, המתעקשת כי סוגיות אלו קשורות לביטחון הלאומי ואינן ניתנות למשא ומתן. לעומת זאת, הממשל האמריקאי הנוכחי מתמקד בנטרול האיום הגרעיני כעדיפות עליונה כדי להבטיח שהאזור לא יגלוש למרוץ חימוש גרעיני בלתי נשלט.

מקורות מצביעים על כך שהימים הקרובים יעידו על מהלכים דיפלומטיים אינטנסיביים להשלמת ניסוח הסעיפים הטכניים לפני התאריך התשעה עשר ביוני. שני הצדדים שואפים באמצעות סודיות זו סביב הפרטים להימנע מלחצים פוליטיים פנימיים והתנגדות שעלולה להופיע מצד הזרמים הקיצוניים בשתי המדינות.

הצלחת מזכר זה להפוך להסכם קבוע תלויה במידה רבה במידת מחויבותה של וושינגטנה להסיר את המגבלות הפיננסיות והבנקאיות מטהראן באופן ממשי ומוחשי. איראן מקשרת כל התקדמות בתיק הגרעין למידת יכולתה לגשת לכספיה המוקפאים בחו"ל ולשחזר את חלקה הטבעי בשוק הנפט העולמי ללא מכשולים.

לסיכום, הסכם צפוי זה מהווה נקודת מפנה מהותית במסלול היחסים האיראניים-אמריקאיים, ועשוי, במקרה של הצלחה, להוביל לגיבוש מערכת ביטחונית חדשה באזור. עם זאת, האתגרים נותרו בעינם בנוגע לאופן שבו ניתן ליישב בין הדרישות הביטחוניות הישראליות לבין סעיפי ההסכם, שנראה כי העניקו לטהראן מרווח תמרון רחב בתיקי ההגנה והאזוריים שלה.

ניהול מצר הורמוז לא יחזור לקדמותו, והמעבר יישאר כלי הרתעה בידי הרפובליקה האסלאמית.