הפרק השני הפריצה הנדרשת פלסטינית, לאומית ולאומית, פוליטית ומאבקית, היא פיצול החברה הישראלית, פריצת שורותיה, וזכייה בהטיה לטובת השגת: 1- שוויון באזורי 48, ו-2- עצמאות לאזורי 67, גם אם יש בכך קושי, וחוסר קליטה מצד החברה הישראלית כלפי זכותם של הפלסטינים העקורים, המגורשים והפליטים להשיב את זכויותיהם בלוד, רמלה, יפו, חיפה, עכו, באר שבע וצפת, ובכל כפר ועיר ערבית פלסטינית שהייתה ותישאר לעם הפלסטיני, אשר סיכל את תוכנית התנועה הציונית ואת פרויקט ההתיישבות שלה, בגירוש כל העם הפלסטיני ממולדתו. הפלסטיני למד תחילה מנכבת העקירה בשנת 1948, ומנכבת העקירה בשנת 1967, ולכן רשם הפלסטיני באזורי הכרמל, הגליל, המשולש, הנגב וערי החוף הפלסטיניות המעורבות, את עמידתו בהישארות, ונשא בתוצאות השלטון הצבאי הקיצוני משנת 1948 ועד שנת 1966, לאחר ביטול השלטון הצבאי, אף שהצעדים והמדיניות בתוכנם הגזעני הפשיסטי בגירוש לא בוטלו ולא פסקו עדיין. פריצת החברה הישראלית היא הכרח, ואף הכרח גדול, והניצחון הפלסטיני לא יושג ללא פריצת החברה הישראלית וזכייה בהטיות ישראליות כלפי צדקת שלוש זכויות העם הפלסטיני: שוויון, עצמאות ושיבה, ולא רק מעורבות או ברית עם המפלגות הציוניות, וקבלת הזמנותיהן ותוכניותיהן, שכן זהו מחיר חינם המוצע למפלגות הציוניות ומהווה רווח עבורן, ופריצה לצדקת המאבק ושאיפות העם הפלסטיני להשיב את זכויותיו המלאות והבלתי מקוצצות. הבריתות שאליהן שואף מנסור עבאס או מוחמד חסן כנעאן חייבות להיות ברורות וגלויות, המתבטאות בקבלת הצדדים הישראליים תחילה את השגת השוויון באזורי 48 וביטול כל גילויי האפליה המוטלים על הפלסטינים, וקבלת פתרון שתי המדינות, ועצמאות לאזורי 67, אך גם אם זה יוגבל לדרישות פלסטיני 48, בהשגת שוויון וביטול גילויי האפליה, פירוש הדבר בבירור שבירת האמירה "המדינה היהודית" על ידי כפיית השותפות הפלסטינית-ישראלית-ערבית-עברית, ואחרת הברית תהפוך לכניעה של המפלגות הערביות לטובת תוכנית המפלגות הציוניות כפי שהיה לפני שנת 1992. המודל שהציגה החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון עם המפלגה הקומוניסטית הוא האפשרות הנדרשת אצל מנסור עבאס ומוחמד חסן כנעאן וכל הניסיונות והצעדים הדומים, ולא השגת רווחים צרים לחברה הערבית הפלסטינית. מה שנקרא ברית טכנית והכוונה היא לברית פרוצדורלית לאחר כישלון הקמת ברית פוליטית מרובעת של ארבע המפלגות הערביות שתהווה את האלטרנטיבה הטכנית הפרוצדורלית, המתבטאת בהסכם עודפי קולות, כדי שלא יאבדו הקולות הערביים הפלסטיניים כפי שקרה עם כישלון התאחדות הלאומית הדמוקרטית בבחירות הקודמות, וכן ההסכם ידחוף חלק מהפלסטינים המהססים להגיע לקלפיות, ויעברו את החלטת החרם ואי ההיסוס בהגעה לקלפיות. מערכת הבחירות לכנסת הבאה חשובה לפלסטינים, והיא אינה תחילת המאבק ולא תהיה סופו, אך היא צעד קדימה בדרך.

האפיפיור ליאו הארבעה עשר פנה בקריאה דחופה לקהילה הבינלאומית לסיים סכסוכים מזוינים ולפנות להיגיון של דיאלוג ותבונה. הדברים נאמרו במהלך ניהול מיסה בבזיליקת פטרוס הקדוש ברומא, לרגל פתיחת ישיבת הקרדינלים שתתקיים במשך יומיים לדיון באתגרים הנוכחיים.

האפיפיור, בעל אזרחות אמריקאית, הדגיש כי מלחמות אינן יכולות להיות אמצעי מקובל לפתרון חילוקי דעות בין מדינות ועמים. בדרשתו הביע צער עמוק על המתיחות הבינלאומית הגוברת, הקורעת את מרקם המשפחה האנושית ומשאירה פצעים עמוקים במצפון האנושות.

האפיפיור הדגיש בנאומו בפני מועצת הקרדינלים כי השימוש בכוח צבאי עומד בניגוד לכבוד האדם, שהבורא העניק לו תבונה. הוא הבהיר כי ההתפתחות הטכנולוגית בתעשיית הנשק אינה מצדיקה את השימוש בו, אלא הרצון האנושי צריך להיות המניע העיקרי להשכנת שלום קבוע.

פגישה זו, הידועה כ'קונסיסטוריה', היא השנייה מסוגה מאז בחירתו של ליאו הארבעה עשר במאי 2025. במפגש זה משתתפים כ-241 קרדינלים המייצגים יבשות שונות, כולל קרדינלים הזכאים להצביע בבחירות האפיפיוריות העתידיות.

מטרת הפגישה היא לחזק את הגישה הקולקטיבית בניהול ענייני הכנסייה הקתולית ולהרחיב את מעגל הייעוץ בין המנהיגים הרוחניים. סדר היום כולל ארבע ישיבות אינטנסיביות המדגישות את המשברים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים הפוקדים אזורים שונים בעולם כיום.

מצדו, הארכיבישוף של אלג'יר, הקרדינל ז'אן פול ויסקו, הצהיר כי התכנסות זו מהווה הזדמנות אמיתית לשיתוף פעולה ואחדות בין חברי הגוף הכנסייתי. הוא ציין כי חזונו של האפיפיור מתמקד באיחוד מאמצים וחיזוק ערוצי התקשורת כדי להתמודד עם האתגרים הגוברים, שטיבם משתנה מאזור לאזור.

משקיפים לענייני הוותיקן רואים בהגברת פגישות אלו ביטוי לרצונה של ההנהגה החדשה לחולל שינוי בסגנון הניהול הכנסייתי. האפיפיור ליאו הארבעה עשר שואף להפוך את מועצת הקרדינלים לפלטפורמה יעילה להחלפת דעות וגיבוש עמדות אחידות כלפי סוגיות עולמיות גדולות.

מלחמה לעולם אינה ראויה לאדם, ולעולם אינה מבורכת על ידי אלוהים, שכן הבורא העניק לנו תבונה ורצון לפתור סכסוכים כבני אדם ולא כחיות.

כוחות הכיבוש הישראלי הקימו הבוקר, יום חמישי, מחסום צבאי זמני באזור אל-עארדה שבמערב דרעא. הכוחות התמקמו על הכביש החיוני המחבר בין הכפרים עבדין ומעריה באגן הירמוק, מה שגרם לשיבושי תנועה באזור.

פעולה צבאית זו התרחשה במקביל להגעת תלמידי חטיבת הביניים למרכזי הבחינות שלהם כדי לגשת למבחניהם הסופיים. מקורות מקומיים דיווחו כי חיילי הכיבוש עצרו אוטובוסים שהובילו תלמידים ואזרחים, והעבירו אותם בדיקות קפדניות ואימות מסמכים אישיים.

סרטונים שהופצו על ידי פעילים תיעדו את חיילי הכיבוש מעכבים בכוונה את התנועה, מה שגרם לעיכוב בהגעת תלמידים ועובדים ליעדיהם. צעד זה מגיע כחלק ממדיניות ההידוק שמנהיגים הכוחות הישראליים באזורי הגבול הסוריים לאחרונה.

אזור אגן הירמוק והכפרים מעריה ועבדין עדים להסלמה בתנועות הצבאיות הישראליות בחודשים האחרונים. פשיטות חוזרות ונשנות והקמת מחסומים פתאומיים, מה שמשקיפים רואים כניסיון לכפות מציאות חדשה בדרום סוריה.

ההפרות הישראליות של הריבונות הסורית נמשכות כמעט מדי יום, ונעות בין הפצצות אוויריות לחדירות קרקעיות מוגבלות. הפרות אלו כוללות פשיטה על בתי אזרחים ומעצר של מספר תושבים, כולל רועי צאן וילדים באזורים הסמוכים לרצועת הגבול.

ישראל הודיעה מוקדם יותר על קריסת הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בשנת 1974, בעקבות נפילת המשטר הסורי בדצמבר 2024. בהתאם לכך, כוחות הכיבוש השתלטו על אזור החיץ, למרות אישורי דמשק המתמשכים על מחויבותה לסעיפי ההסכם הבינלאומי.

למרות היעדר איומים צבאיים מצד סוריה, הכיבוש ממשיך לבצע תקיפות אוויריות ופעולות קרקעיות המכוונות לאתרים שונים. פעולות אלו גרמו לנפגעים בקרב אזרחים ולהרס נרחב בתשתיות הצבאיות ובכלי הרכב באזור הדרומי.

סרטונים הראו את חיילי הכיבוש עוצרים אוטובוסים ומכוניות חולפות, ומעבירים את הנוסעים בדיקות ואימותים, מה שגרם לשיבוש תנועת התחבורה.

במציאות הפלסטינית חוזרת ונשנית תחושה גוברת של בדידות, לא כרושם חולף, אלא כמצב מתמשך שהתעצב לאורך שנים ארוכות של משברים פוליטיים, כלכליים והומניטריים מצטברים. ובין המשך הלחצים החיצוניים, מורכבות הזירה הפנימית, ותנודות רמת התמיכה הערבית והבינלאומית, מתרחבת בקרב פלסטינים רבים התפיסה שהם מתמודדים עם גורלם בבדידות כבדה, למרות שהסוגיה הפלסטינית נשארת נוכחת בשיח הערבי הרשמי והעממי.

תחושה זו אינה מובנת רק דרך אירועים גדולים או תמורות פוליטיות, אלא מופיעה בבירור בפרטי חיי היומיום. המשבר אינו רק כותרות פוליטיות, אלא מציאות מוחשית המתחילה בעיכוב משכורות, עוברת דרך ירידה בשירותים הציבוריים, ואינה מסתיימת במשברים החוזרים ונשנים המפעילים לחץ על המוסדות הפלסטיניים ועל יכולתם להתקיים. ועם כל משבר חדש, מתעמק שאלה מהותית: כיצד עם החי תחת לחץ כה רב יכול להרגיש שאינו לבד, לא בשיח ולא במעשה?

בהקשר זה, המשבר הפיננסי של הרשות הפלסטינית חוזר להיות אחד הביטויים הבולטים של בעיה זו. ישראל מטילה הגבלות כלכליות ומינהליות מתמשכות, ומקצצת חלקים מכספי המיסים, מה שמוביל לפערים פיננסיים חוזרים ונשנים המשפיעים ישירות על יכולת הרשות לשלם משכורות ולממן שירותים בסיסיים. ועם כל משבר, עולה השאלה לגבי היקף ותפקיד התמיכה הערבית, ומדוע היא אינה הופכת לרשת ביטחון קבועה במקום להישאר תגובה זמנית הקשורה להתפתחויות פוליטיות.

מבחינה תיאורטית, הפוטנציאל הערבי נראה מספיק כדי לספק תמיכה גדולה ויציבה יותר. מספר מדינות ערביות מחזיקות ביכולות פיננסיות גדולות, ועתודות ומדיניות כלכלית המאפשרות להן תיאורטית לתרום להקלת המשבר הפלסטיני באופן יעיל יותר. אך הבעיה, כפי שרואים זאת אנליסטים רבים, אינה קשורה רק ליכולת, אלא לפער בין היכולת לרצון הפוליטי, כאשר חשבונות מדיניות החוץ, בריתות אזוריות, ושיקולים כלכליים פנימיים, משתלבים עם אופן ניהול היחסים של כל מדינה עם התיק הפלסטיני.

היסטורית, היחסים הפיננסיים בין הפלסטינים לעולם הערבי לא היו יציבים או קבועים, אלא עברו עליות ומורדות. הרשות הפלסטינית הסתמכה על שילוב של הכנסות מקומיות, כספי מיסים, וסיוע חיצוני וערבי, מה שהעניק לה מרווח יציבות בתקופות מסוימות, אך בו בזמן הפך את כלכלתה לפגיעה לכל תפנית פוליטית או ביטחונית. ועם כל הסלמה או מתיחות, המשאבים הפיננסיים הופכים לתיק תלוי, והמשכורות והשירותים חשופים לעיכובים או ירידה.

במסגרת זו, נוצרה בקרב הפלסטינים תפיסה מסורתית של העומק הערבי כמשענת טבעית שאינה מוגבלת לתמיכה כספית, אלא מתרחבת לתמיכה פוליטית, מוסרית והיסטורית. הסוגיה הפלסטינית מעולם לא נתפסה כסוגיה מקומית בלבד, אלא כסוגיה מרכזית בתודעה הערבית, שנקשרה למשמעויות של צדק, זכויות, הגדרה עצמית והתמודדות עם הכיבוש.

אך עם חלוף הזמן, תמונה זו החלה לעמוד במבחן גובר. בין השיח הפוליטי המוצהר לבין רמת התמיכה בפועל בשטח, הופיע פער שפלסטינים רבים רואים אותו בבירור רב יותר ברגעי משברים חריפים. פער זה בין אמירה למעשה תרם לחיזוק התחושה שהסוגיה זוכה לתמיכה פוליטית ומוסרית, אך תרגום תמיכה זו לתמיכה מעשית בת קיימא עדיין מוגבל בהשוואה להיקף האתגרים.

מנגד, מדינות ערביות מסוימות מציגות פרשנות שונה לטבעה ולגבולותיה של תמיכה זו. הן רואות שתמיכה כספית ישירה, למרות חשיבותה, אינה יכולה להיות פתרון קבוע, וכי קיימות דורשת רפורמות פנימיות במבנה הכלכלי והמינהלי הפלסטיני, בנוסף להתחשבות בהגבלות הכלכליות וההתחייבויות האזוריות והבינלאומיות העומדות בפני מדינות אלו. כמו כן, ממשלות מסוימות מתמודדות עם התיק הפלסטיני במסגרת רחבה יותר של איזונים פוליטיים וביטחוניים באזור.

אולם, נקודת מבט זו אינה זוכה לקבלה רחבה בקרב פלסטינים רבים, החווים את תוצאות המשבר באופן יומיומי וישיר. עבורם, אין מדובר בדיון תיאורטי על קיימות או מדיניות ציבורית, אלא ביכולת האזרח לקבל את משכורתו במועד, וביכולת המוסדות להמשיך לספק שירותים בסיסיים, וביכולת החברה לעמוד בתנאים כלכליים לוחצים.

תחושה זו העמיקה עוד יותר בשנים האחרונות, במיוחד עם ההרס הנרחב והסבל ההומניטרי חסר התקדים שחוותה עזה, והלחצים הכלכליים והביטחוניים המתמשכים שחווה הגדה המערבית. בהקשר זה, רבים רואים כי היקף התגובה הערבית עדיין נמוך מרמת היקף האתגרים, וכי הפער בין השיח הפוליטי לבין הפרקטיקה המעשית מתרחב במקום להצטמצם.

ובעיני שכבה רחבה של פלסטינים, הבעיה אינה מוגבלת רק להיקף התמיכה הכספית, אלא מתרחבת לטבע העמדה הפוליטית הערבית כלפי הסוגיה עצמה. ישנה תחושה גוברת שמדיניות ערבית מסוימת מתמודדת עם התיק הפלסטיני במסגרת ניהול המשבר, ולא שינויו, וכי הגבלות חיצוניות ושיקולים בינלאומיים משפיעים באופן עקיף על רמת והיקף התמיכה שניתן לספק.

מנקודת מבט זו, השאלה הופכת עמוקה יותר מסתם מימון או סיוע, ונוגעת למהות הקשר בין יכולת לרצון פוליטי. האם הבעיה היא במגבלות היכולות? או באופן ניצול יכולות אלו? או בהיעדר החלטה פוליטית שהופכת את התמיכה הפלסטינית לעדיפות ממשית ולא רק להתחייבות רטורית?

בסופו של דבר, ובין הערכות פוליטיות שונות וחשבונות אזוריים מגוונים, נשארת העובדה הבסיסית שהנטל הגדול ביותר נופל על העם הפלסטיני, החווה את השתקפות המשברים הללו באופן ישיר ומתמשך. ועם המשך מורכבות הזירה, השאלה נשארת פתוחה: האם הליקוי טמון בחולשת היכולת, או בהיעדר הרצון הפוליטי המספיק כדי להפוך יכולת זו לתמיכה מוחשית ובת קיימא?

הזירה התקשורתית האמריקאית עדה לשינוי דרמטי בעמדותיו של הפרשן הפוליטי השמרני טאקר קרלסון, שהודיע במפורש על חזרתו מעמדותיו הקודמות כלפי הדת האסלאמית. קרלסון הודה בהצהרותיו האחרונות כי טעה בהסתה נגד מוסלמים, וכי עמדותיו הקודמות לא התבססו על עובדות מציאותיות.

במהלך ראיון תקשורתי שנערך עמו לאחרונה, הודה קרלסון כי בילה שנים רבות כשהוא חוזר ומשנן דרך המסכים שהאסלאם מהווה בעיה וכי מוסלמים שואפים להרוג. הוא תיאר את מצבו באותה תקופה כ'היסטרי', והדגיש כי אינו מאמין עוד בטענות אלה שקידם בפני קהלו הרחב בארצות הברית.

שינוי זה לא הסתכם רק בעמדה כלפי האסלאם, אלא התרחב לכלול את מדיניות החוץ האמריקאית כלפי ישראל, כאשר קרלסון הביע צער על המצב אליו הגיעה המדינה העברית. הוא ציין כי ישראל שהכיר לפני עשורים השתנתה באופן דרמטי, מה שהוביל אותו לנקוט עמדות ביקורתיות יותר כלפי מדיניות ממשלתה הנוכחית.

הצהרות אלה מגיעות בהקשר של סדרת שינויים דרמטיים שחלו בקריירה של קרלסון במהלך שנת 2026, שכללו את הודעתו על עזיבתו הרשמית של המפלגה הרפובליקנית. הוא גם התנצל בפני עוקביו על 'הטעייתם' בעבר באמצעות תמיכתו בנשיא לשעבר דונלד טראמפ, והדגיש את הסרת תמיכה זו באופן סופי.

התיק המקצועי של קרלסון בערוץ 'פוקס ניוז' היה עמוס בהצהרות שארגוני זכויות אדם תיארו כעוינות למהגרים ולמוסלמים. בשנים קודמות הוא הגן על החלטות איסור נסיעה שכוונו למדינות מוסלמיות, מה שהפך אותו למטרה לביקורת מתמדת מצד המועצה ליחסים אמריקאים-אסלאמיים (CAIR).

עם זאת, טון התקשורת האמריקאי החל להשתנות מאז סוף שנת 2025, כאשר תיאר את ההתקפות נגד מוסלמים באמריקה כ'מגעילות'. בניתוחיו האחרונים, הוא טען כי ממשלת ישראל ותומכיה בוושינגטון פועלים להגברת ה'אסלאמופוביה' כדי להשיג רווחים פוליטיים פרטיים.

מנגד, קרלסון התמודד עם האשמות באנטישמיות מצד הליגה נגד השמצה, במיוחד לאחר שאירח אישים שנויים במחלוקת שהכחישו את השואה. קרלסון הגיב להאשמות אלה באומרו כי ביקורתו על ישראל נובעת ממדיניות ממשלתה הפוגעת באינטרסים האמריקאים, ואין לה קשר לגזע או לדת.

דיווחים עיתונאיים מקשרים בין שינוייו של קרלסון לבין השינוי הבולט במצב הרוח של דעת הקהל האמריקאית כלפי סוגיות בינלאומיות. סקרי דעת קהל עדכניים מצביעים על ירידה משמעותית ברמות התמיכה הציבורית בישראל בתוך ארצות הברית, במיוחד בקרב הדור הצעיר וחברי המפלגה הדמוקרטית.

על פי נתוני מרכז פיו למחקר שפורסמו במרץ 2026, רוב האמריקאים מחזיקים כעת בראייה שלילית כלפי ישראל בשיעור שהגיע ל-60%. כמו כן, מדדי מכון גאלופ הראו כי האהדה הציבורית לפלסטינים הגיעה לרמות חסרות תקדים, והשתוותה לאהדה כלפי הישראלים לראשונה מזה עשורים.

משקיפים רואים בהודאותיו של קרלסון פתח לביקורות דומות מצד אישי תקשורת ימניים אחרים שהושפעו ממסעות ההכפשה נגד מוסלמים. שינוי זה משקף את עומק הפילוג בתוך המחנה השמרני באמריקה סביב סוגיות זהות, מדיניות חוץ ובריתות מסורתיות במזרח התיכון.

הייתי היסטרי, והאמנתי בזה. עכשיו זה לא נכון, ושום דבר מזה לא נכון, אבל האמנתי בזה.

מסמכים היסטוריים וזכרונות של מנהיגים ערבים חשפו את שורשי השאיפות הציוניות בחצי האי סיני, שהחלו למעשה בשנת 1906 באמצעות משלחות טכניות בריטיות. השייח' אמין אל-חוסייני, המופתי של פלסטין, הזהיר בזיכרונותיו שהוגשו לממשלת מצרים בשנת 1950 מפני מהלכים אלה שנועדו לחקור את גיאוגרפיה של האזור כהקדמה ליישוב יהודים בו ולהפרדת המדינות הערביות באסיה מאפריקה.

הניסיונות הישראליים לכפות מציאות חדשה בסיני נמשכו גם לאחר מהפכת יולי 1952, כאשר תל אביב ניסתה להתערב במשא ומתן על פינוי הבריטים מתעלת סואץ בשנת 1954. ישראל ראתה אז בנוכחות הכוחות הבריטיים חיץ ביטחוני המבטיח את יציבות גבולותיה, והביעה את חששה משליטה מצרית מלאה על נתיבי השיט המובילים לנמל חיפה.

לאחר תבוסת יוני 1967 וכיבוש כל סיני, החלה ישראל לגבש אסטרטגיה שמטרתה לבסס את שליטתה בשטח באמצעות משטר צבאי ישיר. ארכיונים ישראליים הראו שההנהגה הפוליטית בתל אביב התייחסה לסיני כאל שטח כבוש המנוהל בפקודות צבאיות, תוך השארת האפשרויות פתוחות בין סיפוח קבוע לבין שימוש בה ככלי למיקוח פוליטי.

על רקע הסלמת העימותים הצבאיים ומלחמת ההתשה בשנת 1968, עבר צבא הכיבוש מדפוס פריסה נייד לבניית ביצורים קבועים שנודעו לימים כ'קו בר-לב'. מטרת ביצורים אלה הייתה להפחית את האבדות בנפש ולהבטיח את קווי העימות בגדה המזרחית של תעלת סואץ, במקביל לניסיונות להכיל את תושבי האזור מבחינה שבטית.

באותה תקופה גובשה תוכנית ישראלית מרושעת שמטרתה 'בינאום סיני', כלומר הפיכתה לישות עצמאית תחת פיקוח בינלאומי שתשמש כאזור חיץ קבוע עם מצרים. כדי להשיג זאת, ניסו שלטונות הכיבוש לפתות את ראשי השבטים באמצעות פיתויים כספיים ובעין, אך ניסיונות אלה נתקלו בסירוב עממי איתן ובהתעקשות על הזהות הלאומית המצרית.

המודיעין הצבאי המצרי נכנס בחשאי לקו העימות, ותיאם עם ראשי השבטים, ובראשם השייח' סאלם אל-הארש, כדי להפיל את הכיבוש במלכודת פוליטית מתוחכמת. שני הצדדים הסכימו להציג הסכמה למראית עין להצעות הבינאום, מה שגרם לשר הביטחון הישראלי דאז, משה דיין, להאמין שהדרך סלולה להכרזת ההיפרדות.

השייח' סאלם אל-הארש מילא תפקיד מרכזי בהטעיית שירותי הביטחון הישראליים, כאשר סייע לקצינים מצריים להסתנן לעומק סיני עם זהויות בדואיות מזויפות. השייח' הציג את הקצינים הללו למחנות הישראליים כבני שבטו, מה שאפשר לקהיר להשיג מידע מודיעיני מדויק מתוך השטחים הכבושים.

ב-31 באוקטובר 1968, נערכה 'ועידת אל-חסנה' המפורסמת במרכז סיני בנוכחות משה דיין והמוני משקיפים בינלאומיים וכלי תקשורת עולמיים. התוכנית הישראלית קבעה שראשי השבטים יכריזו בפורום זה על רצונם להיפרד ממצרים ולהפוך את סיני לאזור מוגן בינלאומי בחסות ארצות הברית.

הוועידה נפתחה בנאום של המושל הצבאי הישראלי, שטען שישראל אינה רוצה לכבוש את סיני, אלא שואפת ליציבות תושביה הרחק ממלחמות. הוא הציג את המסמך שהוכן לחתימה, בטענה שדרישה זו מייצגת רצון אמיתי של בני השבטים שרוצים להקדיש את עצמם לפיתוח ושגשוג כלכלי תחת הגנה בינלאומית.

הרגע הדרמטי הגיע כאשר השייח' סאלם אל-הארש עלה לבמה כדי לשאת את נאום השבטים, והפתיע את הנוכחים בהכרזת נאמנות מלאה למדינה המצרית. אל-הארש הדגיש מול עדשות המצלמות שסיני הייתה ותישאר מצרית, והדגיש שכל דיבור על עתידה הפוליטי שייך רק לנשיא גמאל עבד אל-נאצר.

עמדה אמיצה זו גרמה להלם גדול למשה דיין שעזב את המקום בכעס בתוך תדהמת המשלחות הזרות, מה שהוביל לכישלון הוועידה ולקריסה מוחלטת של פרויקט הבינאום. אירוע זה הוכיח שההימור הישראלי על פירוק המרקם החברתי והלאומי של תושבי סיני היה הימור כושל מול מודעות השבטים.

לאחר סיום הוועידה, השייח' סאלם אל-הארש עמד בפני סכנת מעצר והוצאה להורג מיידית, אך המודיעין המצרי כבר הכין תוכנית להבריחו. הוא הועבר עם משפחתו דרך שבילי מדבר קשים לירדן, ומשם לקהיר, שם קיבל אותו הנשיא גמאל עבד אל-נאצר והעניק לו עיטור כהוקרה על גבורתו הלאומית.

השייח' סאלם אל-הארש נשאר בקהיר עד לשחרור סיני בעקבות ניצחון אוקטובר 1973, ולאחר מכן שב למקום הולדתו מכובד בקרב בני משפחתו ושבטו. הוא המשיך למלא את תפקידו החברתי והלאומי עד מותו בשנת 1991, והותיר אחריו מורשת של עמידה איתנה והתנגדות מול ניסיונות למחוק את הזהות.

לזכר שמו, שלטונות מצרים קראו על שם השייח' סאלם אל-הארש מספר מתקנים וכיכרות בסיני, כדי שיישאר סמל לבדואי שהביס את ערמומיות הכיבוש. סיפורו נחשב לפרק מזהיר בתולדות ההתנגדות העממית שתמכה במאמץ הצבאי להשבת האדמה והריבונות.

אני מעיד באלוהים ובארץ מבורכת זו שכולנו, בני סיני, דוחים את הבינאום, ושסיני היא אדמה מצרית ותישאר מצרית לנצח.

טקס פרסי האוסקר ה-98 היה עד לרגע מכונן כאשר השחקן הספרדי חאבייר בארדם שבר את פרוטוקול השתיקה, והכריז על סולידריות מלאה עם פלסטין וקרא להפסקת המלחמה. בארדם, שענד תג מחאה משנת 2003, קישר בין מאבקי העבר וההווה, והדגיש את הסרט 'קולה של הינד רג'ב' של הבמאית התוניסאית כות'ר בן הניה, שהתמודד ברשימה הסופית.

הסרט, המתאר את הרגעים האחרונים בחייה של הילדה הינד רג'ב, לא היה רק יצירה קולנועית חולפת, אלא הפך לזעקה פוליטית שהדהדה באולם בלוס אנג'לס. למרות שלא זכה בפרס, שמה של הינד רג'ב הפך לסמל הרודף את המצפון העולמי, ומזכיר את הפשע שביצעו כוחות הכיבוש ברצועת עזה נגד ילדות ועבודה הומניטרית.

בהקשר קשור, תנועת הסטודנטים באוניברסיטת קולומביה סללה את הדרך לנוכחות עולמית זו באמצעות כיבוש בניין 'המילטון הול' ושינוי שמו ל'הינד הול'. פעולת מחאה זו, שנתקלה בדיכוי מצד משטרת ניו יורק, הפכה השראה לאמנים, כאשר הראפר מקלמור הוציא את שירו המפורסם, שאת לחניו שאב מפיירוז, כדי להנציח את זכרה של הילדה השהידה.

גם מערכת המשפט האמריקאית נכנסה לקו העימות, כאשר שופט בניו יורק ביטל החלטות פיטורים שרירותיות נגד הסטודנטים המוחים, ואישר את בטלות טענות האוניברסיטה. ניצחון משפטי זה העניק לסטודנטים תנופה נוספת להפוך את מחאתם לתערוכות אמנות שתיעדו את כלי המאבק ואת מסרי אמה של הינד, ווסאם חמאדה, שבירכה על מאמציהם לשמר את הזיכרון.

התערוכה האמנותית שהתקיימה בברוקלין ובביר זית לא הייתה רק תצוגה של ציורים, אלא הייתה 'תערוכת מלחמה' ניידת המתמודדת עם ניסיונות מחיקה ושכחה. התערוכה כללה תמונות של הפשע ששימשו את התביעה כראיות נגד הסטודנטים, אך המארגנים ניסחו אותן מחדש כדי שיהיו עדות חיה לאכזריות הכיבוש ולהתעקשות הדור החדש לחשוף את האמת.

במישור הפוליטי, דובר משרד החוץ האמריקאי מתיו מילר המשיך להתחמק מאחריות, והפנה את החקירה על מותה של הינד לצד הישראלי. עמדה רשמית זו נתקלה בלחץ מצד עיתונאים ופעילים שסירבו שפרשת הינד תיבלע בתוך מספרי הקורבנות שעלו על עשרים אלף ילדים, והדגישו את הצורך באחריות אישית ושיטתית.

סרטה של כות'ר בן הניה בחר בגישה אמנותית קשה בכך שהינד רג'ב מגלמת את עצמה באמצעות הקלטות הקול האמיתיות שלה. בחירה זו העמידה את הקהל מול האימה של הילדה המתחננת להצלה, והפכה את אולם הקולנוע למרחב של מתח דרמטי המשקף את חוסר האונים של הקהילה הבינלאומית להתערב בזמן.

חקירות עצמאיות גילו שהטנק הישראלי היה במרחק מטרים ספורים ממכוניתה של הינד כאשר ירה מאות קליעים, מה שמפריך את טענות 'הטעות' הצבאית. הסרט תיעד גם את הפגיעה באמבולנס של הסהר האדום והרג הפרמדיקים שניסו להגיע אליה, בפשע מלחמה מושלם שבוצע לעיני כל העולם.

תגובות הקהל בניו יורק ובעולם הערבי נעו בין הלם לחוסר אונים, כאשר רבים הביעו את חוסר יכולתם לשאת את הכאב שמשדר קולה של הינד. 'חוסר אונים' זה, כפי שמתארים אותו המבקרים, עשוי להפוך לפעולה פוליטית אם ישמש להתמודדות עם המערכת המאפשרת מלחמות אלו, במקום להסתפק באמפתיה רגעית ואז לחזור לחיים רגילים.

אנליסטים מקשרים בין תמונתה של הינד רג'ב לאייקונים היסטוריים כמו 'ילדת הנאפאלם' בווייטנאם והילד אילן הכורדי, ורואים באמנות את הדרך היחידה למנוע אילוף הזיכרון. בעוד שכוחות פוליטיים מנסים להפוך קורבנות למספרים בלבד או לסוגיות הומניטריות מופשטות, אמנים שותלים מחדש את הזוועות בתודעה הקולקטיבית כאמיתות שאינן ניתנות לפרשנות.

הבמאית בן הניה הצליחה להשתמש ב'קול' ככלי רדיפה שאי אפשר להתחמק ממנו, בניגוד לתמונות שאנשים עשויים להתרגל לראות עם הזמן. הישיבה בחושך וההאזנה לזעקותיה של הינד במשך שעות מכריחה את הצופה להתמודד עם האמת העירומה, ומונעת הפיכת הטרגדיה ל'מם' בלבד או לתוכן חולף ברשתות החברתיות.

ישנן אזהרות רציניות מפני הפיכת הינד ל'יוצאת מן הכלל' המכסה על אלפי ילדים אחרים שנהרגו בעזה מירי צלפים מכוון לראש ולחזה. רופאים מתנדבים אישרו כי דפוס הפציעות מצביע על מדיניות ירי שיטתית שמטרתה רצח עם בין-דורי, מה שחורג מהרעיון של טעויות אינדיבידואליות של חיילים בשטח.

בצעד חקיקתי חשוב, הוגשה הצעת חוק 'צדק להינד רג'ב' בקונגרס האמריקאי במרץ 2026, הדורשת אחריות על מותה. הפרויקט, שזכה לתמיכת נציגים בולטים כמו שרה ג'ייקובס וכריס ואן הולן, מצביע במפורש על שותפות אמריקאית אפשרית, מה שמייצג שינוי ביחס הפוליטי לפשעי מלחמה בעזה.

לסיכום, קולה של ליאן חמאדה, בת דודתה של הינד, נשאר עדות נוספת לטרגדיה, שכן היא הייתה הראשונה שדיווחה על הטנקים המקיפים אותם לפני ש-64 קליעים השתיקו אותה. השילוב של אמנות, פוליטיקה ותיעוד מבטיח שקולות אלו לא ילכו לשווא, ושפרשת הינד, ליאן וכל ילדי עזה תישאר חיה עד שייעשה צדק מלא.

העובדה שהסרט מכריח אותנו לשבת עם קולה של הינד במשך שעות בחושך היא בדיוק מקור כוחו ודרישתו המוסרית.

מאז פרוץ העימות הצבאי הנרחב בין מוסקבה לקייב, חבל דונבאס נשאר בחזית כשטח אסטרטגי בעל חשיבות היסטורית וסמלית עליונה עבור רוסיה. אזור גבול זה, הממוקם במזרח אוקראינה, מהווה אגן כרייה ומחצבים חיוני, מה שהפך אותו למוקד הסכסוך המזוין המתמשך על השליטה במשאביו ובמיקומו.

שדות דונבאס הופכים לשדה קרב פתוח, העד להתקדמות ונסיגות מתמשכות בין הצבאות הרוסי והאוקראיני במשך שנים. באווירה זו נעשה שימוש בכל סוגי הנשק הכבד והמתקדם, כאשר הצד הרוסי שואף להרחיב את שליטתו המלאה, בעוד הכוחות האוקראינים נלחמים באומץ להגן על ריבונותם.

האזור מורכב גאוגרפית משני מחוזות עיקריים: דונייצק ולוהנסק, ששטח כל אחד מהם עולה על 26 אלף קילומטרים רבועים. דונייצק בולטת כמרכז עירוני ותעשייתי צפוף, כאשר מפעליה ודרכיה המורכבות הפכו לנקודות שליטה וצירים צבאיים שקשה לחדור אליהם בקלות.

לעומת זאת, לוהנסק מקבלת את ערכה ממיקומה הקרוב לעומק המזרחי וחיבורה הישיר לצירים הגבוליים הרוסיים. המרחקים וקווי האספקה באזור זה ממלאים תפקיד מכריע בניהול הקרבות ובהבטחת תמיכה לוגיסטית לכוחות הפרוסים בחזיתות הקדמיות.

שורשי השבר הצבאי באזור נעוצים בשנת 2014, בעקבות השתלטות רוסיה על חצי האי קרים, מה שהוביל לתנועות בדלניות פרו-מוסקבה. חלוקה זו לא הייתה רק פוליטית, אלא התרחבה לכלול היבטים דמוגרפיים וצבאיים, והפכה את האזור מקוטב תעשייתי לחזית לחימה פתוחה.

חודש פברואר 2022 סימן מפנה חד עם הכרת מוסקבה במה שנקרא 'הרפובליקות של דונייצק ולוהנסק', ולאחר מכן הכרזה על סיפוחן הרשמי בספטמבר של אותה שנה. הכרזה פוליטית זו לא סיימה את הסכסוך, אלא סימנה שלב אלים יותר של מאבק בשטח על שליטה בפועל על הקרקע.

הגאוגרפיה הצבאית בדונבאס משתלבת עם התשתית התעשייתית הצפופה, כאשר מכרות הפחם, מסילות הברזל ותעלות המים הפכו לחלק מהטקטיקות ההגנתיות וההתקפיות. כל מפעל או מכרה באזור זה הפך למבצר צבאי הדורש לחימה על כל מטר מרובע בו.

סיבות הסכסוך על אדמה זו רבות וכוללות ממדים אסטרטגיים, כלכליים ולאומיים משולבים, המרחיקים פתרונות פוליטיים. לפני פרוץ המלחמה, האזור היה ביתם של שבעה מיליון תושבים, שרובם דוברי רוסית, מה שהעניק לסכסוך אופי זהותי.

מבחינה כלכלית, דונבאס נחשב ללב הפועם של התעשייה הכבדה באוקראינה, וכלל מרכזים גדולים לייצור ברזל ופלדה ותעשיות כימיות. השליטה באזור זה משמעותה שליטה במשאבי אנרגיה עצומים ובמעברי סחר חיוניים המחברים את המזרח למערב.

ההתקפה הרוסית המתמשכת הובילה לשינוי דרמטי בנוף הדמוגרפי של האזור, כאשר הוא חווה את אחת מפעולות העקירה והגירוש הכפוי הגדולות ביותר של האוכלוסייה. ערים שלמות נהרסו עד היסוד או פונו מתושביהן, ומיליונים הפכו לפליטים בתוך אוקראינה או במדינות שכנות.

דיווחים מהשטח מאשרים כי רוב מחוז לוהנסק נמצא כעת בשליטה רוסית, בעוד שחלקים נרחבים מדונייצק עדיין עדים לקרבות עזים. 'קללת הגאוגרפיה' הזו, כפי שחלקם מתארים אותה, שינתה את מצב התושבים והפכה את עריהם להריסות בצל השאיפות הגיאופוליטיות המתנגשות.

מקורות צבאיים דיווחו כי המתרחש כעת בדונבאס אינו מהווה נקודת מפנה מכרעת, אלא המשך של מלחמת התשה ארוכת טווח. המקורות ציינו כי רוסיה משיגה התקדמות מוגבלת ויציבה בשטח, באמצעות טקטיקות של הסתננות בקבוצות קטנות כדי לבלבל את ההגנות האוקראיניות.

למרות ההתקדמות הרוסית, האבדות בנפש וברכוש מתוארות כגבוהות מאוד בהשוואה להישגים הגיאוגרפיים המוגבלים המושגים בשטח. אוקראינה, באסטרטגיה הנוכחית שלה, מהמרת על שחיקת היכולות הרוסיות ופגיעה בעומק הלוגיסטי והכלכלי של מוסקבה כדי לשבש את מומנטום ההתקפה.

עתיד הסכסוך בדונבאס תלוי ביכולת של כל צד לפצות על אבדותיו בנפש וברכוש ולשמור על קצב הפעולות הצבאיות. עם המשך הלחימה, האזור נשאר זירת מבחן לכוח ולרצון בין המעצמות הגדולות, בהיעדר כל אופק קרוב לסיום המלחמה.

עתיד הקרב הזה יהיה תלוי במידה רבה ביכולת של כל צד לפצות על אבדותיו ולשמור על מומנטום הפעולות בחודשים הקרובים.

דחוף: המסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 18/6/2026

מזכר ההבנות שנחתם בין וושינגטון לטהראן נכנס לשלב היישום המעשי, לאחר שסגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, הכריז על תחילת תקופת המשא ומתן הרשמית בת שישים יום להשגת הסכם קבוע בין שתי המדינות, ובמקביל אישר את הסרת המצור הימי שהטיל הצי האמריקאי על נמלי איראן.

הצהרותיו של ואנס נאמרו במהלך מסיבת עיתונאים שערך בבית הלבן, שהוקדשה להגנה על ההבנה החדשה מול הביקורת הגוברת מצד מתנגדי הממשל בתוך ארצות הברית ומחוצה לה, המטילים ספק ביכולתו של ההסכם להשיג את יעדיו המוצהרים או להבטיח את עמידתה של איראן בהתחייבויותיה.

ואנס אמר כי הסרת ההגבלות הימיות אפשרה ליותר מתריסר ספינות עמוסות בכ-12.5 מיליון חביות נפט גולמי לעבור דרך מצר הורמוז, וראה בצעד זה יישום של ההתחייבויות הנדרשות מהצד האמריקאי במסגרת השלב המקדים של ההסכם.

סגן נשיא ארה"ב ציין כי תקופת שישים הימים מהווה מבחן מכריע לרצינותה של טהראן ולנכונותה לעמוד בהתחייבויות הנוגעות להפחתת רמות העשרת האורניום הגבוהה, סוגיה שנותרה במשך שנים ציר המחלוקת העיקרי בין שתי המדינות.

בתשובה לשאלות עיתונאים בנוגע להצהרות קודמות של הנשיא דונלד טראמפ, שבהן רמז על אפשרות שאיראן תשמור על יכולות טילים מסוימות, הבהיר ואנס כי כל הסדרים עתידיים בתחום זה יוגבלו אך ורק ליכולות הגנה, ולא יאפשרו החזקת מערכות המהוות איום על הביטחון האזורי או על הקהילה הבינלאומית.

הוא הדגיש כי הממשל אינו מעביר כספים לאיראן, ודחה את ההאשמות המועלות על ידי מבקרי ההסכם. הוא אישר כי כל פטור מסנקציות או הקלות כלכליות יישארו קשורים באופן ישיר ומלא למידת עמידתה של טהראן בסעיפי ההבנה ובמסגרת המשא ומתן המתנהל.

ממשל טראמפ שואף לשווק את ההסכם כהזדמנות היסטורית לסיים עשרות שנים של עוינות בין שתי המדינות, בזמן שהמשא ומתן מתכונן לעבור לשלב מורכב יותר במהלך פסגות ודיונים דיפלומטיים צפויים שעשויים לקבוע את מאפייני היחסים האמריקאים-איראניים לשנים רבות קדימה.

עם זאת, עדיין קיימים ספקות לגבי מסלול המשא ומתן, במיוחד לאור ההתנגדות העזה להסכם מצד גורמים פוליטיים בתוך ארצות הברית, בנוסף להסתייגויות ישראליות ואזוריות הרואות כי כל הקלה בסנקציות עלולה להעניק לאיראן משאבים נוספים לחיזוק השפעתה באזור.

מבחן אמון לאחר ארבעה עשורים של עוינות

חשיבות ההכרזה אינה טמונה רק בהסרת המצור הימי או בתחילת תקופת המשא ומתן, אלא בכך שהיא מהווה מבחן מעשי ראשון לרמת האמון האפשרי בין וושינגטון לטהראן לאחר יותר מארבעה עשורים של נתק והתנגשויות חוזרות ונשנות. שני הצדדים אינם מנהלים משא ומתן רק על נושאים טכניים הקשורים להעשרה או לסנקציות, אלא על הגדרה מחדש של כללי העימות הפוליטי והביטחוני ששלטו ביחסיהם מאז 1979. לכן, הצלחת תקופת שישים הימים תהיה תלויה במידה רבה ביכולתו של כל צד לשכנע את האחר שהוא מוכן לעבור מניהול המשבר לטיפול בשורשיו.

נסיגת היגיון הכוח לטובת הפרגמטיזם

ההחלטה להסיר את המצור הימי משקפת שינוי חשוב בגישתו של ממשל טראמפ כלפי איראן. לאחר שנים של לחצים מקסימליים, סנקציות ואיומים בכוח צבאי, נראה כי הבית הלבן משוכנע יותר ביעילותם של תמריצים פוליטיים וכלכליים בהנעת טהראן להסדרים ארוכי טווח. אין זה אומר שוושינגטון נוטשת את כלי הלחץ, אלא שהיא מסדרת מחדש את סדרי העדיפויות שלה באופן שיאפשר להשיג יעדים אסטרטגיים בעלות הנמוכה ביותר האפשרית. זהו שינוי שעשויות להיות לו השלכות רחבות יותר על כלל המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

ישראל מול מציאות אסטרטגית חדשה

התקדמות המשא ומתן צפויה לעורר דאגה גוברת בישראל, שבנתה חלק ניכר מהאסטרטגיה האזורית שלה בשנים האחרונות על המשך המתיחות האמריקאית-איראנית. ככל שוושינגטון וטהראן יתקרבו להבנות יציבות, כך תצטמצם יכולתה של ממשלת ישראל לנצל את האיום האיראני כעדיפות עליונה ביחסיה עם ארצות הברית. כמו כן, הצלחת ההסכם עשויה לחזק את הקולות בתוך וושינגטון הקוראים להערכה מחדש של המדיניות המסורתית כלפי המזרח התיכון, כולל הגישה לסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

חלון דיפלומטי צר ומלא סיכונים

למרות האווירה החיובית שמנסה הממשל האמריקאי להציג, הדרך להסכם קבוע עדיין רצופת מכשולים. הסוגיות הנדונות חורגות מהנושא הגרעיני וכוללות טילים בליסטיים, סנקציות, השפעה אזורית והסדרים ביטחוניים במפרץ. כמו כן, כל אירוע צבאי או פוליטי בלתי מחושב עלול לאיים בכישלון המסלול כולו. לכן, נראה כי תקופת שישים הימים קרובה יותר לחלון דיפלומטי צר שעל שני הצדדים לנצל במהירות, לפני שכוחות הקיצוניות והעימות ישובו ויתפסו את היוזמה ויחזירו את היחסים למעגל ההסלמה מחדש.

בשעות האחרונות נרשמה תנועה אסטרטגית בולטת באזור מזרח הים התיכון, כאשר הוכרז על השקת הרחבה חדשה של האגף המערבי של ציר מרכז האנרגיה (IMEC). הפרויקט נחתם במכון בייקר למדיניות ציבורית באוניברסיטת רייס בטקסס, ארה"ב, בהשתתפות נציגים רשמיים מארצות הברית, מדינת ישראל, יוון וקפריסין.

מרכז חדש זה, הפועל במסגרת מה שמכונה פורום (3+1), נועד לאחד מאמצים בתחומי המחקר המדעי ואבטחת הסייבר. הוא מתמקד בעיקר בהגנה פיזית על תשתיות אנרגיה חיוניות, מה שהופך אותו לאבן יסוד במבנה הביטחוני החדש של האזור המשתרע ממזרח הים התיכון ועד ליבשת אירופה.

מקורות דיווחו כי מהותו האמיתית של פרויקט זה חורגת משיתוף פעולה טכנולוגי, שכן הוא מהווה את הבסיס המעשי למסדרון הכלכלי המקשר בין הודו, המזרח התיכון ואירופה. ישראל צפויה למלא את תפקיד השער המזרחי של ציר זה, ולהפוך לנקודת מפגש מרכזית לקישור היבשתי המגיע מיבשת אסיה וממדינות המפרץ הערבי.

התוכנית האסטרטגית רואה בישראל תחנה לוגיסטית מרכזית להעברת נתונים, אנרגיה ושירותים לכיוון המערב. מיקום זה מעניק לתל אביב השפעה כלכלית ופוליטית כפולה, שכן היא הופכת לגשר חיוני המקשר בין השווקים המתפתחים במזרח לעומק האסטרטגי האירופי באמצעות מסדרונות ימיים ויבשתיים מאובטחים.

בהקשר זה, קפריסין בולטת כעמוד תווך גיאוגרפי וימי המבטיח את המשכיות הקישור בין קצוות הציר החדש. האי ישמש כתחנת קישור חיונית לפרויקטי כבלי חשמל תת-ימיים, בנוסף לתפקידו בפיתוח והכלת עתודות הגז הטבעי המשותפות באגן הים התיכון.

יוון, לעומת זאת, מייצגת בברית זו את השער הריבוני של האיחוד האירופי, דרכו יזרמו אספקת אנרגיה ותשתיות המגיעות מהמזרח התיכון. מסלול זה נועד לספק ליבשת אירופה גיוון במקורות אנרגיה ולחזק את ביטחונה האסטרטגי הרחק מהתלות המסורתית במסלולים אחרים.

משקיפים סבורים כי פרויקט זה יוביל להסלמה במאבקי ההשפעה באזור המזרח התיכון, במיוחד לאחר המתיחויות האזוריות האחרונות. ברית זו נתפסת כחלק ממאבק הכוחות הגדולים לעיצוב מחדש של הסדר האזורי החדש ושליטה על מפתחות הלוגיסטיקה העולמית.

ציר חדש זה מציב את טורקיה בפני אתגרים גיאופוליטיים גדולים, שכן אנקרה שאפה תמיד להיות המסדרון הבלעדי לאנרגיה לאירופה. צעדים אלה עומדים בסתירה לדוקטרינת 'המולדת הכחולה' הטורקית, השואפת לכפות ריבונות ימית רחבה באזורים הסובבים את קפריסין ויוון.

ההשפעות אינן מוגבלות לטורקיה בלבד, אלא מתרחבות וכוללות את מעמדה של מצרים כמרכז אזורי לגז טבעי ושער לסחר עולמי דרך תעלת סואץ. למרות האינטרסים המשותפים, הציר החדש מספק מבנה ביטחוני מבוזר שעשוי להפחית את התלות הבינלאומית הבלעדית במסלולים העוברים דרך שטחי מצרים.

שורשי הסדר החדש הזה נטועים בברית ביטחונית הדוקה שהתפתחה במשך שנים בין ישראל, יוון וקפריסין. ברית זו תורגמה להסכמי הגנה משותפים ורכישות ביטחוניות ענקיות, בנוסף לעריכת תמרונים צבאיים קבועים שמטרתם לאבטח את שדות הגז ונתיבי השיט.

התמיכה האמריקאית הישירה בפרויקט זה מעניקה לו אישור רשמי ודחיפה פוליטית בזירה הבינלאומית. למרות ההצהרות הפוליטיות ההדדיות בין וושינגטון לאנקרה, אימוץ מרכז זה על ידי ממשלת ארה"ב משקף את העדפתה לציר אסטרטגי זה בפועל.

הנוכחות האמריקאית בפרויקט זה שולחת מסר נחרץ לכל גורם אזורי שעשוי לנסות להפריע או לאיים על מסלול חדש זה. היא יוצרת קשר רשמי בין טכנולוגיה והון אמריקאי לבין הגיאוגרפיה הטבעית של שלוש המדינות המשתתפות, מה שמקשה על חדירתו או שיבושו.

חוגים פוליטיים צופים כי פרויקט זה יוסיף שמן למדורת המתיחות הקיימת בין תל אביב לאנקרה. טורקיה רואה בברית זו ניסיון ברור לרסן את השפעתה האזורית ולכבוש את שאיפותיה במימי הים התיכון, מה שעלול להוביל לתגובות דיפלומטיות או בשטח.

בסופו של דבר, השקת מרכז זה מהווה שינוי מהותי באופן ניהול משאבי האנרגיה במזרח התיכון. צפוי כי השפעותיה של מערכת אזורית חדשה זו יופיעו בטווח הקרוב, לא רק במאזן הכוחות המקומי, אלא גם בביטחון האנרגיה העולמי וביציבות היבשת האירופית.

פרויקט זה מצייר מחדש את המפות האזוריות ויוצר מערכת חדשה המבוססת על אנרגיה המקשרת בין אסיה, המפרץ ואירופה דרך ישראל.

מסוק של צבא ארה"ב התרסק באזור הסמוך למצר הורמוז האסטרטגי, כך דיווחו מקורות עיתונאיים בינלאומיים לפנות בוקר יום שלישי. הדיווחים הראשוניים אישרו כי צוותי החילוץ הצליחו לפנות את צוות המטוס הצבאי ולהבטיח את שלומם בהצלחה, ללא נפגעים בנפש.

המקורות ציינו כי עדיין קיימת אי-בהירות לגבי הסיבות האמיתיות להתרסקות המסוק באזור רגיש זה, שכן לא פורסמה הודעה רשמית המציינת אם התאונה נבעה מתקלה טכנית או מכנית במטוס, או שהיא נגרמה כתוצאה מפגיעה ישירה מירי איראני לאור המתיחות הקיימת באזור.

חוגים צבאיים בינלאומיים עוקבים אחר השלכות אירוע זה, המתרחש בתזמון רגיש שבו מצר הורמוז עד למהלכים צבאיים אינטנסיביים, וצפוי כי הרשויות האמריקאיות יפתחו בחקירה מקיפה כדי לברר את נסיבות האירוע ולקבוע אחריות.

לא היה ברור מיד אם המסוק הופל על ידי ירי איראני או סבל מתקלה מכנית.

רשת הרופאים של סודאן הודיעה ביום רביעי על נפילת מספר קורבנות אזרחיים כתוצאה מתקיפות שבוצעו על ידי מל"טים השייכים לכוחות התמיכה המהירה על העיר אל-אובייד, בירת מדינת צפון קורדופן. הרשת הבהירה בהצהרה רשמית כי התקיפות הביאו למותם של 5 בני אדם ולפציעתם של 12 נוספים בדרגות חומרה שונות, וציינה כי ההפצצה כוונה ישירות לאזורי מגורים והתקהלויות אזרחיות.

בפרטי התקיפות, ציינו מקורות רפואיים כי אחד המל"טים כיוון לבית הקברות 'דליל' בעיר במהלך טקס לוויה, מה שהוביל למותם המיידי של 4 מהמשתתפים בלוויה ולפציעתם של 7 נוספים. ההצהרה תיארה אירוע זה כהסלמה חמורה המכוונת לאזרחים ברגעים אנושיים קריטיים, מה שמחמיר את מצב האימה והחרדה בקרב תושבי המדינה.

התקיפות לא נעצרו כאן, כאשר דיווחים ציינו את מותו של נהג משאית באירוע נפרד באזור ג'בל קורדופן מדרום לעיר אל-אובייד. הרשת הבהירה כי המשאית הייתה עמוסה בחומרי מזון חיוניים, והדגישה כי פגיעה באמצעי אספקה מהווה איום ישיר על הביטחון התזונתי של התושבים התלויים בשיירות אלו כדי להבטיח את צרכיהם הבסיסיים.

ההפצצה האווירית פגעה גם בתחנת דלק בתוך העיר אל-אובייד, וגרמה לפציעתם של 5 בני אדם בדרגות חומרה קשות, והתקיפה גרמה לנזקים חומריים כבדים למתקן. הרשת הרפואית הביעה חשש מעלייה במספר הקורבנות לאור המשך ההפצצה השיטתית על מטרות אזרחיות ומתקני שירותים שעדיין פועלים בתנאי מלחמה קשים.

רשת הרופאים של סודאן הטילה על הנהגת כוחות התמיכה המהירה את האחריות המשפטית והמוסרית המלאה להפרות אלו הפוגעות בחפים מפשע. היא קראה בדחיפות לקהילה הבינלאומית ולארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים להתערב במהירות כדי להגן על אזרחים ולעצור את התקיפות המגבירות את סבל התושבים ודוחפות את המצב ההומניטרי אל סף קריסה מוחלטת.

התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של הסלמה רחבה יותר במדינת צפון קורדופן, כאשר ארגון 'עורכי הדין לשעת חירום' חשף את מותם של 3 בני אדם ופציעתו של אחד נוסף ביום שני שעבר באזור 'עדיד ראחה'. הארגון ציין כי מל"ט כיוון לשתי מכוניות אזרחיות במחוז סודרי, מה שמשקף דפוס הולך וגובר של שימוש במל"טים לפגיעה בתנועה אזרחית באזור.

האזור היה עד ביום שבת שעבר לטבח נוסף שבו נהרגו 15 בני אדם כתוצאה מפגיעת שני מל"טים בשוק מקומי ובשני כפרים במחוז חמרה אל-שייח'. אירועים אלו מתרחשים במקביל לאזהרות קודמות של האו"ם שפורסמו במאי האחרון, שבהן הארגון הבינלאומי התריע מפני הסכנה של עלייה בתקיפות מל"טים שגבו את חייהם של מאות אזרחים במהלך החודשים הראשונים של השנה הנוכחית.

יש לציין כי אזור קורדופן עד למאבקים צבאיים אלימים בין צבא סודאן לכוחות התמיכה המהירה מאז סוף השנה שעברה, במסגרת הסכסוך המתמשך מאז אפריל 2023. מלחמה זו יצרה את אחד המשברים ההומניטריים הגרועים בעולם, כאשר מיליונים עומדים בפני סכנת רעב, בנוסף לעקירה של כ-13 מיליון סודאנים מבתיהם עקב הלחימה המתמשכת.

המל"טים כיוונו לבית הקברות דליל במהלך טקס לוויה, מה שהוביל למותם של 4 בני אדם מהמשתתפים בלוויה ולפציעתם של 7 נוספים בהפרה בוטה של מטרות אזרחיות.

משלחת קטרית בכירה הגיעה לבירה האיראנית טהראן ביום ראשון, במשימה דיפלומטית שמטרתה להסיר את המכשולים האחרונים בפני הסכם הרגיעה עם ארצות הברית. מקורות יודעי דבר דיווחו כי הדיונים מתמקדים בטיפול בהערות טכניות ומשפטיות שהוגשו על ידי טהראן בנוגע לטיוטת מזכר ההבנות הנמצאת כעת בניסוח בין שני הצדדים.

מהלכים קטריים אינטנסיביים אלה באים במסגרת תפקיד התיווך המתמשך לקירוב עמדות בין וושינגטון לטהראן, כאשר המשלחת שואפת להשלים את ההבנות. סדר היום של הפגישות כולל דיון בנושאים רגישים, ובראשם מנגנוני שחרור הכספים האיראניים המוקפאים בחו"ל והבטחת זרימתם דרך ערוצים רשמיים.

מצדה, אישרו מקורות תקשורת כי המשלחת הקטרית קיימה פגישות עם גורמים איראניים כדי לעקוב אחר ההתפתחויות הקשורות למסלול הדיפלומטי המקרטע מזה שבועות. מהלך זה נועד להבטיח שההפוגה הקיימת לא תקרוס, ולהגיע לנוסחה מוסכמת שתענה על ציפיות הצדדים הנוגעים בדבר ותסיים את מצב המתיחות הצבאית באזור.

בהקשר קשור, שררה אופטימיות זהירה בחוגים הבינלאומיים בעקבות הצהרותיו של ראש ממשלת פקיסטן, שהבאז שריף, שציין כי שני הצדדים מתקרבים להסכם היסטורי. שריף הבהיר כי הפערים בין איראן לארצות הברית הצטמצמו באופן משמעותי, וצפה כי העסקה תושלם במהלך עשרים וארבע השעות הקרובות.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ חיזק ציפיות אלה בהודעתו כי חתימת ההסכם עשויה להתבצע מאוחר יותר ביום ראשון, מה שיסלול את הדרך לסיום המשבר הימי. טראמפ הדגיש כי חתימת ההסכם תלווה מיד בפתיחה מחדש של מצר הורמוז לתנועת ספנות בינלאומית, מה שמהווה פריצת דרך משמעותית לכלכלה העולמית.

למרות האווירה החיובית, מקורות איראניים דיווחו כי ההנהגה בטהראן טרם קיבלה את החלטתה הסופית והמוחלטת בנוגע להסכם המסגרת שהוצג בפניה. סעיפי המזכר עוברים בדיקה מדוקדקת על ידי ועדות מומחים המתמחות בעניינים פוליטיים ומשפטיים כדי להבטיח את הגנת האינטרסים הלאומיים של איראן לפני החתימה.

הדיווחים מצביעים על כך שהדיונים הפנימיים בטהראן מתמקדים בהבטחות להסרת המצור הכלכלי והימי שהוטל על ידי וושינגטון לאחרונה. מקבלי ההחלטות באיראן שואפים לוודא כי כל התחייבות לפתיחת מצר הורמוז תלווה בהתחייבות אמריקאית מקבילה לסיום ההגבלות שהוטלו על נמלי איראן.

שורשי המשבר הנוכחי נעוצים בעימות הצבאי שפרץ בפברואר האחרון בעקבות מתקפה אמריקאית-ישראלית שפגעה באתרים איראניים, מה שהצית מלחמה אזורית. מאז, האזור חווה הסלמה חסרת תקדים שהובילה להטלת מצור ימי כולל על נתיבי המים החיוניים במפרץ.

ארצות הברית החלה באמצע אפריל האחרון ליישם צעדים מחמירים למניעת הגעת ספינות לנמלי איראן, מה שגרם לטהראן להגיב בהטלת הגבלות חמורות על מצר הורמוז. הרשויות האיראניות דרשו תיאום מוקדם עם כוחות הצי שלהן לכל ספינה המעוניינת לעבור במצר, מה שעורר חשש בינלאומי מפני שיבוש אספקת האנרגיה.

ההפוגה שהחלה ב-8 באפריל האחרון מייצגת את ההזדמנות האחרונה לדיפלומטיה למנוע חזרה לאפשרות של עימות צבאי כולל. הקהילה הבינלאומית ממתינה לתוצאות פגישות טהראן הנוכחיות, כאשר הצלחת התיווך הקטרי מהווה מפתח ליציבות מחירי הנפט ולהבטחת נתיבי הסחר העולמי באחד האזורים הרגישים ביותר בעולם.

ההסכם הצפוי ייחתם ביום ראשון, ומצר הורמוז ייפתח מחדש לתנועת ספנות בינלאומית מיד לאחר חתימת ההסכם.

בין כותרות החדשות הרצופות המתעדות את מכונת המלחמה, נחשפים סיפורים אנושיים בלתי נשכחים, אותם חווים הפלסטינים בעזה ובתפוצות על כל פרטיהם הכואבים. חוויות אלו מציגות את הצד השני של התוקפנות הישראלית המתמשכת, כאשר התושבים מתמודדים עם פרקים של עקירה ורעב שיטתי הרחק מפיקוח בינלאומי יעיל.\n\nדיווחים עיתונאיים בינלאומיים שפכו אור על סיפורו של הצעיר הפלסטיני סאלח אבו שמאללה, המתגורר בלונדון, שחייו הפכו למירוץ יומי נגד הזמן כדי להציל את משפחתו הנצורה ברצועה. סאלח, שעזב את עזה בחיפוש אחר עתיד בטוח, מצא את עצמו שקוע בחובות שעלו על 125 אלף דולר לאחר שהוציא את כל חסכונותיו כדי להשאיר את הוריו ואחיו בחיים.\n\nהטרגדיה של משפחת אבו שמאללה מגלמת היסטוריה ארוכה של אובדן, שהחלה עם מות אחותו שימא מירי טנק ישראלי בילדותו ברפיח, והגיעה עד להרס דירתו בשנת 2021. עם פרוץ המלחמה הנוכחית, חייו של הצעיר הגולה הפכו לחדר מבצעים קבוע שבו הוא עוקב אחר חדשות ההפצצות ומנסה לגייס כספים כדי לשלוח אותם דרך ערוצים לא רשמיים.\n\nהמציאות הכלכלית בעזה הגיעה לרמות קטסטרופליות חסרות תקדים כתוצאה מהמצור וההגבלות הישראליות המחמירות על כניסת סחורות. מקורות דיווחו כי עלות משלוח בודד, שערכו המקורי אינו עולה על 28 דולר, יכולה לזנק ליותר מ-5700 דולר עם הגעתו לרצועה עקב עמלות ומתווכים.\n\nמונופול והגבלות אלו הובילו להיווצרות שוק שחור עצום, כאשר מחיר קילוגרם קמח עלה מחצי דולר לפני המלחמה ל-27 דולר, בעוד שמחיר גז הבישול הגיע ל-190 דולר לקילוגרם. מספרים אלו הפכו את הבטחת המזון הבסיסי לחלום רחוק עבור רוב המשפחות החיות מתחת לקו העוני הקיצוני.\n\nהסבל לא הוגבל לצד הפיננסי, אלא כלל עמלות מופרזות שגבו מתווכים להעברת כספים, שהגיעו ל-60% מערך הסכומים שנשלחו. משמעות הדבר היא שהסיוע שנשלח על ידי הגולים מאבד יותר ממחצית מערכו לפני שהוא מגיע לידי קרוביהם הנזקקים במחנות העקורים.\n\nביוני 2025, משפחת אבו שמאללה ספגה את המכה הכואבת ביותר עם מות בנם ראג'י (בן 27) בעקבות תקיפה אווירית ישראלית ישירה שכוונה אליו בזמן שהכין אוכל מול אוהלו. הפשע התרחש לנגד עיני אמו, שנכנסה למצב של התמוטטות נפשית קשה, בזמן שלמשפחה לא היה את מותרות הזמן להתאבל בגלל הסכנה הקיומית המרחפת מעליה.\n\nאביו של סאלח, כמאל אבו שמאללה, מייצג מודל לסבלם של החולים בעזה, שכן הוא סובל מטרשת נפוצה ועבר סדרת שבץ מוחי בהיעדר תרופות. אפילו בתי החולים לא היו מקלט בטוח, שכן מתחם נאסר הרפואי הופצץ בזמן שקיבל טיפול, מה שאילץ אותו לחזור לאוהל בתנאי בריאות מסוכנים ביותר.\n\nבצד אחר, מקורות עיתונאיים חשפו קריסה סביבתית מוחלטת במחנות העקורים, כאשר הצטברות ההריסות והפסולת הובילה להתפשטות מפחידה של מכרסמים וחרקים. עקורים באזור אל-מוואסי מתארים הופעת חולדות בגדלים חריגים התוקפות אוהלים, קורעות בגדים ומטילות אימה על ילדים.\n\nנתוני האו"ם מצביעים על הפסקת פעולתם של 80% מתחנות שאיבת מי השפכים, מה שהוביל לזרימת מי ביוב בין אוהלי העקורים. קריסה זו בתשתיות הפכה את המחנות לסביבה אידיאלית להתרבות מזיקים ומגפות, בהיעדר חמור של מים נקיים וחומרי ניקוי בסיסיים.\n\nבצפון הרצועה, ובמיוחד במחנה ג'באליה, התושבים נאלצים להשתמש בבורות פרימיטיביים כשירותים כתוצאה מהרס מוחלט של הרשתות הציבוריות. מקורות מקומיים דיווחו כי חולדות ויתושים הפכו לחלק מחיי היומיום, כאשר הם חולקים עם העקורים את מרחביהם הצרים ומשחיתים את מעט המזון שנותר להם.\n\nהמשבר נכנס לשלב חדש של מצור מוחלט על סיוע, כאשר מערכות מסורתיות הוחלפו במוסדות הנתמכים על ידי ארה"ב שלא הצליחו לעצור את הרעב. על פי דיווחי זכויות אדם, קרוב לאלף בני אדם נהרגו מירי ישראלי בזמן שניסו להשיג קמח ליד נקודות חלוקה שהפכו למלכודות מוות.\n\nבלונדון, סאלח אבו שמאללה חי מלחמה פסיכולוגית קשה, כאשר הוא נרדף על ידי תחושת אשמה כלפי משפחתו הסובלת מרעב ועקירה חוזרת ונשנית. סאלח מתאר את מצבו כאיבוד היכולת לישון ולהתרכז, ורואה בהישרדותו הפיזית נטל כבד המזכיר לו בכל רגע את הטרגדיה של אלה שהשאיר מאחור.\n\nפרטים אלו מציירים תמונה של חברה פלסטינית העוברת השמדה באמצעים מרובים, החורגים מהפצצות ישירות וכוללים שחיקה חומרית, פסיכולוגית וסביבתית. זהו סיפור של עם הנלחם על הישרדותו תחת שתיקה בינלאומית, כאשר המרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים הופכים למסחר רווחי עבור חלקם ולעלות יומית יקרה שמשלמים הקורבנות.\n\nאני יכול להבין שהאדם שעומד מולי במראה הוא אני, אבל הפנים השתנו לחלוטין.

כוחות הכיבוש הישראלי פתחו, לפנות בוקר יום שלישי, בסדרת פשיטות וחיפושים נרחבים שכללו מספר מחוזות בגדה המערבית הכבושה. פעולות אלו הביאו למעצרם של לפחות 21 פלסטינים, ביניהם אסירים משוחררים ופעילים, בצל אמצעי אבטחה הדוקים וחיפוש מדוקדק של בתים.

בפרטי התקיפה בדרום הגדה, כוחות ישראלים פשטו על מחנה אל-פוואר מדרום לעיר חברון, שם ביצעו פשיטות על עשרות בתי מגורים. מקורות מקומיים ציינו כי הכיבוש עצר כ-25 אזרחים לחקירות שטח, לפני ששחרר את רובם והותיר שישה מהם במעצר.

מחוז בית לחם גם הוא היה עד להסלמה ניכרת, כאשר כוחות הכיבוש עצרו 11 אזרחים מאזורים שונים במחוז. בין העצורים היה האסיר המשוחרר מרואן מחמוד פרג'ה, המכהן כמזכיר תנועת פתח במחנה הפליטים עאידה, מה שמעיד על פגיעה מכוונת במנהיגים מקומיים.

בצפון הגדה המערבית, המעצרים כללו אזרח מהכפר כפר קליל ממזרח לעיר שכם, ואחר מהעיירה תמון מדרום לטובאס. כמו כן, דווח כי כוחות ישראלים פשטו על בתים במחוז טול כרם ועצרו שני פלסטינים לאחר חיפוש והשחתה פרובוקטיבית של תכולת בתיהם.

מצדו, משרד התקשורת של האסירים אישר כי מבצעים מתואמים אלה משקפים מדיניות הסלמה שיטתית שהכיבוש נוקט בה מזה חודשים. המשרד הסביר כי ההתמקדות בפשיטות ליליות וחקירות קולקטיביות נועדה להטיל אימה על האוכלוסייה ולפגוע במיוחד בפעילים ובאסירים משוחררים.

בהקשר קשור לפשעי המתנחלים, קבוצות מתנחלים תקפו לפנות בוקר את הכפר בורקה ממזרח לעיר רמאללה. התוקפים שברו שני כלי רכב השייכים לאזרחים פלסטינים לפני שנסוגו מהאזור תחת הגנת כוחות הכיבוש שהיו נוכחים בסביבה.

הכפר בורקה נתון להתקפות חוזרות ונשנות ושיטתיות מצד המתנחלים, הכוללות השחתת אדמות חקלאיות ותקיפת בתי מגורים. התקפות אלו מתרחשות בצל הסלמה כללית בקצב אלימות המתנחלים באזורים שונים בגדה המערבית, המתרחשות לעיתים קרובות תחת עיני הצבא הישראלי.

נתונים פלסטיניים רשמיים מצביעים על כך שקצב המעצרים עלה באופן חסר תקדים מאז תחילת התוקפנות על רצועת עזה באוקטובר 2023. בתקופה זו נרשמו כ-23 אלף פלסטינים שנעצרו מהגדה המערבית, בצל תנאי מעצר קשים החסרים את הסטנדרטים ההומניטריים המינימליים.

התזמון של מבצעים אלה במספר מחוזות משקף הסלמה במדיניות הכיבוש, במיוחד באמצעות פגיעה באסירים משוחררים ופעילים.

הדאגה והחששות גוברים בקרב תושבי שכונת אל-בוסתן בעיירה סילוואן שבירושלים הכבושה, על רקע מסע אכזרי שמנהלות רשויות הכיבוש להריסת בתים ועקירת תושבים. צעדים אלו מגיעים כיישום של תוכנית ישראלית שמטרתה למחוק את השכונה מהמפה ולהקים מה שנקרא 'גן לאומי' שישרת את פרויקטי ההתנחלות באזור שמסביב למסגד אל-אקצא.

החאג' אל-עבאסי, אחד הנפגעים ממדיניות זו, סיפר כיצד דחפורי עיריית הכיבוש הפכו את ביתו לעיי חורבות תוך שעות ספורות, מבלי להתחשב בשנות החיים והזיכרונות שבילה בין קירותיו. הוא הסביר כי הריסות הבתים מתבצעות באופן פתאומי ותחת אבטחה כבדה, מה שמונע מהמשפחות את ההזדמנות להציל את רכושן או למצוא מקלט חלופי.

בתמונה המשקפת את אכזריות המציאות, נאלץ הצעיר מוג'אהד להרוס את ביתו במו ידיו לאחר שבע שנות מגורים בו, וזאת כדי להימנע מקנסות עתק ולהגן על בית משפחתו בקומה התחתונה. משפחות ירושלמיות רבות פונות לאפשרות המרה הזו כדי למנוע נזקים מבניים שעלולים להיגרם לשאר הבניין אם מנגנוני הכיבוש יבצעו את ההריסה.

מצדו, הביע החאג' אחמד, שעבר את גיל שבעים, את הטרגדיה של איום ההריסה המתמשך, ותיאר את אובדן הבית כקשה יותר ממוות. הוא ציין כי להתחיל מאפס בגיל מתקדם זה מהווה אתגר בלתי אפשרי, במיוחד לאור ההגבלות המתמשכות שמטיל הכיבוש על הנוכחות הפלסטינית בעיר הקודש.

עורך הדין המתמחה בענייני ירושלים, מוחמד דחלה, אישר כי מה שקורה בשכונת אל-בוסתן הוא יישום מעשי של מדיניות העקירה הכפויה שמנהלות רשויות הכיבוש ועיריית ירושלים הכפופה להן. הוא הסביר כי צעדים אלו אינם רק החלטות תכנוניות, אלא מדיניות מוצהרת שמטרתה לשנות את המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית בלב ירושלים.

נתוני השטח מצביעים על ירידה משמעותית במספר המבנים הקיימים בשכונה, כאשר מקורות זכויות אדם תיעדו הריסה של כ-59 מבנים בתקופה האחרונה, רובם המכריע בתי מגורים מאוכלסים. שאר הבתים בשכונה עומדים בפני צווי הריסה דומים, מה שמעמיד מאות אזרחים בפני עתיד לא ידוע בהיעדר הגנה בינלאומית.

תושבי שכונת אל-בוסתן מדגישים את דבקותם באדמתם ובבתיהם למרות כל הלחצים, ומאשרים כי פרויקט 'הגן הלאומי' אינו אלא כיסוי להרחבת ההתנחלויות על חשבון הנוכחות הערבית. הפעילויות העממיות והמשפטיות נמשכות בניסיון לסכל תוכניות אלו המאיימות על חיסול אחת השכונות העתיקות ביותר בירושלים הכבושה.

הריסת בית קשה ממוות, מכיוון שבעליו מוצא את עצמו נאלץ לבנות מחדש את חייו בגיל שבעים.

סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, מסר הצהרות חשובות בהן חשף כי מזכר ההבנות שנחתם לאחרונה בין ארצות הברית לאיראן אינו אלא 'מסגרת כללית' לעקרונות יסוד. ואנס הבהיר כי מסמך זה אינו הנוסח הסופי של ההסכם, אלא הקדמה למשא ומתן טכני מעמיק שיתקיים בשלבים מאוחרים יותר להשלמת הפרטים התלויים ועומדים.

בראיון עיתונאי עם כלי תקשורת אמריקאים, תיאר ואנס את המזכר כקצר ביותר, לא יותר מעמוד וחצי, המתווה את קווי המתאר הכלליים לחילופי התחייבויות בין שני הצדדים. הוא ציין כי המטרה העיקרית של מהלך זה היא לבנות בסיס משותף שיבטיח את האינטרסים של וושינגטון וטהראן כאחד בתיקים מורכבים.

סגן הנשיא התייחס לתוכן 'הפסקה הראשונה' של המזכר, והדגיש כי היא מחייבת את הצד האיראני לעקרונות השלום והיציבות באזור המזרח התיכון. התחייבות זו כוללת, על פי התפיסה האמריקאית, הפסקת התמיכה הכספית והלוגיסטית בקבוצות שארה"ב מסווגת כארגוני טרור הפועלים באזור.

ואנס הדגיש כי מהות ההבנה מבוססת על הצורך לסיים את מה שכינה 'פעילויות מערערות יציבות' המיוחסות לטהראן, בתמורה להטבות הדדיות המובטחות על ידי ממשל ארה"ב. הוא ראה בשמירה על הביטחון האזורי את המניע העיקרי להבנות אלו, שממשל טראמפ שואף לבסס כמציאות פוליטית חדשה.

בהפתעה כלכלית, חשף ואנס את האפשרות שאיראן תקבל מימון ענק לשיקום, שעשוי להגיע ל-300 מיליארד דולר, בתרומת כמה ממדינות המפרץ. הוא הבהיר כי תמיכה כספית זו מותנית במידת מחויבותה המלאה של טהראן לסעיפי ההסכם ובהתקדמות מוחשית במסלול המשא ומתן המתמשך בין שתי הבירות.

לגבי העמדה הישראלית הספקנית, הביע ואנס את ביטחונו כי תל אביב תקבל את ההסכם בסופו של דבר למרות חילוקי הדעות הנוכחיים. הוא הודה בקיומם של חילוקי דעות עם ממשלת בנימין נתניהו בנוגע לדרכים לסיים את הסכסוכים האזוריים, אך הדגיש כי האינטרסים המשותפים יגברו בסופו של דבר.

סגן הנשיא אישר כי ממשל ארה"ב רואה בהסכם המוצע זה אמצעי יעיל לחיזוק ביטחון ישראל בטווח הארוך, ולא להיפך. הוא צפה כי ממשלת ישראל תתמוך במסלול הדיפלומטי עם התקדמות שלבי היישום והופעת תוצאות מוחשיות בשטח הנוגעות לאיומים ישירים.

מצדו, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו התייחס להתפתחויות אלו באומרו כי מדינתו והנשיא דונלד טראמפ אינם תמיד מסכימים בדעתם. הצהרה זו משקפת את גודל הפער בהערכת המצב כלפי תיק הגרעין וההשפעה האיראנית, למרות הברית ההדוקה בין שני הצדדים.

במישור הטכני, הבהיר ואנס כי ההסכם יפתח מחדש את הדלת לחזרת פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית למתקנים האיראניים. וושינגטון רואה בפיקוח הבינלאומי את הערובה העיקרית לוודא את אופייה השליו של תוכנית הגרעין ואת העמידה במגבלות שהוטלו על העשרת אורניום.

המזכר כולל גם סעיפים ברורים לטיפול במלאי האורניום המועשר הנוכחי של איראן, אשר דו"חות קודמים העריכו את כמותו בכ-12 טון. מנגנון סילוק או צמצום מלאי זה יתבצע באמצעות תיאום משולש שיכלול את הסוכנות הבינלאומית, טהראן ווושינגטון כדי להבטיח שקיפות.

בהתייחס ללוח הזמנים, הודיע ואנס כי ביום שישי הקרוב תתקיים פגישה מכרעת לחתימה רשמית על ההסכם, ולאחר מכן תחל מיד המשא ומתן הטכני. משא ומתן זה יתמקד בקביעת לוחות זמנים מדויקים ליישום הדרגתי של הסעיפים, שיבטיח בדיקת כוונות כל הצדדים המעורבים.

התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של השוואה להסכם משנת 2015, כאשר ההסכם הנוכחי שואף להטיל מגבלות מחמירות יותר על השיט הבינלאומי. מקורות מצביעים על כך שהסכם טראמפ 2026 כולל פתיחה מיידית של מצר הורמוז לתנועת סחר עולמית ללא כל מגבלות או איומים צבאיים.

ההבנות הנוכחיות כוללות גם הפסקה מיידית של פעולות צבאיות בכל החזיתות, כולל הזירה הלבנונית, עם אישור הפסקת אש למשך 60 יום. הפסקת אש זו נועדה לספק אקלים מתאים למשא ומתן בנושאים מורכבים יותר, כגון טילים בליסטיים ומשכי זמן להשעיית העשרת אורניום.

בצעד לבניית אמון, צפויה ארצות הברית לשחרר כ-25 מיליארד דולר מנכסים איראניים מוקפאים שברשותה כחלק מהעסקה הכוללת. ממשל טראמפ טוען כי מסלול זה הוא היחיד שיכול למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ולהגן על האזור מתרחישי הסלמה כוללת.

המזכר הוא מסמך כללי המתווה את קווי המתאר של הסכם המבוסס על חילופי התחייבויות והטבות בין וושינגטון לטהראן לחיזוק היציבות.

אין ספק שצורך המים בגדה המערבית גדל באופן משמעותי, וזאת בשל צורך האנשים, הן לשתייה עבור כל מי שחי בגדה המערבית והן לחקלאות עבור כל מי שמעבד אדמה בגדה המערבית. בנוסף לכך, ישנו צורך יומיומי של המפעלים השונים במים. נתונים פשוטים אלו מראים לנו את היקף צריכת המים היומית עבור דרישות החיים היומיומיות השונות. אך כולנו יודעים שיש מי שגר בגדה המערבית בניגוד לרצוננו והוא שולט על הכל, ובאותו זמן הוא עוקב אחר הכל – אני מדבר על מים ולא על שום דבר אחר. בסטטיסטיקה פשוטה נאמר:

רק 36% מתושבי הגדה המערבית מקבלים מים זורמים מדי יום, 47% מתושבי הגדה המערבית מקבלים מים זורמים פחות מעשרה ימים בחודש, 92% מתושבי הגדה אוגרים מים במיכלים שהם מניחים על גגות בתיהם, בניסיון להתגבר על בעיית המחסור הקבוע במים. סך צריכת המים של הישראלים במהלך שנת 2020 הגיע לפי עשרה מסך מה שצרכו הפלסטינים בגדה המערבית.

אך ישראל מתייחסת למשאבי המים הקיימים בין הים לנהר כאילו הם שייכים לה בלבד, ורואה את עצמה כגורם הבלעדי המוסמך לקבל החלטות לגבי השימוש בהם. מיד לאחר הכיבוש, ישראל השתלטה על מגזר המים הפלסטיני והטילה עליו הגבלות ואיסורים חמורים. היא חייבה את הפלסטינים לקבל ממנה אישורים לקדיחת בארות חדשות וניצלה לצרכיה מקורות מים חדשים שלא הייתה מסוגלת להגיע אליהם לפני הכיבוש, במיוחד בבקעת הירדן באופן עקרוני.

בנוסף לכך, ישראל חיברה את כל ההתנחלויות שהוקמו ברחבי הגדה המערבית – למעט אלו שהוקמו בבקעות – לרשת המים הישראלית. ההתנחלויות מסופקות במים בהתאם למדדי צריכת המים בתוך ישראל, כאשר אספקת המים ליישובים הישראליים משני צידי הקו הירוק מנוהלת כמערכת אחת. אך הדבר החדש שמגביר את הסכנה והדאגה הגדולות הוא מה שאמרה ועדת החוץ והביטחון בכנסת ישראל, ביום רביעי, בישיבה מיוחדת לדון במה שתואר כנזקים חמורים ושיטתיים למערכת "המים הלאומית" בגדה המערבית הכבושה. ולמרות שישראל היא זו שכובשת את האדמה, עם מימיה ומשאביה, ושולטת על נכסיה, היא מאשימה את הפלסטינים בגדה בגניבת מים, קדיחת בארות בלתי חוקיות, וחיבור אקראי לרשתות המים הישראליות השייכות לחברת "מקורות".

במהלך הישיבה הוצגו נתונים המצביעים על כך שרשות המים הישראלית יודעת על כ-440 בארות שנחפרו באופן "בלתי חוקי", אך ההערכות מצביעות על כך שהמספר האמיתי גדול בהרבה. כמו כן, הוערך היקף הנזק הנגרם למערכת המים בכ-140 מיליון מטר מעוקב בשנה, ונראה שוועדה זו קיבלה החלטות הקשורות לפגישה זו, אשר לא נחשפו, אך אנו בוודאי נראה אותן בשטח. ואל לנו לשכוח שישנם צעדים גדולים הננקטים על ידי רשות המים של הכיבוש, ובראשם בדיקת כל הבארות בגדה מבחינת עומקן וכמות המים שהן שואבות בשעה למשל ובאופן תקופתי. אך שוב, מה שקרה בישיבת ועדת החוץ והביטחון בנוגע לבארות בגדה, מספרן ואי-חוקיותן, מעורר בנו דאגה גדולה לקראת צעדים בשטח שיגבירו את משבר המים הנוכחי ויהפכו אותו לקשור לפרויקט הפוליטי של הכיבוש, האומר "ייבשו הכל כדי לאלץ אותם לעזוב וללכת". השאלה נשאלת מה צפוי לגדה המערבית ולמימיה התת-קרקעיים.

ממשלת הכיבוש הישראלית אישרה בהצבעה טלפונית את הארכת מצב החירום במדינה עד ל-16 ביולי 2026, במקביל להגעת העימות הצבאי ליומו האלף מאז השבעה באוקטובר. צעד משפטי זה נועד לחזק את הסמכויות הביטחוניות ולטפל בהשלכות המתמשכות של הלחימה בחזיתות השונות, על רקע מצב כוננות רשמי שלא פסק מאז פרוץ המלחמה.

בהקשר של הערכות צבאיות, טען ראש מטה צבא הכיבוש, אייל זמיר, כי הכוחות הישראליים הצליחו להכריע את הקרבות ולנצח בכל החזיתות שבהן השתתפו. זמיר ציין במהלך ישיבת ביטחון בכירה כי הממסד הצבאי עובר כעת את מה שכינה 'צומת דרכים אסטרטגי', תוך שהוא מדגיש את המוכנות המלאה להמשיך בפעולות הצבאיות ולהתמודד עם האתגרים הביטחוניים הגוברים שמכתיבים התנאים הנוכחיים.

במישור המעשי והפוליטי, תל אביב מתמודדת עם סיבוכים הולכים וגוברים בעקבות הדלפות הקשורות לנספח סודי להסכם עם לבנון, כאשר המידע מצביע על היעדר לוח זמנים מחייב לנסיגה וקישור המהלכים לתנאי השטח. במקביל לכך, מקורות דיווחו על חדירות ישראליות חדשות לאזור דרום סוריה, ובמיוחד לכפר עבדין, במקביל למאמצים לשנות את המציאות הדמוגרפית ברצועת עזה באמצעות מה שמכונה תוכנית 'התנועה החופשית' שמטרתה להנדס את המצב הדמוגרפי באופן חלופי.

ברמה הפנימית, הקואליציה השלטת חווה משבר חריף כתוצאה מלחצים ציבוריים הדורשים את השבת החטופים, והוויכוח המשפטי הסוער סביב חוקי גיוס 'החרדים'. משברים אלה מתרחשים במקביל לניסיונות פוליטיים לדחות את הבחירות הכלליות, מה שמציב את הממשלה בפני אתגרים קריטיים שבהם תיקי הביטחון החיצוניים משתלבים עם סדקים פוליטיים וחברתיים עמוקים בתוך החברה הישראלית.

אנו עומדים בימים אלה בצומת דרכים אסטרטגי חשוב ביותר, וניצחנו בכל החזיתות.

מקורות תקשורת דיווחו כי שלטונות הכיבוש הישראלי החליטו לדחות את יישום תוכנית הנסיגה הניסיונית משני אזורים בדרום לבנון, וזאת לאחר התייעצויות פנימיות במוסד הצבאי. החלטה זו באה כדי לשבש את לוחות הזמנים שצפויים היו להתחיל לאחר שיחות סוף השבוע שעבר בין הצדדים הלבנוני והישראלי.

המקורות הבהירו כי העיכוב כולל במיוחד את אזורי 'זוטר' ו'פרון' בגזרה הדרומית, כאשר תל אביב טענה כי יש צורך להמתין עד להשגת נוסחה סופית למנגנון פיקוח משותף. מנגנון זה נועד לפקח על יישום סעיפי הפסקת האש שנכללו בנספח ביטחוני סודי המצורף להסכם המסגרת.

הדיווחים מצביעים על כך שוושינגטון ממלאת תפקיד מרכזי בתיק זה, כאשר ארצות הברית צפויה לתת את הסכמתה לדמויות שינהלו את מנגנון הפיקוח. התערבות אמריקאית זו באה כדי להבטיח ששום מידע מודיעיני או ביטחוני רגיש לא יגיע לחזבאללה דרך הערוצים המשותפים.

הצד הישראלי רואה בכשלון מנגנוני הפיקוח הקודמים שהוקמו בתקופות עבר כסיבה לחיזוק השפעת חזבאללה בשטח. לכן, גורמי הביטחון בתל אביב מתעקשים על קביעת קריטריונים מחמירים שיבטיחו את יעילות הפיקוח הפעם לפני הזזת כל חייל מהעמדות שהכיבוש שולט בהן.

בהקשר קשור, מקורות ביטחוניים אישרו כי אין כרגע לוחות זמנים מוגדרים לנסיגה, למרות ההכרה בצורך ליישם אותה בסופו של דבר. מקורות אלה הדגישו כי הנסיגה לא תתבצע אלא אם צבא לבנון יוכיח את יכולתו לפעול באופן מיידי ומוחשי נגד כל נוכחות של לוחמי חזבאללה באזורים המפונים.

ביירות ותל אביב חתמו, בחסות אמריקאית ביום שישי האחרון, על הסכם מסגרת הקובע נסיגה הדרגתית של הכוחות הישראליים מהשטחים הלבנוניים. למרות שההסכם לא קבע תאריכים מדויקים, הוא קישר את התנועות בשטח עם נטילת האחריות הביטחונית המלאה על ידי צבא לבנון ופירוק נשקם של הקבוצות החמושות.

מצדו, לבנון הרשמית הביעה קבלת פנים זהירה להסכם, וראתה בו צעד ראשון לקראת השבת הריבונות הלאומית על כל אדמת לבנון. לעומת זאת, ההסכם נתקל בסירוב מוחלט מצד חזבאללה, שתיאר אותו כ'משפיל' ו'חסר קיום', וראה בפגיעה בנשקו חציית קווים אדומים.

בהסלמה פוליטית מקבילה, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו חזר והדגיש כי כוחותיו יישארו בדרום לבנון כל עוד איום חזבאללה קיים. הצהרות אלו משקפות את גודל הפער בין ההתחייבויות הדיפלומטיות למציאות בשטח שישראל כופה על הקרקע.

ישראל כובשת שטחים נרחבים בדרום לבנון, כאשר חלק מנקודות ההתבססות קיימות שנים רבות, בעוד נקודות אחרות נוצרו במהלך העימותים הצבאיים האחרונים. כוחות הכיבוש חדרו בתוקפנות הנוכחית למרחקים העולים על 10 קילומטרים לעומק השטח הלבנוני, מה שמסבך את תיק הנסיגה.

תיק האזורים הניסיוניים נותר מבחן אמיתי למידת רצינות הצדדים ביישום הסכם המסגרת בתוך מורכבויות ביטחוניות ופוליטיות גדולות. החוגים הבינלאומיים ממתינים לתוצאות ההתייעצויות הטכניות בנוגע למנגנון הפיקוח, שיקבעו את גורל השקט השברירי בגבול לבנון-פלסטין.

נסיגת הכוחות לא תתבצע אלא לאחר קביעת קריטריונים ברורים שעל פיהם צבא לבנון יתחייב לפעול נגד חזבאללה באופן מוחשי ומיידי.

שאלות בינלאומיות מתעוררות לגבי לוח הזמנים בפועל להשבת תנועת הספנות הרגילה במצר הורמוז, למרות הבנות ראשוניות הקובעות חידוש פעילות ימית תוך שלושים יום. סוגיית המוקשים הימיים בולטת כמכשול עיקרי בפני חברות ספנות וביטוח, הממתינות לערבויות ביטחוניות מוחשיות לפני שיסתכנו במעבר מכליותיהן באזור.\n\nבפרשנות צבאית של המצב, הטילו מקורות יודעי דבר ספק בדיוק המספרים המופצים לגבי הטמנת כחמשת אלפים מוקשים ימיים על ידי איראן בנתיב המים האסטרטגי. המקורות הבהירו כי הנתונים המבצעיים הזמינים אינם תומכים בהערכות גבוהות אלו, וציינו סתירה ברורה בהערכת היקף האיום האמיתי מתחת לפני המים.\n\nהערכות מודיעין אמריקאיות, במקביל להערכות פיקוד הצי החמישי, מצביעות על כך שמספר המוקשים האמיתי באזור המצר אינו עולה על 'כמה עשרות'. מומחים צבאיים מעריכים כי המספרים האמיתיים נמוכים בהרבה מכך, תוך הדגשה כי מפות הפריסה המדויקות נשארות נחלתם הבלעדית של כוחות הצי האיראניים.\n\nלמרות הספקות במספרים, לא ניתן להתעלם מיכולות הייצור האיראניות, שייצרו אלפי מוקשים ימיים מגוונים, כולל סוגים צפים וקרקעיים. טהראן מסתמכת בארסנל שלה על טכניקות הנדסה הפוכה של דגמים רוסיים וסיניים, הכוללות מוקשים הפועלים באמצעות סונאר או על ידי חישת שדות מגנטיים של ספינות עוברות.\n\nמשקיפים מזהירים כי חומרת האיום אינה נמדדת רק בכמות, אלא גם בהשפעה הפסיכולוגית והכלכלית שמשאיר מוקש אחד במעבר צר. החששות הקיימים במגזר הביטוח הימי יישארו מכשול בפני חזרת שרשרות האספקה למצבם הרגיל, אלא אם כן יוכרזו נתיבי הים בטוחים לחלוטין ונקיים מכל איומים נפיצים.\n\nפעולות הפינוי נתקלות בסיבוכים נוספים הקשורים לדיוק המפות האיראניות, כאשר קיימות השערות שטהראן עשויה בכוונה לשמור על עמימות לגבי מיקומי ההטמנה כדי לבלבל את המהלכים הבינלאומיים. עם זאת, קביעת נתיבים בטוחים לספינות בעבר מצביעה על כך שלצד האיראני יש ידע מדויק באזורים שנוטרלו ממוקשים.\n\nגורם הטבע משחק תפקיד מכריע בתיק זה, שכן זרמי המים החזקים והמשתנים במצר הורמוז עלולים להזיז מוקשים מנקודות הציון המקוריות שלהם. משתנה גיאוגרפי זה הופך את פעולות החיפוש והסריקה למשימה קשה הדורשת עדכון מתמיד של נתוני השטח כדי להבטיח שלא יופיעו הפתעות בנתיבים שנחשבו בטוחים.\n\nתהליך אבטחת המצר דורש שימוש בטכנולוגיה מתקדמת הכוללת חיישנים מדויקים ומטוסים ללא טייס המיועדים לסקר ימי, בנוסף לרובוטים וצוללות ללא טייס. כלים מודרניים אלו מסוגלים לזהות עצמים זרים בקרקעית או כאלה הצפים שקשה לזהותם בעין בלתי מזוינת או במכ"מים מסורתיים בתנאי מזג אוויר משתנים.\n\nבשטח, החלו כבר מהלכים בינלאומיים להתמודדות עם אתגר זה, כאשר שולת המוקשים הגרמנית 'פולדה' נעה לכיוון הים התיכון. צעד זה מהווה הכנה לפריסה מחדש של שולת המוקשים במצר הורמוז כדי להשתתף בפעולות פינוי מוקשים, כחלק ממאמץ בינלאומי שמטרתו להבטיח את זרימת האנרגיה העולמית ולהגן על הסחר הימי.\n\nקיומו של מוקש אחד בלבד עשוי להספיק כדי לשבש את התנועה הימית או לסכן ספינות בנתיב מים חיוני כמו מצר הורמוז.

מכתב מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 16/6/2026

המצב הכלכלי בגדה המערבית הכבושה מתדרדר לשלב חסר תקדים של הידרדרות שעלול להוביל לקריסה מוחלטת, בצל המשך ההגבלות הישראליות החמורות וירידת העניין הבינלאומי במה שמתרחש מחוץ למעגל המלחמה בעזה. באזהרה בולטת, דו"ח חדש של "קבוצת המשבר הבינלאומית" הדגיש כי הכלכלה הפלסטינית אינה עומדת עוד בפני משבר חולף בלבד, אלא נתונה בתהליך של "פירוק שיטתי" הפוגע ביסודות שעליהם יכולה לקום כל מדינה פלסטינית עתידית.

הדו"ח מצייר תמונה קודרת של המציאות הכלכלית והחברתית בגדה המערבית, כאשר ההגבלות על התנועה והמסחר מצטלבות עם עיכוב הכנסות ממסים והרחבת השליטה על אדמות, מה שהוביל להחלשת חברות פרטיות, דימום משקי בית פלסטיניים ודחיפת הרשות הפלסטינית אל סף חדלות פירעון פיננסית מוחלטת.

על פי הדו"ח, הצעדים הישראליים אינם מוגבלים לניהול הכיבוש או לאכיפת שיקולים ביטחוניים, אלא משקפים מגמה שמטרתה לבסס את השליטה הישראלית ולמנוע הקמת מדינה פלסטינית עצמאית. הדו"ח מסכם כי "התנאים הכלכליים הנדרשים לכל עתיד פלסטיני שאינו מבוסס על כניעה מתמדת מתפרקים במהירות".

המחקר התבסס על ראיונות נרחבים עם אנשי עסקים פלסטינים, ראשי עיריות ופקידי ממשל, שחשפו את היקף הלחצים המופעלים על המגזרים הכלכליים השונים. המשתתפים ציינו ירידה חדה בפעילות המסחרית וההשקעות, וגידול בקשיים העומדים בפני חברות במילוי התחייבויותיהן כלפי עובדים, ספקים וקבלנים.

במשך עשורים, הכלכלה הפלסטינית סובלת מהשפעות הכיבוש הצבאי ומהמחסומים, המחסומים וההגבלות על תנועת אנשים וסחורות הנלווים לו. אולם, המצב החמיר באופן משמעותי מאז פרוץ המלחמה הישראלית בעזה בעקבות מתקפת השבעה באוקטובר 2023.

לאחר המתקפה, ביטלה ישראל את היתרי העבודה של רוב הפלסטינים שעבדו בתוכה, שמספרם עמד על כ-200 אלף עובדים. בעוד שהרשויות הישראליות הצדיקו את ההחלטה מטעמי ביטחון, התוצאה המעשית הייתה מניעת כ-400 מיליון דולר בחודש מהכלכלה הפלסטינית, שהם כרבע מהתוצר הכלכלי הגולמי של הגדה המערבית.

הנתונים המופיעים בדו"ח מצביעים על כך ששיעור האבטלה בקרב הפלסטינים בגדה המערבית עומד על כ-30 אחוזים, בעוד שהכלכלה חוותה התכווצות חדה בשנתיים האחרונות. כמו כן, פעילות המגזר הפרטי ירדה בכ-50 אחוזים בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה, כתוצאה מההגבלות החמורות על התנועה, שיבוש שרשרות האספקה והתגברות חוסר הוודאות.

הדו"ח מזהיר כי החברה הפלסטינית עדיין מסוגלת לעמוד בלחצים, אך היא חיה במצב מתמשך של עוני ודימום. הוא מדגיש כי המשך מסלול זה ללא פתרונות אמיתיים יוביל לשחיקת התקווה בקרב האוכלוסייה, ויגביר את הסבירות להתפרצות חברתית, הסלמה באלימות וחוסר יציבות.

הרשות הפלסטינית נמצאת בלב המשבר הזה כמעסיק הגדול ביותר וספק השירותים הציבוריים בגדה המערבית. מוסדות הממשלה נאלצו ללוות כספים באופן הולך וגובר כדי לכסות הוצאות בסיסיות, בעוד שהעובדים סובלים מעיכובים בתשלום שכר או קיצוצים בו, בזמן שהתשתיות והשירותים הציבוריים מתדרדרים.

מחסור במימון הוביל לירידה ביכולת בתי החולים לספק טיפול רפואי נחוץ, והשפיע לרעה גם על מגזר החינוך והשירותים העירוניים. רשתות המים והכבישים סובלות מהידרדרות מתמשכת, בצל היעדר משאבים כספיים מספקים לתחזוקה ופיתוח.

הרשות הפלסטינית תלויה בעיקר בכספי מיסים ומכסים שישראל גובה עבורה מכוח שליטתה על המעברים והגבולות. אולם, ממשלת ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו המשיכה לעכב מיליארדי דולרים מהכנסות אלו ולהטיל עליהם קיצוצים חד-צדדיים. על פי הדו"ח, הרשות לא קיבלה העברות כספיות מאז מאי 2025, מה שהחמיר את משבר הנזילות ואיים על יכולתה להמשיך להתקיים.

יוסט הילטרמן, יועץ מיוחד לקבוצת המשבר הבינלאומית לענייני המזרח התיכון וצפון אפריקה ועורך הדו"ח, אמר בהודעה לתקשורת כי ההתמקדות העולמית במלחמה בעזה בשנתיים האחרונות הסתירה את השינויים העמוקים המתרחשים בגדה המערבית. הוא הוסיף כי שינויים אלה עשויים להיות בעלי השפעה רבה יותר על עתיד השאיפות הלאומיות הפלסטיניות מאשר רבים מההתפתחויות הצבאיות המתמשכות באזור.

הילטרמן ציין כי פקידים ישראלים סירבו להשתתף בהכנת הדו"ח, אך הוא הדגיש כי קיימים חילוקי דעות בתוך הממשלה הישראלית עצמה לגבי אופן הטיפול בכלכלה הפלסטינית. בעוד שמנהיגי המתנחלים דוחפים להחמרה נוספת, חלק מגופי הביטחון מביעים חשש מקריסה מוחלטת של הרשות הפלסטינית.

פקידי ביטחון ישראלים מאמינים כי קריסת הרשות או הכלכלה הפלסטינית תאלץ בסופו של דבר את ישראל לשאת בנטל ניהול הגדה המערבית באופן ישיר, כולל שירותים אזרחיים וכלכליים, תרחיש הכרוך בעלויות פוליטיות, ביטחוניות וכלכליות עצומות.

הסכנה במה שמתרחש בגדה המערבית טמונה בכך שהמשבר אינו עוד תוצאה לוואי של הסכסוך הפוליטי, אלא הפך לכלי המשפיע ישירות על עתיד החברה הפלסטינית. כאשר מאות אלפי אנשים נשללים מהזדמנויות עבודה והכנסה, ויכולת המוסדות הציבוריים לספק שירותים בסיסיים יורדת, נוצרת סביבה פורייה לייאוש ולמתח חברתי. והמסוכן ביותר הוא ששינויים אלה מתרחשים בצל ירידה ברורה בעניין הבינלאומי, ועיסוקן של בירות גדולות במלחמות ובמשברים אחרים, מה שמעניק למציאות הקיימת הזדמנות להתבסס ולהפוך למצב קבוע שקשה לשנותו בעתיד.

הדו"ח מדגיש פרדוקס בולט לפיו הקהילה הבינלאומית ממשיכה לדבר על פתרון שתי המדינות, בעוד שהמרכיבים הכלכליים והמנהליים הדרושים להקמת מדינה פלסטינית בת קיימא נשחקים מדי יום. מדינות אינן קמות על סיסמאות פוליטיות בלבד, אלא זקוקות לכלכלה יצרנית, למוסדות המסוגלים לפעול ולמשאבים כספיים יציבים. כאשר אלמנטים אלה נחלשים באופן מתמשך, השיח על הסדר מדיני מתנתק מהמציאות. מכאן שהמשבר הכלכלי הנוכחי אינו מאיים רק על ההווה הפלסטיני, אלא נוגע ישירות בפוטנציאל לכל פתרון מדיני עתידי.

המשבר חושף גם את גבולות הגישה הביטחונית הטהורה בניהול הסכסוך. ניסיונות היסטוריים הראו כי יציבות אינה מושגת באמצעות הגבלות כלכליות והענייה המונית, אלא באמצעות מתן אופק פוליטי ופיתוח כלכלי. עם המשך ירידת רמות החיים, עליית האבטלה והידרדרות השירותים הציבוריים, גוברת הסבירות לתסיסה עממית ואובדן אמון במוסדות הקיימים. אם מגמות אלה יימשכו ללא התערבות בינלאומית רצינית, הגדה המערבית עלולה לעמוד בפני שלב של אי שקט עמוק שהשפעותיו יחרגו מגבולות פלסטין וישפיעו על כלל התמונה האזורית.

הרשויות המקומיות בחצי האי קרים הכריזו על מצב חירום אזורי כולל, במאמץ דחוף להכיל את ההשלכות הקשות שהותירו ההתקפות האוקראיניות האחרונות על התשתיות. צעד זה נועד להתמודד עם משבר דלק חמור והפסקות חשמל חוזרות ונשנות ששיבשו את חיי הציבור באזור שסופח על ידי רוסיה בשנת 2014.

החלטת החירום שהוציא המושל שמונה על ידי מוסקבה, סרגיי אקסיונוב, כללה את העיר האסטרטגית סבסטופול יחד עם כל אזורי קרים. אקסיונוב הבהיר כי מסגרת משפטית זו תעניק לרשויות סמכויות רחבות יותר להאיץ את הטיפול במשברים הקשורים למגזרים חיוניים ולהבטיח את הצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה.

הממשל המקומי נקט בצעדי צנע חמורים שכללו השעיה זמנית של מכירת דלק לאנשים פרטיים והפעלת תוכניות לקיצוב צריכת חשמל. צעדים אלה מגיעים לאחר תקיפות חוזרות ונשנות וממוקדות על דרכי אספקה ומתקני נפט, מה שהוביל להחמרת משבר האספקה ולקושי בפיצוי על המחסור במשאבי אנרגיה.

בהכרה נדירה בקושי המצב בשטח, ציין אקסיונוב כי מערכות ההגנה האווירית הרוסיות בחצי האי אינן מושלמות לחלוטין כדי להתמודד עם כל האיומים. הוא הדגיש כי המשך התקיפות האוויריות האוקראיניות השתקף באופן ישיר ושלילי על איכות השירותים הבסיסיים הניתנים לאזרחים בקרים.

בשטח, משרד ההגנה הרוסי הודיע על הצלחתו ביירוט והפלת מאות כטב"מים אוקראיניים במהלך התקפות לילה אינטנסיביות. כטב"מים אלה כיוונו לאתרים אסטרטגיים בבירה מוסקבה ובחצי האי קרים, במה שתואר כאחד ממבצעי ההתמודדות האווירית הגדולים ביותר מאז פרוץ הסכסוך.

קייב מאמצת אסטרטגיה ברורה שמטרתה לפגוע במתקני אנרגיה בעומק רוסיה כדי לצמצם את הכנסות הנפט שמוסקבה תלויה בהן למימון פעולותיה הצבאיות. בהקשר זה, דיווחו מקורות מקומיים על שריפה ענקית שפרצה בבית זיקוק נפט בדרום מזרח מוסקבה, מה שגרם לעליית ענני עשן כבדים שכיסו שטחים נרחבים.

בנוגע לנושא ההומניטרי, רוסיה ואוקראינה השלימו מבצע חילופי שבויים גדול שכלל השבת 160 חיילים מכל צד בעסקה סימולטנית. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי אישר את שובם של חייליו שהיו מוחזקים על ידי הצד הרוסי מאז תחילת הפלישה בשנת 2022.

מצדה, משרד ההגנה הרוסי ציין כי החיילים החוזרים הועברו בתחילה לשטחי בלארוס לפני שהובטח הגעתם לתוך רוסיה. מוסקבה שיבחה את התפקיד שמילאה איחוד האמירויות הערביות בתיווך ובהקלת הליכי החילופים, מה שמשקף את המשך יעילות הערוצים הדיפלומטיים הצדדיים.

במסלול הפוליטי, שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב דרש מהממשל האמריקאי לספק הבהרות מפורשות לגבי תפקידו במאמצים לסיים את המלחמה. הצהרותיו של לברוב הגיעו על רקע העמימות הגוברת סביב מה שהושג במהלך 'פסגת אלסקה' שבה נפגשו הנשיאים ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ.

מוסקבה מתעקשת על קיומן של הבנות עקרוניות שהושגו במהלך הפסגה הנזכרת, בעוד וושינגטון ממשיכה להכחיש טענות אלה מכל וכל. שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו הדגיש כי ארצו לא חתמה על שום הסכם המסיים את המלחמה, תוך הדגשת עמדתה היציבה של ארה"ב כלפי המשבר.

לברוב ראה בהכחשת הצד האמריקאי את קיומם של הסכמים כמעלה שאלות רציניות לגבי אופי ההתחייבויות הבינלאומיות ומידת רצינותה של וושינגטון בהסדר. הוא הוסיף כי הצד הרוסי התייחס ברצינות להצעות אמריקאיות שהוגשו במהלך הפסגה, מה שהופך את הנסיגה מהן לעניין הדורש הסבר דיפלומטי.

הוויכוח סביב 'מושג ההסכם' נותר השולט בין שתי המעצמות, כאשר רוסיה קוראת להבהרה מקיפה של העמדה האמריקאית הסופית. לחצים דיפלומטיים אלה מתרחשים במקביל להסלמה בשטח המרמזת כי הדרך להסדר פוליטי כולל עדיין רצופה במכשולים וסיבוכים רבים.

הגדרת מושג ההסכם בין הצדדים עדיין שנויה במחלוקת, ואנו דורשים הבהרה מקיפה של תפקיד ארצות הברית בתיק ההסדר.

תחנת פרוטוקול חברון משנת 1997 נחשבת לאחת מנקודות המפנה השנויות במחלוקת ביותר בתולדות הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, שכן לא היו אלה רק טקסטים פוליטיים אלא הותירו השפעות עמוקות על הגיאוגרפיה והתודעה הפלסטינית. הסכם זה שרטט מחדש את גבולות השליטה באחת הערים הפלסטיניות העתיקות והסמליות ביותר, בזמן שהפלסטינים קיוו להשלמת הנסיגה הישראלית המלאה.

ההסכם נחתם ב-15 בינואר 1997, כדי לטפל בייחודה של חברון, הכוללת את מערת המכפלה ומוקדי התיישבות בלב המרקם העירוני שלה. על פי פרוטוקול זה, העיר חולקה לשני אזורים שונים בסמכויות ובריבונות, מה שיצר מציאות מורכבת שהשפיעה על חייהם של עשרות אלפי תושבים פלסטינים שמצאו את עצמם קורבנות למפות ההשפעה החדשות.

האזור הראשון, הידוע כ-'H1', כלל כ-80% משטח העיר, כאשר האחריות המנהלית והביטחונית בו הועברה לרשות הפלסטינית. למרות שחלק זה נראה כהשבת ריבונות, הוא נותר נצור על ידי הסדרי הביטחון שהטיל הכיבוש על הכניסות והיציאות הקשורות לאזור השני.

האזור השני, 'H2', נשאר תחת שליטה ישראלית מלאה, והוא האזור הכולל את העיר העתיקה, מערת המכפלה וההתנחלויות. חלוקה זו העמידה אלפי פלסטינים תחת שלטון צבאי ישיר, כאשר חייהם היומיומיים הפכו לסדרת עימותים עם מחסומים ונקודות בידוק קבועות.

מבחינה פוליטית, ההסכם שווק אז כצעד לקראת שלום והשלמה להסכמי אוסלו, אך המציאות הוכיחה כי הוא היה 'הנדסה מחדש' של הכיבוש. ישראל שמרה על המיקומים האסטרטגיים והרגישים, בעוד שהעניקה לפלסטינים ניהול מוגבל באזורי מגורים צפופים וכבולים בהתחייבויות ביטחוניות כבדות.

מאז, חברון מהווה דוגמה בולטת לרעיון 'שליטה ללא נסיגה', כאשר העולם האמין בקיומה של נסיגה צבאית ישראלית בעוד שההגמוניה התבססה בלב העיר. עם השנים, הלב ההיסטורי של חברון הפך למרחב סגור מלא בשערים אלקטרוניים וקוביות בטון המפרידות בין שכנים.

מציאות זו הובילה להעברת הסכסוך מעימות כולל עם הכיבוש לניהול מקוטע של חיי היומיום, כאשר החוקים והאחריות הביטחונית שולבו באופן מורכב. המרחק בין רחוב אחד למשנהו בחברון הפך למעבר מרמה מסוימת של חופש למגבלות ביטחוניות חמורות שהוטלו על ידי כוחות הכיבוש.

במישור הכלכלי, העיר שילמה מחיר יקר כתוצאה מחלוקה גיאוגרפית וביטחונית זו, כאשר התנועה המסחרית בשווקים ההיסטוריים שותקה. מאות חנויות נסגרו בכפייה או עקב היעדר לקוחות, מה שהוביל להידרדרות העורק הכלכלי החיוני שהעיר העתיקה ייצגה עבור כל דרום הגדה המערבית.

החלוקה לא נותרה רק קווים משורטטים על מפות פוליטיות, אלא הפכה לגורם יומיומי המעצב מחדש את המרקם החברתי והיחסים האנושיים בתוך העיר. המחסומים גרמו לבידוד משפחות שלמות, והפכו את הגישה לשירותים בסיסיים או ביקור קרובים למסע רצוף סכנות וסיבוכים מנהליים.

הפרוטוקול ביסס משוואה ביטחונית בלתי שוויונית, כאשר נוכחותם של מספר קטן של מתנחלים הפכה לצידוק להטלת צעדים חריגים על עשרות אלפי פלסטינים. פרדוקס זה הפך את 'הביטחון הישראלי' לעדיפות מוחלטת העולה על כל הזכויות האנושיות והאזרחיות של התושבים המקוריים בעיר.

עם קריסת מסלולי ההסדר הפוליטי בעשורים שלאחר מכן, פרוטוקול חברון הפך מהסדר מעבר זמני למציאות קבועה שקשה להתגבר עליה. החריגים שנקבעו בשנת 1997 הם הכללים השולטים בעיר כיום, מה שמשקף משבר עמוק בגישת ההסכמים החלקיים שאינם מסיימים את הכיבוש.

משקיפים רואים בהסכם זה כישלון של הימורי השלום שאינם מבוססים על צדק וסיום שורשי הסכסוך. במקום שהפרוטוקול יהיה גשר לעצמאות, הוא הפך לכלי ללגיטימציה של הנוכחות ההתיישבותית בלב הערים הפלסטיניות הגדולות תחת מעטה התיאום הביטחוני.

לאחר קרוב לשלושה עשורים, רחובות חברון ושווקיה הסגורים עדיין עדים למורכבות ההסכם הזה שהידק את החנק על המולדת והרחיב את השפעת הכיבוש. העיר, שהייתה סמל למגוון היסטורי, הפכה היום למודל מרוכז של סכסוך זהות וריבונות שלא הוכרע על ידי המסמכים שנחתמו בחדרים סגורים.

השאלה שמעלה ההיסטוריה העכשווית של חברון נותרת תלויה מעל צריחיה ומחסומיה: האם פרוטוקול 1997 היה צעד לקראת שחרור או נוסחה חדשנית לקיום הכיבוש? מציאות העיר היום מצביעה על כך ששלום אמיתי אינו נוצר על ידי חלוקת אזורי השפעה, אלא על ידי סיום מוחלט של מערכת השליטה.

פרוטוקול חברון לא היה רק נסיגה חלקית, אלא הנדסה מחדש של השליטה באמצעות כלים חדשים שבאמצעותם שמר הכיבוש על המיקומים האסטרטגיים והדתיים.

צבא הכיבוש הישראלי הודה רשמית באמיתות תמונה שהופצה באופן נרחב, המתעדת עינויים אכזריים ובלתי אנושיים של אסיר פלסטיני בתוך רצועת עזה. התמונה שהודלפה מראה את העצור שוכב על בטנו, עיניו מכוסות וידיו קשורות בחוט מתכת, בעוד מוט ברזל הוצמד לגבו בצורה משפילה שעוררה זעזוע ומחאות זכויות אדם נרחבות.

הודאה זו הגיעה באמצעות הצהרות ששודרו ברדיו צבא הגנה לישראל מפי דובר צבאי, שאישר כי הסצנות שהופצו במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות אמיתיות לחלוטין. הדובר הבהיר כי האירוע אכן התרחש בתוך הרצועה, ובאותה עת טען כי הפיקוד הצבאי פתח בחקירה נסיבות האירוע כדי לברר את הפרטים ולתת דין וחשבון לחיילים המעורבים בהתאם לממצאים.

החייל הישראלי 'יוסף בנאמו' היה הראשון שפרסם את התמונה בחשבונו האישי באינסטגרם, לפני שמיהר למחוק אותה ולסגור את חשבונו לאחר שהתפשטה. מקורות דיווחו כי מנהגים אלה אינם בודדים, אלא משקפים התנהגות חוזרת ונשנית של חיילי הכיבוש המתפארים בפרסום סרטונים ותמונות המתעדות התעללות בפלסטינים שנחטפו מאזורי הפלישה.

מצדה, ארגון 'שוברים שתיקה' הישראלי הגיב על האירוע ואישר כי תמונות אלו מייצגות את המדיניות הרשמית הנהוגה, ואינן רק מעשים חריגים. הארגון ציין כי החייל שפרסם את התמונה צירף לה את הביטוי 'בוקר טוב' בעברית, מה שמשקף את מידת הזלזול בכבוד האדם וההנאה מסבלם של הקורבנות מכוסי העיניים והקשורים.

הארגון לזכויות אדם הדגיש כי מתקני המעצר הישראליים הפכו למעשה ל'מחנות עינויים' מאז תחילת התוקפנות באוקטובר 2023, כאשר העצורים עוברים התעללות שיטתית. דיווחים חשפו כי יותר מ-100 פלסטינים נכנסו למרכזים אלו בחיים ויצאו מהם בשקי גופות, כתוצאה מעינויים קשים והזנחה רפואית מכוונת בתוך בתי הכלא הסודיים והגלויים.

בהקשר קשור, דיווחים ציינו כי שלטונות הכיבוש החזירו בעבר חיילים שהואשמו בעינוי אסירים לשירות צבאי, למרות קיומן של ראיות חותכות למעורבותם. פציעות מתועדות אלו כללו חורים בריאה ושברים בצלעות, מה שמאשר כי החקירות עליהן מכריז הצבא הן לרוב למראית עין ואינן מובילות למתן דין וחשבון אמיתי לפושעים.

נתונים של מוסדות האסירים הפלסטינים מצביעים על קיומם של כ-9500 אסירים בבתי הכלא של הכיבוש, החיים בתנאים קשים חסרי מינימום של תנאים אנושיים. מספר זה כולל מאות ילדים ונשים, בנוסף לאלפי עצורים מנהליים המוחזקים ללא אישום ברור או משפט הוגן, בטענה של תיקים ביטחוניים סודיים המוטלים על ידי המודיעין הישראלי.

האזהרות הבינלאומיות מתגברות מפני המשך הפרות אלו, במיוחד עם סיווגם של יותר מ-1300 עצורים מעזה כ'לוחמים בלתי חוקיים' כדי לשלול מהם את זכויותיהם החוקיות. מקורות מאשרים כי מספר זה אינו כולל את כל העצורים במחנות השדה, מה שמעלה חששות רציניים לגבי גורלם של אלפי נעדרים שמקום מעצרם אינו ידוע עד לרגע זה.

הצילומים שפורסמו, בהם נראה גבר מעזה כבול ידיים וקשור למיטה כשמוט קשור לגבו, הם צילומים אמיתיים שהתרחשו ברצועת עזה.

הקבינט המדיני-ביטחוני בישראל קיים ישיבה ממושכת שנמשכה כחמש שעות, שהוקדשה לדיון באתגרים הנוכחיים בחזיתות האזוריות השונות. בישיבה השתתף שגריר ישראל בארצות הברית, מה שמשקף את עומק התיאום או החשש משינויים במדיניות החוץ האמריקאית כלפי האזור.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי הישיבה סקרה מספר תרחישים אפשריים לגבי החזית הצפונית, שהבולט שבהם תואר כ'תרחיש הגרוע ביותר'. חשש זה מתבטא בכך שממשל הנשיא דונלד טראמפ יפעיל לחץ ישיר כדי לאלץ את צה"ל לסגת באופן מיידי ומלא מהשטחים הלבנוניים אליהם חדר לאחרונה.

החששות הישראליים אינם עוצרים בגבולות העמדות הצבאיות המתקדמות כמו מבצר שקיף או פאתי נבטיה, אלא מתרחבים וכוללים את האפשרות של נסיגה מכל דרום לבנון. ההנהגה המדינית חוששת שדרישה זו תהיה מחיר להבטחת יציבות ההבנות האמריקאיות החדשות עם טהראן ולמניעת כל הסלמה שעלולה לקלקל את ההסכם.

מצדה, המערכת הצבאית הישראלית הביעה הסתייגויות ברורות לגבי מגמות אלו, כאשר מקורות צבאיים דיווחו כי הצבא אינו מוכן טכנית או לוגיסטית לבצע נסיגה פתאומית בהיקף כזה. המקורות הדגישו כי פעולות נסיגה צבאית דורשות תכנון מורכב שאינו פחות חשוב מתוכניות התקפה והתקדמות בשטח.

בהקשר קשור, שוררת דאגה בקרב גורמי הביטחון שכל תקלה ברגע האחרון מצד איראן עלולה לדחוף את טראמפ ללחוץ על ישראל כקורבן להצלת מזכר ההבנות. גורמים ישראלים סבורים כי המילה האחרונה בתיק האיראני נמצאת בידי הבית הלבן בלבד, מה שמצמצם את מרחב התמרון של תל אביב.

מהלך ביטחוני זה התרחש במקביל להסלמה בביקורת הפומבית בתוך ממשלת ישראל נגד הצהרותיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. שר התרבות והספורט מיקי זוהר יצא בהצהרות חריפות בתגובה לטענת טראמפ כי לולא הוא, ישראל לא הייתה קיימת, וקבע כי תפיסה זו דורשת תיקון יסודי.

זוהר טען בראיון טלוויזיוני כי לישראל יש יכולת צבאית מספקת למחוק את איראן מעל פני האדמה באופן עצמאי וללא עזרה חיצונית. הוא הוסיף כי ההימנעות מהנחת מכה ניצחת על המשטר האיראני לא נבעה מחולשה, אלא מהערכה של אינטרסים אסטרטגיים וכבוד לברית ההדוקה עם וושינגטון.

השר הישראלי המשיך בטענותיו כי תל אביב הייתה מסוגלת לשתק את החיים הבסיסיים באיראן ולנתק את אספקת החשמל, המים והמזון לו רצתה בכך. הוא הדגיש כי ישראל מסוגלת לעמוד לבדה מול האיומים, גם אם המחיר יהיה יקר ברמת העורף או האבדות הצבאיות.

מצדו, ראש הממשלה בנימין נתניהו ניסה להכיל את המצב במהלך מסיבת עיתונאים, ונמנע מכניסה לעימות ישיר עם טראמפ. נתניהו ציין כי קיימות נקודות מחלוקת בדעות, והדגיש כי הוא שם את ביטחון ישראל מעל לכל שיקול, בעוד טראמפ מתמקד באינטרסים האמריקאים העליונים.

נתניהו הודה במפורש כי עדיין אין לו את הפרטים המלאים והמדויקים של ההסכם שנחתם בין וושינגטון לטהראן. הודאה זו מגיעה בזמן שהממשלה מתמודדת עם ביקורת מהאופוזיציה המאשימה את נתניהו בהדרה מכוונת על ידי הממשל האמריקאי הנוכחי.

ארצות הברית ואיראן הודיעו בתיווך פקיסטני על הגעה ל'מזכר הבנות' שמטרתו לסיים את הסכסוך המזוין שפרץ בסוף פברואר האחרון. הסכם זה מייצג שינוי דרמטי במסלול הסכסוך האזורי, כאשר טראמפ שואף לסיים את התיקים התלויים במהירות שיא.

הנשיא טראמפ הודיע כי ההסכם כבר נחתם וכי השפעותיו יתחילו להופיע בקרוב, כולל פתיחה מחדש של מצרי הורמוז לשיט בינלאומי באופן מלא. צעד זה צפוי להתחיל ביום שישי הקרוב, ובכך יסיים את מצב המצור הימי שהוטל במהלך תקופת המלחמה.

מנגד, טהראן מחויבת ללוח זמנים הכולל טקס חתימה פומבי בעיר ז'נבה שבשוויץ ביום שישי. טקסים אלו נחשבים להשקה רשמית של שלב של משא ומתן טכני מורכב שיימשך שישים יום כדי להכריע בתיקים התלויים בין הצדדים.

משקיפים רואים בחתימה המוקדמת שטראמפ ציין הפסקת אש מיידית וזמנית בהמתנה לסידורים הסופיים. עם זאת, החזית הלבנונית נותרה הנקודה הרגישה ביותר בהסכם זה, כאשר הישראלים חוששים שמחיר השקט האזורי יהיה אובדן הישגיהם בשטח בדרום.

ישראל לא רק הייתה קיימת ונוכחת בכל מצב, אלא היינו מכות את איראן באופן שלא יישאר להם חשמל, מים או מזון לו רצינו בכך.

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 23/6/2026

ניתוח חדשותי

בפנייה בולטת במדיניות האמריקאית, הודיע ממשל הנשיא דונלד טראמפ ביום שני על הסרה זמנית של סנקציות הנפט על איראן למשך שישים יום, מה שיאפשר רכישת נפט גולמי איראני בדולר האמריקאי, בצעד שעשוי להעניק לטהראן הכנסות כספיות משמעותיות לאחר שנים של מכירה בהנחות לקונים שנמנעו מסנקציות. שר האוצר סקוט ביסנט אמר כי ההחלטה היא שיא של שיחות "מתמשכות ופוריות" בבורגנשטוק שבשוויץ. סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, המשא ומתן הראשי של ארה"ב, אישר כי איראן הסכימה לקבל פקחי או"ם לאתריה הגרעיניים, ותיאר זאת כ"הישג גדול לעם האמריקאי". עם זאת, דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאעי, מיהר להכחיש כי טהראן נתנה התחייבויות חדשות, והדגיש כי שיתוף הפעולה עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית יישאר כפוף ל"נהלים הקיימים" בלבד. הסוכנות טרם הגיבה להצהרות טראמפ וואנס, מה שמטיל צל כבד על מהות ההבנות שהוכרזו.

הסתירה בין ההצהרות האמריקאיות והכחשת טהראן מדגישה את מהות המבוי הסתום: בעוד שממשל טראמפ מנסה לשווק הישג דיפלומטי מהיר שיאפשר הסרה חלקית של הסנקציות, איראן דבקה ברטוריקה המסורתית שלה הדוחה כל ויתורים חדשים. פער זה משקף היעדר אמון איתן לאחר שנים של הסלמה צבאית והתנקשויות. ללא מנגנון אימות עצמאי ומחייב, הפטור מנפט עלול להפוך לתמרון טקטי שיחזור על קריסת הסכם 2015, וההימור על כוונות טובות נשאר שביר לאור התעקשות טהראן כי לא נתנה כל התחייבות חדשה. מומחים מזהירים כי ההימור האמריקאי עלול להפוך לצרות אם ההבטחות לא יתורגמו לפיקוח.

ואנס הוסיף כי שיחות ז'נבה, שהחלו ביום ראשון ונוהלו על ידי מתווכים קטארים ופקיסטנים, הניחו "בסיס טוב מאוד" להסכם שלום סופי. הוא חשף הקמת ערוצי תקשורת ישירים להפחתת ההסלמה במצר הורמוז ובלבנון, שם פחתה עוצמת העימותים בין ישראל לחיזבאללה. ואנס ראה בסידורים אלה מניעה של "יציאת המצב משליטה", וציין כי איראן התחייבה להבטיח את חופש השיט במעבר המים החיוני שנסגר במהלך מלחמת יוני 2025, מה שהביא לעליית מחירי האנרגיה העולמיים.

במישור המעשי, התפתחויות אלו מגיעות לאחר המלחמה המהירה שנמשכה 12 יום בקיץ 2025, שבה ישראל וארצות הברית הפציצו מתקני גרעין איראניים, והובילו לגירוש פקחי הסוכנות לאנרגיה אטומית. מאז, גורל כמויות האורניום המועשרות מאוד, שלטענת טהראן הושמדו או נקברו, לוט בערפל. על פי מזכר ההבנות שנחתם בשבוע שעבר, איראן הסכימה להפחית את המלאי הזה תחת פיקוח הסוכנות, בצעד שמטרתו להחזיר את האמון הבינלאומי. טהראן האשימה את הסוכנות הבינלאומית במתן כיסוי פוליטי לתקיפות הישראליות-אמריקאיות לאחר החלטה שהוציאה המאשימה אותה באי ציות. אנליסטים רואים בהתעקשות איראן על זכות ההעשרה, למרות התחייבותה להפחית את המלאי, רצון לשמור על תשתיתה הגרעינית כקלף מיקוח אסטרטגי. אך הנשיא מסעוד פזשקיאן שב והדגיש כי ארצו "לא תיסוג כהוא זה" מזכותה להעשרה למטרות שלום.

באשר לחבילה הכלכלית, משרד האוצר האמריקאי הוציא רישיון ל-60 יום המאפשר ייצור, אספקה ומכירה של נפט איראני, מה שמעניק לטהראן נזילות דולרית המיוחלת. במקביל, הודיע נגיד הבנק המרכזי האיראני, עבדולנאצר המתי, על חתימת מזכרים לתחילת שחרור 24 מיליארד דולר מנכסים מוקפאים. אך גורמים אמריקאים לא אישרו צעד זה, וואנס התנה את הפניית כל כספים משוחררים לרכישת סחורות אמריקאיות כמו סויה וחיטה, עם איסור על שימוש בהם למימון טרור, רעיון שייחס לג'ארד קושנר, כאשר וושינגטון ודוחא יפקחו על המנגנון.

הפטור הזמני מסנקציות הנפט מהווה חבל הצלה לכלכלה איראנית חנוקה, אך פרטי ההסכם מראים כי וושינגטון לא העניקה לטהראן צ'ק פתוח. קישור שחרור הנכסים המוקפאים לרכישת מוצרים חקלאיים אמריקאיים משרת את בסיס הבוחרים של טראמפ, והופך את המשבר להזדמנות לתמוך בחקלאים האמריקאים. מנגד, זרימת הדולרים מעניקה לאיראן נזילות שעשויה להקל על המחאות פנימיות, אך משאירה אותה נתונה לחסדי תום תקופת שישים הימים, שיכולה להסתיים בחזרה לסנקציות אם הפיקוח הגרעיני ייכשל, מה שהופך את ההתאוששות לשבירה ותלויה בהתחייבויות שטרם הוכחה רצינותן. וכך היא הופכת לכלי לחץ כפול בידי וושינגטון.

יש לציין כי הסרה חלקית של הסנקציות ואפשרות הפיקוח מחזירות למעשה את ליבת הסכם הגרעין מ-2015, שממנו נסוג טראמפ בשנת 2018, ותיאר אותו כ"העסקה הגרועה בהיסטוריה". חוגים דיפלומטיים חוששים כי סתירת הפרשנויות תוביל לקריסת המסלול המשא ומתן בדומה למה שקרה בעבר, במיוחד מאחר שאיראן החלה לצמצם את שיתוף הפעולה הפיקוחי שלה מיד לאחר הנסיגה האמריקאית, ולאחר מכן הפסיקה אותו לחלוטין בעקבות ההפצצה של 2025.

סגירת מצר הורמוז על ידי איראן במהלך המלחמה היוותה נשק גאו-אסטרטגי ששיבש את שוקי האנרגיה העולמיים. כיום, וושינגטון מציעה תגמולים כספיים בתמורה לפתיחה מחדש של המעבר החיוני, בהכרה מרומזת כי הרתעה צבאית לבדה אינה מספיקה. עם זאת, קישור זרימת הנפט להתחייבויות פיקוח מציב את ביטחון האנרגיה העולמי תחת משא ומתן שביר. אם תרחיש הסגירה יחזור בעתיד, ממשל טראמפ ימצא את עצמו בפני שתי אפשרויות קשות: חזרה ללחץ המקסימלי שנכשל בעבר, או מתן ויתורים נוספים שעשויים לעודד את טהראן להשתמש במצר כקלף סחיטה קבוע. וכך וושינגטון עוברת מבני ערובה להסלמה לבני ערובה להרגעה מתוזמנת.

עם זאת, הפער בין רטוריקת הניצחון האמריקאית והדבקות האיראנית בקווים האדומים מקשה לדבר על פריצת דרך אמיתית. ובציפייה למה שיביאו שישים הימים הבאים, העולם עוקב בזהירות אחר מבחן הכוונות החדש בין וושינגטון לטהראן. בעוד שטראמפ רואה בפטור מנפט דרכון למורשת דיפלומטית שתסיים עשרות שנים של עוינות, טהראן מתייחסת אליו כאל זכות המגיעה לה על עמידתה תחת עול "הלחץ המקסימלי". ובין שתי נרטיבים מנוגדים, רק העובדות בשטח יכולות לאשר אם השלום אכן נבנה, או שאנו עומדים בפני הפסקת אש טקטית המסתירה תחת אפרה גחלים שטרם כבו.

נשים הרות ברצועת עזה חיות במציאות בריאותית קטסטרופלית, כאשר המצור המתמשך והמחסור החמור במזון הובילו לעלייה ניכרת בשיעורי ההפלות ואובדן עוברים במרכזי העקורים ובבתי החולים שנותרו. משבר זה מחמיר עם הירידה ביכולת המערכת הרפואית לספק את הטיפול הנדרש, מה שמותיר אלפי אמהות מול סכנת מוות ישירה או אובדן יילודים כתוצאה מאנמיה חמורה ומחסור בחומרים מזינים חיוניים.

מקורות בשטח דיווחו כי רבות מהנשים ההרות סובלות מירידה חדה ברמות ההמוגלובין, כאשר במקרים מסוימים נרשמו רמות דם של 9 בלבד בחודש השביעי להריון. נשים אלו מתמודדות עם קשיים עצומים בהשגת תוספי מזון חיוניים כמו חומצה פולית וברזל, שהשגתם דורשת מאמץ פיזי קשה ועמידה בתורים ארוכים שאינם תואמים את מצבן הבריאותי הקריטי.

בעדות כואבת המשקפת את גודל הטרגדיה, אישה אחת נאלצה ללכת ישירות ממיטת הניתוחים לאחר שעברה הפלה לנקודות חלוקת המזון הידועות כ'תכיה' כדי להשיג ארוחה לילדיה האחרים. עדויות אלו מאשרות כי הרעב אינו רק מחסור בארוחות, אלא גורם ישיר לעצירת התפתחות העוברים ולמותם ברחם, על רקע חוסר יכולתם של בתי החולים לקלוט את המספרים הגדלים של מקרי הריון בסיכון.

בנוסף לתת-תזונה, המאמץ הפיזי הקשה בולט כסיבה מרכזית נוספת להפלות, כאשר העקורים נאלצים לשאת כלי מים כבדים ולהעבירם למרחקים ארוכים ברגל. עייפות שרירים זו מלווה בצריכת מים מזוהמים ובלתי ראויים לשתייה, מה שמוביל להתפשטות מחלות מעיים ודלקות המכפילות את הסיכוי לאובדן עובר בהיעדר תרופות ומשככי כאבים חיוניים.

הדיווחים מצביעים על כך שעקירה חוזרת ונשנית ומצב הפחד המתמיד הנובע מפעולות צבאיות מתמשכות השפיעו עמוקות על הבריאות הנפשית והפיזית של האמהות. השילוב של חוסר ביטחון תזונתי, סביבת חיים לא בריאה באוהלים, ולחץ פסיכולוגי עצום, יצר סביבה עוינת לחיים המאיימת על דור שלם של יילודים ברצועה הנצורה.

איבדתי את העובר שלי בגלל חוסר מזון ושתיית מים מזוהמים, ואנחנו נאלצים ללכת מרחקים ארוכים ולשאת כלים כדי לספק שתייה לילדינו.

אזורי דרום סוריה עדים להסלמה צבאית בולטת עם הרחבת היקף החדירות הקרקעיות של צבא הכיבוש הישראלי לתוך מחוזות דרעא וקוניטרה. תנועות שטח אלו מגיעות בתירוץ של אבטחת מה שהכיבוש מתאר כ'אזורי ביטחון', בזמן שמתגברת עוצמת הפעולות המכוונות באופן ישיר ושיטתי לכפרים ולעיירות הגבול.

מקורות צבאיים המזוהים עם הכיבוש הודיעו כי כוחות מ'חטיבה עציוני 6' ביצעו פעולות חיפוש ולחימה באזור, שהביאו למותם של מספר אנשים בשבת האחרונה. אותם מקורות אישרו כי הצבא מתכוון להמשיך בפעילותו הצבאית כדי להבטיח שליטה על רצועת הגבול, מה שדמשק רואה כתוקפנות בוטה המפרה את ההסכמים הבינלאומיים החתומים.

בהתפתחות שטחית בכפר עאבדין הממוקם ממערב למחוז דרעא, כוח צבאי ישראלי פרץ לעיירה בצל ירי כבד וטיסה אינטנסיבית של מטוסי סיור ומסוקים. תושבי הכפר ניסו להתמודד עם חדירה זו על ידי הנחת אבנים ומכשולים בדרכים כדי להפריע להתקדמות הכלים, בביטוי עממי של דחיית ההפרות החוזרות ונשנות של הריבונות הסורית.

ההתקפות כללו הפגזות ארטילריות כבדות שכוונו לפאתי הכפרים המיושבים, בנוסף להטלת פצצות תאורה בשמי האזור כדי להקל על פעולות הסריקה הקרקעיות. מקורות מקומיים דיווחו כי מטוסי קרב של הכיבוש השתתפו בהתקפות באמצעות ירי מקלעים כבדים, במקביל להקמת מחסומים צבאיים זמניים וחיפוש אזרחים והתעללות בהם.

מצדה, משרד החוץ הסורי גינה את ההתקפות הללו, ותיאר את החדירות לקוניטרה ולדרעא כהפרה בוטה של אחדות השטחים הסוריים ושל אמנת האומות המאוחדות. המשרד הדגיש כי תנועות אלו מהוות הפרה מפורשת של הסכם הפרדת הכוחות, וקרא לקהילה הבינלאומית לקחת אחריותה לעצירת הסלמה זו המאיימת על יציבות האזור כולו.

ברמה האזורית, יצאו עמדות גינוי מסעודיה, קטאר וירדן, בנוסף למזכירות הכללית של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ. עמדות אלו הסכימו על דחיית הפגיעה בריבונות הסורית, וראו בפעולות הישראליות כגורם המגביר את סבל האזרחים ודוחף למתח נוסף בסביבה אזורית ממילא סוערת.

בהקשר התיעוד הבינלאומי, משלחת של האומות המאוחדות ערכה ביקור שטח בכפר ג'מלה באזור אגן הירמוך שבפריפריה המערבית של דרעא. המשלחת שמעה עדויות חיות מהתושבים על השלכות החדירה הקרקעית וההגבלות שהוטלו על תנועתם היומיומית, במטרה להכין דוחות המתעדים את ההפרות בשטח המבוצעות על ידי צבא הכיבוש בתוך השטחים הסוריים.

המצב בדרום סוריה נותר מועמד להידרדרות נוספת בצל ההתעקשות הישראלית לכפות מציאות גיאוגרפית וביטחונית חדשה. הכוחות האזוריים עוקבים בזהירות אחר תוצאות התרחבות קרקעית זו, בצל חששות מהפיכת חדירות זמניות אלו לכיבוש קבוע של עמדות אסטרטגיות חדשות החורגות מקווי הפרדת הכוחות המוכרים מזה עשורים.

המשך פעולות תוקפניות אלו מערער את המאמצים לביסוס ביטחון ויציבות, ומבשר על הסלמה נוספת ומתח באזור.