השייח' ד"ר עכרמה צברי: ההגירה הציגה מודל ברור בתכנון והכנה לעתיד, מה שמחייב את האומה האסלאמית לאמץ תכנון אסטרטגי נכון. השייח' איברהים עוודאללה: יש להבחין בין ההגירה הנבואית הלגיטימית לבין העקירה שאליה נחשפים הפלסטינים, שמטרתה לרוקן את האדמה מבעליה החוקיים. פרופסור מוחמד חאפז אל-שרידה: ההגירה הנבואית ייצגה מעבר משלב החולשה לשלב בניית המדינה האסלאמית והשגת כוח והעצמה. ד"ר מאג'ד צקר: חווית ההגירה מציעה מודל מעשי בבניית האדם, המוסדות, הכלכלה והכוח החברתי, עד להשגת השיבה והניצחון. השייח' עבד אל-מג'יד עמארנה: ההגירה מלמדת את הפלסטינים וכל המוסלמים סבלנות במצוקות ובניסיונות, ואחיזה בתקווה ובביטחון בשיבה ואי-התייאשות. ד"ר איימן אל-דבאג': למרות שההגירה הייתה אירוע היסטורי ייחודי לתקופה מסוימת, משמעויותיה נשארות ומתחדשות, ובראשן נטישת החטאים וכל מה שמתנגש עם ערכי הדת ועקרונותיה. רמאללה - מיוחד ל"אל-קודס" - עם ציון יום השנה להגירה הנבואית הקדושה, עולים הלקחים בהשראת משמעויותיה בהתמודדות עם האתגרים הנוכחיים, בהיותה תחנה היסטורית מכרעת שהעבירה את המוסלמים משלב החולשה לבניית חברה ומדינה, וחיזקה ערכים שעדיין נוכחים במציאות האומה עד היום, ובראשם סבלנות, הקרבה, אחדות, תכנון, נקיטת אמצעים ועקביות בעקרונות, ותחנה חשובה בתכנון השיבה לאדמה לאחר ההגירה. חוקרי דת ואקדמאים, בשיחות נפרדות עם "אל-קודס", רואים שההגירה לא הייתה רק מעבר גיאוגרפי ממכה אל אל-מדינה, אלא פרויקט שלם לבניית האדם והחברה, שכן היא גילמה את משמעויות האחווה, הסולידריות והדו-קיום, והציגה מודל בתכנון אסטרטגי ועבודה מאורגנת, וכן הדגישה את חשיבות האחיזה בדת והעדפתה על פני אינטרסים אישיים, בנוסף לצורך לשלב בין הסתמכות על אללה ונקיטת אמצעים בהתמודדות עם אתגרים ומשברים. הדוברים מדגישים כי העלאת לקחי ההגירה מקבלת חשיבות מיוחדת במציאות הפלסטינית, לאור הכיבוש, העקירה, הסבל, הפילוג והאתגרים המצטברים שאיתם מתמודד העם הפלסטיני. הם מדגישים את הצורך להבחין בין ההגירה הנבואית שנעשתה בפקודה אלוהית להשגת מטרות ברורות והסתיימה בהגשמת יעדיה, לבין העקירה הכפויה שמטרתה לעקור את הפלסטינים מאדמתם, שאותה יש להתמודד עם עמידה איתנה ועקביות. הם רואים כי ערכי האחדות, הלכידות החברתית, התכנון לעתיד, העמידה האיתנה והעקביות על האדמה נשארים בין המסרים הבולטים שההגירה מציעה לדורות הפלסטינים, בנוסף לחיזוק התקווה שהניצחון וההקלה יבואו לאחר סבל וניסיונות, וכי האחיזה בזכות, בזהות ובאדמה מהווה עמוד תווך בסיסי בהתמודדות עם ניסיונות העקירה והגירוש. האירוע הבולט ביותר בתולדות הקריאה האסלאמית. ראש המועצה האסלאמית העליונה בירושלים, ד"ר השייח' עכרמה צברי, מדגיש כי ההגירה הנבואית הקדושה מייצגת את האירוע הבולט ביותר בתולדות הקריאה האסלאמית, בשל השינוי הגדול שהביאה במסלול האסלאם והמוסלמים, ומציין כי חשיבותה דחפה את הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שאלוהים ירצה ממנו, לאמץ אותה כנקודת מוצא ללוח השנה ההיג'רי, כדי שתשמש עדות לשלב מכריע שהקים את החברה האסלאמית והפצתה. צברי מסביר כי בין הלקחים הבולטים שנלמדו מההגירה הנבואית הוא עקרון האחווה בין המהגרים והאנצאר, חוויה שגילמה באופן מעשי את משמעויות האחדות, הסולידריות והתמיכה ההדדית בין המוסלמים. צברי מדגיש כי האומה כיום, לאור התנאים הקשים והמשברים המתמשכים שהיא עוברת, זקוקה יותר מכל לשאוב השראה ממודל זה, ולפעול לחיזוק ערכי האחווה ושיתוף הפעולה והתרחקות מסיבות הפילוג, הסכסוכים והנקמה, באופן שיחזק את הלכידות החברתית וישמור על אחדות השורות. הצורך בשמירה על התקווה. צברי מדגיש כי ההגירה הנבואית נושאת גם מסר של תקווה מתחדשת, שכן היא הייתה תחילתו של שלב חדש של כוח, התפשטות וכבוד לאסלאם, מה שמאשר שהתקווה חייבת להישאר נוכחת, יהיו האתגרים קשים ככל שיהיו, וכי לייאוש אין מקום בחיי האומה. הוא מציין כי ההגירה הציגה מודל ברור בתכנון והכנה לעתיד, וקורא לאומה האסלאמית לאמץ תכנון אסטרטגי נכון, להציב תוכניות ברורות ומטרות קבועות, ולעבוד ברצינות ובאמונה ליישומן. חשיבות ההבחנה בין הגירה לעקירה כפויה במציאות הפלסטינית. בשיחתו על הקשר בין ההגירה למציאות הפלסטינית, צברי מדגיש כי יש להבחין בין ההגירה הנבואית לבין העקירה הכפויה שאליה נחשף העם הפלסטיני מאז 1948, ומסביר כי ההגירה הנבואית התבססה על מטרה ברורה ותכנון מדוקדק והניבה תוצאות חיוביות בבניית המדינה האסלאמית והעצמתה, בעוד שעקירת הפלסטינים הייתה עקירה כפויה שנכפתה על ידי תנאי הכיבוש והעקירה מהאדמה, מה שהוביל לסבל הפליטים, עקירתם ושלילתם מיציבות וביטחון. צברי מדגיש כי הפלסטינים הם בעלי זכות קבועה באדמתם, וקורא לאחוז בה ולא לחשוב על הגירה או עזיבתה, שכן החובה היא בעקביות, קשר ועמידה איתנה. צברי מציין כי הנביא מוחמד, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, הכריז על סיום ההגירה לאחר הגשמת יעדיה, כך שהעדיפות היא ליציבות וקביעות, מה שהופך את האחיזה באדמה וההגנה עליה לבחירה לאומית ודתית בהתמודדות עם ניסיונות העקירה, מתוך הזכות ששואבת את לגיטימיותה מהקבועים הדתיים והזכויות ההיסטוריות של העם הפלסטיני. חיזוק משמעויות ההקרבה והמסירות למען ניצחון הדת. סגן המופתי הכללי של ירושלים והשטחים הפלסטיניים ומופתי מחוז רמאללה ואל-בירה, השייח' איברהים עוודאללה, מדגיש כי ההגירה הנבואית הקדושה היוותה תחנה מכרעת בהיסטוריה האסלאמית, וחיזקה את משמעויות ההקרבה והמסירות למען ניצחון הדת, ומציין כי מושג ההגירה בשפה הערבית פירושו עזיבה, נטישה ומעבר מאדמה אחת לאחרת, אולם ההגירה שהוביל הנביא מוחמד, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, התאפיינה בכך שהיא הייתה פולחן דתי שאלוהים הורה עליו להשגת מטרה גדולה שהתבטאה בהגנה על הקריאה האסלאמית והעצמתה מול המזימות, התחבולות והאלימות הגוברת שאליה נחשפה. עוודאללה מסביר כי ההגירה הנבואית לא הייתה פעולה אינדיבידואלית או צעד הקשור לאינטרסים אישיים או רווחים ארציים, אלא הייתה הקרבה עצומה שהמוסלמים הציגו למען דתם, שכן המהגרים נאלצו לעזוב את כספם, בתיהם ומשפחותיהם בתגובה לפקודת אללה. עוודאללה מציין כי ההגירה ייצגה מבחן אמיתי לאמונה, שהבחין בין מאמינים כנים לבין מתיימרים, ובה השתתפו קבוצות שונות בחברה, חזקים וחלשים, מה שמשקף כי האחריות לניצחון הדת והאמת מוטלת על כל המוסלמים ללא יוצא מן הכלל. הקמת ישות מאוחדת. עוודאללה מציין כי הצלחת ההגירה התגלמה בתוצאות שהשיגה בפרק זמן קצר, שכן היא תרמה להקמת ישות מאוחדת שאיחדה את המוסלמים תחת הנהגה אחת, וממנה יצאה דרך בניית המדינה האסלאמית והשגת ניצחונות עוקבים, עד לכיבוש מכה והשיבה אליה לאחר שנים ספורות מיציאה ממנה. עוודאללה רואה כי בין הפירות הגדולים ביותר של ההגירה הוא השגת רצון אללה עבור המהגרים והאנצאר, ומה שהושג להם מכיבוש, ניצחון והעצמה. חשיבותה ואימוצה כלוח שנה. עוודאללה מסביר כי מעמדה הגדול של ההגירה דחף את המוסלמים לאמץ אותה כתחילת לוח השנה ההיג'רי, מה שמשקף את גודל השפעתה על תולדות האומה האסלאמית, ומדגיש כי ערכם של אירועים גדולים נמדד לפי המטרות, התוצאות וההישגים שהם משיגים, ולא לפי מראות חולפים או סוגיות שטחיות. הוא מדגיש את הצורך להבחין בין ההגירה הנבואית הלגיטימית לבין העקירה שאליה נחשפים הפלסטינים, ומסביר כי ההגירה הנבואית הייתה למען חוכמה אלוהית ומטרה מוגדרת ששלטונה הסתיים בהגשמת יעדיה, כפי שמעידה אמירת הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום: "אין הגירה לאחר הכיבוש", בעוד שהעקירה נועדה לרוקן את האדמה מבעליה החוקיים באמצעות לחצים, הליכים עוולתיים ופיתויים שונים. איסור הגירה קבועה מפלסטין. עוודאללה מדגיש כי פסיקות השריעה המוסמכות אוסרות הגירה קבועה מפלסטין בשל ההשלכות שלה על החלשת המולדת ואנשיה, עם היתר נסיעה זמנית למטרות לימודים, עבודה, מסחר או צרכים לגיטימיים אחרים. עוודאללה מזהיר מפני ניסיונות לדחוף את הפלסטינים לעזוב את מולדתם לצמיתות, וקורא להעלות לזיכרון את ההבדל הדתי והלאומי בין הגירה זמנית לעקירה קבועה, ולחזק את הקשר לאדמה ולזהות הלאומית מול התוכניות שמטרתן לעקור את הפלסטינים ממולדתם. ההגירה היא פרויקט שלם לניצחון הדת. המטיף האסלאמי פרופסור ד"ר מוחמד חאפז אל-שרידה מדגיש כי יום השנה להגירה הנבואית הקדושה מייצג הזדמנות מתחדשת להעלות לזיכרון את הלקחים והמוסר שהקימו את דרך האסלאם, ומסביר כי ההגירה לא הייתה רק מעבר ממקום למקום, אלא פרויקט שלם לניצחון הדת, בניית המדינה וחיזוק משמעויות האמונה, הסבלנות, ההסתמכות על אללה ונקיטת אמצעים. אל-שרידה מסביר כי המסר הראשון של ההגירה הוא הצורך להקים את האסלאם בנפשות לפני השאיפה להקימו במציאות, ומדגיש כי הדת היא היקר מכל שיש לאדם, והיא קודמת לכסף, למשפחה ולמולדת, וכן שההגירה מלמדת את המוסלמים כי הג'יהאד והכוונה הכנה נשארים לאחר סיום ההגירה המקומית. חשיבות נטישת החטאים. אל-שרידה מציין כי בין הלקחים החשובים ביותר שהמוסלמים זקוקים להם כיום הוא נטישת החטאים ופתיחת דף חדש עם אללה, יתעלה שמו, בנוסף לחיזוק הוודאות שמי שהיה עם אללה, אללה היה איתו, תוך ציטוט מה שגילמה ההגירה ממשמעויות ההסתמכות על אללה, האמונה הטובה באללה ונקיטת אמצעים, כאשר התכנון המדויק התאחד עם הסתמכות מלאה על אללה, יתעלה שמו. חשיבות התפקיד המרכזי של צעירים וצעירות. אל-שרידה מדגיש כי ההגירה הדגישה את התפקיד המרכזי של צעירים וצעירות בשירות הקריאה האסלאמית, כפי שהתבטא במאמצי משפחת אבו בכר אל-צדיק, שאלוהים ירצה ממנו, ובמיוחד אסמאא' בעלת שני החגורות ועבדאללה בן אבו בכר, ומדגיש כי בניית אומות והשגת התקדמות דורשת את אנרגיות הצעירים ותרומתם הפעילה בשירות ענייניהם וחברותיהם. אל-שרידה מסביר כי ההגירה מדגישה גם את חשיבות הפולחן והעקביות בזמני פיתויים, ומציין כי אמונה, הכנה, סבלנות וודאות מהווים עמודי תווך בסיסיים להשגת ניצחון והעצמה והשגת מנהיגות בדת ובעולם הזה. הפלסטינים וסבל העקירה. אל-שרידה מקשר בין משמעויות ההגירה למציאות הפלסטינית, ומציין כי הסבל, העקירה, השבי ואובדן יקיריהם שאיתם חיים הפלסטינים דומים בהיבטים רבים לתנאי המצוקה והניסיון שקדמו להגירה הנבואית. אל-שרידה מדגיש כי יום השנה להגירה בא כדי להפיח תקווה בנפשות הסבלנים והעומדים על המשמר, ומאשר כי ההקלה באה לאחר המצוקה, וכי הניצחון נולד מתוך סבל. מחולשה לבניית מדינה. אל-שרידה מדגיש כי ההגירה הנבואית ייצגה מעבר משלב החולשה לשלב בניית המדינה האסלאמית והשגת כוח והעצמה, וכן שהיא מייצגת קריאה מתחדשת לכל מוסלמי לנטוש את החטאים ולאחוז בעקביות ובאמונה. אל-שרידה מסביר כי זיכרון זה מזכיר לאומה כי מאחורי כל מצוקה יש מתנה, ומאחורי כל ניסיון יש נתינה, וכי אללה, שניצח את נביאו, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, ושמר עליו במערה, מסוגל להפוך כאב לתקווה וקשיים להקלה. אל-שרידה מדגיש כי מסר ההגירה עדיין נוכח בתודעת האומה, וקורא לאחוז בתקווה ואי-התייאשות, ולבטוח בהבטחת אללה, ומדגיש כי סבלנות, עקביות והסתמכות טובה על אללה נשארות הדרך להקלה, ניצחון והעצמה. מערכת של תכנון מדוקדק והסתמכות על אללה. מנהל מחלקת הכשרת מטיפים במשרד ההקדשים והעניינים הדתיים, ד"ר מאג'ד צקר, מדגיש כי ההגירה הנבואית הקדושה לא הייתה רק מעבר גיאוגרפי ממכה אל אל-מדינה, אלא היוותה אירוע מכרע ונקודת מפנה היסטורית שהקימה חברה ומדינה, וגילמה מערכת שלמה של תכנון מדוקדק, הסתמכות על אללה ונקיטת אמצעים, עד להשגת ניצחון והעצמה. צקר מסביר כי בין הסימנים הבולטים של ההגירה הוא ההכנה המוקדמת והתכנון האסטרטגי, תוך ציטוט שליחת הנביא מוחמד, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, את מוסעב בן עומייר לאל-מדינה כדי להכין את הסביבה העממית לקבלת הקריאה האסלאמית והמהגרים, בנוסף למה שגילמה ההגירה ממשמעויות ההסתמכות הכנה על אללה, יתעלה שמו, תוך העלאת לזיכרון את עמדת המערה כאשר אבו בכר אל-צדיק, שאלוהים ירצה ממנו, אמר: "לו אחד מהם הסתכל מתחת לרגליו, הוא היה רואה אותנו", והנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, השיב לו: "מה דעתך, אבו בכר, על שניים שאללה הוא השלישי שלהם?", וזה מה שהקוראן הקדוש ציין באמירתו, יתעלה שמו: "אם לא תעזרו לו, אללה כבר עזר לו כאשר אלה שכפרו הוציאו אותו, שניים מתוך שניים, כאשר הם היו במערה, כאשר הוא אמר לחברו: אל תצטער, אללה איתנו". דוגמאות להקרבה ומסירות. צקר מציין כי ההגירה הציגה דוגמאות נעלות של הקרבה ומסירות, כפי שעשה עלי בן אבי טאלב, שאלוהים ירצה ממנו, כאשר ישן במיטת הנביא בליל ההגירה, וכפי שהציגו הצחאבה את כספם ואינטרסיהם למען ניצחון הקריאה, ומדגיש כי משמעויות אלו הקימו גם את עקרון האחווה האנושית והחברתית באמצעות האחווה בין המהגרים והאנצאר, והוכיחו כי הניצחון אינו מושג אלא בסבלנות, עבודה והקרבה. דחיית ייאוש וייאוש ואחיזה בתקווה. צקר מקשר בין לקחי ההגירה למציאות הפלסטינית, ורואה כי הראשון מבין לקחים אלו הוא דחיית ייאוש וייאוש ואחיזה בתקווה. הוא מצטט את סיפור סוראקה בן מאלכ שרדף אחרי הנביא בתקווה לפרס מקורייש, לפני שהנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, בישר לו על צמידי כסרא, למרות שהוא היה נרדף ומאוים, וזה מה שהתגשם מאוחר יותר בתקופת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שאלוהים ירצה ממנו, ומדגיש כי אירוע זה משקף את ביטחונו המוחלט של הנביא בהבטחת אללה ובניצחונו, וכי בעלי הזכות נדרשים לנקוט אמצעים ולא לחכות לניסים ללא עבודה ומאמץ. השראה ממודל האחדות. צקר מדגיש כי האומה כיום זקוקה לשאוב השראה ממודל האחדות שהקים הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, באל-מדינה, ומזהיר מפני מצב הפילוג והבגידה שאיתו מתמודדת הזירה הפלסטינית, ומדגיש כי האחווה בין המהגרים והאנצאר ייצגה מודל ייחודי בבניית חברה לכידה המסוגלת להתמודד עם אתגרים, וזה מה שהאומה בכלל והעם הפלסטיני בפרט זקוקים לו. צקר מסביר כי הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, לא הסתפק בבניית המסגד כמרכז לפולחן וחינוך רוחני, אלא גם הקים מערכת חברתית שלמה באמצעות מסמך אל-מדינה שארגן את היחסים בין מוסלמים ולא-מוסלמים על בסיס צדק, זכויות וחובות משותפות, וכן דאג לבניית הכלכלה והקמת שוק עצמאי למוסלמים, מתוך הבנה לחשיבות הכוח הכלכלי בהגנה על החברה והשגת עצמאותה. צקר מדגיש כי חווית ההגירה מציעה מודל מעשי בבניית האדם, המוסדות, הכלכלה והכוח החברתי, עד להשגת השיבה והניצחון. ההגירה היא פרויקט לבניית חברה ומדינה. צקר מדגיש כי הפלסטינים זקוקים יותר מכל ללמוד את ההגירה כפרויקט לבניית חברה ומדינה, לא רק כסיפור היסטורי או נרטיב, ומדגיש את חשיבות ניצול ערכיה בחיזוק האחדות הלאומית, הסולידריות החברתית והתכנון לעתיד. צקר מציין כי סיפור חייו של הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, מאשר את האפשרות לשיתוף פעולה עם לא-מוסלמים בעניינים הומניטריים צודקים, תוך ציטוט עמדות הנביא בהתמודדות עם לא-מוסלמים ודיבורו על "ברית אל-פודול", בנוסף לאחיזתו בקבועים ואי-ויתור עליהם. צקר מדגיש כי הניצחון הוא הבטחה אלוהית לבעלי הזכות, אך הוא קשור לנקיטת אמצעים, סבלנות ועקביות, ומדגיש כי הפלסטינים, למרות האתגרים שאיתם הם מתמודדים, נדרשים לבטוח בהבטחת אללה ולעבוד קשה להשגת סיבות הכוח והאחדות עד להשגת הניצחון המיוחל. מעבר מחולשה לבניית מדינה. מופתי מחוז בית לחם, השייח' עבד אל-מג'יד עמארנה, מדגיש כי ההגירה הנבואית מייצגת תחנה מכרעת בהיסטוריה האסלאמית, שכן היא היוותה שינוי מהותי במסלול הקריאה האסלאמית, כאשר המוסלמים עברו משלב החולשה והרדיפה לשלב בניית המדינה וחיזוק עמודי התווך של החברה האסלאמית. עמארנה מסביר כי הנביא מוחמד, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, והמוסלמים לפני ההגירה נחשפו לצורות הקשות ביותר של הגבלה ורדיפה, ולא יכלו לקיים את פולחניהם בחופשיות או להכריז על קריאתם מבלי להיחשף לעינויים, תוך ציטוט אמירתו, יתעלה שמו: "ואז אלה שכפרו תכננו נגדך כדי לכלוא אותך או להרוג אותך או לגרש אותך, והם תכננו ואללה תכנן, ואללה הוא הטוב שבמתכננים". עמארנה מציין כי קורייש לאחר מכן עברה מניסיון לפתות את הנביא בפיתויים ארציים לתכנון התנקשות בו לאחר כישלון ניסיונות אלו. עמארנה מקשר בין אירועי ההגירה הנבואית למציאות הפלסטינית הנוכחית, ומציין כי העם הפלסטיני חי בתנאים קשים של מלחמה, עקירה וסבל, ומרגיש נטישה ערבית ובינלאומית לאור המשך התוקפנות. חשיבות הסבלנות במצוקות. עמארנה מציין כי מה שנחשף לו הנביא מוחמד, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, מגירוש כפוי ממכה דומה למה שנחשפים לו הפלסטינים מניסיונות עקירה וגירוש מאדמתם, תוך העלאת לזיכרון את אמירת הנביא הקדוש בעת עזיבתו את מכה: "ואללה, אתה האדמה האהובה ביותר על אללה, והאדמה האהובה ביותר עליי, ולולא שמשפחתך הוציאה אותי ממך, לא הייתי יוצא". עמארנה מדגיש כי ההגירה מלמדת את הפלסטינים וכל המוסלמים שני שיעורים בסיסיים; הראשון הוא סבלנות במצוקות ובניסיונות, והשני הוא אחיזה בתקווה ובביטחון בשיבה ואי-התייאשות, תוך ציטוט אמירתו, יתעלה שמו: "אכן, זה שהטיל עליך את הקוראן יחזיר אותך למקום חזרה", ובאמירתו, יתעלה שמו: "אכן, איש אינו מתייאש מרוח אללה אלא העם הכופר". עמארנה מציין כי ההגירה הציגה מודל שלם המשלב בין נקיטת אמצעים והסתמכות על אללה, ומסביר כי הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, הכין תוכנית מדויקת להגירה, שכללה הסתתרות במערת ת'ור והיעזרות במי שיעביר חדשות ואוכל ויסתיר עקבות, אולם ההצלחה הסופית הייתה בחסד אללה כאשר הרודפים הגיעו לפתח המערה, והנביא הרגיע את חברו אבו בכר אל-צדיק באמירתו: "אל תצטער, אללה איתנו", ואמר לו: "מה דעתך על שניים שאללה הוא השלישי שלהם". ביטחון מוחלט בהבטחת אללה. עמארנה עוצר בסיפור סוראקה בן מאלכ שרדף אחרי הנביא בתקווה לפרס מקורייש, לפני שהפך לעד לאמיתות הבטחת הנביא כאשר בישר לו על צמידי כסרא, הבטחה שהתגשמה מאוחר יותר בתקופת הח'ליף עומר בן אל-ח'טאב, שאלוהים ירצה ממנו, ורואה כי סיפור זה מגלם את הביטחון המוחלט בהבטחת אללה ובניצחונו. עמארנה מדגיש כי ההגירה אינה מוגבלת למעבר מקומי, אלא כוללת את ההגירה המוסרית מחטא לציות ומחולשה לכוח, תוך ציטוט אמירת הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום: "אין הגירה לאחר הכיבוש אלא ג'יהאד וכוונה", ואמירתו: "המהגר הוא מי שנטש את מה שאללה אסר". אחדות ולכידות חברתית. עמארנה מציין כי הצלחת חווית הנביא באל-מדינה התבססה על אחדות ולכידות חברתית ואחווה בין המהגרים והאנצאר ותיקון היחסים, בנוסף לבניית מוסדות וחיזוק השותפות בין מרכיבי החברה, ורואה כי העם הפלסטיני כיום זקוק יותר מכל לאחדות, רפורמה ואחיזה בזהותו הדתית והלאומית, כדי שיוכל לעבור מפילוג וחולשה לאחדות, עצמאות ועקביות על האדמה. משמעויות ההגירה הנשארות ומתחדשות. האקדמאי והמרצה בפקולטה לשריעה באוניברסיטת אל-נג'אח הלאומית, ד"ר איימן אל-דבאג', מדגיש כי ההגירה הנבואית מייצגת אירוע מרכזי בחיי הנביא מוחמד, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, ובתולדות המוסלמים, בשל ההשפעות העמוקות שהביאה, שתרמו להעצמת הקריאה האסלאמית והפצתה, ומציין כי אירוע זה היווה פרויקט שלם לבניית חברה המסוגלת להגן על הדת ולהגשים את מטרותיה. אל-דבאג' מסביר כי בין הסימנים הבולטים שמגלמת ההגירה הנבואית הוא העדפת הדת על פני כל שיקול אחר, כאשר הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, וחבריו הקריבו את כספם, מולדתם ומשפחותיהם למען שמירה על אמונתם והעצמת האסלאם. אל-דבאג' מציין כי ההגירה, אף שהייתה אירוע היסטורי ייחודי לתקופה מסוימת של הקריאה האסלאמית, משמעויותיה נשארות ומתחדשות, ובראשן נטישת החטאים וכל מה שמתנגש עם ערכי הדת ועקרונותיה, תוך ציטוט אמירת הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום: "אין הגירה לאחר הכיבוש אלא ג'יהאד וכוונה", ומסביר כי הנדרש מהמוסלמים הוא העלאת לזיכרון את סימני ההגירה בחייהם היומיומיים, ולא בהכרח חזרה על צורתה ההיסטורית עצמה. מודל לתכנון אסטרטגי ונקיטת אמצעים. אל-דבאג' מציין כי ההגירה הציגה מודל ייחודי בהתנהגות רציונלית, תכנון אסטרטגי ונקיטת אמצעים, מבלי להסתפק בהסתמכות על סיבות שמימיות, או לחכות לניסים, למרות שהנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, נתמך על ידי התגלות. אל-דבאג' מסביר כי ביטויי התכנון החלו שנים לפני ההגירה באמצעות שתי שבועות אל-עקבה הראשונה והשנייה, שהכינו את קבלת המוסלמים באל-מדינה, ולאחר מכן שליחת מוסעב בן עומייר להפצת האסלאם והכנת הסביבה המתאימה לבואו של הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, והמהגרים. אל-דבאג' מסביר כי התכנון התבטא גם בפרטי המסע עצמו, מהשהייה במערת ת'ור שלושה לילות, והיעזרות בעבדאללה בן אבו בכר להעברת חדשות, ועאמר בן פוהיירה להסתרת עקבות, וביציאה בלילה, ובהליכה בדרכים לא מוכרות, ובהיעזרות בעבדאללה בן אוריקט כמדריך לדרך, ומדגיש כי כל זה משקף את חשיבות התכנון והעבודה המאורגנת, ואי-הסתפקות בייחולים, או המתנה לתוצאות מבלי לנקוט בסיבותיהן. התמודדות עם אתגרים פנימיים וחיצוניים. אל-דבאג' מקשר בין לקחים אלו למציאות הפלסטינית, ומדגיש כי החברה הפלסטינית זקוקה להעלות לזיכרון את חווית אל-מדינה בהתמודדות עם אתגרים פנימיים וחיצוניים, ובמיוחד באמצעות חיזוק הלכידות החברתית והסולידריות הלאומית. אל-דבאג' מסביר כי האחווה שהקים הנביא, שאלוהים יברך אותו ויעניק לו שלום, בין המהגרים והאנצאר היוותה מודל מעשי לאחדות וסולידריות בין בני החברה האחת, וזהו ערך שנדרש לו מאוד בתנאים קשים. אל-דבאג' מציין את חשיבות מסמך אל-מדינה שהניח את היסודות לדו-קיום בין מרכיבי החברה השונים על פי דתותיהם, גזעיהם וכתותיהם השונות, ורואה כי הוא מציע מודל בבניית חברה לכידה ותומכת בכל מרכיביה, המסוגלת להתמודד עם סכנות. אל-דבאג' מדגיש כי בניית מסגד קובאא' ולאחר מכן המסגד הנבואי, הייתה הצעד המעשי הראשון לאחר ההגעה לאל-מדינה, מה שמשקף את התפקיד המרכזי של המסגד בחיזוק התודעה הדתית והתרבותית, וחיזוק קשרי האחווה בין חברי החברה, הסולידריות והעמידה האיתנה. אל-דבאג' מדגיש כי ההגירה הנבואית נשארת בית ספר שלם בהקרבה, תכנון ובניית חברה, וכי השראת משמעויותיה במציאות הפלסטינית מהווה הכרח לחיזוק העמידה האיתנה, האחדות, הדו-קיום והסולידריות החברתית בהתמודדות עם אתגרים שונים.
