משרד החוץ הישראלי הודיע היום, ראשון, על גירוש הפעיל הספרדי סייף אבו כושכ ועמיתו הברזילאי טיאגו אבילה, לאחר תקופה של מעצר ותחקור על רקע השתתפותם ב'משט ההתמדה'. החלטה זו באה בעקבות יירוט ספינות המשט על ידי חיל הים הישראלי בניסיון לשבור את המצור על רצועת עזה במים הבינלאומיים מול חופי יוון בסוף אפריל האחרון.\n\nהרשויות הישראליות טענו בהצהרה רשמית כי אבו כושכ חשוד בהשתייכות לארגון טרור, בעוד שאבילה הואשם בפעילות בלתי חוקית, האשמות שהוכחשו מכל וכל על ידי שני הפעילים. מקורות רשמיים הדגישו כי ישראל לא תסבול כל ניסיונות להפר את המצור הימי המוטל על הרצועה, וציינו כי הגירוש בוצע מבלי לחשוף את היעד הסופי של הפעילים.\n\nמצידו, יוסף עג'יסה, ראש הוועדה הבינלאומית לשבירת המצור, חשף פרטים מזעזעים הנוגעים לתנאי מעצרם של משתתפי המשט, והדגיש כי הם עברו הפרות אכזריות ושיטתיות. עג'יסה הסביר כי ההפרות כללו אלימות פיזית ומינית, בנוסף לקשירת ידיים וכיסוי עיניים, ומכות קשות באזורים רגישים בגוף, המהווה הפרה בוטה של החוקים הבינלאומיים.\n\nהפעיל סייף אבו כושכ החל בשביתת צמא יבשה מהחמישי במאי הנוכחי, במקביל לשביתת רעב שבה פתח יחד עם אבילה במחאה על תנאי מעצרם הבלתי חוקיים. סבלו של הפעיל הברזילאי טיאגו אבילה הוכפל במהלך תקופת מעצרו, כאשר קיבל את הידיעה על מות אמו בעודו מאחורי סורג ובריח בישראל, מה שהגביר את הלחצים הפסיכולוגיים שהופעלו עליו.\n\nבהקשר לתגובות הבינלאומיות, שר החוץ הספרדי אישר כי מדריד לא קיבלה כל ראיות מוחשיות מהצד הישראלי התומכות בהאשמות נגד אזרחה, ותיאר את המעצר כבלתי מוצדק. ממשלות ספרד וברזיל ראו ביירוט הספינות במים הבינלאומיים ובהובלת הנוסעים בכוח למרכזי חקירה ישראליים הפרה של הריבונות והחוק הימי הבינלאומי.\n\nבמישור המעשי, הנהלת 'משט ההתמדה' הודיעה על הגעת ספינותיה לנמל מרמריס בטורקיה, וזאת לאחר יירוט מספר סירות על ידי הכוחות הישראליים באחת הנקודות המרוחקות ביותר מבחינה גיאוגרפית. המיקום בטורקיה נועד להשלים את ההסדרים הטכניים והלוגיסטיים הנדרשים להבטחת המשך המשימה ההומניטרית שיצאה לדרך בהשתתפות מאות סולידריים ממדינות שונות בעולם.\n\nהמשט בגרסתו הנוכחית כולל יותר מ-50 ספינות הנושאות על סיפונן 345 משתתפים המייצגים 39 מדינות, במה שהינו הכינוס הבינלאומי הגדול ביותר לשבירת המצור מזה שנים. צה"ל עצר במהלך המבצע האחרון כ-21 סירות, ועצר כ-175 פעילים שרובם שוחררו מאוחר יותר והוחזרו ליוון, למעט אבו כושכ ואבילה שמעצרם נמשך עד היום.\n\nצפוי כי הנהגת המשט תודיע בימים הקרובים על תוכנית הפעולה לשלב הבא, בצל התעקשות המארגנים להמשיך במאמצים להעברת סיוע הומניטרי לעזה. התפתחויות אלו מגיעות על רקע המשך המלחמה ההרסנית וההגבלות המחמירות שהכיבוש מטיל על כניסת סיוע, מה שדחף פעילים בינלאומיים לארגן שיירות ימיות אלו כדי להאיר זרקור על סבלם של תושבי הרצועה.\n\nהרשויות הישראליות לא יאפשרו כל הפרה של המצור המוטל על רצועת עזה, ושני הפעילים גורשו לאחר חקירות בנוגע לפעילויות בלתי חוקיות.

החזקת כסף ברצועת עזה כבר אינה ערובה מספקת להשגת צרכי החיים הבסיסיים, כאשר תושבי עזה מוצאים את עצמם לכודים בין אפשרויות פיננסיות שגם הטובות שבהן מרות. בין יתרות בנקאיות דיגיטליות הדורשות חיבור אינטרנט יציב ואפליקציות הפועלות באיטיות, לבין שטרות כסף בלויים שהסוחרים מסרבים לקבל, כוח הקנייה של האזרחים נשחק עוד לפני שהסיוע מגיע לשולחנות משפחותיהם.

החאג' חסן חאג'י, אחד העקורים שהפסיק לעבוד מאז תחילת התוקפנות, מייצג דוגמה לסבל יומיומי זה; הוא מבלה זמן רב מול דוכני מכירה בניסיון להשלים העברה אלקטרונית פשוטה. חסן מתאר זאת כ'משימה מתישה', שכן הוא נאלץ להמתין זמן רב עד שהרשת תגיב, ורואה בהעברה בנקאית אמצעי שנכפה עליו בכוח כתוצאה מהיעדר נזילות מזומנים תקינה למסחר.

מנגד, המזומן הנייר בולט כמשבר מקביל, שכן השטרות המסתובבים בשווקים כיום סובלים מנזק חמור ובלאי הגורם לסוחרים לסרב לקבלם. מציאות זו דוחפת אזרחים רבים להחזיר את קניותיהם של ירקות ושימורים לאחר מסע חיפושים מייגע, רק בגלל שהמטבע שהם נושאים אינו מקובל עוד בעיני המוכרים, שחוששים מצדם לספוג הפסדים כספיים.

רנא נאפז, אישה עזתית נוספת, נאלצת ללכת מרחקים של עד 6 קילומטרים ברגל כדי להבטיח את צרכי ביתה, בורחת ממשבר 'העודף' הפוקד את ענף התחבורה. רנא מספרת כיצד הנהגים מסרבים למטבעות פגומים, מה שהופך נסיעה פשוטה לחישובים פיננסיים מורכבים המגבירים את נטל העקירה והמלחמה המתמשכת.

רנא מוסיפה כי התשלום האלקטרוני, למרות היותו חלופה, מכניס אותה למצב של חרדה מתמדת, שכן היא נאלצת לעיתים לשלוח את הטלפון הנייד שלה עם ילדיה כדי להשלים עסקאות קנייה. הכורח הזה הופך את הטלפון לכלי קנייה ומקור פחד בו זמנית, בהיעדר ביטחון וקושי לפצות על מכשירים אלקטרוניים במקרה של אובדן או נזק.

כמאל ח'רוואת, אב למספר ילדים, מגלם את הטרגדיה של חוסר היכולת לספק ארוחת צהריים למרות שיש לו כסף, כאשר שלושה מוכרים רצופים סירבו לקבל את שטרותיו בגלל בלאי. כמאל אומר בעצב שמשפחתו תיאלץ לאכול שוב שימורים מכיוון שכספו 'המושבת' לא עזר לו לקנות ירקות בסיסיים כמו תפוחי אדמה ולימונים.

בצד השני של המשוואה, המוכרים מבהירים שסירובם למטבעות בלויים אינו עקשנות, אלא אמצעי מניעה להגן על עסקיהם המאוימים ממילא. ראמי אבו רוקבה, בעל דוכן צעיר, מציין כי שטר פגום הופך לנטל תלוי בכיסו, שכן הספקים מסרבים לקבלו ממנו, מה שמשמעותו הפסד ישיר מהונו המוגבל.

איברהים אל-כפארנה, שנעקר מבית חאנון לאחר הריסת ביתו ופרויקטו, מנסה כיום להתחיל מאפס בשוק מבולבל הנשלט על ידי נזילות נדירה. איברהים מדגיש כי קנייה ומכירה איבדו את פשטותן הרגילה, והסוחר מחפש 'מזומן נקי' כדי שיוכל לשלם דמי הובלה ולהבטיח סחורה חדשה מספקים המקבלים רק מטבעות טובים.

ברמה המוסדית והסיועית, עמותות צדקה נאלצו לאמץ העברות בנקאיות כפתרון חלופי לחלוקת ערבויות וסיוע כספי. מוחמד אל-עטאר, מנהל מוסד בח'תורי, מבהיר כי משבר הנזילות החמור והעלות הגבוהה של השגת מזומן בשוק השחור דחפו את המוסד לבחירה זו כדי להבטיח שהתמיכה תגיע לזכאים.

אל-עטאר מציין כי מסירת ערבויות במזומן חשפה את המוטבים לניכויים ועמלות משיכה יקרות, שהגיעו לעיתים עד 19%, בעוד שההעברה האלקטרונית הפחיתה שיעור זה לכ-2%. עם זאת, מערכת זו מתמודדת עם מגבלות טכניות ופרוצדורליות המוטלות על ידי רשות המטבע, בנוסף למורכבויות הקשורות לתקרות העברות כספיות יומיות.

מוסדות סיוע נאלצים לעיתים להשתמש בחשבונות של מתווכים מהימנים כדי להעביר כספים לאלה שאין להם טלפונים חכמים או חשבונות בנק פעילים. הליך זה, למרות מורכבותו המשפטית, נותר הדרך היחידה להבטיח שאף אחת מאלפי המשפחות, כולל אלמנות שהידים, לא תימנע מהסיוע המהווה את עורק החיים היחיד שלהן בהיעדר הכנסה.

הערכות שטח מצביעות על פער עצום בין היקף הצורך ליכולת הכיסוי, כאשר ברצועת עזה יש כ-40 אלף אלמנות הזקוקות לתמיכה דחופה. מספרים אלה משקפים את גודל הלחץ על המוסדות הפיננסיים והצדקה המנסים לחדש פתרונות טכנולוגיים כדי להתגבר על מכשולי המצור הפיננסי המוטל במקביל למבצעים הצבאיים.

המעבר הכפוי ל'כלכלה דיגיטלית' בסביבה חסרת תשתית תקשורת בסיסית מחמיר את סבלן של הקבוצות הפגיעות ביותר. סיוע המופיע כמספר על מסך הטלפון עשוי להימשך ימים של ניסיונות, מיקוח ועמלות לפני שיהפוך לכיכר לחם או תרופה חיונית לחולה.

בסופו של דבר, תושבי עזה מנהלים מלחמה שקטה בסמטאות השווקים, כאשר הקרב אינו מוגבל להשגת כסף, אלא מתרחב לכלול את אופן הוצאתו. אלו פרטים יומיומיים שעשויים להיראות קטנים, אך הם מסכמים את מהות הסבל האנושי ברצועת עזה, כאשר אפילו 'הכסף' הופך לנטל נוסף הדורש מאמץ כפול כדי להשתמש בו להישרדות.

אילו היו מתנהלים במזומן תקין, לא הייתי מבזבז זמן רב בניסיון להתחבר לאינטרנט ולהפעיל את אפליקציית התשלום כדי להאכיל את נכדיי.

בסמטאות הצרות של הערים הפלסטיניות, ועל מדרכות בתי הקפה הגדושים בשיחות כבדות, האזרח אינו נראה עסוק במיוחד בשאלה מי ינצח באזור ארגוני זה או אחר, וגם לא מי ישב על הכיסא הגבוה ביותר במסגרות תנועת פתח.

לאנשים כאן יש מספיק דאגות יומיומיות; משכורת מאוחרת, מחסום פתאומי, יוקר מחיה המכלה את שארית היכולת לסבול, ואופק פוליטי הנראה מעורפל יותר מאי פעם.

אך עם כל עונת בחירות פנימית, חום השיח הפוליטי עולה באופן שכמעט מתנתק מדופק הרחוב האמיתי. לפתע מתמלאות המועצות בשמות, בבריתות ובהדלפות, ואמצעי התקשורת החברתית הופכים לזירות התייצבות, בגידה וסגירת חשבונות ישנים, בעוד האזרח הפשוט עומד ותוהה: מה ישתנה בחייו אחרי כל הרעש הזה?

ברגע פלסטיני עמוס בתבוסה מורלית ובמבוי סתום פוליטי, נראה מראה התחרות הקדחתנית על עמדות הנהגה קרוב יותר לפרדוקס מזעזע. מה מניע מספר כה רב של שואפים להצטופף על כיסאות הנהגה שאין להם, למעשה, את היכולת לשנות את המצב או לעצב מחדש את המציאות? ועל איזו סמכות אמיתית ניתן לדבר במצב פלסטיני הדורך במקום בין משברים, פילוגים ותלות בנסיבות אזוריות ובינלאומיות?

האירוניה היא שהפלסטיני שחי שנים ארוכות של פילוג והבטחות נדחות כבר אינו רואה בבחירות אירוע חגיגי, אלא מבחן חדש למידת יכולתה של המעמד הפוליטי להבין את השינויים העמוקים במצב הרוח הציבורי. הדורות החדשים במיוחד כבר אינם נמשכים לשפה המסורתית או לסיסמאות הגדולות, אלא מחפשים מודל פוליטי פחות רועש ויותר מסוגל לייצר פתרונות אמיתיים.

בתוך תנועת פתח עצמה, אי אפשר להכחיש את חשיבותו של כל תהליך התחדשות או ארגון פנימי מחדש. תנועות פוליטיות המפסיקות לבחון את עצמן נכנסות בהדרגה למעגל הקיפאון. אך הבעיה מתחילה כאשר התחרות הארגונית הופכת למאבק השפעה פתוח המשתקף ישירות ברחוב הפלסטיני, ויוצר מצב של מתח וקיטוב החורג מגבולות הארגון לכלל החברה.

פלסטין היום אינה בעמדת פעולה פוליטית אלא בעמדת תגובות. ואפילו התגובות עצמן ירדו למינימום; הצהרות גינוי, הצהרות זועמות, חילופי האשמות והטלת אחריות, ללא יכולת אמיתית לכפות משוואות חדשות או לשנות את המציאות הכפויה בשטח.

בתוך תמונה זו, השאלה הופכת ללגיטימית: מדוע כל קדחת הבחירות הזו?

על מה כולם מתחרים בדיוק?

האם התחרות היא על סמכות מוגבלת סמכויות מלכתחילה? או על עמדות ארגוניות שאיבדו חלק גדול מהשפעתן הציבורית? או שמא זהו מאבק כוחות בתוך מבנה פוליטי החושש מריקנות יותר מאשר שיש לו תוכנית ברורה לעתיד?

האנשים אינם דוחים את הפוליטיקה, אך נמאס להם מהפוליטיקה המסתובבת סביב עצמה בלבד. יש הבדל גדול בין בחירות המייצרות פרויקט לאומי ברור, לבין בחירות ההופכות להצגת כוח בתוך המסגרות הארגוניות. ובמקרה הפלסטיני, שבו מצטברים המשברים הלאומיים, הכלכליים והמחייתיים, כל עיסוק מופרז במאבקים פנימיים דומה למסר שלילי האומר לאזרח כי סדרי העדיפויות שלו אינם בראש סדר היום.

הכואב הוא שהאזרח הפלסטיני הצופה במחזה זה מרחוק כבר אינו מצפה להרבה. הפער בין השיח הפוליטי למציאות היומיומית התרחב באופן חסר תקדים. האנשים מחפשים הגנה על כבודם המחייתי והלאומי, בעוד האליטות הפוליטיות נראות שקועות בחשבונותיהן הפנימיים, כאילו הן מנהלות קרבות בעולם נפרד ממצב הרוח הכללי.

אף אחד אינו מכחיש את חשיבות קיומם של מוסדות או מסגרות ארגוניות או חילופי דורות פנימיים בעמדות הנהגה, אך ערכן של כל בחירות נמדד ביכולתן לייצר יכולת פעולה, לא רק בשינוי שמות או חלוקה מחדש של השפעה. אך כאשר האופק הפוליטי נעלם, וכלי ההשפעה נשחקים, וההנהגה עצמה הופכת לניהול משבר במקום יצירת פתרונות, התחרות מאבדת חלק גדול ממשמעותה הלאומית.

ואולי הסכנה הגדולה ביותר טמונה בכך שאווירה זו מרחיבה את הפער בין הרחוב לכוחות הפוליטיים המסורתיים. ככל שעולה מפלס ההתנצחויות, כך גוברת תחושת הניכור של האנשים מהתמונה הכללית, וגוברת ההכרה שהפוליטיקה הפלסטינית חיה לעיתים בתוך עולמה הפרטי, הרחק מפרטי החיים היומיומיים הקשים.

היום, הפלסטיני אינו זקוק לעוד רעש פוליטי כפי שהוא זקוק לשיח שיחזיר לו משהו מהאמון. שיח המאזן בין זכותם של הארגונים להתחדשות פנימית, לבין זכותם של האנשים ליציבות, לבהירות ולכבוד לסבלם היומיומי.

כי הרחוב הפלסטיני, העמוס ממילא בכל העייפות הזו, כבר אינו יכול לשאת עונות ארוכות של מתח פוליטי פתוח. וכל עוד הכוחות הפוליטיים לא יבינו זאת, הפער בינם לבין האנשים ימשיך להתרחב בשקט, אך זהו שקט הנושא בתוכו הרבה כעס ושאלות נדחות.

ובתקופה כזו, הבעיה אינה בריבוי המתמודדים על ההנהגה, אלא בהיעדר השאלה הקשה יותר: הנהגה לאן?

כוחות הכיבוש הישראלי הגבירו את הפרותיהם בשטח ברצועת עזה לפנות בוקר היום (ראשון), כאשר ביצעו סדרת תקיפות אוויריות וארטילריות שהובילו למותם של שלושה שהידים ולפציעתם של מספר אזרחים בדרגות שונות. התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של הפרות מתמשכות של הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ב-10 באוקטובר 2025, מה שמאיים על יציבות המצב השברירי באזור.

בפעולת התנקשות ישירה, מטוסי הכיבוש תקפו רכב אזרחי בשכונת אל-אמל במערב העיר חאן יונס בדרום הרצועה, מה שהוביל למות מנהל חקירות המשטרה בעיר, ויסאם פאיז עבד אל-האדי. המנהל הכללי של המשטרה אישר כי התקיפה הובילה גם למות הסמל פאדי עבד אל-מעטי הייקל, שליווה את מנהל החקירות, ותיאר את הפעולה כהתנקשות ישירה באנשי משטרה המבצעים את תפקידם השירותי.

ההתקפות לא נעצרו כאן, שכן מקורות בשטח דיווחו כי ארטילריית צבא הכיבוש ביצעה הפגזה אינטנסיבית שכוונה לפאתי העיירה אל-קרארה מצפון לעיר חאן יונס, מה שגרם למצב של פאניקה בקרב התושבים המקומיים. הפגזה זו התרחשה במקביל לתנועות צבאיות באזורי הגבול, למרות שאזורים אלו נמצאים מחוץ לתחום הפריסה והשליטה של הכוחות הישראליים שהוסכמו בסעיפי הרגיעה האחרונים.

במרכז רצועת עזה, כטב"ם ישראלי תקף התקהלות של אזרחים במחנה הפליטים אל-מוע'אזי, מה שהוביל למות פלסטיני ולפציעתם של אחרים שהועברו לבתי החולים הסמוכים לקבלת טיפול. תקיפות חוזרות ונשנות אלו נגד אזרחים באזורים מאוכלסים מדגישות את המשך חציית הקווים האדומים המוסכמים בינלאומית ומקומית על ידי הכיבוש, כדי להבטיח את שלומם של התושבים.

בעיר עזה, ספינות מלחמה ישראליות המשיכו לרדוף אחרי דייגים בלב ים, כאשר ירו מנשקם האוטומטי ופגזיהם לעבר סירות דיג מול החוף. תקיפה זו הובילה לפציעתם של שני דייגים במהלך עבודתם, בניסיון מתמשך להצר את צעדיהם של הפלסטינים ולמנוע מהם גישה למקורות פרנסתם בים.

בשטח, ממזרח לעיר עזה, צבא הכיבוש ביצע פעולות פיצוץ נרחבות שפגעו במספר מבנים ומתקני מגורים בתוך האזורים שבהם הוא פרוס. נשמעו הדי פיצוצים עזים ברחבי העיר כתוצאה מהרס מתחמי מגורים, וזה נכלל במדיניות ההרס השיטתית של התשתיות והבתים שבה נוקט הצבא באזורי חדירתו.

בהקשר קשור, משרד הבריאות חשף בדו"חותיו האחרונים מאז תחילת הסכם הפסקת האש, כי תיעד את מותם של כ-850 פלסטינים ופציעתם של 2433 נוספים כתוצאה מהתקפות ישראליות מתמשכות. נתונים אלו משקפים את היקף הטרגדיה האנושית והמשך שפיכות הדמים ברצועה למרות ההבטחות הבינלאומיות לשקט, מה שמציב את הקהילה הבינלאומית בפני אחריותה להגן על אזרחים.

הכיבוש תקף את רכבו של מנהל חקירות חאן יונס בשכונת אל-אמל, מה שהוביל למותו יחד עם אחד מעוזריו, בהפרה ברורה של ההבנות הקיימות.

מטוס סיוע חדש של איחוד האמירויות נחת בנמל התעופה הבינלאומי אל-עריש, האחרון במסגרת "גשר חאמד האווירי" שהושק בהוראת חבר המועצה העליונה ושליט עג'מאן, השייח' חאמד בן ראשיד אל-נועיימי. המטוס נושא 100 טון של סיוע מזון ויותר מ-3,200 חבילות מזון, כחלק מהמאמצים ההומניטריים המתמשכים שמבצעת איחוד האמירויות במסגרת מבצע "האביר האמיץ 3" לתמיכה באחים הפלסטינים ברצועת עזה ולהקל על סבלם ההומניטרי.

עם הגעת מטוס זה, יורד המסך על "גשר חאמד האווירי", לאחר מסע הומניטרי שנמשך כשני חודשים, במהלכו הועברו 600 טון של חומרי סיוע ומזון באמצעות טיסות אוויריות מתמשכות, במראה המגלם מחויבות אמירית איתנה להמשיך לתמוך בפלסטינים, ולחזק את התגובה ההומניטרית הדחופה להקל על השלכות המשבר ההומניטרי ברצועת עזה.

צוות הסיוע ההומניטרי של איחוד האמירויות באל-עריש קיבל את המטוס מיד עם הגעתו, והמשלוח הועבר ישירות למרכז הלוגיסטי של הסיוע ההומניטרי של איחוד האמירויות בעיר, לקראת הכנסתו לרצועת עזה על פי המנגנונים המאושרים, כדי להבטיח את מהירות העברתו למוטבים ולענות על הצרכים הבסיסיים של המשפחות הנפגעות.

"גשר חאמד האווירי" מגיע במסגרת היוזמות ההומניטריות שהושקו בשיתוף פעולה עם מבצע "האביר האמיץ 3", במטרה לתמוך בתושבי עזה ולחזק את התגובה ההומניטרית הדחופה, באמצעות הפעלת טיסות סיוע שנשאו סיוע מזון וסיוע הומניטרי לעיר אל-עריש, לקראת העברתו לרצועה.

השבוע שעבר עמד בסימן גאות ושפל במשא ומתן בקהיר בין הפלגים הפלסטיניים ונציג מועצת השלום (ניקולאי מלאדנוב) בתיווך המודיעין המצרי, קטאר וטורקיה. משא ומתן זה עורר לעיתים אופטימיות ולעיתים פסימיות, עד כדי כך שאנו, כמשקיפים, כבר לא יודעים אם משא ומתן זה יצליח ותהיה פריצת דרך שתאפשר את השלמת יישום תוכנית טראמפ או לא. ציר המשא ומתן המרכזי היה הסדרת נשק חמאס בעזה והשלמת יישום סעיפי השלב הראשון ותחילת יישום סעיפי השלב השני של תוכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה בעזה, שהוכרזה באוקטובר בשנה שעברה, ואשר שלבה השני אמור היה להסתיים לפחות כשמונה חודשים לאחר תחילת שלבה הראשון.

יש לציין כי התוכנית דורכת במקום ואינה מתקדמת לאחר שישראל החזירה את שבוייה מחמאס, וכי ישראל טוענת כעת שהמעכב הוא נשק הפלגים ואי הסכמת הפלגים בעזה לכך, למרות שהפלגים הביעו את הסכמתם להסדרת הנשק במסגרת ועדה ניטרלית ובפיקוח בינלאומי. זה מה שנדון בקהיר לאחרונה והוגש מסמך על ידי המתווכים בעניין זה (מפת דרכים) הקובע כי הנשק יימסר למשטרה הפלסטינית שתתפרס בעזה ובפיקוח ועדה בינלאומית, וכי הנשק יועבר לצד שלישי, והוצע שמצרים תהיה צד זה. במקביל, ישראל תפרק את המיליציות שהקימה ותמסור את נשקן לוועדה הבינלאומית המפקחת על פירוק נשק חמאס באותה מנגנון שבו היא מקבלת את נשק הפלגים, וכי יבוצעו יתר הסעיפים בשלב הראשון וצעדי השלב השני של תוכנית הנשיא טראמפ לסיום המלחמה והרחבת הכנסת הסיוע ואמצעי מחסה לקראת תחילת תהליך השיקום בפיקוח הוועדה הלאומית שהוקמה על ידי מועצת השלום לפני כארבעה חודשים ועדיין לא הצליחה להיכנס לעזה עקב האיסור הישראלי.

העיתון אל-שרק אל-אווסט דיווח כי הפלגים הפלסטיניים הגיבו בחיוב לתוכנית, אך מסרו למתווכים מסמך עם חמישה סעיפים, שהחשוב בהם הוא שהפלגים רוצים ערבויות בינלאומיות שישראל תפסיק את האש בפועל ותיסוג מהקו הצהוב, ושישראל תאפשר כניסת הוועדה הלאומית לניהול הרצועה כדי לקבל את השלטון מתנועת חמאס ולנהל את הרצועה ולהגשים את עקרון הרשות האחת, החוק האחד והנשק האחד, ובכך יתחיל תהליך שיקום הרצועה. אותו עיתון דיווח כי תגובת ישראל למסמך (מפת הדרכים) הייתה שלילית, אך מר (ניקולאי מלאדנוב) והמתווכים אמרו כי ישראל הסכימה למסמך אך סירבה לתת ערבויות כלשהן להפסקת אש מלאה בעזה או לנסיגה מהקו הצהוב, וכי היא רוצה קודם כל לפרק את נשק תנועת חמאס ורק אז לנהל משא ומתן על יישום יתר סעיפי התוכנית. כאן המצב הסתבך והתמונה החלה לרמוז על חזרה למלחמה בעזה בעוצמה, לאחר שהתקשורת העברית דיווחה למחרת כי חמאס סירבה לפרק את נשקה וכי ישראל נערכת ללחימה מחודשת בעזה. כל זה מתרחש כאשר הרצועה עדה בפועל לשינוי שיטתי של מיקום הקו הצהוב, שמוזז ומשנה את מקומו מדי יום, והפך לאיום על חיי התושבים, ורבים מהם נאלצו לעקור מחדש. העניין לא נעצר כאן, אלא התחלנו לראות התקפות שיטתיות של מיליציות באזורים שונים בתוך הערים בחיפוי אווירי ישראלי, כאילו לישראל יש תוכנית אחרת מול תוכנית הנשיא טראמפ שהיא רוצה ליישם, והיא מסירת השלטון למיליציות ברצועה ובכך לערער את תוכנית הנשיא טראמפ. לכן אנו רואים שישראל אינה חוסכת מאמץ בשיבוש יישום כל סעיף משלבי תוכנית הנשיא טראמפ, וכאילו התוכנית הפכה לכיסוי ליישום תוכנית ישראלית שבה המיליציות משתלטות על עזה בהיעדר מוחלט של פרטים אדמיניסטרטיביים רבים לניהול ענייני האזרחים בעזה.

יש לציין בדיווחים העבריים שישראל מגזימה בכוחו של חמאס ברצועה, כאילו היא רואה בו כוח שמתחדש כדי להצדיק את המשך המלחמה ואף את המשך קיומו של הקו הצהוב, וזה אומר שהמצב יישאר כפי שהוא כדי לומר שמה שמעבר לקו הצהוב נשלט על ידי חמאס ומה שלפני הקו הצהוב נשלט על ידי המיליציות ונשלט ביטחונית בחיפוי ותמיכה ישראלית, וזה כמובן מכשיל את תוכנית הנשיא טראמפ. מועצת השלום שלחה את (ניקולאי מלאדנוב) עם צוות בדחיפות לתל אביב מכיוון שהיא החלה להבין שישראל מעכבת את יישום סעיפי תוכנית טראמפ וטוענת שהפלגים מסרבים לתוכנית מפת הדרכים. מלאדנוב נפגש עם נתניהו ודן בהשלמת יישום השלב הראשון ויישום השלב השני על בסיס מפת הדרכים המוצעת וביקש רשמית שישראל תפסיק לאיים בחזרה למלחמה בעזה ודן בסוגיית פריסת כוח הייצוב בעזה ותאפשר לוועדה הלאומית לנהל את הרצועה לאחר קבלת השלטון מחמאס. אולם אנו סבורים שישראל עשויה להימנע מיישום זה ותמשיך לעכב את תוכנית טראמפ.

השאלה כעת היא האם ממשל הנשיא טראמפ יאפשר לישראל להמשיך לערער את תוכניתו וליישם את התוכנית החלופית שהיא רוקמת כעת? ואם לא יאפשר זאת, מדוע ממשל טראמפ מתעלם מכל הצעדים הישראליים המעשיים בשטח ברצועה, שמטרתם לחבל בתוכנית הנשיא טראמפ? והאם זה בגלל עיסוקם של יועצי טראמפ בנושא האיראני? האמת היא שישראל מנצלת את העיסוק האמריקאי עד תום בנושא האיראני ורוצה לכפות תוכנית חד-צדדית חלופית לתוכנית הנשיא טראמפ בעזה, והיא מיישמת אותה בשיטתיות מפחידה, ואם יועצי טראמפ לא ימהרו לעצור מסלול זה באמצעות לחץ על נתניהו לקבל את יישום כל סעיפי השלב השני, והחשוב בהם נסיגת ישראל מהקו הצהוב וקבלת פריסת כוח הייצוב הבינלאומי ומתן אפשרות לוועדה הלאומית לנהל את הרצועה ולהשיג ביטחון ויציבות ולחץ על ישראל לקבל את הטיפול במסמך המתווכים (מפת הדרכים).

אני סבור שתוכנית הנשיא טראמפ בדרך לכישלון על ידי ישראל כדי לפתוח את הדרך לתוכניתה החלופית, אך אני סבור שהזנחת ממשל טראמפ את תוכנית סיום המלחמה והתעלמות מיישומה באמצעות לחץ על ישראל תהיה לה השלכות חמורות שיפגעו במעמדה של ארצות הברית באזור, כיצד ישיג טראמפ שלום עם איראן וממשלו ינצח אם הוא אינו מסוגל להשיג שלום בעזה? וכאן לא תהיה לטראמפ, העומד בראש מועצת השלום העוסקת בהשגת שלום בעזה, שום יוקרה והוא יישאר כבובה בידי נתניהו, המצייר את התמונה שישראל רוצה ברוב תיקי האזור. אני בספק אם טראמפ יאפשר זאת מכיוון שעתידו הפוליטי ועתיד הרפובליקנים תלויים בהשגת שלום בעזה ובלבנון והגעה להסכם שיסיים את המלחמה עם איראן לטובת ארצות הברית ואג'נדתה באזור.

עוני אל-משני: המטרה המרכזית של המלחמה לא הייתה קשורה רק לנשק של חמאס או ליכולותיה הצבאיות, אלא ביצירת תנאים שיובילו לעקירה מעזה

סאמר ענבתאווי: סוגיית העקירה עדיין נוכחת בעוצמה בתפיסה הפוליטית של ממשלת ישראל במטרה לצמצם את הנוכחות הפלסטינית ברצועה

דאוד כותאב: משבר המזון והתרופות והתפשטות המחלות ברצועה הם חלק ממדיניות שיטתית המבוססת על הידוק המצור והחלשת יכולת התושבים לשרוד

סולימאן בשאראת: המשך הפשעים נגד תושבי הרצועה נושא מימדים פוליטיים, חברתיים וכלכליים במטרה לרוקן את החברה הפלסטינית כדי שתשאר שברירית ונתונה להשפעה ושליטה

עדנאן א-סבאח: הסכם הפסקת האש הוא הטעיה פוליטית שמטרתה להעביר את הפלסטינים מאימי המלחמה הישירה לשלב של דימום פנימי של החברה

לביב טהא: היציאה מהמשבר הנוכחי דורשת הסכמה פלסטינית אמיתית המבוססת על תוכנית לאומית מאוחדת, תוך התמודדות מציאותית עם השינויים שלאחר השבעה באוקטובר

רמאללה - מיוחד ל"אל-קודס"-

על רקע המשך המלחמה הישראלית על רצועת עזה, מתעמק מראה הטרגדיה האנושית ונעשה מורכב יותר מיום ליום, עם המשך ההפצצות והמצור והידרדרות תנאי החיים הבסיסיים בכל אזורי הרצועה, בתוך חששות שזה בא בהקשר למטרה העיקרית של המלחמה, שהיא העקירה.

סופרים ואנליסטים פוליטיים, בשיחות נפרדות עם "אל-קודס", רואים כי ישראל שואפת באמצעות מדיניותה הנוכחית להשאיר את עזה במצב של תשישות מתמדת, באמצעות העמקת המשברים ההומניטריים והכלכליים וכפיית מציאות המגבילה את יכולת הפלסטינים לעמוד איתן ולהתייצב, ומציינים כי המלחמה אינה קשורה עוד רק לעימות הצבאי, אלא הפכה לחלק ממשוואה פוליטית ואזורית רחבה יותר שבה משתלבים שיקולי ביטחון והשפעה ועתיד הסוגיה הפלסטינית והאזור.

במקביל, סבלם של האזרחים מחריף עם התרחבות העוני והעקירה ומחסור במזון, תרופות ושירותים בסיסיים, בתוך אזהרות מפני השלכות חמורות על המבנה החברתי והכלכלי של הרצועה, וכן גוברות הקריאות לפעולה פלסטינית, ערבית ובינלאומית יעילה יותר לעצירת המלחמה, ולאיחוד המאמצים הפוליטיים וההומניטריים להצלת עזה ממשבר פתוח ללא אופק ברור.

ניסיונות לדחוף לעקירה

הסופר והאנליסט הפוליטי עוני אל-משני סבור כי המלחמה הישראלית המתמשכת על רצועת עזה טרם הגיעה, מנקודת המבט הישראלית, להשגת יעדיה האמיתיים, ומציין כי המשך ההפצצות, המצור, הרעב והפעולות הצבאיות קשור בעיקרו לניסיון לכפות מציאות חדשה המבוססת על דחיפת הפלסטינים לעקירה והוצאת תנועת חמאס מהזירה הפוליטית והצבאית.

לדברי אל-משני, הקריאה הישראלית למלחמה מבוססת על ההנחה כי מטרות המבצע הצבאי לא הושגו במלואן, ומסביר כי המטרה המרכזית של המלחמה לא הייתה קשורה רק לנשק של חמאס או ליכולותיה הצבאיות, אלא ביצירת תנאים שיובילו לעקירת הפלסטינים מרצועת עזה, בין אם באופן מלא או במידה המינימלית האפשרית שתאפשר שינוי דמוגרפי ופוליטי ברצועה.

אל-משני מציין כי ישראל, למרות שהיא מודעת לקושי להשיג עקירה כוללת של הפלסטינים, עדיין שואפת להשקיע את כלי המלחמה השונים כדי להשיג את המרב האפשרי ממטרה זו, באמצעות המשך ההצרת על התושבים, הסלמת פעולות ההרג וההפצצות, והעמקת האסון ההומניטרי שבו שרויה הרצועה מאז תחילת המלחמה.

אל-משני מסביר כי הגורם השני המסביר את המשך המלחמה הוא שאיפת ישראל לסיים את קיומה של תנועת חמאס פוליטית וצבאית, ומציין כי כישלון מטרה זו והישארות התנועה נוכחת ומלוכדת, למרות היקף ההרס והמצור, גרמו למלחמה להיכנס למצב של דימום פתוח ללא הכרעה ברורה.

אל-משני מקשר בין המתרחש בעזה להתפתחויות האזוריות הרחבות יותר, ורואה כי המלחמה ברצועה אינה ניתנת להפרדה מהסכסוך המתמשך באזור, בין אם בלבנון או באיראן, ומסביר כי קיים מכנה משותף במדיניות הישראלית המבוסס על ניסיון לסיים את מה שמכונה ציר ההתנגדות באמצעות סוגיית "פירוק הנשק".

אל-משני מציין כי הלחצים הישראליים והאמריקאים לובשים צורות מרובות בזירות השונות, בלבנון בולט תיק נשק חיזבאללה, ובאיראן בולטים הלחצים הקשורים ליכולות הצבאיות והחימושיות, ובעזה חוזרת הדרישה לפירוק נשק ההתנגדות, ורואה כי קשר זה מאשר כי המלחמה על הרצועה אינה מבודדת מהתמונה האזורית הכללית.

ישראל ומבוי סתום של אי השגת יעדים

אל-משני סבור כי ישראל עומדת בפני מבוי סתום אמיתי בהשגת יעדיה, ומציין כי חיזבאללה בלבנון הצליח ליצור הפתעות בשטח שבלבלו את החישובים הישראליים, וכי איראן הראתה, במהלך העימותים האחרונים, יכולת עמידה ותמרון, בעוד שתנועת חמאס בעזה הצליחה להמשיך יותר משנתיים למרות המצור וההרס הנרחב ופעולות ההשמדה ההמונית.

אל-משני מדגיש כי עתיד עזה קשור ישירות לתוצאות הסכסוך האזורי כולו, ומדגיש כי כל הסדר או פתרון ברצועה לא יהיה מנותק מתוצאות העימות הרחב יותר באזור.

היעדר תפקיד ערבי פעיל

בנוגע לדרכים לעצירת הטבח והחמרת המצב ההומניטרי, אל-משני סבור כי המשבר הבסיסי טמון בהיעדר תפקיד ערבי פעיל, בנוסף למצב הפיצול הפלסטיני הפנימי, ומסביר כי העולם הערבי הפך לחלש בהשפעתו בתיקי לבנון, עזה והמפרץ, בעוד שהזירה הפלסטינית סובלת מפיצול פוליטי ומאבקי כוח פנימיים.

אל-משני מדגיש כי עצירת המלחמה וסיום הטרגדיה ההומניטרית בעזה דורשים עמדה ערבית תומכת בעמדה פלסטינית מאוחדת, המבוססת על חזון פוליטי והנהגה פלסטינית מאוחדת, ומאשר כי היעדר שני גורמים אלה מהווה את לב המשבר הנוכחי ומעניק לכיבוש הזדמנות להמשיך במדיניותו בתוך הרצועה.

עיצוב מחדש של המציאות הפלסטינית

הסופר והאנליסט הפוליטי סאמר ענבתאווי סבור כי המשך הפשעים הישראליים ברצועת עזה מאשר כי הכיבוש לא עצר את מלחמתו על הרצועה, ולא נסוג מיעדיו הפוליטיים והצבאיים הקשורים לסוגיה הפלסטינית והאזור בכלל, ורואה כי המתרחש בעזה בא במסגרת תוכנית רחבה יותר שמטרתה לעצב מחדש את המציאות הפלסטינית ולכפות עובדות חדשות בשטח.

ענבתאווי מסביר כי הפעולות הצבאיות הישראליות המתמשכות, כולל התקיפות וההתנקשויות ומניעת הכנסת חומרים בסיסיים, בנוסף להרחבת מה שמכונה "האזור הצהוב" וחיזוק ההגמוניה הביטחונית, משקפות את המשך מדיניות הכיבוש המבוססת על הפיכת רצועת עזה ל"סביבה דוחה חיים", באמצעות הצרת על התושבים ודחיפתם להגירה ולעזיבת האדמה.

ענבתאווי מציין כי ההתנקשויות והתקיפות שהתרחשו בימים האחרונים מהוות הפרה ברורה של הסכם הפסקת האש, ומאשר כי הכיבוש לא עמד אפילו ביישום השלב הראשון של ההסכם, דבר המשקף היעדר כל כוונה ישראלית אמיתית לעבור לשלבי רגיעה או פתרונות פוליטיים עתידיים.

ענבתאווי מציין כי סוגיית העקירה עדיין נוכחת בעוצמה בתפיסה הפוליטית של ממשלת ישראל, וכי המטרה העיקרית היא לצמצם את הנוכחות הפלסטינית ברצועת עזה ולדחוף את התושבים לעזוב, ומציין כי הכיבוש מנסה להשתמש בקבוצות הקשורות אליו כדי לתרום להצרת על האזרחים בתוך הרצועה.

תירוץ פירוק הנשק

ענבתאווי מבהיר כי ישראל ממשיכה להצדיק את מדיניותה באמצעות קישור כל הצעדים לתיק נשק ההתנגדות, למרות שהיא לא נסוגה מהרצועה ולא עצרה את תוקפנותה, ובמקביל דורשת פירוק נשק, ורואה כי הצעה זו משמשת כתירוץ להמשך הפעולות הצבאיות והצעדים העונשיים נגד התושבים.

ענבתאווי מדגיש כי הכיבוש מטיל הגבלות חמורות על הכנסת מזון וחומרים בסיסיים, למרות קיומם של הבנות והסכמים המגדירים את הכמויות המותרות לכניסה, ומציין כי תהליך הכנסת הסיוע נתון למעשה ל"מצב הרוח הישראלי", וכי קיימות הגבלות גדולות על תנועת חולים הזקוקים לטיפול בחו"ל.

ענבתאווי מציין כי ישראל מעכבת גם את עבודת ועדת הטכנוקרטים המיוחדת לניהול רצועת עזה, ואינה מאפשרת לה להיכנס או למלא את תפקידיה, בנוסף לשיבוש כל תפקיד של מה שמכונה "מועצת השלום" שהוצעה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ורואה כי מדיניות זו נועדה לערער כל פרויקט פוליטי או מנהלי שיכול להוות פתח לפתרון או לשיקום.

אפשרות להסלמת התקיפות בעזה

בנוגע לתרחישים האפשריים, ענבתאווי מעריך הסלמה בפעולות התקיפה ברצועת עזה שעלולה להוביל לחזרה לעימות צבאי ישיר, בצל תחושת הפלסטינים בהיעדר אפשרויות אחרות, ומזהיר כי הדבר יוביל להרס נוסף וסבל הומניטרי.

ענבתאווי מציין כי הכיבוש מנצל את עיסוק העולם במלחמה האזורית והשלכותיה כדי להעביר פרויקטים של עקירה בעזה ובגדה המערבית, וקורא לפעולה ערבית, אסלאמית ובינלאומית רצינית יותר, במיוחד מצד המדינות הערבות להסכם, ללחוץ על ארצות הברית לחייב את ישראל ליישם את מה שהוסכם עליו.

ענבתאווי מדגיש את הצורך לחזק את העמדה הפלסטינית המאוחדת כלפי רצועת עזה, ולעצור את המאבקים הפנימיים, ולפעול לגיבוש שיח פלסטיני מאוחד שמטרתו לתמוך בעמידת התושבים, וללחוץ להכנסת סיוע וחומרים בסיסיים וכספים הדרושים לשיקום הרצועה.

צורה של ענישה קולקטיבית

הסופר והאנליסט הפוליטי דאוד כותאב מדגיש כי המדיניות הישראלית המתמשכת ברצועת עזה מהווה, על פי החוק הבינלאומי, צורה ברורה של ענישה קולקטיבית אסורה על פי אמנות ז'נבה, ומאשר כי הכיבוש ממשיך מאז 1967 להתנער מהתחייבויותיו המשפטיות הנוגעות להגנת אזרחים במהלך מלחמות וסכסוכים מזוינים.

כותאב מסביר כי אמנת ז'נבה הרביעית קובעת במפורש את הגנת האוכלוסייה האזרחית והפללת מדיניות הענישה הקולקטיבית, אך ישראל מסרבת למעשה לעמוד בתקנים אלה, וכי בתי המשפט הישראליים אינם מפעילים לחץ אמיתי כדי לאלץ את הממשלות המתחלפות לכבד את כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.

ישראל אינה מבחינה בין אזרחים ללוחמים

כותאב מציין כי ישראל מתייחסת לפלסטינים כגוש אחד ללא הבחנה בין אזרחים ללוחמים, מה שמאפשר לה, מנקודת מבטה, להצדיק את הצעדים הצבאיים, המצור הקולקטיבי וההצרת על התושבים בתירוצים ביטחוניים, דבר שהוביל להחמרת האסון ההומניטרי ברצועת עזה.

כותאב מבהיר כי משבר המזון והתרופות והתפשטות המחלות ברצועה אינם תוצאות לוואי של המלחמה, אלא באים במסגרת מדיניות שיטתית המבוססת על הידוק המצור והחלשת יכולת התושבים לשרוד, ומציין כי הכנסת מזון ותרופות באמצעות סוחרים המשלמים סכומים גדולים למה שכינה "סוחרי מלחמה" הפכה את מחירי מוצרי היסוד לבלתי נגישים למשפחות רגילות.

כותאב סבור כי מציאות זו יצרה מצב של פער חריף בתוך החברה העזתית, כאשר השגת מזון ותרופות קשורה ליכולת הכלכלית, בעוד שרוב המשפחות סובלות מאובדן מקורות הכנסה וקריסת המצב הכלכלי והמחיה.

כותאב קורא לפקידים הפלסטינים להמשיך בפעולה פוליטית ותקשורתית לדרוש את סיום המצור באופן פומבי ומתמשך, וכן קורא לארגוני החברה האזרחית להגביר את הלחץ העממי והזכויותי, ומטיל על הקהילה הבינלאומית את האחריות לפעול כדי לאלץ את ישראל לעמוד באמנות הבינלאומיות הנוגעות להגנת אזרחים ולעצור את המדיניות המגבירה את סבלם של תושבי רצועת עזה.

השארת חזית עזה פתוחה

הסופר והאנליסט הפוליטי סולימאן בשאראת מדגיש כי המשך הפשעים הישראליים ברצועת עזה, בצל החמרת המצב ההומניטרי והתפשטות המחלות ומחסור במזון, משקף מגמה ישראלית המבוססת על השארת חזית עזה פתוחה ופעילה, ואי מתן אפשרות לחזרת היציבות לרצועה בשלב הנוכחי, בהתחשב בכך שעזה עדיין – מנקודת המבט הישראלית – חלק ממשוואה אזורית רחבה יותר הקשורה לעתיד הסוגיה הפלסטינית והסדרי המזרח התיכון.

בשאראת מסביר כי ישראל ניהלה את מלחמתה על רצועת עזה במסגרת תפיסת "המזרח התיכון החדש", ולכן חזונה כלפי הרצועה אינו מנותק משאר התיקים האזוריים הפתוחים, בין אם הקשורים לאיראן או לחזית הצפונית עם לבנון או לצורת הבריתות הפוליטיות החדשות באזור.

בשאראת מציין כי ישראל מקשרת כל יציבות אפשרית בעזה לתוצאות תיקים אלה, מה שהופך את המלחמה, או את מצב "לא מלחמה ולא שלום", לאפשרות קיימת ומתמשכת עבורה.

בשאראת מציין כי הכיבוש הישראלי שואף להשקיע את גורם הזמן כדי לכפות עובדות חדשות בשטח, באמצעות הקדשת שליטתו הצבאית על שטחים נרחבים מהרצועה, מה שמאפשר לו לעצב מחדש את המשוואה הפוליטית לעתיד עזה.

בשאראת מציין כי ישראל פועלת, על פי תפיסה זו, לבסס מציאות שעשויה לכלול הישארות הכיבוש הצבאי לתקופה ארוכה, ואולי שיקום ההתנחלויות ברצועה, תוך ציטוט ניסיון הכיבוש לשמור על שליטה על בין 50 ל-60 אחוזים משטח עזה.

מניעת בעלות פלסטינית על ישות מחוברת גיאוגרפית

בשאראת מבהיר כי החזון הישראלי מבוסס גם על מניעת בעלות פלסטינית על כל ישות פוליטית מחוברת גיאוגרפית שיכולה להוות גרעין למערכת פוליטית פלסטינית שלמה, ומסביר כי ישראל, גם במקרה של הגעה להפסקת מלחמה בצורתה הנוכחית, אינה רוצה להעניק לפלסטינים שטח גיאוגרפי יציב ובר קיימא מבחינה פוליטית ומנהלית.

בשאראת מדגיש כי המשך הפשעים נגד תושבי הרצועה אינו קשור רק למטרות הצבאיות, אלא נושא מימדים פוליטיים, חברתיים וכלכליים, שמטרתם לרוקן את החברה הפלסטינית ולהחליש את יכולותיה ומבנהה הכלכלי והחברתי, כך שתשאר שברירית ונתונה להשפעה ושליטה בעתיד על פי החזון הישראלי.

תשישות הכוחות הפלסטיניים

בשאראת מציין כי מצב חוסר היציבות המתמשך מוביל לתשישות הכוחות הפלסטיניים ולדימום הכלכלה, ההכנסה והתשתיות, בנוסף לתקיפת הסביבה התומכת בהתנגדות הפלסטינית, ורואה כי ישראל שואפת בכך למנוע התארגנות מחדש של כל כוח פלסטיני שעלול להוות איום עתידי עליה מתוך רצועת עזה.

בנוגע לתרחישים האפשריים, בשאראת מעריך המשך פתיחות תיק עזה אלא אם כן יתבהר החזון הישראלי הקשור למלחמה על איראן והחזית הצפונית עם לבנון, בנוסף לפרויקט ישראל בגדה המערבית, ורואה כי תרחיש זה הוא הקרוב ביותר בשלב הנוכחי.

בשאראת מציין קיומו של תרחיש נוסף המורכב מאפשרות להגיע לעסקה פוליטית כוללת הכוללת את ארצות הברית, איראן ומספר מדינות באזור, דבר שעשוי לפתוח את הדלת מאוחר יותר לגיבוש תפיסה חדשה לעתיד רצועת עזה, אך הוא מדגיש כי מסלול זה עדיין אינו ברור בתווי ובתוצאותיו, וייתכן שידרוש זמן רב עד שיבשיל פוליטית.

הטעיה פוליטית

הסופר והאנליסט הפוליטי עדנאן א-סבאח מבהיר כי מה שקודם מאז הסכם הפסקת האש באוקטובר האחרון, לא היה אלא "הטעיה פוליטית" שמטרתה להעביר את הפלסטינים מאימי המלחמה הישירה לשלב מסוכן יותר המבוסס על מצור, הרעבה ודימום פנימי של החברה הפלסטינית, ומזהיר כי המשך המצב הנוכחי מוביל את הרצועה לקריסה נוספת, כאוס וסכסוך פנימי.

א-סבאח מציין כי המהלכים הפוליטיים שליוו את "תוכנית טראמפ", בנוסף להחלטות בינלאומיות והסכמים שנחתמו באווירה חגיגית, לא הצליחו לעצור את המלחמה בפועל, אלא תרמו לעיצוב מחדש של כליה, כך שהיא עברה מהפצצות נרחבות וטבחים ישירים למדיניות המבוססת על חנק הדרגתי של התושבים באמצעות מצור ומניעת תנאי חיים בסיסיים.

ירידת נוכחות הסוגיה הפלסטינית

א-סבאח מציין כי המלחמה על איראן ומה שלווה לה מהסלמה אזורית בלבנון ובאזור, הובילה לירידת נוכחות הסוגיה הפלסטינית, ובמיוחד מה שמתרחש בעזה, מראש סדר העדיפויות הבינלאומי והתקשורתי, ומאשר כי רבים מכלי התקשורת הבינלאומיים החלו להתייחס לרצועה כתיק שולי, בעוד שהעולם היה עסוק במשברים חדשים ומתחים אזוריים מתגברים.

א-סבאח הבהיר כי הכיבוש, מאז אותו שלב, נקט במדיניות שונה בניהול המלחמה על עזה, המבוססת על המשך ההפצצות והירי באופן מתמשך, בנוסף להעמקת המצור, הרעבה, צמאון והרחבת מעגל המחלות והיעדר מחסה, וכן תקיפת אנשי משטרה וגופים שיכולים לתרום למינימום יציבות פנימית.

מצב קבוע של חוסר ביטחון, כאוס ופחד

א-סבאח מדגיש כי מדיניות זו נועדה להשאיר את החברה הפלסטינית במצב קבוע של חוסר ביטחון, כאוס ופחד, ומציין כי הכיבוש פועל גם לעידוד קבוצות וכנופיות בתוך הרצועה לבצע פעולות שיפגעו בלכידות החברתית, יחלישו את ההתנגדות ויבלבלו את האזרחים.

א-סבאח סבור כי המטרה הסופית של צעדים אלה היא לדחוף את הפלסטינים, תחת לחץ הרעב, הפחד והתנאים ההומניטריים הקשים, לקבל את התכתיבים הפוליטיים שנכפים עליהם, ומאשר כי המשך הבידוד הבינלאומי ועיסוק העולם בתיקים אחרים יעניק לכיבוש מרחב רחב יותר ליישם את פרויקטים שלו ולהאריך את משך המשבר.

השבת האחדות וחיזוק הלכידות הפנימית

א-סבאח מזהיר כי השלב הבא עלול לראות הסלמה במצב הסכסוך הפנימי הפלסטיני אם המצב הנוכחי יימשך, שכן הכיבוש שואף ליצור מציאות של פילוגים ועימותים פנימיים שתחליש את הסוגיה הפלסטינית ותעניק לישראל זמן נוסף לבסס את מדיניותה בשטח.

א-סבאח מדגיש כי התמודדות עם סיכונים אלה דורשת השבת האחדות הלאומית הפלסטינית וחיזוק הלכידות הפנימית, בנוסף לבנייה מחדש של מצב הסולידריות הערבית, האסלאמית והבינלאומית עם עזה והסוגיה הפלסטינית, ומדגיש כי היעדר עמדה פלסטינית מאוחדת יוביל ל"אסון אמיתי" המאיים על העם הפלסטיני ועל סוגייתו הלאומית.

הכיבוש הפך ל"חופשי פעולה"

הסופר והאנליסט הפוליטי לביב טהא מבהיר כי המשך הפשעים הישראליים נגד הפלסטינים ברצועת עזה נובע בעיקר מהיעדר כל כוח המסוגל להרתיע את ישראל או להטיל עליה מחירים, בין אם ברמה הצבאית, הכלכלית או הפוליטית, ומציין כי הכיבוש הפך ל"חופשי פעולה" בפלסטין ובאזור, דבר שאפשר את המשך פעולות ההרג, ההרס וההשמדה ללא גורם שיגביל או יעצור אותן.

טהא מדגיש כי מלחמת ההשמדה על רצועת עזה טרם הסתיימה, אלא רק קצב השתנה, ומציין כי תושבי הרצועה נכנסו ל"מבוך" שאין לו סוף קרוב בצל היעדר אינדיקטורים אמיתיים לסיום קרוב של הטרגדיה ההומניטרית המתגברת.

עיסוק אזורי ובינלאומי בתיקים אחרים

טהא מדגיש כי העיסוק האזורי והבינלאומי בתיקים אחרים תרם לירידת העניין במה שמתרחש בעזה, ומסביר כי ארצות הברית עסוקה בסוגיות אזוריות אחרות, ובראשן התיק האיראני, בעוד שהמדינות הערביות סובלות ממשבריהן הפנימיים, דבר שהשתקף בהיקף הפעולה הפוליטית כלפי המלחמה.

טהא סבור כי היציאה מהמשבר הנוכחי דורשת הסכמה פלסטינית אמיתית המבוססת על תוכנית לאומית מאוחדת שמטרתה לסיים את הכיבוש ולהיפטר מהשלכות ההרס והמלחמה, וקורא להתמודד מציאותית עם השינויים הפוליטיים והגיאופוליטיים שהתרחשו באזור לאחר השבעה באוקטובר 2023.

שינוי גדול בעולם ובאזור

טהא מציין כי העולם והאזור השתנו באופן משמעותי, וכי סדרי העדיפויות של הכוחות הבינלאומיים והאזוריים אינם עוד כפי שהיו בעבר, מה שמחייב בחינה מחדש של השיח הפוליטי הפלסטיני ומנגנוני הפעולה הלאומית, הרחק מהיצמדות לסיסמאות מסורתיות או העדפת אינטרסים פלגתיים ואישיים על פני האינטרס הלאומי העליון.

הוא מדגיש כי המשך הפיצול הפנימי הפלסטיני משרת צדדים מרובים המרוויחים מהישארות המצב הקיים, ומסביר כי ישראל נמנית עם המרוויחים העיקריים ממצב הפיצול הפלסטיני והניגוד בין התוכניות הפוליטיות הפנימיות.

טהא מציין קיומם של גורמים וקבוצות בתוך עזה המרוויחים מהמשך המשבר, ביניהם סוחרים, מונופוליסטים וגורמים אחרים, ורואה כי שילוב האינטרסים והמשך מצב הפיצול תורמים להארכת משך הטרגדיה ההומניטרית שבה חיים האזרחים ברצועה מזה שנים, בצל תנאים חסרי תקדים ברמה ההומניטרית.

אי אפשר להתייחס לוועידה הקרובה של תנועת "פתח" כאל עוד תחנה ארגונית פנימית הנשלטת על ידי שיקולי שמות או מאזנים מסורתיים, אלא כרגע פוליטי מכריע שיקבע את מאפייני השלב הפלסטיני הבא, לא רק ברמת התנועה, אלא ברמת הפרויקט הלאומי הפלסטיני כולו. תוצאות הוועידה הזו ייקראו בקפידה על ידי הרחוב הפלסטיני, ויהיו תחת מעקב אזורי ובינלאומי, בהתחשב בכך ש"פתח" עדיין מהווה את עמוד השדרה של התנועה הלאומית הפלסטינית.

בהקשר זה, הוועידה הופכת למבחן אמיתי ליכולתה של התנועה לחדש את עצמה, להחזיר את אמון בסיסיה, ולחדש את לגיטימיותה המאבקית והארגונית ברגע לאומי רגיש ביותר.

ראשית: מרואן ברגותי… הסמל והדרך

בולטת סוגיית בחירת המנהיגים ההיסטוריים ששימשו כסמלים ליציבות לאומית, ובראשם האסיר המנהיג מרואן ברגותי. נוכחותו בכל התמודדות פתחית אינה ניתנת לצמצום למסגרת תחרות אישית, שכן הוא הפך למצב פוליטי ולאומי החורג מגבולות הפרט למרחב הסמל המאחד.

ההצבעה עבורו אינה רק תמיכה בשם, אלא ביטוי ברור לדבקות באופציה לאומית מתנגדת, ואמונה בהנהגה ששילמה מחיר על עמדותיה בחירותה ולא התפשרה על העקרונות. כמו כן, בחירתו ברוב גדול נושאת מסר פוליטי עמוק לכיבוש ולגורמים הבינלאומיים, לפיו הלגיטימיות הלאומית האמיתית נובעת מרצון העם וכוחותיו החיים, ולא מסידורים עליונים או שיקולים זמניים.

שנית: האסירים המשוחררים

המצפן המוסרי

באותו הקשר, בולטת נוכחותם של האסירים המשוחררים המועמדים לבחירות למועצה המהפכנית ולוועד המרכזי כאחד מעמודי התווך החשובים ביותר להחזרת יוקרת התנועה וחידוש פרויקטה.

בחירתם של לוחמים אלה, שחוו הקרבה בחדרי החקירות ובחשכת התאים, מהווה מצפן מוסרי ולאומי שאינו טועה. נוכחותם בעמדות קבלת ההחלטות מהווה ערובה אמיתית לכך שסוגיית האסירים והשחרור הלאומי תישאר בלב התוכנית הפוליטית של התנועה, וכן מהווה הקדשה ללגיטימיות השטח המעניקה ל"פתח" את חסינותה המוסרית ואת אמון בסיסיה העממיים.

שלישית: דיאלקטיקת האחריות וההגינות

חברי הוועידה נושאים באחריות היסטורית המחייבת אותם למלא את תפקידם במודעות לאומית עמוקה, באמצעות הטלת אחריות על כל מי שהיה לו תפקיד ממשי בירידת מעמדה של התנועה והחלשת נוכחותה הלאומית.

מנגד, ההגינות מחייבת דבקות במנהיגים ששימשו כווסת ביטחון לתנועה; אלה שנלחמו בשחיתות ושילמו מחיר על עמדותיהם, או אלה שהקריבו את בניהם כשהידים בדרך לשחרור.

למרות כל הבדל בראיות או בהערכות פוליטיות, הלאומיות והנאמנות לתנועה ולסוגיה חייבות להישאר הקריטריון השולט, שכן הרחקת כישרונות לאומיים אלה אינה רק הפסד ארגוני, אלא החלשה של המצב הלאומי הפלסטיני כולו.

רביעית: הגינות כלפי רצועת עזה והחזרת הייצוג האמיתי

הוועידה מהווה גם הזדמנות היסטורית להעניק הגינות לבני התנועה ברצועת עזה, באמצעות הבטחת ייצוג אמיתי ופעיל למנהיגים הנמצאים בתוך הרצועה, החווים את סבל עמם היומיומי ונלחמים בפרטי העימות הלאומי תחת עול התוקפנות והמצור.

ייצוג עזה אינו צריך להיות ייצוג פורמלי או סמלי, אלא חייב לשקף נוכחות פוליטית וארגונית אמיתית. כמו כן, מי שזוכה באמון בני הרצועה אמור להיות נוכח ביניהם, קרוב לדופקם ולסבלם, שכן לגיטימיות הייצוג אינה שלמה אלא בהיצמדות לשטח ובנשיאת אחריות ישירה.

חמישית: קריטריונים למנהיגות וזכות הרפורמה

הוועידה אינה צריכה להפוך למשאל עם על אישים בלבד, אלא צריכה להיות הזדמנות לניסוח מחדש של קריטריונים למנהיגות בתוך התנועה.

השלב הנוכחי מחייב בחירת מנהיגים בעלי יושרה, כישרון ויכולת להתמודד עם האתגרים הלאומיים הגדולים, הרחק מרשתות אינטרסים ומרכזי השפעה מסורתיים.

הדרושה היום היא הנהגה הנושאת פרויקט ברור לרפורמה פנימית, ומחזירה את הכבוד לסוגיות השהידים, האסירים והפצועים, ומחזירה את אמון הבסיסים הארגוניים שהותשו על ידי הקיפאון והתסכול.

לבסוף: רגע הבחירה

ההימור האמיתי טמון ביכולתה של הוועידה לייצר חזון פוליטי וארגוני שיחזיר ל"פתח" את תפקידה ההיסטורי כמנוף לפרויקט הלאומי הפלסטיני.

האתגרים הנוכחיים, מהתוקפנות המתמשכת על עזה ועד לניסיונות חיסול הסוגיה הלאומית, דורשים תנועה מאוחדת, מגובשת, ומסוגלת להחזיר לעצמה את היוזמה.

הוועידה מייצגת רגע בחירה בין שני מסלולים ברורים:

או מסלול החזרת התפקיד החלוצי וחידוש הלגיטימיות הלאומית,

או מסלול המשך המשבר וייצור מחדש של הקיפאון.

ברגע זה, ההצבעה אינה רק בחירה של שמות, אלא החלטה הנוגעת לעתיד התנועה, ולעתיד הסוגיה הפלסטינית עצמה.

מסע העקירה שעברו המשפחות הבדואיות מאזור ראס אל-עוג'ה בבקעת הירדן הפלסטינית היה לא פחות ממעבר מסבל אחד למשנהו, קשה יותר. לאחר שהתושבים חשבו שלמקלטם בכפר אל-עוסג מצפון לעיר יריחו יספק להם ביטחון, הם מצאו את עצמם פנים אל פנים עם אותם מתנחלים שגירשו אותם מבתיהם המקוריים, וכך החלו פרקים חדשים של רדיפה והפחדה שיטתית.

האזרח סולימאן זאיד, אחד העקורים מקהילת שאלל אל-עוג'ה, מספר כי איומי המתנחלים לא נעצרו בגבולות התקיפה הפיזית, אלא הגיעו עד כדי מסירת מסרים מפורשים הדורשים מהם לעזוב לצמיתות לירדן. זאיד הדגיש כי המתנחלים פורצים לבתיהם החדשים לאחר שהרסו את הגדר המקיפה אותם, תוך שימוש ברחפנים כדי להפר את פרטיות המשפחות ולזרוע פחד בלבבות הילדים והנשים.

עדויות מהשטח מצביעות על כך שהתקיפות שמהן סובלים התושבים במקום עקירתם הנוכחי מבוצעות על ידי אותן קבוצות מתנחלים שתקפו אותם בשאלל אל-עוג'ה. התעקשות זו על רדיפה משקפת תוכנית שיטתית שמטרתה להצר את צעדי הנוכחות הפלסטינית באזורי הבקעה, ולדחוף את התושבים להגירות חוזרות ונשנות שיסתיימו בפינוי מוחלט של האזור לטובת ההתפשטות ההתנחלותית.

הסבל אינו מוגבל לאיומים ביטחוניים, אלא מתרחב וכולל הרס המרכיבים הכלכליים של משפחות אלו, התלויות בעיקר בגידול בעלי חיים. האזור תיעד אובדן של כ-1500 ראשי צאן בשנה שעברה, מתוכם 400 ראשי צאן השייכים למשפחת זאיד בלבד, מבלי שמשפחות אלו קיבלו פיצויים כלשהם שיאפשרו להן לעמוד מול מדיניות העוני הננקטת נגדן.

במציאות מרה זו, כפר אל-עוסג והאזורים הסמוכים לו חסרים את השירותים הבסיסיים ביותר ואת התשתיות ההכרחיות לחיים אנושיים. המשפחות סובלות מהיעדר מרכזים רפואיים, רשתות מים וחשמל, מה שהופך את החיים באזורים אלו לאתגר יומיומי, במיוחד במקרי חירום רפואיים שעלולים להוביל למוות עקב המרחק מבית החולים הקרוב ביותר.

החינוך מהווה נטל נוסף על כתפי המשפחות העקורות, כאשר הילדים נאלצים ללכת מרחק של עד 12 קילומטרים הלוך ושוב כדי להגיע לבתי הספר שלהם. במהלך מסע מפרך זה, התלמידים נתונים להתקפות חוזרות ונשנות מצד מתנחלים האורבים להם וזורקים עליהם אבנים, מה שגרם לילדים רבים לסרב ללכת לבית הספר מחשש לחייהם.

מקורות מקומיים מאשרים כי מה שמתרחש בבקעה הוא חלק ממדיניות רחבה יותר המונהגת על ידי שרים קיצוניים בממשלת הכיבוש, שמטרתה לשנות את המציאות הדמוגרפית בגדה המערבית. שיטות האלימות מגוונות בין תקיפה ישירה, הרס רכוש, מניעת רעייה, ועד לשימוש בטכנולוגיה מודרנית למעקב והפחדת קהילות בדואיות מבודדות.

על פי נתונים רשמיים שפורסמו על ידי הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות, חודש אפריל האחרון شهد הסלמה חמורה עם 1637 תקיפות שבוצעו על ידי כוחות הכיבוש והמתנחלים. הרשות הבהירה כי המתנחלים לבדם היו אחראים ל-540 תקיפות שכוונו ישירות לאזרחים ולרכושם באזורי החיכוך השונים, עם דגש מיוחד על קהילות בדואיות.

מאז תחילת התוקפנות האחרונה באוקטובר 2023, הואצו פעולות העקירה הכפויה וכללו יותר מ-79 קהילות בדואיות פלסטיניות בגדה המערבית. תקיפות אלו הובילו לעקירתם של למעלה מ-814 משפחות, הכוללות יותר מ-4700 אזרחים, שמצאו את עצמם ללא קורת גג או מקור פרנסה לאחר הרס קהילותיהם והשתלטות על אדמות המרעה שלהם.

עמידתם של הפלסטינים בבקעה נותרה תלויה במידת התמיכה והסיוע מצד הגורמים הרשמיים והזכויותיים כדי להתמודד עם מתקפת ההתנחלויות האכזרית הזו. ללא חיזוק מרכיבי הקיום ומתן הגנה בינלאומית, משפחות אלו יישארו טרף לתוכניות העקירה שאינן עוצרות בגבולות הגאוגרפיה, אלא רודפות אותן בכל פינה שבה הן מנסות להתיישב.

אילו ידענו שהגירוש הכפוי שעברנו יהיה משפיל עד כדי כך, היינו מתים במקומותינו במקום לעקור.

חומרת הסבל ההומניטרי ברצועת עזה מחריפה עם המשך משבר גז הבישול החמור, כאשר המחסור בהכנסת סיוע דוחף אלפי משפחות עקורות לאפשרויות פרימיטיביות ומסוכנות. מקורות דיווחו כי הכיבוש הישראלי ממשיך להפר את סעיפי הפרוטוקול ההומניטרי הנלווה להסכם הפסקת האש, מה שאילץ את התושבים לשרוף בד, פלסטיק ופסולת בתוך המחנות כדי להבטיח את ארוחותיהם היומיות.

בשכונת זיתון במזרח העיר עזה, מקורות בשטח אישרו כי רשויות הכיבוש נוקטות במדיניות של 'טפטוף' בהכנסת דלק וגז, תוך התעלמות מהצורך הדחוף של מיליוני העקורים. הגבלה מכוונת זו הפכה את תהליך הכנת המזון למסע מפרך ומסוכן מבחינה בריאותית וסביבתית, בהיעדר חלופות אנרגיה בטוחות.

התושבים ניסו לפנות לשימוש בעצים כחלופה לגז בישול, אך מחיריהם זינקו באופן מטורף והפכו אותם לבלתי נגישים עבור רוב המשפחות. מחיר קילוגרם אחד של עץ עלה על 3 דולרים, סכום עתק עבור משפחות שאיבדו את כל מקורות הכנסתן מאז פרוץ המלחמה המתמשכת ברצועה.

תהליך חיפוש העצים הפך להרפתקה שעלולה לעלות בחיי אזרחים, כאשר חלקם נאלצים ללכת לאזורי הגבול המזרחיים הסמוכים לבסיסי צבא הכיבוש. ניסיונות אלו מתרחשים תחת טיסה אינטנסיבית של כלי טיס בלתי מאוישים ואיומים ישירים בירי, מה שהופך את השגת דלק בישול למחיר שעלול להיגבות מדמם של העקורים.

דיווחים מהשטח תיעדו מראות קשים של משפחות המדליקות אש באמצעות ניילון ושאריות שטיחים כדי להכין אוכל, למרות העשן הסמיך והריחות הרעילים הנפלטים. עשן זה גורם לנזקים בריאותיים חמורים, במיוחד לקשישים ולילדים הסובלים ממילא מתנאי חיים טרגיים בתוך האוהלים הרעועים.

העקור 'אבו בילאל' מספר על צד אחד של הטרגדיה הזו, ומציין שמשפחתו לא קיבלה את חלקה בגז בישול במשך כחודשיים רצופים. הוא הסביר שהוא נאלץ לחפש מדי יום שאריות פלסטיק וניילון, והדגיש כי עלות הכנת ארוחה אחת באמצעות עץ עלולה להגיע ל-13 דולרים, סכום העולה על יכולתו הכלכלית האפסית.

מצדה, אחת העקורות ציינה שהיא מבלה שעות ארוכות מול האש הבוערת בחומרים פלסטיים כדי לספק מזון למשפחתה הגדולה. היא ציינה כי המשפחות החלו להבחין בין סוגי הפסולת הנשרפת על בסיס צפיפות העשן שלהם והשפעתם על מערכת הנשימה, בניסיון נואש להפחית את הנזקים הבריאותיים לילדיהם.

מקורות רפואיים הזהירו מפני ההשלכות הקטסטרופליות של שאיפת עשן רעיל זה הנפלט משריפת חומרים כימיים ובד בתוך ריכוזי אוכלוסייה. אזהרה זו מגיעה בתקופה שבה מערכת הבריאות סובלת מקריסה כמעט מוחלטת וממחסור חמור בתרופות הדרושות לטיפול במחלות נשימה כרוניות שהחלו להתפשט.

למרות שעברו יותר משישה חודשים מאז הכרזת הפסקת האש, המציאות בשטח מצביעה על המשך המצור ההדוק וההפצצות המקוטעות. ישראל ממשיכה למנוע הכנסת כמויות מספיקות של חומרים בסיסיים ובתים טרומיים, מה שמחמיר את מצב ההשמדה הקיומית שאיתו מתמודדים תושבי רצועת עזה מדי יום.

אנחנו הולכים בתור לחפש חתיכת עץ או קצת ניילון כדי להסתדר, והכנת ארוחה אחת עולה לנו סכומים העולים על יכולתנו.

דרום לבנון הייתה עדה היום (שישי) להסלמה מסוכנת בשטח, כאשר תקיפות אוויריות ישראליות הביאו למותם ולפציעתם של מספר אנשים ביישובים שונים. משרד הבריאות הלבנוני הודיע על מותם של ארבעה אזרחים, ביניהם שתי נשים, כתוצאה מפגיעה בעיירה טורה שבמחוז צור, במניין ראשוני שצפוי לעלות עם המשך פעולות החילוץ.

מקורות רפואיים הבהירו כי התקיפה בטורה הותירה גם שמונה פצועים, מצבם של חלקם הוגדר בינוני, בעוד שצוותי ההגנה האזרחית והסוכנות הלאומית למידע ממשיכים לעקוב אחר פעולות פינוי ההריסות. צוותי החילוץ עושים מאמצים קדחתניים לחפש נערה נעדרת שמאמינים כי היא עדיין מתחת להריסות אחד הבתים שנהרסו כתוצאה מההפצצה העזה.

בהקשר קשור, כטב"ם ישראלי תקף אופנוע בעיירה חומיין אל-תחתא, מה שהוביל לפציעות נוספות ולהרס במקום. התקפות אלו מגיעות בזמן שצבא הכיבוש הרחיב את מעגל יעדיו לכלול אזורים מאוכלסים בעומק דרום לבנון.

מצדו, צבא הכיבוש הישראלי פרסם אזהרות דחופות לתושבי שבעה כפרים ועיירות בדרום בדבר הצורך בפינוי מיידי, מה שעורר מצב של עקירה וציפייה בקרב אזרחים. זה התרחש במקביל למות אחד מחברי ההגנה האזרחית הלבנונית בעקבות תקיפה שפגעה באזור שבין העיירות רשיה וכפר שובא.

בגזרה המקבילה, דיווחו כלי תקשורת על שיגור מטח רקטות משטח לבנון לעבר יישובים ועיירות בצפון ישראל. הדיווחים אישרו כי מערכות ההגנה האווירית יירטו לפחות רקטה אחת מתוך שלוש רקטות שנפלו בשטחים פתוחים, מה שהוביל להפעלת צפירות אזעקה.

חיזבאללה הודיע בהודעות עוקבות על ביצוע סדרת פעולות צבאיות איכותיות נגד ריכוזי ורכבי צבא הכיבוש לאורך הגבול. פעולות אלו כללו תקיפת טנק מסוג 'מרכבה' בטיל מונחה בפאתי העיירה דיר סיריאן, כאשר הארגון אישר פגיעה ישירה שהובילה להרס חלקים ממנו.

חיזבאללה השתמש גם בכטב"מים מתאבדים כדי לתקוף דחפור צבאי ישראלי בעיירה אל-ביאדה, בנוסף להפצצת ריכוזי חיילים בפגזי ארטילריה. הארגון ציין כי פעולות אלו מגיעות במסגרת תגובה לתקיפות המתמשכות הפוגעות בכפרים הדרומיים ובבתים הבטוחים.

צבא ישראל, מצדו, הודה בפציעת שני חיילים במהלך העימותים בשטח, וציין כי מצבו של אחד מהם קשה כתוצאה מפיצוץ כטב"ם באחת מעיירות הגבול. הפצועים הועברו לבתי חולים לקבלת טיפול, על רקע המתיחות הביטחונית הגבוהה המתמשכת בחזית הצפונית.

מטוסי קרב ישראליים פתחו בסדרת תקיפות עזות שפגעו בעיירה אל-מנסורי מדרום לצור, ואחריהן מכות עוקבות על העיירה יחמר א-שקיף. ההפצצה האווירית לוותה בהפגזה ארטילרית אינטנסיבית שפגעה בנתיב הנהר לכיוון העיירה א-טייבה, וגרמה לנזקים חומריים כבדים לרכוש ולשטחים חקלאיים.

במחוז מרג'עיון, צוותי הצלב האדום הלבנוני הצליחו למצוא את גופותיהם של שני צעירים שנעלמו אתמול לאחר תקיפות שפגעו בעיירה בלאט. מקורות אישרו כי שני הצעירים נהרגו כתוצאה מההפצצה הישירה, ובכך עלה מספר קורבנות התוקפנות המתמשכת במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות.

דיווחים מהשטח מצביעים על כך שהתקיפות עברו ממחוז נבטיה והתרכזו במחוז צור וסביבתו, עם פגיעה בעיירות ג'מיג'מה, ת'אלקה ודיר אנטאר. תנועות צבאיות ישראליות אלו משקפות כוונה להרחיב את היקף הפעולות למרות הדיבורים על הבנות הפסקת אש קיימות, מה שמציב את האזור על סף התפרצות.

המצב בדרום לבנון נותר פתוח לכל האפשרויות, כאשר שורר שקט זהיר המלווה בקולות פיצוצים וטיסות אינטנסיביות. השעות הקרובות יקבעו את מסלול ההסלמה בשטח על רקע התעקשות הצדדים לבסס משוואות הרתעה הדדיות משני צידי הגבול.

תקיפת האויב הישראלי על העיירה טורה שבמחוז צור הביאה במניין ראשוני ל-4 הרוגים, ביניהם שתי נשים, ו-8 פצועים.

מגזין 'פוריין פוליסי' אישר בניתוח מעמיק כי הסכמי אברהם, שקודמו כפתח לשלום אזורי כולל, הובילו למעשה לתוצאות הפוכות לחלוטין. המגזין הבהיר כי הסכמים אלו תרמו להרחבת שיתוף הפעולה הצבאי והביטחוני בין הכיבוש הישראלי למדינות המפרץ, מה שהכניס את האזור לשלב חדש של סכסוכים ומתיחות גוברת.

הכותבים מתיו דוס וזורי לינצקי ציינו כי התפיסה שהציג דונלד טראמפ בשנת 2020 לגבי 'מזרח תיכון חדש' לא התממשה. במקום יציבות, הסכמים אלו סיפקו כיסוי פוליטי למדיניות ישראלית קשוחה יותר, ותרמו לדחיקת הסוגיה הפלסטינית לשוליים באופן חסר תקדים בסדר היום האזורי והבינלאומי.

הניתוח ציין כי הגישה שאומצה על ידי ההסכמים התבססה על הרעיון של 'שלום מבחוץ פנימה', באמצעות דחיפת מדינות ערב לנורמליזציה תחילה. עם זאת, העובדות הוכיחו כי אסטרטגיה זו עודדה את הכיבוש להסלים את תוקפנותו בעזה ולהרחיב את ההתנחלויות בגדה המערבית ללא הרתעה אמיתית מצד שותפיו החדשים.

במישור הצבאי, המגזין חשף כי מכירות הנשק הישראלי למדינות שחתמו על ההסכמים רשמו קפיצות אדירות, והגיעו לשני מיליארד דולר עד שנת 2024. שיתוף פעולה זה כלל מערכות הגנה אווירית מתקדמות, טכנולוגיות אבטחת סייבר ומל"טים, מה שהפך את הברית ממסגרת דיפלומטית לגוש צבאי ברור.

הדו"ח ציין כי העברת ישראל לתחום האחריות של פיקוד המרכז האמריקאי (CENTCOM) הייתה צעד אסטרטגי מכריע לשילובה הצבאי עם מדינות האזור. שינוי זה אפשר הקמת רשת הגנה טילים ומודיעין מאוחדת, שמטרתה העיקרית היא להתמודד עם ההשפעה האיראנית, אך יחד עם זאת הגבירה את הסבירות לעימות ישיר.

בנוגע לסוגיה הפלסטינית, המגזין תיעד הידרדרות חמורה במצב בשטח, כאשר התקפות המתנחלים עלו ב-123% בתוך שנתיים ממועד חתימת ההסכמים. מקורות אישרו כי הכיבוש השתמש בנורמליזציה ככלי לבידוד הפלסטינים ולהחלשת העמדה הערבית המסורתית הדורשת פתרון צודק ומקיף לפני כל התקרבות.

הניתוח התייחס גם לירידה בתמיכה הכספית הערבית במוסדות הפלסטיניים, כאשר איחוד האמירויות הערביות קיצצה באופן חד את תרומתה לאונר"א והגיעה למיליון דולר בלבד בשנת 2020. מגמה זו שיקפה רצון להתאים את המדיניות האזורית לחזון ממשל טראמפ שחתר לייבש את מקורות התמיכה בפליטים הפלסטינים.

המגזין הבהיר כי שיתוף הפעולה הצבאי הגיע לרמות חסרות תקדים באמצעות תמרונים ימיים ואוויריים משותפים בין ישראל, איחוד האמירויות ובחריין. דיווחים הצביעו גם על הפעלת מרכזי מודיעין משותפים באזורים אסטרטגיים כמו האי סוקוטרה התימני, מה שמשקף את עומק החדירה הביטחונית הישראלית לאזור.

לפי 'פוריין פוליסי', מתקפת השבעה באוקטובר והמלחמה שלאחריה בעזה חשפו את שבריריות ההבטחות הביטחוניות של ההסכמים. למרות שהברית האזורית סייעה ביירוט חלק מהתקפות איראן, הדבר לא מנע מהאזור להידרדר לסף מלחמה אזורית כוללת המאיימת על היציבות העולמית.

הניתוח חשף כי מנהיגי ההתנגדות הפלסטינית, ובראשם יחיא סינוואר, ראו בהסכמי אברהם סכנה קיומית המאיימת על חיסול הסוגיה. החשש הגדול ביותר היה טמון באפשרות שמדינות ערביות גדולות נוספות יצטרפו למסלול הנורמליזציה, מה שעלול להוביל לבידוד מוחלט של הפלסטינים מעומקם הערבי.

ממשל ביידן, למרות זהירותו הראשונית, אימץ את ההסכמים מאוחר יותר וראה בהם מסגרת לוגיסטית המקלה על פעולות צבאיות נגד יריבים משותפים. מקורות אישרו כי וושינגטון תגמלה את המדינות המעורבות בעסקאות נשק ענקיות, כמו עסקת מטוסי ה'אף-35' לאיחוד האמירויות, כדי לחזק את מעורבותן במערכת הביטחונית החדשה.

המגזין סבר כי שש השנים האחרונות הוכיחו כי המזרח התיכון הפך פחות יציב ויותר חמוש ממה שהיה לפני שנת 2020. המלחמות המתמשכות בעזה ובלבנון, והמתיחות הישירה בין טהראן לתל אביב, מאשרות כי דילוג מעל זכויות הפלסטינים אינו יכול להוביל לשלום בר קיימא.

הניתוח הגיע למסקנה שישראל הצליחה לבסס את עצמה ככוח אזורי דומיננטי בזכות הסכמים אלו, אך הדבר בא על חשבון ביטחון שכנותיה. הוא הוסיף כי ההסתמכות על בריתות צבאיות במקום פתרונות פוליטיים שורשיים הפכה כל אופק לשלום אמיתי לבלתי מושג בנסיבות הנוכחיות.

לסיכום, 'פוריין פוליסי' הדגיש כי שיווק הסכמי אברהם ככלי לשגשוג היה רק כיסוי לסידורים ביטחוניים התקפיים. הוא אישר כי המשך ההתעלמות משורשי הסכסוך הפוליטי בפלסטין יהפוך את האזור לזירה פתוחה למלחמות התשה ארוכות טווח, הרחק מחלומות היציבות שהובטחו לעמים.

ההבטחות שהציעו הסכמי אברהם להפוך את חיי עמי האזור לשלווים ומשגשגים יותר הפכו למציאות דמיונית בלבד.

לאחרונה גברה תדירות האזהרות מפני משבר כלכלי מתקרב הפוקד את השווקים הישראליים, המכוון ישירות לענפי הטכנולוגיה והייצוא, הנחשבים לעמוד השדרה של הכלכלה. חששות אלו נובעים מהעלייה חסרת התקדים בערך השקל, שהגיע לשיא מול הדולר מזה למעלה משלושה עשורים, מה ששיבש את חישובי החברות הגדולות והמשקיעים.

על פי דיווחים כלכליים עבריים, השקל נסחר כיום ברמה של 2.9 מול הדולר האמריקאי, הערך הגבוה ביותר של המטבע המקומי מאז אוקטובר 1993. עלייה פתאומית זו מאיימת לערער את מנועי הצמיחה העיקריים, על רקע שתיקה ממשלתית מוחלטת ועיכוב של בנק ישראל בשימוש בכליו המוניטריים להתערבות בשוק המט"ח ולריסון המטבע.

הסכנה טמונה בכך שרוב חברות הטכנולוגיה והיצואנים בישראל משיגות את הכנסותיהן בדולר אמריקאי, בעוד שהן נאלצות לשלם משכורות, מיסים והוצאות תפעוליות בשקל. פער זה בשערי החליפין מוביל אוטומטית לעלייה בעלויות התפעוליות וללחץ על שולי הרווח, מה שמעמיד את החברות בפני אפשרויות קשות שעשויות לכלול צמצום כוח אדם או העברת פעילות.

הערכות התאחדות התעשיינים בישראל מצביעות על כך שהפסדי הייצוא עשויים לעלות על 31.5 מיליארד שקל, השווים לכ-10.9 מיליארד דולר, עד סוף השנה הנוכחית. כמו כן, צפויות השפעות שליליות להתפשט גם לקופת המדינה, עם הערכות לאובדן של כ-3 מיליארד שקל מהכנסות המיסים כתוצאה מירידה ברווחי החברות המייצאות.

הייצוא מהווה כ-40% מכלל הפעילות הכלכלית בישראל, מה שהופך כל טלטלה בענף זה למבשרת מיתון רחב יותר שעשוי להשפיע על כל חלקי המדינה. למרות נתונים מדאיגים אלה, הגורמים הרשמיים עדיין סומכים על גורמים גיאופוליטיים וזרימת הון שחיזקו את ערך המטבע המקומי יתר על המידה.

מצדו, הודה נגיד בנק ישראל, אמיר ירון, כי עליית ערך השקל ב-20% במהלך השנה האחרונה גרמה נזק ברור לרווחיות היצואנים. עם זאת, ירון סבר כי חוזק המטבע משקף אופטימיות בקרב המשקיעים לגבי הרגיעה האזורית וזרימת ההון, למרות הלחצים העצומים שהותירו שנות המלחמה הארוכות.

מנגד, מומחים ותעשיינים סבורים כי עוצמה מופרזת זו של המטבע הפכה לנטל המאיים על הגמישות הכלכלית שישראל התגאתה בה במשך שנים. עובדים בענף המחקר והפיתוח הזהירו כי המשך המצב הנוכחי ידחוף חברות טכנולוגיה להעביר בכפייה את מרכזי הפעילות שלהן מחוץ למדינה בחיפוש אחר סביבה פיננסית יציבה וכדאית יותר.

בנוגע לצעדים הנדרשים, קרא נשיא התאחדות התעשיינים, אברהם נובוגרוצקי, לבנק המרכזי לנקוט בצעדים מיידיים ונחרצים הכוללים הורדת ריבית. נובוגרוצקי הדגיש כי ישראל עומדת בפני סכנה של אובדן עליונותה הטכנולוגית שבנתה במשך עשורים, אם משרד האוצר לא יתערב בחבילת סיוע ותמריצים כלכליים דחופים.

בעדות מהשטח על עומק המשבר, חשפו אנשי עסקים ישראלים את כוונתם להעסיק עובדים מחוץ למדינה בשל העלייה הגדולה בעלות השכר הנקוב בשקל. המשקיע ליאד אגמון ציין כי החברות שבהן הוא משקיע כבר החלו להכין תוכניות מתקדמות להעברת פעילותן, ותיאר את חברות הייצוא התעשייתיות כעומדות על סף פשיטת רגל.

משקיפים מסכימים כי ענף ההייטק הוא הרגיש ביותר לתנודות אלו, לאור תלותו המוחלטת בשווקים העולמיים בגביית הכנסות. ובהיעדר גורם מנהיג ברור המנהל את המשבר הכלכלי, גוברים החששות מהגירה המונית של מוחות וחברות סטארט-אפ המהוות את קטר הצמיחה בתל אביב.

משבר זה מגיע בתקופה שבה הכלכלה הישראלית עדיין מתנדנדת תחת נטל ההפסדים הנובעים מהמלחמה המתמשכת ברצועת עזה. על פי דיווחים רשמיים, התוצר המקומי הגולמי איבד כ-8.6% במהלך השנים 2024 ו-2025, הפסד המוערך בכ-177 מיליארד שקל, המשקף את המחיר היקר של הפעולות הצבאיות.

למרות חתימת הסכם הפסקת אש באוקטובר 2025, ההפרות הישראליות המתמשכות הגבירו את אי הוודאות הכלכלית. תקיפות אלו גרמו למאות הרוגים ופצועים מאז חתימת ההסכם, מה שמשאיר את החזית הפנימית במצב כוננות תמידי המשפיע לרעה על אקלים ההשקעות ואמון השווקים העולמיים.

אנליסטים סבורים כי הטענות הרשמיות לגבי 'אופטימיות גיאופוליטית' כסיבה לחוזק השקל עשויות להיות רק כיסוי להתעלמות ממשבר מבני עמוק יותר. הירידה בערך הדולר מול המטבע המקומי משקפת גם זרימות כספים הקשורות לענף הטכנולוגיה, אך אלו זרימות שעשויות להתייבש במהירות אם חברות אלו יחליטו לעזוב לצמיתות.

הנוף הכלכלי בישראל עומד היום בצומת דרכים מסוכן, כאשר עוצמת המטבע מתנגשת עם קיימות הענפים היצרניים. ואם הממשלה ובנק ישראל לא יתערבו בצעדי תיקון יסודיים, 'העליונות הטכנולוגית' לכאורה עלולה להפוך לזיכרון מהעבר תחת נטל המספרים והמציאות המתוחה בשטח.

חוזק השקל מאיים על הגמישות הכלכלית, ועשוי לדחוף חברות טכנולוגיה ומחקר ופיתוח להעביר את פעילותן מחוץ לישראל.

קריאות פוליטיות עכשוויות של החברה הישראלית מצביעות על נטייה כללית לעבר זרמי הימין הציוני, ללא קשר לזהות המנצח בבחירות לכנסת הצפויות באוקטובר 2026. בין אם הקואליציה הנוכחית בראשות בנימין נתניהו תצליח לשמור על שלטונה ובין אם האופוזיציה בראשות נפתלי בנט תעלה לשלטון, המגמות האידיאולוגיות הכלליות נשארות מוגבלות למסגרת הימין הקיצוני.

במהלך שני העשורים האחרונים, החברה הישראלית הייתה עדה להיווצרות רוב ימני מוצק, כאשר ההערכות מצביעות על כך שכ-70% מהמתנחלים מאמצים עמדות ימניות ברורות. שינוי זה הוביל לירידת קרנו של הזרם השמאלי שהקים את הישות, והפך את המאבק האלקטורלי לתחרות בתוך המחנה הימני עצמו בין זרמים לאומיים ודתיים קיצוניים.

סקרי דעת הקהל האחרונים מראים עלייה בולטת של נפתלי בנט, הנחשב לחלופה לנתניהו הנושא את אותם רעיונות קיצוניים אך ללא תיקי שחיתות. סקר שפורסם במאי 2026 הראה כי מפלגתו של בנט מובילה עם 28 מנדטים, ועוקפת את הליכוד, מה שהופך אותו למועמד המועדף על חלק גדול מהציבור הישראלי המתנגד למדיניותו האישית של נתניהו.

בנט, שהחל את דרכו הפוליטית כמנהל לשכתו של נתניהו, משלב באישיותו לאומיות קיצונית וציונות דתית, מה שהופך אותו למקובל על בסיסי הציבור המחפשים מנהיגות נחושה. חזרתו לזירה באמצעות מפלגה חדשה ובריתות עם המרכז נועדה לאפס את קצב הפרויקט הציוני בדרכים מאורגנות יותר ופחות עוינות לקהילה הבינלאומית.

חומרת שינוי זה מתבטאת בקרב צעירי ישראל, כאשר הנתונים הראו כי 56% מהדור החדש שיצביע לראשונה מגדירים עצמם כימנים. מגמות אלו התחזקו לאחר אירועי השבעה באוקטובר, כאשר עלתה רמת הזיקה לדת ולמסורת היהודית, מה שמספק כיסוי עממי למדיניות יהוד והשללת זכויות פלסטיניות.

הלך הרוח הכללי בישראל נוטה באופן בוטה לפתרונות צבאיים אלימים, כאשר רוב מוחץ של 81% תמך בתקיפות צבאיות נגד איראן. למרות הרצון לתוקפנות, הסקרים מראים חולשה ביכולת לשאת בהשלכות ארוכות הטווח, שכן המתנחלים מעדיפים מלחמות בזק שאינן עולות על חודש אחד.

בנוגע לחזית הלבנונית, חשפו מקורות תקשורת אי שביעות רצון נרחבת בקרב הישראלים מתוצאות העימותים, כאשר 77% מתנגדים להפסקת המלחמה בלבנון. כ-88% מהציבור דורשים את חזרת כוחות הכיבוש לפעול בעומק לבנון, מה שמשקף רצון עממי להרחבת היקף הסכסוך האזורי.

ברצועת עזה, הגיעה מגמת הנקמה לרמות חסרות תקדים עם תמיכה של 77% מהישראלים במניעת כניסת סיוע הומניטרי. עמדה זו נועדה להשתמש בנשק הרעב ככלי לחץ צבאי לפירוק ההתנגדות מנשקה, מה שמבטא מנטליות פופוליסטית החורגת מהסטנדרטים המוסריים הבינלאומיים בטיפול באזרחים.

הנתונים מאשרים כי ההימור על שינוי הממשלה הישראלית כדי להגיע להסדר מדיני או להקמת מדינה פלסטינית הוא הימור כושל בצל הנתונים הנוכחיים. הימין והמרכז בישראל חולקים את היעדים האסטרטגיים שמטרתם סיפוח הגדה המערבית ויהוד ירושלים, עם הבדל קל בטקטיקות הננקטות להשגת זאת.

בנט ובעלי בריתו עשויים לנסות לשפר את תדמית הכיבוש כלפי חוץ ולהקל את הבידוד הבינלאומי שנגרם על ידי נתניהו, אך ללא מתן ויתורים מהותיים לפלסטינים. המדיניות העתידית תתמקד בהדרגתיות ביישום תוכניות הסיפוח וסגירת התיק הפלסטיני סופית, תוך ניסיון להחזיר את האמון במוסד הצבאי שתדמיתו התערערה לאחרונה.

השמאל הישראלי נמצא במצב של כמעט היעלמות מוחלטת, ואף מה שנותר ממנו החל לאמץ תזות ימניות כדי להבטיח הישרדות פוליטית בחברה קיצונית. מציאות זו מציבה אתגרים גדולים בפני הסוגיה הפלסטינית, שכן אין עוד שותף ישראלי המאמין במינימום של זכויות לאומיות לגיטימיות לעם הפלסטיני.

הסקרים הנוגעים לנורמליזציה אזורית מראים גם הקשחה, כאשר רק 28% מהישראלים תמכו בהסכם עם סעודיה הכולל הקמת מדינה פלסטינית. דחייה עממית זו משקפת אמונה מושרשת בקרב הציבור הציוני באפשרות להשיג אינטגרציה אזורית מבלי לשלם מחירים פוליטיים הקשורים לסיום הכיבוש.

המצב הפופוליסטי החולה שבו חיה החברה הישראלית אינו קשור רק לאישיותו של נתניהו ובריתותיו עם בן גביר וסמוטריץ', אלא הוא מושרש בתודעה הקולקטיבית. מנטליות זו רואה בכוח צבאי ובאכזריות את הדרך היחידה להבטיח הישרדות, ודוחה כל מסלול המוביל ליציבות אמיתית המבוססת על צדק.

לסיכום, הזירה הפוליטית הישראלית נעה מהימין לימין הקיצוני יותר, מה שמבשר על שלב עתידי של הסלמה מתמשכת. היעדר כל אופק להסדר מחייב את הצד הפלסטיני והאזורי לקרוא מחדש את השינויים הפנימיים של הכיבוש, ולהתמודד עמו כישות המשלבת קיצוניות אידיאולוגית ותוקפנות צבאית מוחלטת.

הציבור הישראלי תומך בהרחבת מעגל התוקפנות מחוץ לפלסטין הכבושה, עם רוב גדול התומך בשימוש בנשק הרעב נגד תושבי רצועת עזה.

העיירה בית אמריין, הממוקמת צפונית לעיר שכם בגדה המערבית הכבושה, מתמודדת עם הסלמה מסוכנת בתקיפות המתנחלים, מה שהוביל לשינוי פני חיי היומיום של התושבים. דאגה ופחד שולטים בנוף הכללי, כאשר המתנחלים כופים מציאות ביטחונית חונקת שמטרתה לבודד את הכפרים הפלסטיניים ולהצר את צעדיהם של התושבים.

בלב הסבל הזה, עומד ביתו של האזרח סאדק אל-פקיה כדוגמה לשינוי האכזרי שהוטל על ידי הכיבוש ומתנחליו, שכן קירות הבתים אינם מספקים עוד ביטחון טבעי אלא הפכו לקווי הגנה ראשונים. אל-פקיה הסביר בהצהרות למקורות עיתונאיים כי ביתו הפך דומה לכלא גדול כתוצאה מצעדי הביצור המחמירים שנאלץ לנקוט כדי להגן על משפחתו מפני פריצות לילה חוזרות ונשנות.

במישור הכלכלי, היקף הנזק בולט בעדותו של הרועה חמזה אל-פקיה שאיבד את מקור פרנסתו היחיד לאחר התקפה שביצעו מתנחלים על דירתו. אל-פקיה אישר כי ההתקפה הביאה לשוד 35 ראשי צאן, מה שהותיר אותו ללא הכנסה לפרנס את ילדיו בתנאי חיים שהולכים ונעשים קשים מיום ליום.

דיווחים מקומיים מצביעים על כך שהאיומים המתמשכים הפכו את פעולת הרעייה בהרים הסובבים לסיכון בלתי מחושב, מה שהוביל לשיתוק מוחלט בענף בעלי החיים באזור. מציאות זו דחפה חקלאים רבים לנטוש בכוח את מקצועותיהם ההיסטוריים מחשש לחייהם מפני תקיפות מתנחלים חמושים.

בהקשר של התרחבות גיאוגרפית, השתלטו המתנחלים על שטחים אסטרטגיים המקשרים בין מספר כפרים צפונית לשכם, שם הקימו מאחז התנחלות רועית חדש. צעד זה הוביל למניעת גישתם של פלסטינים ליותר מ-1500 דונם של אדמות ששימשו היסטורית כשטחי מרעה ושטחים חקלאיים חיוניים.

משקיפים רואים כי התפשטות התנחלותית זו אינה מכוונת רק להחרמת אדמות, אלא שואפת לשרטט מחדש את המפה הדמוגרפית באמצעות יצירת התיישבויות פלסטיניות מבודדות ומכותרות. מדיניות זו מלווה בהקמת רשת של מחסומים ושערים צבאיים המבתרים את הכפרים והופכים את תנועת האזרחים בין עיירותיהם לעניין מורכב ביותר.

עם התפשטות מאחזים אלה לכיוון מורדות ההרים ועד לאזור ג'בל ביאזיד, מוצאים עצמם הפלסטינים במאבק יומיומי על הישרדותם ועל אחיזתם במה שנותר מאדמתם. התמונה בצפון הגדה המערבית נותרת סיכום של מדיניות רחבה יותר שמטרתה לכפות שליטה הדרגתית ולהפוך את הכפרים למובלעות מכותרות בתוך סביבה התנחלותית המתרחבת ללא הפסקה.

ביתי היום דומה יותר לכלא גדול לאחר שנאלצתי לבצר אותו לחלוטין מחשש להתקפות מתנחלים אפשריות.

צי העמידה העולמי הודיע ביום ראשון כי הפעיל הספרדי ממוצא פלסטיני, סייף אבו כושכ, עבר עינויים שיטתיים ואכזריים על ידי כוחות צבא הכיבוש הישראלי. הצי הבהיר כי אבו כושכ היה בין החטופים שסירותיהם נתפסו במים בינלאומיים בזמן שניסו להגיע לרצועת עזה הנצורה.

מקורות זכויות אדם דיווחו כי צבא הכיבוש תפס ביום חמישי האחרון יותר מ-20 סירות שנשאו כ-175 פעילים בינלאומיים, בפעולת פיראטיות שהתרחשה במים בינלאומיים. הפעילים נלקחו בכוח לחקירה ולמשפט, בצעד שנחשב על ידי משקיפים כהפרה בוטה של החוק הימי והבינלאומי.

בהתפתחות משפטית, בית משפט של הכיבוש האריך את מעצרם של הפעילים סייף אבו כושכ והברזילאי טיאגו אבילה ביומיים נוספים, לבקשת שירותי הביטחון. החלטה זו התקבלה למרות קריאות בינלאומיות לשחרורם המיידי, במיוחד לאחר חשיפת תנאי מעצרם הטרגיים.

צי העמידה ציין בהצהרה רשמית כי פעולת היירוט הבלתי חוקית התרחשה במרחק של פחות מ-80 מייל ימי ממערב לאי כרתים היווני. ההצהרה אישרה כי הכוחות הישראליים חטפו 175 אזרחים מ-21 סירות שונות, והעבירו אותם לספינות צבאיות של חיל הים שלהם.

העדויות שנאספו על ידי הצי ציינו כי הפעילים החטופים הועברו לספינה הישראלית בשם 'נחשון', שם עברו סדרת תקיפות פיזיות ומילוליות. משתתפים ששוחררו מאוחר יותר אישרו כי סייף אבו כושכ עבר עינויים אכזריים בזמן שהיה על סיפון הספינה הצבאית.

עדי ראייה העבירו פרטים מזעזעים על צרחותיו של אבו כושכ שהדהדו ברחבי הספינה, כאשר כוחות הכיבוש הפרידו אותו בכוונה משאר חבריו כדי לענות אותו. הצי תיאר מעשים אלה כהסלמה חמורה ופשע מלחמה נוסף המתווסף לרשימת ההפרות הישראליות המתמשכות.

הצי חשף כי פעולת היירוט האלימה גרמה לפציעתם של 36 פעילים בינלאומיים בפציעות שונות, מה שהצריך את העברתם לבתי חולים מיד עם הגעתם לנמל איראפטרה היווני. מקורות רפואיים לא חשפו את אופי הפציעות המדויק, אך תיארו אותן כתוצאה משימוש בכוח מופרז.

צי העמידה מתח ביקורת על כישלון ההתערבויות המשפטיות והשיפוטיות במניעת העברת אזרחים בכוח מהמים הסמוכים ליוון למרכזי חקירה ישראליים. הוא ראה באירוע זה הרחבה של מדיניות המצור הבלתי צודק המוטל על רצועת עזה מזה שנים רבות.

ההצהרה הדגישה כי הכוחות המפעילים מדיניות הרעבה נגד תושבי עזה הם אותם כוחות שעינו את הפעילים הבינלאומיים שניסו להגיש סיוע הומניטרי. היא קראה לקהילה הבינלאומית ולממשלות אירופה לנקוט עמדה תקיפה כלפי תקיפות אלה ולדרוש את שחרורם המיידי של העצורים.

הצי גם דרש לפתוח בחקירה בינלאומית על תפקיד הרשויות היווניות שאפשרו את יציאת הספינה הישראלית הנושאת את החטופים ממימיה הטריטוריאליים. הוא הדגיש את הצורך להטיל אחריות על הכיבוש על הפרותיו של החוק הבינלאומי, כולל תקיפות על אזרחים במים בינלאומיים.

מצדו, מרכז 'עדאלה' לזכויות אדם דרש מרשויות הכיבוש לחשוף באופן מיידי את מקום הימצאם של אבו כושכ ואבילה, תוך הדגשה כי העברתם לשטחים הישראליים נעשתה באופן בלתי חוקי. המרכז תיאר פעולה זו כ'חטיפת אזרחים זרים' ממים בינלאומיים שאינם כפופים לריבונות הכיבוש.

משרד החוץ של הכיבוש אישר את מעצרם של הפעילים הנזכרים והעברתם לחקירה, בעוד ששחרר את שאר המשתתפים בצי ביום שישי האחרון. אירוע זה מתרחש על רקע המשך מלחמת ההשמדה שמנהל הכיבוש ברצועת עזה מאז אוקטובר 2023.

רצועת עזה סובלת ממצור חונק מאז 2007, שהוביל להרס התשתיות והפך את חיי מיליוני בני אדם לגיהנום מתמשך. המלחמה האחרונה גרמה לעקירתם של כ-1.5 מיליון פלסטינים ולמותם ופציעתם של מאות אלפים, על רקע שתיקה בינלאומית כלפי אסון הומניטרי זה.

צי העמידה סיים את הצהרתו בהדגשה כי תקיפות אלה לא ירתיעו את הפעילים הבינלאומיים מלהמשיך במאמציהם לשבור את המצור על עזה. הוא קרא לכל בני החורין בעולם להגביר את הלחץ על ממשלותיהם כדי לעצור את הפשעים הישראליים ולהבטיח את הגנתם של הפעילים ההומניטריים.

עדויות מזעזעות העבירו את צרחותיו של אבו כושכ שהדהדו ברחבי הספינה הצבאית בזמן שעבר עינויים שיטתיים לאחר שהופרד משאר הפעילים.

וושינגטון – סעיד עריקת – 3/5/2026

ניתוח חדשותי

בעוד העולם חוגג ב-3 במאי את יום העיתונות העולמי, עזה והגדה המערבית הציגו שוב את ההוכחה הטרגית ביותר לפער ההולך וגדל בין הסיסמאות הבינלאומיות למציאות בשטח. בזמן שמוסדות מערביים מדברים על הגנה על עיתונאים, חופש ביטוי וזכות הציבור לדעת, ישראל ממשיכה במלחמתה הפתוחה נגד העיתונות הפלסטינית, באמצעות הרג ישיר, התקפות שיטתיות, מעצרים והרס מוסדות תקשורת, בניסיון ברור להשתיק את הנרטיב הפלסטיני ולמנוע העברת תמונות ההרס וההשמדה לעולם.

נתונים שפרסמה הוועדה להגנת עיתונאים מצביעים על כך שהמלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 הפכה לתקופה הקטלנית ביותר עבור עיתונאים בהיסטוריה המודרנית. עד סוף אפריל 2026, נהרגו יותר מ-260 עיתונאים ועובדי תקשורת בעזה, לבנון ובאזורים הסמוכים, ביניהם יותר מ-200 עיתונאים פלסטינים ברצועת עזה לבדה. מספרים אלה אינם מייצגים רק סטטיסטיקות מקצועיות, אלא חושפים את הפיכת העיתונות עצמה למטרה צבאית ישירה באחת המלחמות המתועדות ביותר בעידן הדיגיטלי.

העיתונאים הפלסטינים, שמצאו את עצמם בלב הרעב, ההפצצות והקריסה המוחלטת של התשתיות, לא היו רק מעבירי אירועים, אלא הפכו לעדים חיים למלחמת השמדה המבוצעת מול עדשות המצלמות. רבים מהם נהרגו בתוך בתיהם עם משפחותיהם, ואחרים הותקפו במהלך סיקור שטח או בזמן שהותם באוהלי עבודה ליד בתי חולים ומרכזי עקורים, בדפוס חוזר ונשנה שגרם לארגוני זכויות אדם לדבר על אינדיקציות ברורות להתקפה מכוונת.

בלבנון, התפשטו התקיפות לעיתונאים שסיקרו את העימותים בגבול, כאשר ההערכות נעו בין 11 ל-27 עיתונאים שנהרגו מאז תחילת המלחמה, ביניהם כתבת העיתון אל-אח'באר, אמל ח'ליל, שנהרגה באפריל 2026 בעקבות תקיפה חוצת גבולות, באירוע שעורר זעם רחב בחוגי התקשורת הלבנוניים.

למרות התרחבות היקף הפשעים, ישראל עדיין נהנית מחסינות פוליטית ותקשורתית חסרת תקדים. על פי דוחות הוועדה להגנת עיתונאים, אף גורם ישראלי לא נשא באחריות להרג עיתונאים מאז תחילת המלחמה. חסינות זו נובעת לא רק מהכיסוי הפוליטי האמריקאי והמערבי, אלא גם מהביצועים התקשורתיים הבינלאומיים שהתייחסו להתקפות על עיתונאים פלסטינים כ"נזק אגבי", ולא כפשעים המחייבים גינוי ואחריות.

במראה המשקף את אכזריות האירוניה, יום העיתונות העולמי השנה לא עבר ללא תיעוד הפרות חדשות. בשעות הבוקר המוקדמות, כוחות הכיבוש פרצו לביתה של העיתונאית איסלאם עמארנה במחנה הפליטים דהיישה מדרום לבית לחם, ועצרו אותה לאחר פשיטה אלימה, והיא הצטרפה לעשרות עיתונאים פלסטינים עצורים בבתי הכלא הישראליים. בעזה, נפצעו העיתונאים איסלאם מנסור ומוחסן אל-עזאזי מירי כוחות הכיבוש בזמן שהותם באוהל העבודה בתוך בית החולים שהידי אל-אקצא בדיר אל-בלח.

מצידו, הצהיר יו"ר איגוד העיתונאים הפלסטינים, נאסר אבו בכר, כי הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים פועלת להכנת מסמך משפטי להגשה לאו"ם, שיכלול מנגנון לרדיפת האחראים לפשעים שבוצעו נגד עיתונאים פלסטינים. מהלך זה משקף הבנה הולכת וגוברת בקרב מוסדות העיתונות הבינלאומיים כי מה שקורה חרג מזמן מגבולות "התקפה מקרית", והפך למדיניות שיטתית שמטרתה להשתיק סיקור עצמאי ולמנוע תיעוד פשעים.

שתיקה עולמית ומוסר סלקטיבי

אך הטרגדיה אינה טמונה רק בהיקף ההרג, אלא באופי השתיקה העולמית סביבו. אילו נהרג מספר כזה של עיתונאים בכל מדינה אחרת שוושינגטון מסווגת כ"יריבה", הנושא היה הופך למסע בינלאומי פתוח, והיינו רואים ישיבות חירום, סנקציות ולחצים פוליטיים ותקשורתיים מתמשכים. אולם הדם הפלסטיני, גם כאשר הוא דם של עיתונאי הנושא מצלמה ותג עיתונאי, אינו נראה מסוגל להניע את המצפון המערבי באותה מידה. כאן מתגלה הכפילות בצורתה הברורה ביותר, כאשר חופש העיתונות הופך לערך סלקטיבי הכפוף לחישובים פוליטיים ולא לעקרונות הומניטריים.

התקשורת האמריקאית... ההתעלמות המכוונת

ראוי לציין גם כי רבות מכלי התקשורת האמריקאיים הגדולים התייחסו להרג עיתונאים פלסטינים בקור רוח בולט, כאילו מדובר בפרט שולי במלחמה מורכבת, ולא באחד הפשעים החמורים ביותר נגד חופש התקשורת בעידן המודרני. לעיתים רחוקות מוזכרים שמות העיתונאים הפלסטינים ההרוגים בכותרות הראשיות, ולעיתים רחוקות מוקדשים להם תחקירים מעמיקים או סיפורים אנושיים הניתנים בדרך כלל לקורבנות אחרים. התעלמות זו אינה משקפת רק הטיה פוליטית, אלא חושפת את גבולות השיח הליברלי האמריקאי כשמדובר בישראל, כאשר ערכי חופש הביטוי וזכויות האדם הופכים לסיסמאות הניתנות להשעיה.

התקפת הנרטיב ולא רק הפרטים

מה שקורה בעזה אינו יכול להיות מובן כהתקפה על אנשים העובדים בתקשורת בלבד, אלא כהתקפה על הנרטיב הפלסטיני עצמו. ישראל מבינה שהתמונה שמצלם עיתונאי פלסטיני של ילד רעב או שכונה הרוסה מסוכנת לעיתים יותר מכל נשק. לכן, המלחמה על העיתונות נראית כחלק אורגני מהמלחמה הצבאית, שמטרתה למנוע תיעוד של רעב, עקירה והרג המוני. בעידן שבו התמונה מסוגלת לחשוף פשע תוך שניות, המצלמה הפלסטינית הפכה למטרה שיש להשתיק.

פלסטין... בית הספר לעיתונות תחת אש

למרות ההרג, המצור והרעב, העיתונאים הפלסטינים ממשיכים לעבוד בתנאים כמעט בלתי אפשריים. חלקם ישנים ברחובות או בתוך בתי חולים, ואחרים איבדו את משפחותיהם ובתיהם אך חזרו לשאת את המצלמה שעות לאחר קבורת יקיריהם. פלסטין הפכה היום לאחת הסביבות המסוכנות ביותר לעבודה עיתונאית בעולם, אך יחד עם זאת הפכה למודל יוצא דופן למשמעות העיתונות האמיתית: עיתונות שמשלמת את מחיר האמת בדם, ומתעקשת למרות זאת להמשיך.

ביום העיתונות העולמי, הסיסמאות הבינלאומיות אינן נראות מספיקות מול מראה זה. עזה אינה זקוקה להצהרות סולידריות קרות, אלא לאחריות אמיתית מצד אלה שהורגים עיתונאים ללא עונש. כי העולם שמאפשר להפוך עיתונאי למטרה לגיטימית, ועובר על כך בשתיקה, אינו מגן על חופש העיתונות, אלא משתתף בפועל בקבורתה.

תחושת תסכול גוברת בחוגים הישראליים כתוצאה מההכרה הגוברת כי חזית הצפון חזרה לנקודת ההתחלה שהייתה לפני מתקפת השבעה באוקטובר. משקיפים סבורים כי עוצמת האש שמפעיל צבא הכיבוש בדרום לבנון לא הצליחה לשנות את המציאות האסטרטגית, על רקע התעלמות ממשלתית ברורה מסבלם של העקורים מההתנחלויות הצפוניות.

מקורות מצביעים על כך שראש הממשלה בנימין נתניהו מצא בחזרתו של דונלד טראמפ ובתיק הגרעין האיראני את התירוץ המושלם להמשיך במדיניות ההכלה והתגובה המאופקת. למרות שחיזבאללה ממשיך לשגר טילים מדי יום ולתקוף את קו העימות, הממשלה מסרבת להסלמה כוללת בתירוץ של המתנה למהלכים בינלאומיים שעשויים להחליש את הארגון בעתיד.

ההיגיון שנתניהו מציג מבוסס על ההנחה שניצחון טראמפ על איראן, בין אם באמצעות מלחמה ובין אם באמצעות הסכם, יוביל בהכרח להחלשה דרסטית של חיזבאללה. עם זאת, מבקריו סבורים כי גישה זו משקפת חוסר רצון אמיתי לנקוט בצעדים דיפלומטיים או צבאיים מכריעים כדי לסיים את האיום הישיר על הגבול.

ניתוחים מאשרים כי תושבי הצפון ובעיותיהם אינם נכללים בסדרי העדיפויות הנוכחיים של נתניהו, מסקנה הנובעת מהמציאות של השנים האחרונות שבהן נרשמה הזנחה מצטברת. במקום לקבל החלטות אמיצות, נראה שההנהגה הפוליטית מעדיפה לחזור למדיניות התגובה החלשה שהוכיחה את כישלונה במתן ביטחון מתמשך למתיישבים.

במישור הפנים, בולט היעדר מנהיגות המסוגלת לקבל החלטות גורליות הרחק מתירוצים הקשורים ללחצים בינלאומיים או לתיקים אזוריים. נתניהו, המצטיין בקידום מה שהוא רואה כחשוב, לא גילה את אותה התלהבות כשזה הגיע להגנה על ההתנחלויות הצפוניות העומדות בפני איומים קיומיים יומיומיים.

דוחות חושפים כי תוכנית ההגנה על הצפון שאושרה בשנת 2018 עדיין עומדת במקומה ללא יישום ממשי בשטח. הזנחה ארוכת שנים זו מעלה שאלות גדולות לגבי רצינות הממשלה בהגנה על אזרחיה, במיוחד לאור העובדה שתושבי אזורים אלה בילו תקופות ארוכות במרכזי קליטה ללא אופק ברור לחזרה.

נתניהו התעלם באופן עקבי מדרישות תושבי הצפון, ובמיוחד ביישוב קריית שמונה, שבו אלפי תושבים נאלצו להתפנות בכפייה. למרות היותה מרכז אזורי חיוני לשירותים ולתעשייה, הממשלה לא הציבה תוכנית חירום אמיתית להצלתה או להחזרת החיים אליה עד כה.

מתיישבי קו העימות מרגישים שהם ננטשו לגורלם הלא נודע למרות ההבטחות החוזרות ונשנות לפירוק חיזבאללה מנשקו והסרת האיום מעבר לגדר. הבטחות אלה, שהושמעו על ידי נתניהו, שר הביטחון שלו וראש המטה, התפוגגו מול המציאות בשטח המכתיבה משוואות התנגשות חדשות שאינן משרתות את האינטרסים של הכיבוש.

מידע מצביע על כך שישראל נפלה שוב למלכודת המשוואות שחיזבאללה כפה בעבר, כאשר תגובה להפגזה היא בהפגזה דומה ללא השגת הרתעה אמיתית. נסיגה זו בשטח מחזקת את כוחו של הארגון ומעניקה לו מרחב תמרון גדול יותר וכפיית תנאיו בשטח.

בהקשר קשור, מקורות דיווחו כי לצבא הישראלי היה מידע מודיעיני שאפשר לחסל מנהיגים בולטים בחיזבאללה לפני הכרזת הפסקת האש האחרונה. אולם, ההנהגה הפוליטית סירבה לתת אור ירוק למבצע, מתוך מחויבות להבנות לא מוכרזות עם גורמים בינלאומיים, מה שהפך את ביירות למקלט בטוח למנהיגים אלה.

מדיניות ההכלה שנתניהו נוקט בה מזה שני עשורים תמיד מסתמכת על מציאת הצדקות לאי-נקיטת פעולה צבאית רחבה. בכל שלב, מופיע הסבר שונה המצדיק הימנעות מהתמודדות עם איומים המגיעים מהצפון, מה שהוביל בסופו של דבר לשחיקה חסרת תקדים של כוח ההרתעה הישראלי.

היה מצופה שנתניהו יבהיר לממשל האמריקאי כי האיום הישיר על הגבול אינו ניתן להשוואה לאיומים רחוקים המרוחקים אלפי קילומטרים. נוכחות חמושים ומנהרות התקפיות במרחק אפס מההתנחלויות דורשת פעולה מיידית שאינה סובלת דיחוי או מיקוחים פוליטיים.

המשך גישה זו יוביל בסופו של דבר את הכיבוש לאסון ביטחוני גדול, כאשר יכולות היריבים מתחזקות בהיעדר אסטרטגיה ישראלית ברורה. נסיגה מיעדים מוצהרים, כמו פירוק חיזבאללה מנשקו, שולחת מסרים של חולשה המעודדים גורמים אחרים להסלים את פעולותיהם.

לסיכום, תושבי הצפון נשארים הקורבן הגדול ביותר של מדיניות מהוססת זו, כאשר הם עומדים בפני עתיד מעורפל בהיעדר ביטחון. אם סדרי העדיפויות הממשלתיים לא ישתנו באופן דרסטי, החזרה להתנחלויות הנטושות תישאר בגדר חלום רחוק בהינתן האיומים הקיימים.

הצפון ותושביו אינם מעניינים את נתניהו, ואינם בראש סדר העדיפויות שלו, ויש לו דברים חשובים יותר מהם.

מנהיגת המפלגה השמרנית הבריטית, קימי באדנוך, עוררה גל של מחלוקת פוליטית בעקבות קריאתה המפורשת להטיל השעיה זמנית על הצעדות וההפגנות הפרו-פלסטיניות בממלכה המאוחדת. באדנוך טענה כי תנועות אלו אינן עוד רק ביטוי לדעה, אלא הפכו ללחץ יוצא דופן על הקהילות היהודיות ויוצרות סביבה טעונה במתח.

במהלך ראיון עם כלי תקשורת בריטיים, הגנה באדנוך על עמדתה המתנגדת להמשך הצעדות בצורתן הנוכחית, תוך שהיא מציינת אירועי אלימות והפחדה באזורים כמו 'היטון פארק' ו'גולדרס גרין'. היא הדגישה כי המדינה נדרשת להתערב כדי להגן על השלום האזרחי ולמנוע את מה שכינתה 'נורמליזציה של אלימות' נגד מיעוטים בחברה הבריטית.

מנהיגת השמרנים דחתה את ההשוואה בין הצעדות הפרו-פלסטיניות לבין תנועות המאורגנות על ידי הימין הקיצוני, כולל הצעדה הצפויה של הפעיל טומי רובינסון באמצע מאי הנוכחי. היא טענה כי הפגנות הקשורות לסוגיות בינלאומיות עולות לאוצר הציבורי סכומים עצומים, בנוסף לגרימת פילוגים חברתיים חריפים החורגים מגבולות הפעולה הפוליטית המסורתית.

באדנוך מתחה ביקורת חריפה על הסיסמאות שהונפו בהפגנות, ובמיוחד על ביטויים כמו 'גלובליזציה של האינתיפאדה' ו'מהנהר לים', ותיארה אותם כמילים בלתי מקובלות המלבות את הסכסוך. היא הוסיפה כי חזרה על צעדות אלו באותו זמן עם צעדות אחרות מגבירה את הסבירות להתנגשות ישירה ומפעילה לחץ עצום על כוחות הביטחון.

מנגד, דבריה של באדנוך זכו לביקורת רחבה ברשתות החברתיות, כאשר פעילים ופעילי זכויות אדם האשימו אותה בהטיה ברורה לטובת הכיבוש הישראלי ובניסיון לדכא את חופש הביטוי. המבקרים הדגישו כי הזכות להפגין מובטחת בחוק, וכי ניסיון לקשור סולידריות עם עזה לאלימות הוא ניסיון לעוות את התנועה העממית השלווה.

התפתחויות אלו מגיעות על רקע המשך התנועה העממית בבריטניה מאז תחילת מלחמת ההשמדה הישראלית על רצועת עזה באוקטובר 2023, שהביאה למותם של עשרות אלפי קורבנות. הערים הגדולות בבריטניה היו עדות למאות אירועי מחאה הדורשים הפסקת אש והפסקת ייצוא נשק לכיבוש, מה שהציב את הממשלה והאופוזיציה בפני אתגרים פוליטיים ומשפטיים מתמשכים.

יש משהו ספציפי שקורה בצעדות האלה ששונה מסוגי ההפגנות שראינו בעבר, והוא מוביל לנורמליזציה של אלימות נגד קבוצת מיעוט.

רצועת עזה נכנסת לשלב קריטי של אי-ודאות פוליטית ושטחית לאחר למעלה ממאתיים ימים מאז כניסתו לתוקף של הסכם הפסקת האש, כאשר האיומים הישראליים לחזור לאופציה צבאית כוללת מתגברים. התפתחויות אלו מגיעות בזמן שבו הצדדים מחליפים האשמות בנוגע לשיבוש סעיפי הרגיעה, על רקע הסלמה בתקיפות האוויריות ופעולות ההתנקשות השיטתיות שמבצע צבא הכיבוש.\n\nמשקיפים רואים באיום הישראלי לחדש את המלחמה לא רק תמרון פוליטי, אלא משקף אסטרטגיה שמטרתה להפוך את הנוכחות הצבאית הזמנית למציאות קבועה באמצעות מה שמכונה 'ביטחון' הרצועה. תוכנית זו כוללת בניית בסיסים צבאיים קבועים באזורים שבהם חדר הצבא, והפיכת קווי ההגנה לגבולות חדשים המבתרים שטחים נרחבים מאדמות הפלסטינים.\n\nנתוני השטח מצביעים על כך שרשויות הכיבוש הזיזו את מה שמכונה 'הקו הצהוב' בשיעור של עד 9% לעומק הרצועה, מה שהוביל לשליטה בפועל של הצבא על למעלה מ-60% משטחה הכולל של עזה. הרחבה גאוגרפית זו נועדה ליצור אזור חיץ שיבטיח לכיבוש חופש תנועה צבאי וימנע כל איומים עתידיים מצד פלגי ההתנגדות.\n\nבהקשר של החישובים הפוליטיים הפנימיים, בולטת שאיפתו של בנימין נתניהו לממש את הבטחות הבחירות שלו הקשורות לפירוק מוחלט של חמאס מנשקו, מה שהוא רואה כתנאי הכרחי להישארות בשלטון. מומחים רואים בשיבוש הגעת הוועדה הלאומית לניהול עזה מטרה לשמר את הריק המנהלי, מה שמצדיק את המשך הפעולות הצבאיות בתירוץ של היעדר שותף ביטחוני אמין.\n\nמצדה, וושינגטון מציבה את 'קשר פירוק הנשק' כמכשול עיקרי בפני כל התקדמות במסלול המדיני, כאשר מקורות מצביעים על כך שסירוב חמאס להתחייב להחלטת האו"ם 2803 משבש את תוכניות הייצוב הבינלאומיות. מקורות אלו מדגישים כי מדינות אזוריות ובינלאומיות מסרבות לשלוח כוחות שמירת שלום לפני הבטחת פירוק הפלגים מנשקם והבטחת תנועה חופשית לחלוטין של הכוחות.\n\nבמישור ההומניטרי, מקורות פלסטיניים מאשרים כי הכיבוש לא עמד באף אחת מההתחייבויות הקשורות להכנסת סיוע, כאשר היקף זרימת הסיוע עדיין נמוך בהרבה מהרמות המוסכמות. בעוד שההסכם קבע כניסת 600 משאיות ביום, בפועל לא מגיעות יותר מאלף משאיות בשבוע, מה שמחריף את המשבר ההומניטרי החמור שבו חיים התושבים.\n\nהכוחות הלאומיים הפלסטיניים מאשימים את הצד הישראלי בפגיעה ישירה בכוחות המשטרה והאזרחים כדי לסכל כל ניסיון להשגת יציבות פנימית. למרות שהפלגים מסרו התחייבויות כתובות למתווכים למסור את משימות השלטון לוועדה לאומית עצמאית, הווטו הישראלי עדיין מונע מוועדה זו למלא את תפקידיה בניהול ענייני הרצועה.\n\nעם חזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, הניתוחים חלוקים לגבי אופי האור הירוק שהוא עשוי להעניק לנתניהו, כאשר יש הרואים כי טראמפ עשוי להעדיף מסלולים דיפלומטיים אזוריים. אולם, הצהרותיו האחרונות שקראו להתמקד ב'מלחמה' במקום בנושאים שוליים, נחשבו על ידי אחדים כתמיכה מרומזת בהשלמת היעדים הצבאיים הישראליים בעזה.\n\nהערכות פוליטיות מצביעות על כך שתיק עזה נדחק למקום השני בסדר העדיפויות האמריקאי והישראלי לטובת התמקדות בתיק האיראני ובחזית הלבנונית. ירידה זו בסדר העדיפויות עשויה להעניק לישראל מרווח תמרון רחב יותר לשימוש בכוח צבאי ככלי לחץ מתמשך מבלי להיות נתונה ללחצים בינלאומיים אמיתיים להפסקת ההסלמה.\n\nאפשרות חידוש המלחמה נשארת קיימת בעוצמה אלא אם כן הקהילה הבינלאומית תתערב כדי לכפות מעבר אמיתי מההיגיון הביטחוני שמכתיב הכיבוש להיגיון פוליטי אזרחי. היעדר הרצון הבינלאומי לחייב את ישראל בסעיפי השלב הראשון של ההסכם פותח את הדלת לסיבוב חדש של סכסוך שעלול להיות קטלני יותר מקודמיו.\n\nיצוין כי המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023 הותירה הרס עצום שפגע בכ-90% מהתשתיות והמתקנים האזרחיים ברצועת עזה. הפעולות הצבאיות המתמשכות גרמו למותם של למעלה מ-72 אלף פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-172 אלף נוספים, באחד מהאסונות ההומניטריים הגדולים בעידן המודרני.\n\nבצל נתונים אלו, הרחוב הפלסטיני ממתין בזהירות לתוצאות המהלכים הדיפלומטיים בשבועות הקרובים, במיוחד עם תום המועדים שקבע הכיבוש למסירת הנשק. עזה נשארת 'זירה נשכחת' בתוך סכסוכים אזוריים גדולים, בהמתנה להחלטה פוליטית שתשים קץ לסבלם של מיליוני נצורים תחת עול האש והרעב.\n\nישראל זקוקה לראש ממשלה שמתמקד במלחמה ולא בעניינים טפלים.

הערכות ביטחוניות וניתוחים עיתונאיים עבריים הגיעו למסקנה כי סבב העימותים הצבאיים האחרון בדרום לבנון הסתיים בהטלת מגבלות מהותיות על תנועות צה"ל. המקורות הבהירו כי פעילות הכוחות הישראליים מוגבלת כעת לאזורים גיאוגרפיים ספציפיים, לעומת המשך ההתקפות שמבצע חיזבאללה בתוך אזורי העימות הישיר.

העיתון העברי "ישראל היום" דיווח כי התוצאות בשטח היו שונות מהציפיות הרשמיות בתל אביב, כאשר העימות העניק ליריבת ישראל שלושה הישגים אסטרטגיים שתוארו כ"מסוכנים". הערכות אלו מגיעות בתקופה שבה גוברת הדאגה הישראלית מפני סבב הסלמה כולל חדש בחזית הצפונית.

ההישג הראשון, על פי הניתוח העברי, הוא הצלחת טהראן לכפות הפסקת אש באמצעות הפעלת לחצים פוליטיים אינטנסיביים על הממשל האמריקאי. התערבות זו הובילה לסיום הפעולות הצבאיות הישראליות לפני השגת יעדיהן הסופיים, ובכך חיזקה את תפקידה של איראן כגורם מכריע בקביעת גורל המלחמה והשלום בזירה הלבנונית.

ההישג השני נוגע למגבלות השטח המחמירות שהוטלו על ידי ההסכם על תנועות צה"ל בעומק לבנון. הכוחות הישראליים איבדו את חופש הפעולה שהיה להם בעבר, והגישה שלהם לאזורים אסטרטגיים כמו הדאחייה הדרומית של ביירות הפכה לבלתי אפשרית ואסורה בהחלטה מדינית וצבאית.

המקורות ציינו כי ההישג השלישי והמשפיע ביותר הוא אילוצה של ישראל לקבל את מציאות ה"עימות המוגבל" בתוך אזור החיץ בדרום לבנון. מציאות זו אפשרה ללוחמי חיזבאללה לאמץ טקטיקות לוחמת גרילה, ולבצע התקפות איכותיות באמצעות כטב"מים מתפוצצים נגד ריכוזי הכוחות הישראליים המוצבים באזורי הגבול.

מנגד, צה"ל מוצא את עצמו כבול בכללי עימות המונעים ממנו לתקוף את מפקדות הפיקוד של הארגון בבירה ביירות. למרות שהפקודות המבצעיות ניתנות ממרכזי הפיקוד שם, ההבנות הנוכחיות הפכו את המרכזים הללו לאזורים מוגנים הרחק מאש חיל האוויר הישראלי.

הדיווחים הזהירו כי מצב זה הוביל ליצירת מצב של מלחמת התשה מתמשכת, שבה הכוחות הישראליים סופגים אבדות בנפש וברכוש כמעט מדי יום. חיזבאללה מנצל דפוס לחימה זה כדי לחזק את עמדות ההגנה שלו ולארגן מחדש את שורותיו הלוחמות, תוך ניצול הזמן שמספקים הלחצים הבינלאומיים להפסקת אש.

במישור המדיני, המקורות העבריים תיארו את התפיסות האמריקאיות והישראליות לגבי יכולתה של מדינת לבנון לפרק את חיזבאללה מנשקו כ"אשליות" חסרות בסיס. הם הדגישו כי היעדר הרצון המדיני והיכולת הצבאית בקרב הגורמים הלבנוניים הופך את הרעיון של פירוק הארגון מנשקו לבלתי אפשרי בנסיבות הנוכחיות.

הניתוח קבע כי ההצהרות התקשורתיות המתנגדות לארגון בתוך לבנון נותנות רושם מטעה לקהילה הבינלאומית ולמקבלי ההחלטות בתל אביב. העובדות בשטח מוכיחות כי הארגון עדיין דבק באופציה הצבאית שלו ובארסנל הטילים שלו, ללא כל אינדיקציות אמיתיות לנסיגה או קבלה של יציאה מהזירה.

העיתון הדגיש את הצורך של הממסד הצבאי הישראלי לבצע הערכה מקיפה מחדש של ביצועיו במהלך הסבב הקודם כדי להפיק לקחים. ההערכות מצביעות על כך שהעימות הבא עם חיזבאללה הוא רק עניין של זמן, וכי כניסה אליו עם אותם כלים נוכחיים עלולה להוביל לתוצאות הרסניות.

האנליסטים הישראלים הציעו שינוי מהותי באופי הפעולות הצבאיות העתידיות, כך שלא יוגבלו רק לתקיפת יעדים צבאיים ישירים. אלא יש להרחיב אותן כך שיכללו את המבנה הארגוני, המדיני והכלכלי של הארגון, כדי להבטיח ערעור יכולתו לעמוד ולהמשיך לנהל את המערכה.

הניתוח גם קרא להרחבת מעגל היעדים כך שיכלול את התשתיות של מדינת לבנון המספקות סביבה תומכת לפעילויות הצבאיות של הארגון. תומכי גישה זו רואים בלחץ על הסביבה הלבנונית את הדרך היחידה להעלות את מחיר המלחמה על הארגון ולאלץ אותו להציג ויתורים אמיתיים בשטח.

המקורות העבריים מתחו ביקורת על ההסתפקות בהקמת רצועת ביטחון מוגבלת בדרום, וטענו כי צעד זה לא סיפק הגנה מלאה ליישובים הצפוניים. הם הדגישו כי הניסיון לדחוף את אנשי הארגון צפונה היה יעיל באופן חלקי, אך לא הושלם באופן שיבטיח את ביטחון תושבי הצפון באופן מתמשך.

לסיכום, הדו"ח הזהיר כי המשך המצב הקיים יגרום לישראל להיכנס לכל עימות עתידי מעמדת חולשה אסטרטגית. בעוד חיזבאללה מנצל את השקט היחסי כדי לבנות מחדש את יכולותיו ולפתח את נשקו, החזית הפנימית הישראלית נשארת חשופה לאיומים גוברים ההופכים את הכרעת הסכסוך למורכבת ויקרה יותר.

המציאות הנוכחית יצרה מצב של מלחמת התשה מתמשכת, שבה הכוחות הישראליים סופגים אבדות כמעט מדי יום, בעוד חיזבאללה מנצל דפוס לחימה זה כדי לארגן מחדש את שורותיו.

ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, הודה באתגרים הגדולים העומדים בפני צבאו בניסיון לחסל את איום המל"טים (כטב"מים) שמשגר חיזבאללה מדרום לבנון. הצהרות אלו הגיעו בעקבות דיונים ביטחוניים אינטנסיביים שהובילו בכירים במערכת הביטחון, במהלכם נתניהו קיבל סקירה על ממצאי דו"ח ביטחוני שהזמין כדי להעריך את יעילות ההגנה האווירית מול נשק מתקדם זה.

מקורות תקשורת עבריים חשפו כי חיזבאללה שיגר כ-160 כטב"מים מאז תחילת ההסלמה, וציינו כי כ-90 מהם שייכים לדור חדש המבוסס על סיבים אופטיים להכוונה. סוג זה של כטב"מים מתאפיין בחסינות מלאה מפני מערכות שיבוש אלקטרוניות מסורתיות, מה שהופך את זיהויים ויירוטם למשימה כמעט בלתי אפשרית עבור מערכות ההגנה הנוכחיות.

הערכות ביטחוניות ישראליות מצביעות על כך שכטב"מים מתאבדים אלו אחראים לחלק הארי של האבדות בנפש וברכוש בקרב הכוחות המוצבים בגבול הצפון. הדיווחים מאשרים כי דיוקם של כלי נשק אלו והיעדר אמצעים טכנולוגיים יעילים לעצרם שיבשו באופן ניכר את החישובים המבצעיים של צה"ל בשבועות האחרונים.

מקורות דיווחו כי חיזבאללה מחזיק ביחידה מיוחדת הכוללת כ-100 מפעילי כטב"מים המוצבים באזורים שונים בדרום לבנון, מה שמעניק לארגון יכולת לבצע שיגורים יומיים וסדירים. פעולות אלו מכוונות בעיקר לעמדות צבאיות קדמיות, בנוסף לכמה יישובים ועיירות גבול החווים פעילות צבאית.

בימים האחרונים נרשמה הסלמה איכותית בשימוש בכטב"מים אלו, כאשר תועדו אירועי פיצוץ ביישובים 'שומרה' ו'משגב עם' שהובילו לפגיעות ישירות ולנזקים חומריים כבדים. אירועים אלו ממחישים את יכולתו של הארגון לחדור למרחב האווירי ולהגיע למטרות רגישות למרות הכוננות המרבית עליה מכריז צה"ל.

לגבי הטקטיקות הנהוגות, המקורות הסבירו כי לוחמי חיזבאללה נוקטים בשיטה כפולה המתחילה בשיגור כטב"ם לסיור ותצפית כדי לקבוע קואורדינטות בדיוק. לאחר אימות המטרה, משוגר הכטב"ם המתאבד הממולכד, המוכוון על בסיס נתונים מבצעיים ישירים, מה שמעלה את שיעור הפגיעה המושגת.

בניסיון לצמצם איום זה, ישראל החלה להכניס לשירות מכ"מים חדשים ומתקדמים, וצפוי כי טכנולוגיות אלו יתרמו להפחתת רמת הסיכון מבלי לחסלו לחלוטין. גורמי ביטחון מקווים כי מערכות אלו יסייעו בשיפור מהירות התגובה וההתרעה המוקדמת לפני הגעת הכטב"מים למטרותיהם.

כמו כן, מתבצעת כעת עבודה על בדיקת טכנולוגיות חדשניות הכוללות שימוש בכטב"מים מיירטים המצוידים ברשתות ייעודיות ללכידת כלי טיס קטנים באוויר. למרות ניסיונות אלו, דיווחים צבאיים מצביעים על כך שאמצעים אלו לא הוכיחו את יעילותם המלאה עד כה, במיוחד כאשר מתמודדים עם נחילים של כטב"מים סימולטניים.

החששות הישראליים מבוססים על ניסיונות קודמים בזירות לחימה בינלאומיות, שבהן מלחמות מודרניות הראו את הקושי לנטרל את איום הכטב"מים הזולים והטקטיים באמצעות מערכות הגנה יקרות. ההימור הישראלי נותר תלוי בפיתוח פתרונות טכנולוגיים מהירים לפני שהמצב המבצעי בגבול הצפון יחמיר עוד יותר.

נתניהו קיבל סקירה על ממצאים ראשוניים של דו"ח ביטחוני המאשר כי יירוט כטב"מים מתאבדים מתמודד עם אתגרים טכנולוגיים מורכבים שטרם נפתרו.

רצועת עזה עוברת סצנה טרגית החורגת מגבולות ההיגיון האנושי, כאשר המשבר אינו מוגבל למחסור במשאבים אלא מתרחב להיות ביטוי בוטה להיעדר מוסר פוליטי בינלאומי. ההרס השיטתי של תשתית המים ברצועה משקף רצון להפוך את האדמה לכלא ביולוגי חסר את המרכיבים הבסיסיים ביותר לחיים.

נתונים מהשטח מצביעים על הרס של כ-85% ממתקני המים ו-75% מרשתות ההפצה, מספרים המשקפים את היקף האסון שפקד את הרצועה. הפגיעה בכ-700 בארות מים מאז תחילת התוקפנות אינה רק צירוף מקרים צבאי, אלא מדיניות הרג מוצהרת המכוונת לעצם הקיום הפלסטיני.

לגימת מים בעזה הפכה מזכות מובנת מאליה לפעולת התנגדות יומיומית המתישה את כוחות האדם, במיוחד כאשר המחסור במים באזורים מסוימים מגיע ל-90%. פילוסופיה זו המבוססת על צימאון נועדה לשלול את אנושיותו של האדם ולשבור את רצונו באמצעות מניעת הזכויות הבסיסיות ביותר לקיום.

חלקו של משק בית ממוצע ירד ל-7 ליטרים בלבד ביום, נתון הנמוך בהרבה מהמינימום שנקבע על ידי ארגונים בינלאומיים לשמירה על החיים. ירידה חדה זו מציבה מאות אלפי משפחות בפני סכנת מוות מצמא או מחלות קטלניות כתוצאה ממחסור במים נקיים.

המוסדות הבינלאומיים עומדים היום כעדי ראייה לעצירת תחנות ההתפלה המרכזיות, ובראשן תחנת אל-חסן ותחנות ג'באליה, כתוצאה ממניעת כניסת דלק וחלקי חילוף נחוצים. שיתוק מכוון זה במתקנים חיוניים דוחף את האזור לשלב פוסט-מוסרי, שבו זכויות יסוד נשחטות למען מאזנים פוליטיים.

שיעור הזיהום במקורות המים הזמינים הגיע ל-97%, תוצאה ישירה של הפיכת עזה בכוונה לסביבה נגועה במחלות מעיים ועור. קריסת מערכת הביוב ועצירת ארבע מתוך חמש תחנות שאיבה החמירה את המשבר הבריאותי והסביבתי באופן חסר תקדים.

עצירת תחנות השאיבה מובילה לזרימה של כ-40 אלף מטרים מעוקבים של מים מזוהמים מדי יום למרחבי חיי האנשים ולרחובותיהם, מה שמבשר על אסון מגפתי. מציאות זו אינה גורל גיאוגרפי, אלא תוצאה של החלטות פוליטיות שמטרתן לייבש את מקורות החיים ולפרק את החברה מבפנים.

הפגיעה בעובדי מגזר המים, כפי שקרה לטכנאי יוניסף באפריל האחרון, מוכיחה שישנה התעקשות לחסל כל יכולת עמידה טכנית. הכוחות הדומיננטיים באמצעות אסטרטגיה זו מבקשים להוכיח כי הכנעה באמצעות מחסור היא הדרך הקצרה ביותר לשבור את המורל.

היהירות הצבאית מתבטאת ביירוט משלחות לשבירת המצור על המים, כפי שקרה עם המשימה הבינלאומית באביב 2026, מה שמציב את המערכת הבינלאומית בפני שאלות גדולות. חוסר היכולת להבטיח טיפת מים לעם נצור חושף את צביעות השיח הזכויותי העולמי שהקהילה הבינלאומית מתהדרת בו בפורומים שונים.

עזה הפכה היום למעבדה החושפת את הכפילות בסטנדרטים, כאשר מתברר שזכויות אדם ניתנות רק למי שנמצא במעגל הרצון האסטרטגי של המעצמות הגדולות. העימות האמיתי ברצועה הוא מאבק בין רצון לשחרור לבין מערכת המשתמשת במפתחות החיים ככלי להרג והכנעה.

ההחלטה להפוך את עזה למדבר אנושי היא החלטה מודעת שמטרתה להפוך את עלות השהייה על האדמה ליקרה יותר מיכולתם של בני האדם לשאת. המתכננים מהמרים שהרעב והצמא ידחפו את התושבים לבחירות ניהיליסטיות, תוך התעלמות מכך שלעמים שהוטבלו בדם יש תודעה איתנה.

הצמא בתודעה הפלסטינית הופך לדלק סמלי למהפכת תודעה המבינה שחירותה של עזה היא המבחן האמיתי למצפון העולם במאה העשרים ואחת. השבת הזכות למים נקיים אינה נפרדת מהמאבק להשבת המולדת והריבונות המלאה על האדמה והמשאבים.

לא ניתן לדבר על שחרור אמיתי תחת המגבלות הכובלות את רצון העם ומונעות ממנו לנהל את הגיאוגרפיה המימית שלו ולשלוט בגורלו. סוגיית המים בעזה היא סוגיה של ריבונות אבודה, והפעולה להשבתה היא חלק בלתי נפרד מהמאבק הלאומי הפלסטיני המתמשך.

לסיכום, עזה בצמאונה ובעוז רוחה נשארת עדה לעידן חסר צדק, אך יחד עם זאת היא יוצרת מודל ייחודי של עמידה אגדית. טיפת המים שהילד בעזה מחפש היום היא אותה טיפה שתרווה את עץ החירות בעתיד שאינו מקבל חלוקה או סחיטה.

הפיכת המים לנשק פוליטי וכלי לסחיטה משקפת את חוסר האונים של המערכת הבינלאומית הקיימת, כאשר חלקו של משק בית ממוצע ירד ל-7 ליטרים בלבד ביום.

העיר שכם הייתה עדה לטרגדיה אנושית קשה ביום ראשון בבוקר, כאשר כדורי צבא הכיבוש הישראלי התנקשו בחייו של הצעיר נאיף סמארו מול שער בית החולים הממשלתי רפידיה. סמארו לא היה סתם עובר אורח, אלא אב שחיכה בכיליון עיניים לשמוע את הבשורה המשמחת על לידת בנו הראשון, והפך את מסדרון בית החולים ממקום של חגיגת חיים לזירת אבל ופרידה.

בעוד אשתו של השהיד נאבקה בכאבי הלידה בחדרי הניתוח, נאיף עמד בחוץ ותכנן את עתידו של בנו העתידי ודמיין במוחו את רגעי החיבוק הראשונים. האב הצעיר לא ידע שכדורי הכיבוש היו קרובים אליו יותר מצעקת בנו המצופה, כאשר אש הכוחות הפולשים לעיר הפתיעה אותו וסיימה את חייו באותו רגע שבו החלו חיי בנו.

מקורות בשטח דיווחו כי כוחות הכיבוש ביצעו פלישה נרחבת למרכז העיר שכם, שכללה ירי חי אינטנסיבי, רימוני גז והלם לעבר אזרחים. תקיפות אלו הובילו למותו של סמארו ולפציעתם של כ-45 פלסטינים בדרגות פציעה שונות, בהסלמה חדשה המכוונת לאזרחים במרכזים חיוניים ובמתקנים רפואיים.

בתוך בית החולים רפידיה, האווירה הייתה טעונה בניגוד מוחלט שמתרחש רק בפלסטין; בעוד הצוות הרפואי הודיע על הצלחת הלידה ועל בואו של התינוק לעולם, עמיתיהם במחלקת המיון ניסו ללא הצלחה להציל את חיי אביו. התינוק נולד יתום ברגע הראשון, ומצא את עצמו מול עולם שאיבד את שיווי משקלו ואת אכזריות הכיבוש שאינו מבחין בין שמחה לכאב.

עשרות מתושבי שכם והסביבה התאספו בבית החולים במצב של הלם ותדהמה מיד עם היוודע דבר מותו של נאיף, כאשר הברכות על הלידה הפכו לתנחומים חמים למשפחתו האבלה. עדי ראייה תיארו את האירוע כפשע מושלם, המשקף את זלזול חיילי הכיבוש בחיי הפלסטינים גם ברגעים הקדושים והאנושיים ביותר.

השהיד נאיף סמארו, שהיה ידוע בקרב חבריו על התמדתו בחיים ואהבתו למשפחתו, הצטרף היום לרשימה ארוכה של חללי שכם שנהרגו מירי הכיבוש במהלך הפלישות החוזרות ונשנות. אירוע זה מותיר שאלות פתוחות לגבי גורלו של דור שנולד בתוך המוות, וגדל כדי לגלות שסיפורו האישי החל בחלל גדול שהותיר היעדרותו הכפויה של האב.

העיר שכם ממשיכה לשלם מחירים כבדים כתוצאה ממדיניות הכיבוש השיטתית, כאשר היעד אינו מוגבל למתנגדים אלא פוגע גם בחלומות הפשוטים של אזרחים רגילים. מותו של סמארו מאשר כי העמידה הפלסטינית מתגלמת בהמשך הקיום והלידה למרות ניסיונות ההתנקשות המתמשכים בשמחה ובתקווה בכל סמטה ורחוב.

בפלסטין, לידה אינה רק התחלה, אלא מבחן מוקדם למשמעות העמידה וקרב ארוך עם היעדרות וזיכרון.

כוחות הכיבוש הישראלי פשטו על העיר שכם בצפון הגדה המערבית הכבושה, מה שהוביל לעימותים אלימים שגרמו למותו של שהיד ולפציעת עשרות. מקורות רפואיים אישרו כי הצעיר נאיף פיראס זיאד סמארו, בן 26, נהרג לאחר שנפגע מקליע ישיר בראשו שנורה על ידי חיילי הכיבוש במהלך המבצע הצבאי המתמשך בשכונות העיר.

משרד הבריאות הבהיר כי הצוותים הרפואיים טיפלו בארבעה פצועי ירי חי נוספים, וציין כי בין הפצועים שני ילדים שמצב פציעותיהם תואר כמשתנה. במקביל לכך, נורו רימוני גז מדמיע רבים בתוך שכונות המגורים ובאזורים המסחריים הצפופים, מה שהכפיל את מספר הנפגעים בשטח כתוצאה מחנק ישיר.

מצדה, דיווחו מקורות בסהר האדום הפלסטיני כי צוותיהם העניקו עזרה ראשונה לכ-40 אזרחים שנפגעו מגז רעיל, כאשר 10 מהם הועברו לבתי חולים לקבלת טיפול הכרחי. פציעות אלו אירעו תוך כדי תנועה ערה של עוברי אורח וקונים, כאשר כוחות הכיבוש התכוונו במכוון לפגוע בהתקהלויות אנושיות ופקקי תנועה כדי להטיל אימה על התושבים.

בפרטי הפלישה, ציינו מקורות מקומיים כי כלי רכב של הכיבוש חדרו מכיוון מחסום דיר שרף, והתמקמו ברחוב עאצירה ובסביבת מחנה עין, עד לרחוב סופיאן בלב המרכז המסחרי. החיילים פשטו וחיפשו במספר חנויות והרסו את תכולתן, תוך פריסה נרחבת של צלפים על גגות הבניינים הגבוהים כדי לאבטח את הכוחות הפושטים.

פשע חדש זה מגיע בהקשר של הסלמה צבאית חסרת תקדים שחווים ערי הגדה המערבית וירושלים הכבושה מאז אוקטובר 2023, כאשר הסטטיסטיקות הרשמיות מצביעות על מותם של לפחות 1155 שהידים. כמו כן, תיעדו מקורות רפואיים וארגוני זכויות אדם פציעה של כ-11,750 פלסטינים, בעוד שמספר המעצרים עלה על 22 אלף מקרים תחת מדיניות הענישה הקולקטיבית הנהוגה.

משרד הבריאות הפלסטיני הודיע על מותו של הצעיר נאיף פיראס זיאד סמארו (26), כתוצאה מפציעתו הקריטית בראשו מירי צבא הכיבוש.

החוגים הפוליטיים והצבאיים בישראל עדים למצב של בלבול ברור לגבי עתיד הרגיעה השברירית בגבול הצפון עם לבנון. פערים אלו בולטים לאור אתגרים מורכבים בשטח שהוטלו על ידי אופי השטח והיכולות המבצעיות של חיזבאללה, מה שהציב את מקבלי ההחלטות בפני תרחישים קשים הנעים בין ניסיון לשנות את כללי העימות בתיאום עם וושינגטון, לבין התמודדות עם סכנת קריסת הסכם הפסקת האש לחלוטין והרחבת העימות הצבאי.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי המציאות הנוכחית בשטח אינה עולה בקנה אחד עם התוכניות האסטרטגיות שהוצבו על ידי הפיקוד הצבאי בתחילת המבצעים, למרות הגעת היחידות ליעדים שתוארו כמרכזיים כמו 'קו הטילים נגד טנקים'. עם זאת, השטח ההררי הקשה בדרום לבנון, ומה שהוא כולל גבעות משקיפות, הפך את עמדות הכוחות הישראליים למטרות קלות למעקב ולירי ישיר, מה שהפך את הנוכחות הצבאית למה שדומה ל'מלכודת' בשטח.

תחת לחץ מבצעי זה, החל צה"ל בימים האחרונים להסיג חלק מכוחותיו המוצבים בעומק לבנון ולפרוס אותם מחדש לעבר חזיתות אחרות ביהודה ושומרון וברצועת עזה. צעד זה נועד לצמצם את האבדות בנפש וברכוש הנובעות מהישארות הכוחות בנקודות קבועות המעניקות ללוחמים בלבנון יכולת גבוהה לזהות תנועות ולצוד מטרות בדיוק, מה שהחליש את יעילות הפריסה הצבאית המסיבית.

מקורות ציטטו חיילים ישראלים בשטח על תלונות הולכות וגוברות על מהירות חשיפת ריכוזיהם להפגזה מיד לאחר התמקמותם, תוך ציון התפתחות ניכרת בטקטיקות התקיפה באמצעות כלי טיס בלתי מאוישים המופיעים מכיוונים בלתי צפויים. נתונים אלו הגבירו את מורכבות המשימה בשטח והקשו על מערכות ההגנה המסורתיות להתמודד עם איומים אוויריים ויבשתיים סימולטניים המכוונים לקווים הקדמיים.

למרות התפתחויות מהירות אלו, ישראל עדיין חסרה חזון אסטרטגי ברור ליציאה ממצב זה שתואר על ידי גורם ביטחוני בכיר כ'מבוי סתום' אמיתי. הציפייה נותרה השלטת, בהמתנה לתוצאות המהלכים הדיפלומטיים עם הממשל האמריקאי, בזמן שהלחצים הפנימיים גוברים למצוא פתרונות שיבטיחו את ביטחון הגבול הצפוני מבלי להידרדר למלחמת התשה ארוכת טווח.

הישארות הכוחות הישראליים בעמדות קבועות ובמספרים גדולים מעניקה לחיזבאללה יכולת גדולה יותר לזהות את תנועותיהם ולתקוף אותם.

סימני עימות כולל ברצועת עזה מתגברים עם הודעת רשות השידור הישראלית על ישיבה צפויה של הקבינט המדיני-ביטחוני המצומצם הערב, יום ראשון. הישיבה נועדה לדון באפשרות לחידוש מבצעים צבאיים נרחבים, למרות הסכם הפסקת אש בתוקף מאז אוקטובר האחרון, מה שמציב את הרגיעה השברירית על סף קריסה.

מהלכים פוליטיים אלה מתרחשים במקביל לדיווחים צבאיים המצביעים על כך שהמטה הכללי הישראלי רואה בעזה 'משימה בלתי גמורה'. גורמים בצבא הכיבוש טוענים כי החזרה ללחימה הפכה להכרחית כדי לפגוע במה שנותר מהיכולות הצבאיות של תנועת חמאס, במיוחד לאור הקשיים בתיק פירוז הנשק, אותו תל אביב מתנה למעבר לשלב השני של ההסכם.

בשטח, גורמים יודעי דבר חשפו שינויים מהותיים בפריסת הכוחות, כאשר צה"ל הסיג חטיבות סדירות מחזית דרום לבנון והעביר אותן לגבולות רצועת עזה והגדה המערבית. מהלכים אלה משקפים את מוכנות פיקוד הדרום ליישם תוכניות מבצעיות חדשות מיד עם קבלת ההחלטה הפוליטית מהממשלה.

בהתפתחות חמורה הפוגעת בגיאוגרפיה הפלסטינית, כוחות הכיבוש הרחיבו את טווח שליטתם בתוך הרצועה באמצעות יצירת מה שמכונה 'הקו הכתום'. צעד זה הוביל לנגיסת שטחים נוספים שבהם הותר לפלסטינים לשהות, כך שאחוז השטח הכבוש עלה מ-53% לכ-60% מכלל שטח הרצועה.

גורמים באו"ם אישרו קיומן של מפות חדשות הממחישות את ההתפשטות הגיאוגרפית הזו מערבה, מה שאילץ מאות משפחות עקורות לנטוש את אוהליהן ולברוח שוב לאזורי החוף הצפופים. התרחבות זו לוותה בעלייה ניכרת בקצב התקיפות האוויריות ופעולות הצליפה נגד כל מי שמתקרב לקווים החדשים ששורטטו על ידי הכיבוש.

מצדה, תנועת חמאס ראתה בהפרות היומיומיות הללו ובמדיניות 'נגיסת השטחים' התנערות ברורה מהתחייבויות השלב הראשון של ההסכם. התנועה הדגישה בהודעתה כי הכיבוש שואף לכפות מציאות דמוגרפית וביטחונית חדשה הפוגעת בסיכויי היציבות ושיבת העקורים לאזורי מגוריהם המקוריים.

בנוגע למסלול המשא ומתן, גורמים פוליטיים דיווחו כי התנועה גילתה גמישות בדיון בהסדרים הביטחוניים הכוללים, אך קישרה זאת למימוש הזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני. ההתנגדות דוחה את ההצעה הישראלית לפירוז נשק כתנאי מוקדם, ורואה בכך שהכיבוש צריך ליישם קודם כל את דרישות השיקום ופתיחת המעברים.

משקיפים לענייני ישראל רואים כי נתניהו מנסה להפוך את עזה ל'זירת פיצוי' כדי לרצות את שותפיו בימין הקיצוני. בכל פעם שהוא מתמודד עם לחצים בתיקים אחרים, הוא נוקט בהסלמת מכונת המלחמה ברצועה כדי לגשר על הפער עם דעת הקהל הפנימית, שסקרים מראים רצון להמשך הפעולות הצבאיות.

קולות בתוך ממשלת ישראל מתגברים, במיוחד מצד שרת ההתיישבות אורית סטרוק, שקראה במפורש לחידוש פעולות המלחמה בתוך שבועות. קריאות אלה מתלכדות עם רצון הימין ליישם תוכניות גירוש בכפייה, תוך ניצול מצב ההרס שפגע ב-90% מהתשתיות בעזה.

הפרשן הצבאי עמוס הראל הזהיר מצידו כי ההדלפות החוזרות ונשנות על התעצמות כוחו של חמאס אינן מקריות, אלא הן הכנה תקשורתית למתקפה חדשה. הראל ציין כי נתניהו שואף להשאיר את להבת המלחמה בוערת, במיוחד עם התקרבות מועד הבחירות הכלליות בישראל המתוכננות לאוקטובר הבא.

במישור ההומניטרי, תושבי הרצועה חיים בתנאים קטסטרופליים לאור המשך סגירת המעברים ומחסור בתרופות ובציוד בסיסי. דיווחי השטח מאשרים כי מדיניות הרעבה והמצור עדיין משמשת ככלי לחץ פוליטי וצבאי נגד אזרחים חסרי הגנה שאיבדו את רכושם ומקורות פרנסתם.

עולות שאלות בתוך הממסד הצבאי הישראלי לגבי יכולתו של צבא המילואים לשאת בנטל סבב לחימה חדש ורחב היקף. לאור העובדה שממוצע השירות השנתי של חיילי המילואים מגיע ל-80 יום, כמה מפקדים חוששים משחיקת כוח האדם והשפעתה על היעילות המבצעית של הצבא בטווח הארוך.

המציאות החדשה שישראל מנסה לכפות באמצעות 'הקווים הצבעוניים' נועדה לקרוע את מה שנותר מהאחדות הגיאוגרפית של הרצועה ולהפוך אותה למובלעות מבודדות. תוכנית זו נתקלת בסירוב פלסטיני ובינלאומי רחב, שכן היא מערערת את יסודות כל הסכם עתידי ומבססת שלב חדש של סכסוך עקוב מדם.

לסיכום, החלטת הקבינט הלילה נותרה אינדיקטור מכריע למסלול האירועים בימים הקרובים, בין אם מדובר במעבר לרגיעה בת קיימא העונה על צרכי האוכלוסייה, או בהידרדרות מחודשת למערבולת אלימות שעלולה להיות הקטלנית ביותר מאז תחילת התוקפנות ב-7 באוקטובר 2023.

המשימה בעזה לא הושלמה, והצבא נאלץ לחזור ולתקוף את חמאס בשל סירובה המתמשך להתפרק מנשקה.

כוחות הכיבוש הישראלי פשטו, לפנות בוקר יום ראשון, על מחנה הפליטים דהיישה הממוקם מדרום לעיר בית לחם בגדה המערבית הכבושה, שם ביצעו מבצע פריצה רחב היקף. פשיטה זו הובילה למעצרה של העיתונאית איסלאם עבד אל-מג'יד עמארנה מתוך בית משפחתה, לאחר שהיחידות הפורצות ערכו חיפוש בבית והתעללו בתכולתו באופן פרובוקטיבי.

מקורות מקומיים דיווחו כי המעצר לווה בפריסה נרחבת של כלי רכב צבאיים השייכים לצבא הכיבוש בסמטאות המחנה, מה שהוביל להתפרצות עימותים עם צעירים פלסטינים. קטעי וידאו שהופצו על ידי פעילים תיעדו את רגע לקיחתה של העיתונאית עמארנה למקום לא ידוע, בתוך אווירה של מתח רב ששררה באזור בשעות הבוקר המוקדמות.

מעצרה של איסלאם עמארנה נחשב לחלק ממתקפה שיטתית המכוונת נגד משפחתה, שכן שלטונות הכיבוש ממשיכים לעצור את אחיה העיתונאי אוסייד עמארנה תחת מעצר מנהלי. מעצרו של אחיה חודש מספר פעמים ברציפות ללא הגשת כתב אישום רשמי נגדו, מה שמעיד על מדיניות ענישה המכוונת נגד משפחות הפעילות בתחום התקשורת והזכויות.

משקיפים ופעילי זכויות אדם רואים בהסלמה בקצב מעצר העיתונאים בגדה המערבית מטרה ראשונה במעלה להסתרת הנרטיב הפלסטיני ולמניעת תיעוד ההפרות המתמשכות בשטח. פעולות אלו נכללות במה שארגונים בינלאומיים מתארים כקמפיינים של דיכוי חופש העיתונות, כאשר עיתונאים פלסטינים הפכו למטרות ישירות למעצר ורדיפה בשטח.

אירוע זה מתרחש על רקע הסלמת קמפייני הפשיטות היומיות שמבצעים כוחות הכיבוש בערים ובמחנות הפליטים השונים בגדה המערבית, אשר פגעו במאות פעילים ועיתונאים לאחרונה. דוחות זכויות אדם מאשרים כי צעדים אלו מגבירים את חומרת המתיחות בשטח, בזמן שהכיבוש ממשיך להשתמש במדיניות המעצר המנהלי ככלי לדיכוי קולות משפיעים ברחוב הפלסטיני.

צעדים אלו באים בהקשר של ניסיונות להעלים את הקול העיתונאי הפלסטיני ולהגביל את העברת העובדות מהשטח בגדה המערבית.

מגזין "אקונומיסט" צייר תמונה עגומה של המצב הנוכחי ברצועת עזה, והדגיש כי היעדר התקדמות פוליטית מחמיר את סבל התושבים באופן חסר תקדים. הדו"ח ציין כי מצב השיתוק הנוכחי נראה כאילו הוא מתאים לכל הצדדים המעורבים, למרות השלכותיו הקטסטרופליות על האזרחים.\n\nמקורות דיווחו כי חולדות הפכו ליצור היחיד הנע בחופשיות בין ערימות האשפה והאוהלים הבלויים המאכלסים מאות אלפים. לעומת זאת, הרשויות הישראליות מונעות כניסת ציוד חיוני לתיקון רשתות הביוב והמים הזמינות באזורים שבשליטתן.\n\nישראל טוענת כי החומרים הדרושים לתיקונים הם חומרים "דו-שימושיים" שעלולים להיות מנוצלים למטרות צבאיות, מה שהוביל להפסקת שירותים בסיסיים לחלוטין. האיסור הישראלי כלל בתים ניידים, אוהלים ואף רעל עכברים, בזמן שהרצועה חיה ללא חשמל או חינוך פורמלי.\n\nלמרות הכרזת הפסקת אש במסגרת תוכניתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, התקיפות הישראליות לא פסקו לחלוטין. מקורות רפואיים דיווחו על מותם של למעלה מ-750 בני אדם מאז הכרזת ההפוגה לפני כשבעה חודשים, מה שמרוקן את ההסכם מתוכנו ההומניטרי.\n\nתוכניתו של טראמפ, שכללה 20 סעיפים, הבטיחה סיוע מיידי הכולל כניסת 600 משאיות סיוע ביום ופתיחה מלאה של המעברים. התוכנית גם קבעה נסיגה הדרגתית של הכוחות הישראליים עם הגעת כוחות בינלאומיים וניהול ענייני הרצועה על ידי ועדת טכנוקרטים פלסטינית.\n\nהמגזין מציין כי סעיפים אלה נותרו בגדר שאיפות על הנייר, בעוד המנהיגים הנוכחיים מעדיפים את מצב ההמתנה המשרת את האינטרסים הפוליטיים שלהם. נראה כי הצד הישראלי בונה על הידרדרות המצב כדי לדחוף את התושבים לעזיבה מרצון מהרצועה ההרוסה.\n\nמנגד, תנועת חמאס נאחזת במה שנותר לה מהשלטון באזורים ששטחם מצטמצם בהתמדה כתוצאה מפעולות צבאיות. התנועה מעלה את מחירי הדלק והחומרים הבסיסיים כדי לספק הכנסות שיאפשרו לה לשלם משכורות לעובדיה לנוכח המחסור במשאבים.\n\nבגדה המערבית, נראה כי נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס חושש מהתפרקות שלטונו, ואינו מגלה רצון אמיתי להיות מעורב בניהול עזה. זאת במקביל לעיסוקה של הממשל האמריקאי בתיקים אזוריים אחרים, מה שמפחית את הלחץ על ישראל למלא את התחייבויותיה.\n\nהדו"ח חשף מצב מוזר של חברי "הוועדה הלאומית לניהול עזה" המתגוררים בבתי מלון יוקרתיים בקהיר ללא ביצוע משימות ממשיות. מהנדסים ואקדמאים אלה נתונים לפיקוח הדוק של ניקולאי מלאדנוב, הנציג העליון של מועצת השלום, השולט בתנועותיהם.\n\nעד כה, ישראל אישרה רק אלף אנשי כוח מתוך 25 אלף שאמורים להרכיב את כוח המשטרה האזרחית הפלסטינית החדש. סוגיית פירוק נשקם של הפלגים נותרה המכשול העיקרי המונע כל התקדמות בתהליך השיקום או הנסיגה הישראלית.\n\nצדדים בינלאומיים דורשים מחמאס להפוך למפלגה פוליטית אזרחית ולמסור את מחסני הנשק שלה ומפות המנהרות לוועדת הניהול החדשה. אך התנועה מציבה תנאים נגדיים הכוללים נסיגה ישראלית מלאה ושילוב עובדיה האזרחיים במבנה המנהלי החדש של הרצועה.\n\nההערכות מצביעות על כך שגדודי אל-קסאם עדיין מחזיקים בכ-20 אלף לוחמים בחיים, מה שמחזק את עמדת התנועה המסרבת למסור את נשקה. מנהיגי התנועה חוששים מחיסולם על ידי יריביהם המקומיים אם יוותרו על ארסנלם הצבאי.\n\nמבחינה פנימית, חמאס עדיין נוקטת בגישה הקיצונית שהנהיג מנהיגה המנוח יחיא סינוואר, כאשר המינויים החדשים נעשו על בסיס עקרון ההמשכיות ולא הרפורמה. הבחירות המוניציפליות האחרונות בדיר אל-בלח הראו המשך שליטה של אישים נאמנים לתנועה למרות שיעור ההצבעה הנמוך.\n\nהדו"ח הגיע למסקנה כי הלקחים שנלמדו ממלחמות האזור מאשרים כי מי ששולט בשטח מסרב לוותר עליו, ללא קשר לעלות האנושית. בהתאם לכך, תושבי עזה נשארים תקועים במעגל של עוני והרס, בעוד רק החולדות ממשיכות לנוע בחופשיות.\n\nשום דבר לא נע בחופשיות בעזה מלבד החולדות המתפשטות בין ערימות האשפה וההריסות.

בכפר בית איכסא הנצור, צפון-מערבית לעיר ירושלים, מתגלמים משמעויות העמידה בסיפורם של האזרח מאהר זאיד ובנו כמאל, המתמודדים עם עזות המתנחלים ותקיפותיהם הבלתי פוסקות. האב ובנו מוצאים את עצמם במאבק יומיומי נגד ניסיונות לעקור אותם מאדמת אבותיהם בכוח הנשק, בהגנה של צבא הכיבוש ובחוקיו הצבאיים השרירותיים.

מלחמת עזה באוקטובר 2023 לא היוותה מכשול בפני מאהר להמשיך לעבוד באדמתו, אלא הכפילה את מאמציו להכשיר שמונה דונמים ולזרוע בהם סוגים שונים של עצים, קטניות וירקות עלים. הוא ראה בכל שתיל שנטע מסמר חדש שהוא תוקע בארון הקבורה של תוכניות הגירוש שמטרתן לרוקן את הכפר מתושביו המקוריים.

לפני כשלושה חודשים, החלו פרקים חדשים של סבל כאשר מתנחל פרץ לאדמה בניסיון פרובוקטיבי, ולמרות הזמנת המשטרה והצבא להוציאו, היעדרותו לא נמשכה זמן רב. המתנחלים חזרו בהגנה צבאית מוגברת, וחסמו את הדרכים המובילות לאדמה בערימות עפר, והכריזו על איסור גישת בעליה אליה.

הלם גדול פקד את המשפחה כאשר צבא הכיבוש הודיע להם רשמית כי אדמתם הפכה ל'אדמת מדינה', מונח שבו משתמש הכיבוש כדי להכשיר את השוד. מיד עם פרסום ההחלטה, הוקמו אוהל ובית נייד במקום, ומתנחל החל לרעות את צאנו בשטחים שפעם פרנסו את משפחת זאיד.

מאהר מתאר בכאב כיצד הפכה אדמתו לאזור צבאי סגור, שבו המתנחל משוטט ונהנה, בעוד בעלי הזכות מנועים מלהיכנס אליה, בין אם ברגל ובין אם באמצעות טרקטורים חקלאיים. למרות ניסיונותיו החוזרים ונשנים ללכת בדרכים חלופיות כדי להגיע, חיילי הכיבוש רדפו אחריו במטח של רימוני הלם וגז מדמיע.

באותה דרך, הולך המהנדס החקלאי הצעיר כמאל זאיד, שהשקיע את ידיעותיו וניסיונו בפיתוח חוות כבשים וחקלאות מודרנית על אדמת משפחתו. אך חלומותיו של הצעיר התנגשו עם עזותם של החיילים החמושים, שהרסו את מתקניו והוציאו אותו מהמקום באיומי נשק פעמים רבות.

כמאל אומר בעצב שהמצב הפך גרוע מכל דמיון, וכאשר ניסה לפנות לתיאום הפלסטיני כדי לתאם גישה לאדמתו, התשובה הייתה מאכזבת. נאמר לו שהצד הישראלי 'עסוק' ואינו מגיב לשיחות, מה שמותיר אותו לבד מול מתנחל שהשתלט על חלומו ובנה את ביתו עליו.

כפר בית איכסא חי בבידוד כמעט מוחלט, כאשר הכיבוש מטיל עליו מצור צבאי המורכב מהתנחלויות, כבישים עוקפים וגדר הפרדה. לתושבים יש רק כניסה אחת העוברת דרך מחסום צבאי הדוק, מה שהופך את הפרטים הפשוטים ביותר בחיי היומיום שלהם למסע מפרך של התעללות והמתנה.

מאז הקמת המחסום הצבאי לפני כ-15 שנה, השתנו תנאי הכפר והחמירו, כאשר היציאה מהבית הפכה להרפתקה מסוכנת. כמאל מדגיש שההיצרות השיטתית נועדה לדחוף את התושבים לעזיבה מרצון, אך ההתעקשות להישאר נשארת המצב השולט למרות כל האתגרים.

מאהר מצביע בידו על מאחז שבו גרים רק חמישה מתנחלים, אך בזכות הגנת הצבא הם השתלטו על שטחים נרחבים מאדמות הכפר. חמשת אלה גרמו למניעת גישה לכ-80% מתושבי בית איכסא לרכושם ההיסטורי שירשו מאבותיהם.

שטחה ההיסטורי של בית איכסא עולה על 14 אלף דונם, אך שלטונות הכיבוש הגבילו את ההתפשטות העירונית של התושבים לשטח צר שאינו עולה על 650 דונם בלבד. מצור גיאוגרפי ודמוגרפי זה נועד לחנוק את הכפר שבו מתגוררים כ-2000 פלסטינים העומדים איתן מול הייהוד.

המוטו של משפחת זאיד ותושבי הכפר הוא 'או הישרדות או מוות', כשהם דוחים את רעיון ההגירה או העזיבה, יהיו התקיפות חמורות ככל שיהיו. עבור מאהר וכמאל, האדמה אינה רק שטח לחקלאות, אלא היא הזהות והקיום שאי אפשר לוותר עליהם בשום פנים ואופן.

הם רוצים שנמות.. כן, נמות, אבל לא נעזוב אדמה שירשנו מאב לאב, יהיו שיטות התקיפה מגוונות ככל שיהיו.