בצל האיומים המתמשכים של כדורים תועים ומזג האוויר ההפכפך במחנות העקורים ברצועת עזה, פנה הצעיר ח'ליל אבו רמדאן להמצאת אמצעי הגנה חלופי. עם כישלון אוהלי הבד בהדיפת חום הקיץ או קור החורף, החליט ח'ליל לבנות חדר מבוץ תוך שימוש בחומרים מקומיים פשוטים, במטרה לספק מינימום ביטחון למשפחתו.
רעיון הבנייה לא נולד באותו רגע, אלא היה תוצאה של מסע עקירה מר וקשה שעבר יוצר התוכן הדיגיטלי, שנאלץ לעבור עם משפחתו יותר מ-25 פעמים בין אזורים שונים ברצועה. במהלך מסעות כפויים אלה, איבד ח'ליל את כל ציוד הצילום המקצועי שעליו הסתמך בעבודתו, מה שהותיר אותו מול מציאות חדשה ונטולת כליו הבסיסיים.
אבו רמדאן מתאר את סבלו עם האוהל שכבר לא יכול היה לעמוד בפני רוחות עזות או גשמים כבדים, ומציין כי הוא חסר את המרכיבים הבסיסיים ביותר של יציבות ופרטיות. מציאות מתמדת זו של אי-ודאות דחפה אותו לחפש חלופה מוצקה יותר שתוכל לעמוד בתנאי מזג האוויר הקשים הפוגעים בגופם של העקורים.
ניסיונותיו של ח'ליל לחזור ליצירת תוכן החלו מלב ההריסות, שם בחר בשרידי חדר הרוס כסטודיו זמני עבורו. באמצעות הטלפון הנייד שלו בלבד, הוא יצר מעמד מצלמה פרימיטיבי מאבנים מסודרות, בניסיון לתעד את פרטי העקירה היומיומיים ולהעביר את תמונת הסבל לעולם למרות המחסור במשאבים.
הצורך במציאת מקלט בטוח יותר גבר עם המשך הירי האקראי, במיוחד באזורים הסמוכים למה שמכונה 'הקו הצהוב'. מקורות דיווחו כי כדורים ישראליים תועים מהווים סכנה יומיומית המאיימת על חיי התושבים באוהלים השבירים, מה שהפך את המעבר לבניית בוץ לצורך דחוף להישרדות.
אבו רמדאן התייעץ עם חבר בעל ניסיון בבנייה מסורתית שעברה בירושה מהאבות, אשר יעץ לו לבנות חדר עגול מבוץ. עיצובים אלה נחשבים ליציבים יותר ובעלי יכולת טובה יותר לעמוד בלחצים חיצוניים, בנוסף להיותם חסכוניים ומתבססים לחלוטין על משאבי הסביבה הזמינים לכולם.
תהליך הבנייה החל באיסוף בוץ מאדמות ייעודיות והעברתו ידנית לאתר המגורים החדש, משימה שח'ליל תיאר כקשה ואיטית ביותר. הקירות דרשו עיצוב הדרגתי וסבלנות רבה כדי להתייבש ולהיות מסוגלים לשאת את הגג, מה שמשקף את היקף המאמץ שהושקע בהיעדר מכונות וציוד מודרניים.
למרות שחדר בוץ זה אולי לא ישנה באופן דרמטי את המציאות הטרגית של העקירה, הוא מייצג ניסיון אנושי להקל על קשיי החיים תחת הפצצות וקור. ח'ליל מאמין שכל לבנה שהוא מניח היא צעד לקראת השבת חלק קטן מהכבוד והיציבות שאבדו מאז תחילת התוקפנות על הרצועה.
סיפורו של ח'ליל אבו רמדאן מגלם את רצונו של הפלסטיני בעזה להסתגל לתנאים הקשים ביותר וליצור חלופות מכלום כדי להתמודד עם מכונת המלחמה. חדר בוץ זה נשאר עדות לתקופה קשה, שבה האדם מנסה להגן על יקיריו במה שזמין מעפר האדמה, בציפייה לחזור לבתיהם שנהרסו על ידי הכיבוש.
מצאתי את עצמי באוהל שלא יכול היה לעמוד בפני גשם או רוח, ולא העניק שום תחושה של יציבות, אפילו בפרטים הפשוטים ביותר של חיי היומיום.
שתף את דעתך
להתמודד עם כדורים באמצעות בוץ.. יוצר תוכן בעזה ממציא דיור חלופי לאוהלים שבירים