ניתוח רוסי: הסכסוך עם איראן חושף שחיקה בהרתעה האמריקאית והפיכת בסיסים צבאיים לנטל ביטחוני

המומחה לענייני מדיניות בינלאומית, סרגיי לבדב, הדגיש שורה של פגמים מבניים בגישה האמריקאית כלפי התיק האיראני. לבדב ציין במאמר שפורסם בעיתון הרוסי 'איזבסטיה' כי וושינגטון נמצאת במצב של בלבול בין הסלמה מילולית להבטחות לפתרונות שלווים. סתירה זו באה לידי ביטוי ברור בהצהרותיו של דונלד טראמפ המאיימות על שליטה במצר הורמוז, במקביל להדלפות על הסכם קרוב באמצע יוני.

דיווחים המגיעים מטהראן מדברים על הכנת מסמך הכולל 14 סעיפים להסדר אפשרי, מה שמשקף את מורכבות הזירה הדיפלומטית בין הצדדים. ללא קשר לתוצאות המשא ומתן הללו, הסכסוך הנוכחי חשף את גבולות הפעולה האסטרטגית האמריקאית בניהול משברים מורכבים. משקיפים סבורים כי יכולתה של ארה"ב לכפות את רצונה הפוליטי עומדת בפני אתגרים חסרי תקדים לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות האחרונות.

סוגיית הבסיסים הצבאיים האמריקאים הפרוסים במדינות השכנות לאיראן היא אחת מנקודות התורפה הבולטות שצפו על פני השטח לאחרונה. לאחר שבסיסים אלו היוו סמל לכוח והגנה, הם הפכו בפועל למטרות ישירות לטילים ולכלי טיס בלתי מאוישים איראניים. שינוי זה דחף את בעלות הברית האזוריות לבחון מחדש את כדאיות אירוח הכוחות הללו, שכעת מושכים איומים במקום להדוף אותם.

מקורות דיווחו כי הדיון בחוגים הפוליטיים הערביים הפך חריף יותר בנוגע לסיכונים הביטחוניים הקשורים לנוכחות הצבאית האמריקאית. איראן הצליחה להוכיח שבסיסים אלו אינם חסינים, אלא הם 'מגנט' למכות מדויקות המכוונות לתשתיות חיוניות. מציאות זו מציבה את וושינגטון במלכוד אסטרטגי הנוגע לאופן הגנה על נכסיה ובעלות בריתה בו זמנית.

דאגה אסטרטגית זו מתרחבת לזירות בינלאומיות אחרות, במיוחד במקרה של עימות אפשרי בין ארצות הברית לסין סביב טייוואן. אם איראן הצליחה להפוך את הבסיסים האמריקאים לנטל ביטחוני, הרי שלסין יש יכולות גדולות בהרבה לכוון ל'שרשרת האיים הראשונה'. זה מציב מדינות כמו יפן, דרום קוריאה והפיליפינים בפני משוואות ביטחוניות מורכבות ומסוכנות ביותר.

הזירה האסייתית חסרה מטרייה בריתית מקיפה הדומה לברית נאט"ו, מה שהופך את המדינות המארחות בסיסים אמריקאים לפגיעות יותר. למרות קיומם של הסכמים דו-צדדיים, מרחב הניטרליות מצטמצם עבור מדינות אלו במקרה של עימות ישיר בין המעצמות הגדולות. נראה כי האפשרויות של יפן, בפרט, מוגבלות ומורכבות בהתחשב בקשר האורגני שלה למערכת ההגנה האמריקאית.

הסכסוך חשף גם יכולת איראנית מפתיעה לגרום ל'עיוורון חלקי' ליכולות המודיעיניות והפיקוחיות האמריקאיות באזור. כלי טיס בלתי מאוישים איראניים תקפו לפחות עשרה אתרים הכוללים מערכות מכ"ם מתקדמות ורגישות ביותר. בין מערכות אלו נמנים מכ"מים מדגם 'AN/TPY-2' המהווים נדבך מרכזי במערכת ההגנה מפני טילים של ארה"ב.

במישור הצבאי בשטח, ארצות הברית לא הצליחה לנטרל את כוח האש האיראני באופן מלא למרות התקיפות האינטנסיביות. ההערכות מצביעות על כך שטהראן שמרה על יכולת מספקת לבצע תקיפות אפקטיביות גם לאחר השמדת חלק ממשגריה. עמידה זו משקפת את גבולות העליונות הצבאית המסורתית מול אסטרטגיות 'לוחמת גרילה' טכנולוגית ופלטפורמות גמישות.

מעצמות בינלאומיות כמו רוסיה וסין מאמצות את דוקטרינת 'מניעת גישה ומניעת תנועה' (A2/AD) כדי לערער את חופש הפעולה הצבאי האמריקאי. מגמה זו נועדה ליצור אזורים אסורים המטילים עלויות כבדות על כל כוחות אויב המנסים להתערב או לפעול בתוכם. מה שאיראן עושה היום נתפס כמודל מוקטן למה שוושינגטון עלולה להתמודד איתו בסכסוכים גדולים עתידיים.

היסטורית, העשורים האחרונים הוכיחו כי ארצות הברית לרוב מצטיינת בשדה הקרב הצבאי אך נכשלת בהשגת הניצחון הפוליטי המיוחל. המודל העיראקי הוא דוגמה בולטת לחוסר יכולת זה לתרגם כוח אש ליציבות או השפעה פוליטית מתמשכת. במקרה האיראני, נראה כי וושינגטון הפסידה את ההימור הפוליטי מוקדם לפני שהשיגה הכרעה צבאית אמיתית כלשהי.

וושינגטון הימרה זמן רב על תנועת 'האופוזיציה הפנימית' להפלת המשטר האיראני תחת נטל הלחצים הכלכליים והצבאיים, אך התוצאות היו הפוכות. הלחץ החיצוני הוביל ללכידות החברה האיראנית מאחורי נרטיב לאומי אנטי-אמריקאי, ודחה את המחלוקות הפנימיות. לכידות זו סיכלה את אסטרטגיית 'שינוי מבפנים' שעליה נשענת הדיפלומטיה האמריקאית בדרך כלל.

ההתפתחות הטכנולוגית חוללה שינוי איכותי במאזן הכוחות, כאשר הצד החלש יותר מסוגל להשתמש בכלים בעלות נמוכה כדי להכיל כוח גדול. כלי טיס בלתי מאוישים וטילי שיוט שינו את כללי המשחק, והקשו על צבאות מסורתיים להגן על שטחים נרחבים של מטרות. חדשנות צבאית איראנית זו אילצה את וושינגטון להעריך מחדש באופן מקיף את עלות כל עימות ישיר.

הדילמה העמוקה יותר טמונה בגבולות היכולת הפוליטית האמריקאית לשאת את העלויות האנושיות והחומריות של סכסוכים ארוכים מבית. מלחמות מודרניות אינן מוכרעות רק על ידי מערכות טכנולוגיות מתקדמות מרחוק, אלא דורשות שליטה בפועל בשטח וכוח אדם מוכן ללחימה. ונראה כי הציבור האמריקאי פחות מעוניין להסתבך ב'מלחמות נצחיות' שאינן משרתות אינטרסים לאומיים ישירים.

הניתוח הגיע למסקנה שממשל טראמפ, למרות נטייתו לפשרות, מתנגש במציאות גיאופוליטית קשה הדורשת נחישות בלתי מתפשרת. מלחמה, כפי שתוארה על ידי הוגים פוליטיים, או שיש לנהל אותה ברצינות מלאה ועם יעדים ברורים, או שלא לנהל אותה כלל. ההיסוס האמריקאי הנוכחי בין הסלמה להרגעה רק מחזק את עמדת היריבים וחושף נקודות תורפה נוספות.

יש לנהל מלחמה ברצינות מלאה, או לא לנהל אותה כלל; וארצות הברית נכשלת תמיד בתרגום עליונותה בשטח להכרעה פוליטית.