אנני ארנו... נובל לספרות בחזית ההגנה על פלסטין והכאפיה כעדה

אני ארנו, הצרפתייה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, לא הייתה רק סופרת שסיפרה את זיכרונות ילדותה בנורמנדי, אלא הפכה לסמל תרבותי עולמי המקשר בין ספרות למחויבות פוליטית איתנה. ארנו הופיעה לאחרונה בעצרת בחירות של מועמד תנועת 'צרפת הבלתי נכנעת' ז'אן לוק מלנשון, כשהיא עוטה כאפייה פלסטינית, במסר ויזואלי מפורש המאשר את תמיכתה המלאה בזכויות הפלסטינים מול הכיבוש.

הופעה זו עם הכאפייה לא הייתה רגע חולף, אלא המשך לדרך ארוכה של מאבק שניהלה ארנו נגד מדיניות האפרטהייד הישראלית. במהלך העשור האחרון, הגבירה הסופרת הצרפתייה את נוכחותה בנושאים הקשורים למזרח התיכון, וראתה בשתיקת האינטלקטואל מול הפשעים המבוצעים בעזה שותפות בלתי מתקבלת על הדעת.

שורשי תודעתה הפוליטית של ארנו נעוצים בילדותה בעיירה קטנה בנורמנדי, שם חוותה סיפורי מלחמה, כיבוש והפצצות שהדהדו בבית משפחתה. רקע זה גרם לה להבין מוקדם את משמעות הדיכוי והעוול, מה שהשתקף מאוחר יותר בעמדתה האנטי-ישראלית, כשהפכה לחלוצת האינטלקטואלים המערביים המגנים את פשעי הכיבוש ברצועת עזה.

בשנת 2018, ארנו הייתה בין החותמים הבולטים על הצהרה נגד 'העונה התרבותית הצרפתית-ישראלית', והאשימה את תל אביב בשימוש באמנות כדי להלבין את תדמיתה ופשעיה. היא ראתה אז חובה מוסרית המוטלת על בעלי מצפון לדחות כל צורה של נורמליזציה תרבותית עם מדינה המפעילה דיכוי שיטתי נגד עם חסר אונים.

מאמציה לא נעצרו כאן, ובשנת 2019 היא הובילה קריאה רחבה להחרים את תחרות 'האירוויזיון' שאירחה תל אביב, וקראה למשלחת הצרפתית לפרוש. היא ראתה בהשתתפות באירועים כאלה מתן כיסוי סמלי לכיבוש כדי להמשיך במדיניות ההתנחלות והתוקפנות שלו בירושלים ובשטחים הכבושים.

עם הסלמת התוקפנות הישראלית בשנת 2021, הצטרפה ארנו לכ-1500 אישיות תרבותיות בדרישה לפירוק מיידי של משטר ה'אפרטהייד' הישראלי. המסר עליו חתמה הדגיש את הצורך לשים קץ לתקיפות נגד הפלסטינים ולסיים את הכיבוש המפר את כל החוקים והאמנות הבינלאומיות.

בתחילת שנת 2024, המשיכה ארנו בלחציה באמצעות קריאה להחרים מוסדות תרבות גרמניים שהגבילו את חופש הביטוי המזדהה עם פלסטין. הסופרת הצרפתייה מחתה על מדיניות השתקת הפיות המופעלת על ידי כמה מדינות אירופיות נגד כל מי שמבקר את מלחמת רצח העם ברצועת עזה.

ארנו עמדה גם בראש רשימה בנובמבר 2024 שכללה למעלה משישה אלף סופרים ומוציאים לאור עולמיים שקראו להחרים מוסדות תרבות ישראליים משתפי פעולה. החותמים אישרו את מחויבותם לא לשתף פעולה עם בתי הוצאה לאור ופסטיבלים המצדיקים את הכיבוש או תורמים להלבנת תדמית רצח העם המתמשך.

תמיכתה לא הוגבלה להצהרות, אלא התרחבה להגנה על אישיות זכויות אדם בינלאומיות, כאשר הכריזה על תמיכתה בנציגה המיוחדת של האו"ם פרנצ'סקה אלבנזה בפברואר 2025. ארנו עמדה נגד הלחצים הצרפתיים והגרמניים שדרשו את פיטוריה של אלבנזה בגלל דוחותיה הנועזים שתיארו את המתרחש בעזה כרצח עם.

בהקשר קשור, ארנו הגנה בלהט על אסירים פוליטיים, וביניהם הלוחם הלבנוני ג'ורג' עבדאללה, אותו תיארה כקורבן של מערכת המשפט הצרפתית. היא ראתה בהמשך כליאתו במשך שנים ארוכות חרפה לצרפת, מה שהוביל מאוחר יותר לשחרורו ביולי 2025 לאחר לחצים נרחבים של ארגוני זכויות אדם.

מבחינה ספרותית, ארנו החלה את דרכה בשנת 1974 עם הרומן 'ארונות ריקים', ומאז היא חוקרת את זיכרון המעמד, הגוף והשינויים החברתיים. יצירותיה, כמו הרומן 'המקום' ו'הבושה', נחשבות לניתוח מדויק של החברה הצרפתית וסתירותיה, מה שהקנה לה את פרס נובל בצדק, על פי עדות האקדמיה השוודית.

האקדמיה השוודית תיארה את כתביה של ארנו כבעלי 'אומץ ויכולת חודרנית' לחשוף את המגבלות הקולקטיביות של הזיכרון האישי, מה שמסביר את יכולתה לקשר בין הפרטי לציבורי. היא לא כותבת רק על עצמה, אלא על 'הנשכחים' והמעמדות המודרים, המוצאים במילותיה קול המבטא את כאבם ושאיפותיהם.

נשיא צרפת עמנואל מקרון תיאר אותה כ'קול חירות הנשים והנשכחים של המאה', למרות השוני הרדיקלי בעמדותיה הפוליטיות עם כיווני ממשלתו. פרדוקס זה משקף את עוצמת השפעתה של ארנו, שהצליחה לכפות את כבודה הספרותי גם על יריביה הפוליטיים בזירה הצרפתית והבינלאומית.

אני ארנו נשארת מודל לאינטלקטואל אורגני שאינו מנותק מסוגיות זמנו, כשהיא רואה בפרס נובל 'אחריות גדולה' להמשיך להעיד על צדק. באמצעות הכאפייה הפלסטינית שלה ועטה החופשי, היא מאשרת כי ספרות אמיתית היא זו המזדהה עם האדם מול מכונות הדיכוי וההרס.

אני מקדישה את פרס נובל לכל הסובלים, לכל הנאבקים, ולאלה שאינם זוכים להכרה.