הכוחות המזוינים הבריטיים ביצעו ביום ראשון מבצע צבאי רחב היקף במים של תעלת למאנש, שהביא ליירוט מכלית נפט הנתונה לסנקציות בינלאומיות. הספינה הממוקדת מסווגת כחלק ממה שמכונה 'צי הצללים' שרוסיה משתמשת בו להעברת אספקת אנרגיה הרחק מפיקוח מערבי, בצעד שלונדון תיארה כראשון מסוגו שמובילה הממלכה המאוחדת נגד רשת ימית זו.

המבצע הביטחוני המורכב נמשך שש שעות רצופות, ובו השתתפו יחידות עילית של הקומנדו הימי המלכותי וקצינים מומחים מהסוכנות הלאומית למאבק בפשיעה. הכוחות בשטח נתמכו על ידי מסוקי 'צ'ינוק' וספינות מלחמה של הצי המלכותי, ובראשן הפריגטה 'אייץ'.אם.אס סאתרלנד' שנטלה על עצמה את משימות האבטחה והמעקב הלוגיסטי.

משרד ההגנה הבריטי אישר כי אנשיו הצליחו לעלות על סיפון המכלית הנושאת את השם 'סמירטוס', למרות הניסיונות הרוסיים המתמשכים לעקוף את ההגבלות הכלכליות שהוטלו. הספינה צפויה להיגרר למעגן ייעודי מול החוף הדרומי של אנגליה, שם תעבור הליכי פיקוח ובדיקה קפדניים על ידי הרשויות המוסמכות.

בתגובה לאירוע, הסביר שר ההגנה הבריטי דן ג'רוויס כי מוסקבה מסתמכת באופן מהותי על צי סודי זה למימון פעולותיה הצבאיות המתמשכות באוקראינה. ג'רוויס ציין כי מהלך שטח זה מהווה מכה קשה ליכולות הפיננסיות של הקרמלין, והדגיש כי המבצע בוצע בתיאום הדוק עם הרשויות הצרפתיות כדי להבטיח את הצלחת המשימה במעבר המים הבינלאומי.

מצידו, ראש ממשלת בריטניה קיר סטארמר הדגיש כי יירוט המכלית שולח מסר תקיף וברור לכל הצדדים המבקשים לתמוך במלחמה הרוסית. סטארמר אמר כי צעד זה מאשר כי הגורמים המעורבים בהפרת הסנקציות לא יוכלו להימלט מההליכים המשפטיים והשטחיים, ותיאר את המבצע כ'מכה חדשה' המתווספת לסדרת הלחצים על מוסקבה.

התפתחויות אלו מגיעות לאחר שממשלת בריטניה העניקה לכוחותיה סמכויות חוקיות נרחבות במרץ האחרון, המאפשרות להם ליירט ולעצור ספינות החשודות בהשתייכות לצי הצללים. חוקים אלו מכוונים למכליות ישנות בעלות בעלות עמומה החסרות ביטוח מספק, ומשמשות את רוסיה ככלי עיקרי לעקיפת אמברגו הנפט שהוטל עליה מאז 2022.

משקיפים רואים כי המהלך הבריטי משקף את התגברות החששות האירופיים ממה שבירות המערב מתארות כ'מלחמה היברידית' שרוסיה מנהלת נגד התשתיות ביבשת. חששות אלו גברו בעקבות סדרת אירועים מסתוריים שפגעו בכבלי תקשורת ימיים וקווי הולכת אנרגיה באזור הים הבלטי במהלך השנה שעברה.

בהקשר קשור, לונדון הודיעה על כוונתה להציג חקיקה פרלמנטרית חדשה שמטרתה לחזק את ההגנה על מתקנים ימיים חיוניים, כולל כבלי אינטרטיים חוצי אוקיינוסים. חוקים אלו נועדו לספק כיסוי משפטי לפעולות מנע נגד כל ניסיונות חבלה שעלולים להתבצע על ידי מדינות המתוארות כעוינות לביטחון הלאומי הבריטי והאירופי.

דוחות מודיעיניים זיהו בעבר פעילות אינטנסיבית של צוללות וספינות מחקר רוסיות ליד צינורות אסטרטגיים בצפון האוקיינוס האטלנטי. מקורות צבאיים מאשרים כי הצי המלכותי ממשיך לפקח על התנועות הרוסיות במים הבינלאומיים המקיפים את הממלכה המאוחדת, כדי להבטיח את בטיחות נתיבי השיט ולהגן על האינטרסים הכלכליים והביטחוניים מפני כל איומים פוטנציאליים.

יירוט המכלית מהווה מכה ישירה ליכולתה של מוסקבה להמשיך במלחמה, ומחזק את ביטחון אירופה על ידי הגבלת המשאבים התומכים במאמץ המלחמתי הרוסי.

סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, מסר הצהרות חשובות שבהן חשף כי מזכר ההבנות שנחתם לאחרונה בין ארצות הברית לאיראן הוא מסמך קצר ותמציתי בעל אופי כללי. ואנס הבהיר כי הפרטים המדויקים והסופיים של הסכם זה ינוסחו במהלך סבבי משא ומתן טכניים המתוכננים לשלבים מאוחרים יותר, וציין כי המטרה הנוכחית היא להניח את היסודות לסיום הסכסוך.

וושינגטון וטהראן, בתיווך פקיסטני, הודיעו בתחילת השבוע על השגת הסכם לסיום המלחמה שפרצה ב-28 בפברואר האחרון. התפתחות זו מגיעה לאחר חודשים של הסלמה צבאית שכללה חזיתות מרובות, וכעת שני הצדדים שואפים באמצעות מזכר זה לעבור מעימות ישיר למסלול דיפלומטי.

בראיון לכלי תקשורת בינלאומיים, אישר ואנס כי המסמך אינו עולה על עמוד וחצי, והוא מוגבל להגדרת העקרונות הבסיסיים שיסדירו את היחסים העתידיים בין שתי המדינות. הוא הדגיש כי מסגרת כללית זו מבטיחה לאיראן יתרונות כלכליים ופוליטיים אם תעמוד במלואה בסעיפים הכלולים במזכר, במיוחד בכל הנוגע לביטחון האזורי.

סגן נשיא ארה"ב ציין כי הסעיף הראשון של ההסכם מתמקד בעיקר במחויבות טהראן ל'שלום ויציבות אזוריים'. הוא הבהיר כי מחויבות זו כוללת בהכרח את הפסקת המימון האיראני לארגונים שוושינגטון רואה בהם קבוצות טרור, וזהו תנאי בסיסי להמשך העבודה במסגרת הבנות חדשות אלה.

מצידו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע כי ההסכם כבר נחתם, ואישר כי מצר הורמוז האסטרטגי יחזור לפעול במלוא הקיטור לתנועה ימית בינלאומית החל מיום שישי הקרוב. הכרזה זו מהווה פריצת דרך משמעותית במשבר האנרגיה העולמי שנפגע קשות כתוצאה מהמתחים הצבאיים במעברים הימיים החיוניים.

מנגד, טהראן אישרה כי טקס החתימה הרשמי על המזכר יתקיים בעיר ז'נבה שבשוויץ ביום שישי הקרוב. מקורות איראניים תיארו צעד זה כתחילתו של שלב חדש של משא ומתן שיימשך 60 יום, ויתמקד במיוחד בנושאי הסרת הסנקציות הכלכליות ותוכנית הגרעין האיראנית.

נשיא איראן מסעוד פזשקיאן התייחס להסכם באומרו כי הוא מייצג 'מסמך מכובד' עבור הרפובליקה האסלאמית אם כל סעיפיו יבוצעו בנאמנות ובדיוק. פזשקיאן ציין בפוסט שלו כי ההבנה זכתה לתמיכת הרוב המכריע של חברי המועצה העליונה לביטחון לאומי האיראני, מה שמעניק לה כיסוי משפטי ופוליטי חזק בתוך המדינה.

פזשקיאן הביע את תודתו לצוות המשא ומתן האיראני, ושיבח את מאמציהם של יו"ר הפרלמנט מוחמד באקר קאליבאף ושר החוץ עבאס עראקצ'י. הוא ראה במה שהושג צעד מהותי לעצירת דימום המלחמה ותחילת דיאלוג רציני, למרות הדגשתו כי הנוסח הסופי של ההסכם המקיף טרם התגבש במלואו.

דיווחים נוספים מצביעים על כך שההסכם כולל 14 סעיפים הכוללים הפסקה מיידית ומקיפה של פעולות האיבה בכל החזיתות, כולל בזירה הלבנונית. כמו כן, הדלפות מדברות על הסדרים כספיים הכוללים שחרור של כ-12 מיליארד דולר מנכסים איראניים מוקפאים כמחווה של רצון טוב, עם אפשרות שהסכום יגיע ל-24 מיליארד דולר מאוחר יותר.

במישור המעשי, צפוי כי המצור הימי שהוטל על נמלי איראן מאז אמצע אפריל האחרון יוסר, במקביל לנסיגת הכוחות האמריקאים מהאזורים הסובבים את איראן. טהראן תנהל את הסדרי פתיחת מצר הורמוז מחדש בשיתוף פעולה עם סולטנות עומאן, תוך הטלת אגרות על שירותים ימיים הניתנים לספינות העוברות.

בנוגע לתיק הגרעין, מקורות ציטטו את הנשיא טראמפ כאומר שישנה אפשרות להגיע להסכם שיקבע השעיה של העשרת אורניום באיראן לתקופה של 15 עד 20 שנה. עם זאת, דיווחים בתקשורת האיראנית מצביעים על כך שתוכנית הטילים הבליסטיים ותמיכה בפלגי ההתנגדות באזור לא נכללו בסדר היום של המשא ומתן הנוכחי.

ההסכם זכה לקבלת פנים רחבה ממדינות וארגונים ערביים ובינלאומיים, כאשר סעודיה, קטאר, מצרים, איחוד האמירויות וירדן שיבחו את מאמצי התיווך שהושקעו על ידי פקיסטן וטורקיה. מדינות אלו קראו לבנות על הבנה זו כדי להשיג יציבות מתמשכת באזור המזרח התיכון ולסיים את מצב המתיחות שפקד את האזור בחודשים האחרונים.

יש לציין כי סכסוך זה החל בפברואר 2026 עם התקפות צבאיות שפתחו ארצות הברית וישראל נגד מטרות איראניות, וטהראן הגיבה במכות שפגעו באינטרסים אמריקאים. מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים הצליחו להגיע להפסקת אש זמנית באפריל האחרון, לפני שמאמצים אלה הגיעו לשיאם במזכר ההבנות הנוכחי.

מזכר ההבנות אינו עולה על עמוד וחצי, והוא מציב מסגרת עבודה המבטיחה לאיראנים ליהנות מההסכם בתמורה לעמידה בהתחייבויותיהם.

אזורי דרום לבנון עדים לשינויים מהירים בשטח לאור ההכרזה על הסכם מסגרת, כאשר כוחות הכיבוש הישראלי ממשיכים להפר את הבנות הפסקת האש. מהלכים אלו נועדו לכפות מציאות גיאוגרפית חדשה שתחזק את שטח אזור החיץ שהכיבוש שואף לבסס כעובדה מוגמרת לפני כניסה למשא ומתן סופי כלשהו.

'הקו הצהוב' המגדיר את הגבול הדרומי של לבנון אינו קבוע עוד כפי שהיה כאשר הוכרזה הפסקת האש לראשונה, שכן מקורות בשטח תיעדו הרחבות חוזרות ונשנות בשטחו. הרחבות אלו כללו כפרים ועיירות שלא היו כלולים בתחום הראשוני, מה שמעיד על רצון ישראלי לנגוס בעוד שטחים לבנוניים ולהבטיח עומק אסטרטגי גדול יותר.

בגזרה המערבית, השינויים בולטים בבירור לאחר שגבולות אזור החיץ הסתיימו בעיירות אל-ביאדה ושמע. אולם, ההתפשטות האחרונה דחפה את הגבולות הללו צפונה כדי לבלוע את העיירות זבקין, מג'דל זון וביות א-סיאד, בתוך חדירות קרקעיות אינטנסיביות שבוצעו על ידי כלי רכב של הכיבוש בימים האחרונים.

הדיווחים מצביעים על כך שכוחות ישראליים הגיעו כבר לפאתי העיירה החופית אל-מנסורי, מה שמעניק להם שליטה חלקית על רצועת החוף הדרומית. התקדמות זו נועדה לבודד לחלוטין את כפרי הגבול מהעומק הלבנוני, ולהפוך אותם לאזור צבאי סגור שאזרחים מנועים מלהתקרב אליו.

בגזרה המרכזית, התרחב שטח האזורים האסורים ללבנונים וכלל שטחים נוספים לכיוון העיירה חדאת'א ועד לפאתי תבנין. מקורות מקומיים תיעדו חדירה של כלי רכב ישראליים ביום שישי האחרון שיצאה מחדאת'א לכיוון קצוות העיירה חריס, אזור הנמצא מחוץ לתיחומים המוצהרים של הקו הצהוב.

כוחות הכיבוש פרצו לאחד הבתים בעיירה חריס והפכו אותו לנקודת התבססות צבאית, במקביל לפעולות סריקה נרחבות בסביבה. תנועות קרקעיות אלו לוו בטיסה אינטנסיבית של כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסי סיור שלא עזבו את שמי האזור, מה שמשקף מצב של כוננות מתמדת.

במעבר לגזרה המזרחית, השינויים הגדולים והמסוכנים ביותר מאז כניסת הפסקת האש לתוקף, כאשר התנועות התרכזו סביב נקודות אסטרטגיות מצפון לנהר הליטני. למרות שקלאת א-שקיף נכללה בעבר בקו הצהוב, ההתבססות הצבאית בפועל בה לא החלה באופן אינטנסיבי אלא לאחרונה.

כוחות ישראליים שואפים, באמצעות שליטתם על קלאת א-שקיף והרמות הסובבות אותה, להבטיח פיקוח ישיר על העיר נבטיה וכפריה. רמות אלו, ובמיוחד כפרתבנית ועלי א-טאהר, מעניקות יתרון מודיעיני וצבאי גדול לכיבוש, מה שמסביר את ההתעקשות להישאר בהן למרות הלחצים הבינלאומיים.

בהקשר קשור, דיווחים תקשורתיים חשפו הצעה להקמת 'אזורי ניסוי' מהם יסיג צה"ל את כוחותיו וימסור אותם לצבא לבנון תחת פיקוח בינלאומי. אתרים אלו מרוכזים בגזרה המזרחית, ובמיוחד באזור ואדי א-סלוקי והעיירה זוטר הממוקמת בגבול המערבי של הקו הצהוב.

מקורות עיתונאיים ציטטו את אתר 'אקסיוס' כי קצינים אמריקאים עשויים להשתתף בפיקוח בשטח על פעולות הנסיגה המוגבלות בתיאום עם צבא לבנון. צעד זה מגיע בניסיון להפחית את המתיחות, אך הוא נשאר תלוי במידת מחויבות הכיבוש ללוח הזמנים המוצע לנסיגה.

מצדו, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עדיין מדגיש את הצורך בהמשך הנוכחות הצבאית בתוך גבולות הקו הצהוב לפרק זמן בלתי מוגדר. נתניהו מסרב באופן מוחלט לאפשר לפליטים לבנונים לחזור לכפריהם הנמצאים בתחום זה, ורואה בהם אזורי ביטחון חיוניים להגנת היישובים הצפוניים.

מנגד, חיזבאללה הכריז על דחייתו המוחלטת של הסכם המסגרת בנוסחו הנוכחי, והדגיש כי לא יקבל כל הסדרים שאינם מבטיחים נסיגה ישראלית מלאה. הארגון רואה במהלכים הישראליים הנוכחיים ניסיון לכפות כיבוש מוסווה תחת השם 'אזורי חיץ', וכי הדבר ייתקל בהתנגדות בשטח.

התפתחויות אלו מצביעות על כך שהסכם הפסקת האש עובר שלב קריטי ביותר בהיעדר מנגנוני פיקוח יעילים בשטח. בעוד דיפלומטים מדברים על הרגעה, כלי הרכב המשוריינים הישראליים מציירים גבולות חדשים בדם ובאש, מה שמאיים בקריסת ההבנות השבריריות ובחזרה למצב של עימות כולל.

התמונה בדרום לבנון נשארת תלויה בין רצון הכיבוש לנגוס בגיאוגרפיה הלבנונית לבין התעקשות הלבנונים להחזיר את ריבונותם המלאה. עם המשך ההפרות היומיומיות, אזור החיץ נשאר פרויקט ישראלי הנתקל בסירוב עממי ורשמי נרחב, בציפייה לתוצאות המהלכים הדיפלומטיים הבאים.

הכיבוש ממשיך בהפרותיו של הסכם הפסקת האש בניסיון להשיג עוד קלפים בשטח לפני כל מועד משא ומתן.

בגדה אחרת של העימות, ובמצב של עמידה איתנה והשתרשות הפלסטינים באדמה והתעקשותם על החיים למרות כל הסבל שהם חווים עקב הצעדים הישראליים שלא הסתכמו בהרג, עינויים, גירוש ומעצר, פעלה ממשלת ישראל לפתוח חזית נוספת לנקמה בפלסטינים באמצעות מלחמה כלכלית על כל גילוייה, החל מניתוק ערי ויישובים פלסטיניים והטלת סגר ומצור באמצעות מחסומים ושערים שעלו על 1,000 מחסומים ושערים הפרוסים בכניסות לערים וליישובים הפלסטיניים בגדה המערבית, בנוסף למניעת אלפי עובדים לחזור לעבודתם בתוך ישראל ועצירת כספי הסליקה הפלסטיניים. יתרה מכך, היא פתחה פרק חדש של פשע וניסיון נואש לנצח באמצעות חקיקה כלכלית לשליטה על האדמה ושוד משאבי הטבע כדי ליצור סביבה דוחה לפלסטינים מאדמתם ומולדתם. מנגד, ממשלת ישראל מספקת תמריצים והקלות פיננסיות, כלכליות ומיסוייות להתנחלויות בגדה המערבית במטרה לחזק את השליטה הקולוניאלית, שכן השליטה על הכלכלה מבחינה היסטורית מהווה נדבך מרכזי לחיזוק הנוכחות הדמוגרפית היהודית וביסוס ההשפעה על הקרקע. ממשלות ישראל לדורותיהן השתמשו בלחץ כלכלי על הפלסטינים כאמצעי יעיל ליצירת שיבושים במבנה הכלכלי והחברתי של החברה הערבית הפלסטינית, מה שהשתקף ברמת יציבותה וביכולתה לעמוד בפני אתגרים. וכדי לבסס מדיניות כלכלית ישראלית זו, אישרה הכנסת הישראלית לפנות בוקר יום חמישי, 4 ביוני 2026, בקריאה שנייה ושלישית, הצעת חוק המעניקה לתושבי ההתנחלויות בגדה המערבית חבילת הטבות כספיות ומיסוייות חסרות תקדים ובאופן רטרואקטיבי, החל מינואר 2026, ותישאר בתוקף עד 31 בדצמבר 2027. שר האוצר, באישור ועדת הכספים, רשאי להאריך את תוקף החוק לאחר אישורו לתקופות נוספות בעתיד כתמיכה במתנחלים בגדה המערבית, שכן חוק זה מעניק פטורים ממס, בנוסף להטבות מיוחדות לילדי מתנחלים סטודנטים, מעבר אל ההתנחלויות וממנה בכלי רכב משוריינים השייכים למשרד הביטחון הישראלי. החוק מעניק לכל מתנחל המתגורר בגדה המערבית פטור ממס, בהתאם לשיעור ולתקרה הקבועים בחוק מס הכנסה, עם אפשרות לבחור בין פטור זה לפטור אחר אם הוא זכאי ליותר מפטור אחד, כאשר חוק זה אושר ברוב של 32 חברים ו-23 חברים התנגדו לו. החוק קבע גם הענקת תמריצי מס לתושבי 58 התנחלויות, הכוללים הפחתות במס הכנסה עד 7%, ובסכום מקסימלי של 10,000 שקלים בשנה לאדם, כאשר העלות השנתית של הטבות אלו נאמדת בכ-130 מיליון שקלים, מה שמשקף את היקף התמיכה הכספית שממשלת ישראל מקצה לחיזוק ההתנחלויות ולמתן יתרונות כלכליים להתנחלויות, וזה מהווה אינדיקטור חזק לשימוש בכלים פיננסיים ומיסוייים לביסוס הנוכחות ההתנחלותית ועידוד ההתרחבות הדמוגרפית בתוך ההתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית.

הקדשת ההפרדה המשפטית והמנהלית של הכיבוש חוק זה אושר במסגרת מערכת משולבת של מדיניות ונהלים משפטיים, מנהליים ופיננסיים שממשלת ישראל נוקטת בהם במטרה לחזק את הפרויקט ההתנחלותי בגדה המערבית ולבסס את מרכיביו הדמוגרפיים והכלכליים, בהתאם למגמות שמטרתן להקדיש את מציאות הסיפוח בפועל של השטחים הפלסטיניים באמצעות הרחבת ההטבות הניתנות למתנחלים. מדיניות זו מעוררת בעיות משפטיות ופוליטיות רחבות, לאור התנגשותה עם כללי המשפט הבינלאומי והחלטות הלגיטימיות הבינלאומית, המאשרות את אי-חוקיות ההתנחלויות הישראליות בשטחים הפלסטיניים. מבחינה היסטורית, לאחר שישראל השתלטה על הגדה המערבית במלחמת 1967, היא מצאה את עצמה בפני דילמה שלא הייתה בחשבונותיה, שכן האדמה שאותה שאפה לספח כללה כמיליון פלסטינים, מה שהפך כל צעד לקראת סיפוח מלא למלא באתגרים דמוגרפיים, פוליטיים וביטחוניים מורכבים. היא הטילה מערכת המבוססת על הפרדה משפטית ומנהלית בין פלסטינים לישראלים, תוך הקדשת יחסים לא שוויוניים בין הצדדים ברמות שונות. הופעלה מערכת של חוקים ונהלים ביטחוניים ומנהליים לשליטה על האוכלוסייה הפלסטינית ולניהול נוכחותה באופן התואם את השיקולים הדמוגרפיים והפוליטיים של המדינה והטלת מציאות חדשה, שבה שולבו שליטה על האדמה והמשאבים מצד אחד, ושמירה על העליונות הדמוגרפית והפוליטית הישראלית מצד שני, במשוואה שעדיין מטילה את צילה על הזירה הפלסטינית-ישראלית עד היום.

הקשר התנחלותי במסגרת פרויקט יהוד הגדה המערבית ההתנחלות נחשבת לאחד מעמודי התווך העיקריים שעליהם נבנה הפרויקט הציוני, שכן היא היוותה כלי מרכזי להגשמת הפרויקט הפוליטי שמטרתו הקמת מדינה יהודית בפלסטין. היא החלה בעידוד הגירה יהודית, הקמת התנחלויות והרחבתן, יהוד האדמה והידוק השליטה על המשאבים הכלכליים, באופן המשרת את ביסוס הנוכחות ההתנחלותית וחיזוק מרכיביה הפוליטיים והכלכליים. חוק זה הגיע כדי להעניק לתושבי ההתנחלויות הטבות מס מיוחדות הדומות לאלו הנהנות מהן תושבי הערים והיישובים הישראליים, באיתות לביסוס הסיפוח בפועל של ההתנחלויות, במסגרת הסיפוח השקט שממשלת ישראל הפשיסטית והקיצונית ביותר בתולדות מדינת ישראל מיישמת. חוק זה פועל לעיצוב מחדש של המבנה הכלכלי באמצעות כלים משפטיים, צבאיים ובירוקרטיים ומופעל כמערכת לשליטה והגמוניה על האדמות והמשאבים בגדה המערבית.

כלי בחירות פוליטי לזכיית קולות המתנחלים אישור חוק זה, שהוגש על ידי חבר הכנסת צבי סוכות ממפלגת הציונות הדתית, בתקופה שבה הבחירות בישראל מתקרבות וסקרים מראים כי מפלגת הציונות הדתית לא עוברת את אחוז החסימה, מגיע במסגרת אסטרטגיה מפלגתית שמטרתה לחזק את תמיכת בסיס הבוחרים של מפלגת הציונות הדתית בקרב ציבור המתנחלים ולקבל קולות במירוץ הבחירות. יחד עם זאת, אישור חוק זה אינו מנותק משיקולים אידיאולוגיים וחישובים פוליטיים פנימיים, שכן הוא נתפס כמתיישב עם המגמות שמטרתן להרחיב ולהעמיק את הפעילות ההתנחלותית בגדה המערבית.

המוני אדם בגדה המערבית הכבושה ליוו את גופת הנער השהיד וליד נידאל אבו סנינה, שנהרג מירי כוחות הכיבוש הישראלי במהלך פלישתם האלימה למחנה קלנדיה, הממוקם צפונית לעיר ירושלים. מקורות רפואיים רשמיים אישרו כי הילד בן ה-16 מת מפצעיו הישירים, בעוד גופתו הועברה תוך כדי קריאות גינוי לפשעים המתמשכים נגד ילדים ואזרחים בשטחים הכבושים.

משרד הבריאות הפלסטיני הבהיר כי המבצע הצבאי במחנה לא הסתכם רק במותו של השהיד אבו סנינה, אלא גם הביא לפציעתם של שני ילדים נוספים מירי חי של הכיבוש בגפיים התחתונות, והם הועברו לקבלת טיפול. אירוע זה מתרחש על רקע הסלמה בפלישות שמבצע צבא הכיבוש למחנות ולעיירות פלסטיניות, אשר לרוב מאופיינות בשימוש בכוח מופרז נגד תושבים חסרי הגנה.

מקורות בשטח דיווחו כי כוחות הכיבוש עצרו שלושה צעירים במהלך הפלישה, לאחר שצלפניהם התפרסו על גגות בנייני המגורים הגבוהים והחלו לירות אש חיה בצפיפות לעבר האזרחים. מחנה קלנדיה מהווה נקודת חיכוך מתמדת בשל מיקומו האסטרטגי על הכביש המחבר בין ירושלים לרמאללה, מה שהופך אותו חשוף להתקפות צבאיות חוזרות ונשנות ולפעולות התעללות שיטתיות.

בהקשר קשור, הרשות להתנגדות לגדר ולהתנחלויות חשפה הסלמה מסוכנת בתקיפות הכיבוש והמתנחלים, כאשר בחודש מאי האחרון לבדו נרשמו 1659 תקיפות באזורים שונים בגדה המערבית, כולל מזרח ירושלים. הפרות אלו התחלקו בין 1108 תקיפות שבוצעו ישירות על ידי צבא הכיבוש, ו-551 תקיפות שבוצעו על ידי כנופיות מתנחלים תחת הגנת הכוחות הסדירים.

צורות התקיפות הללו היו מגוונות וכללו אלימות פיזית ישירה, עקירת עצי פרי, שריפת שדות חקלאיים, בנוסף למניעת גישה של חקלאים לאדמותיהם והשתלטות על רכושם הפרטי. מסע זה כלל גם הריסת בתים ומבנים חקלאיים, מה שמחמיר את סבלם של הפלסטינים ומטרתו להצר את צעדיהם ולדחוף אותם לעבר עקירה כפויה מאדמותיהם.

נתונים רשמיים מצביעים על כך שההסלמה הישראלית בגדה המערבית מאז ה-8 באוקטובר 2023, הובילה למותם של 1173 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-12 אלף נוספים בדרגות פציעה שונות. מספר המעצרים הגיע לכ-23 אלף מקרים, בעוד שמדיניות הדיכוי גרמה לעקירתם של כ-33 אלף אזרחים מבתיהם, על רקע שתיקה בינלאומית כלפי הפרות בוטות אלו של החוק הבינלאומי.

הילד וליד נידאל אבו סנינה (בן 16) נהרג ושני ילדים נוספים נפצעו מירי הכיבוש בגפיים התחתונות במחנה קלנדיה.

הרפובליקה האסלאמית של איראן מתכוננת לערוך טקסי פרידה והלוויה רשמיים ועממיים למנהיג העליון המנוח עלי ח'אמנאי, במקביל לאווירת האבל השוררת במדינה לרגל חודש מוחרם הקדוש. הכיכרות הציבוריות בערים שונות באיראן החלו להניף דגלים שחורים ולהכין תהלוכות הקשורות לטקסים הדתיים, לקראת אירועי ההלוויה הגדולים המתוכננים לעשרת הימים השניים של החודש.

על פי לוח הזמנים שהוכרז על ידי מקורות רשמיים, טקסי ההלוויה יחלו ביום שבת, הרביעי ביולי הקרוב, והאירועים צפויים להימשך שבוע שלם. הימים הראשונים של הטקסים יתמקדו במתן הזדמנות לקהל הרחב להביט בפעם האחרונה על הגופה במסגד האימאם ח'ומייני בבירה טהראן, לפני תחילת הליכי ההעברה וההלוויה הרשמית.

ביום שני צפויה הבירה טהראן לארח טקסי הלוויה המוניים, בהשתתפות בכירים ומשלחות זרות הצפויות להגיע כדי להשתתף בהלוויה. ההכנות הללו מגיעות לאחר תקופה של דחייה, שכן ההלוויה הייתה אמורה להתקיים במרץ האחרון, אך השלכות העימות הצבאי ומצב המלחמה הובילו לדחיית המועד לקיץ הנוכחי.

לאחר סיום הטקסים בבירה, תעבור תהלוכת ההלוויה ביום שלישי לעיר קום, הנחשבת למרכז הדתי וההוזווי הבולט ביותר במדינה, שם יתקיימו טקסי הלוויה שניים ההולמים את מעמדו הדתי של המנוח. צעד זה משקף את המשמעות הסמלית הגדולה של העיר קום במבנה המשטר האיראני, ואת הקפדת הממסד הדתי על השתתפות רחבה בפרידה מהמנהיג השני של הרפובליקה.

טקסי ההלוויה יסתיימו ביום חמישי, השביעי ביולי, בעיר משהד שבצפון מזרח המדינה, שם תיטמן גופת המנוח בתוך מקדש האימאם רזא. יעד סופי זה נושא משמעות רוחנית עמוקה, לאור המעמד הקדוש של המקדש בקרב האיראנים, ולקשר ההיסטורי והרוחני של המנוח לעיר זו.

איראן חוותה מתיחות ביטחונית וצבאית חמורה בפברואר האחרון, בעקבות מבצע התנקשות שכוון למנהיג המנוח ויוחס על ידי טהראן לתוקפנות ישראלית-אמריקאית משותפת. אירוע זה הוביל לתגובות איראניות נרחבות שכללו תקיפת אינטרסים ובסיסים צבאיים אמריקאים באזור המזרח התיכון, מה שהכניס את האזור למערבולת של הסלמה צבאית חסרת תקדים.

במישור הפוליטי, מוג'תבא ח'אמנאי, בנו של המנהיג המנוח, נטל את מושכות השלטון כמנהיג העליון החדש של המדינה מאז תחילת מרץ האחרון, והפך לאישיות השלישית המכהנת בתפקיד זה מאז 1979. למרות כניסתו לתפקיד, מוג'תבא לא הופיע באף אירוע פומבי עד כה, וזאת בשל פציעתו באותה תקיפה שגבתה את חיי אביו, כאשר פעילותו מוגבלת כיום להוצאת הצהרות כתובות.

טקסי האבל וההלוויה יימשכו שבוע שלם, החל מהבירה טהראן ועד לעיר משהד, שם תיטמן הגופה.

הספר 'מבוא למדע החדית'' מאת האקדמאי ג'ונתן בראון מעלה שאלות מהותיות בנוגע להיסטוריה של המדעים האסלאמיים ומסלול התפתחותם. הספר, שיצא לאור על ידי מרכז נהוד למחקרים בשנת 2025 במהדורתו הראשונה, שואף לבנות מחדש את מסלול מדע החדית' מנקודת מבט ביקורתית-היסטורית המביאה בחשבון אינטראקציות חברתיות ופוליטיות.

בראון סבור כי כתבים ערביים קודמים התמקדו לרוב בהצגת טיעוני הגנה, בעוד שהתחום המחקרי חסר מחקרים המעמיקים בבחינת הקשר שבו עוצבו הכללים בסביבתם ההיסטורית האמיתית. עבודה זו באה לגשר על הפער בין הגישות המסורתיות לבין הגישות הביקורתיות המערביות שנשלטו על ידי ספקנות במשך תקופות ארוכות.

הספר דן בפרקיו הראשונים בתחילת הופעת החדית' הנבואי ובאופן שבו התמודדו הצחאבה עם דברי הנביא, עליו השלום. החוקר מסביר כי תיעוד החדית' לא היה מקרי, אלא עבר שלבי התפתחות שהחלו מהכתבים הראשונים ועד לספרים המסודרים, המוסנדים והצחיחים שריכזו את הסונות וההלכות.

בראון רואה בסוגיית ה'אמינות' את עמוד השדרה של מדע החדית', והיא זו שהצדיקה את הקמת מדעי ה'ג'רח וא-תעדיל' (ביקורת המוסרים) וה'עילל' (פגמים). הוא מדגיש כי הסבר החוקרים ל'אחאדית' (מסורות) שאסרו על כתיבה עולה בקנה אחד עם ההיגיון ההיסטורי, שכן תחילה הובטחה שימור הקוראן לפני הרחבת תיעוד הסונה.

המחבר משתמש במושג 'פרדיגמת ה'אסנאד'' כדי להסביר את ייחודו של מדע החדית' האסלאמי משאר הדתות כמו הנצרות והבודהיזם. ה'אסנאד' בעיניו אינו רק כלי מתודולוגי לחיבור, אלא הוא מצב רוחני וסמלי המבטיח את יושרת המוסר ואת דיוקו של הטקסט ללא תוספות או שינויים.

הספר מציין כי הכללים שקבעו חוקרי החדית' לאימות הידיעה מצטלבים באופן מדהים עם הסטנדרטים המקצועיים בעיתונות המודרנית. כשם שהעיתונאי המקצועי משקיע מאמץ בבחירת מקורותיו מחשש למוניטין שלו, כך גם מוסר החדית' הקפיד על סטנדרטים מדויקים יותר לאור חומרת התפקיד הדתי הקשור לשמירת השריעה.

בפרק התשיעי שלו, בראון מותח ביקורת חריפה על האסכולה האוריינטליסטית הקלאסית, ומאשים אותה בסלקטיביות ובהטיה פוליטית. הוא סבור שחוקרים כמו גולדציהר ושכט יצאו מתוך הנחות מוקדמות שנועדו לערער את הזהות האסלאמית כדי לשרת את המטרות הקולוניאליות של מדינות המערב.

הספר מפריך את 'הנטייה הספקנית' שאומצה על ידי כמה אוניברסיטאות מערביות, המניחה שקרותה של ידיעה היסטורית עד שיוכח ההפך. בראון מסביר כי גישה זו סובלת מפגם מהותי המתבטא בניסיון לפרש מדעים מסורתיים אסלאמיים דרך המרכזיות האירופית ומורשתה היוונית והרומית.

החוקר סוקר את התיזות של 'הזרם הרביזיוניסטי' שניסה ליישם את הגישה הביקורתית-היסטורית באופן מלא על ראשית האסלאם. הוא מבקר את הגזמה של זרם זה בהוצאת ראיות סותרות ובהסתמכותו על הכללות בלתי מוכחות באמצעות סקירות נרחבות של המקורות האסלאמיים המקוריים.

בראון תומך בגישת 'הבדיקה הביקורתית' המיוצגת על ידי חוקרים כמו פרד דונר, הרואים קושי להאמין בקיומה של קנוניה היסטורית גדולה לזיוף החדית'. לא הגיוני שחברה מפולגת המשתרעת מספרד ועד מרכז אסיה תתאם עריכה של כל המורשת האסלאמית מבלי להשאיר ראיות ברורות.

הספר לא התעלם משילוב המרחב השיעי בחקר תפקידי החדית', ודן בתפקידים הקוגניטיביים, הדתיים והפוליטיים של הטקסטים הנבואיים. הוא מסביר כיצד תרם החדית' לעיצוב הפיקה (הלכה) ומדע ה'אוסול' (יסודות ההלכה), בנוסף לתפקידו המרכזי בעיצוב הסופיות והאסכולות התיאולוגיות השונות לאורך ההיסטוריה.

הפרק העשירי של הספר דן בוויכוחים העכשוויים סביב החדית' בעולם האסלאמי המודרני, במיוחד אלה הקשורים ליחס בין הסונה לקוראן. הוא מדגיש את הניסיונות החילוניים המנסים לבודד את הסונה בטענה שהקוראן לבדו מתיישב עם ערכי הקיום המשותף האוניברסליים.

בסיום הספר, בראון פותח את הדלת לפרשנות בהתייחסו לחכמת סוקרטס על ערך האמת מול דעות בני האדם. למרות ניסיונו לשמור על מרחק אקדמי המבטיח לו ניטרליות בסביבה האקדמית המערבית, מאמצו המדעי נוטה בבירור להוכיח את איתנותה של המתודולוגיה האסלאמית.

ספר זה מהווה תוספת איכותית לספרייה האסלאמית, שכן הוא מציג עדות מתוך האקדמיה המערבית המעניקה צדק למאמצי חוקרי החדית'. 'מבוא למדע החדית'' אינו רק סיפור היסטורי, אלא הוא טיעון מדעי המחזיר את הכבוד ל'אסנאד' כמערכת התיעוד המדויקת ביותר שידע ההיסטוריה האנושית.

הכללים המתודולוגיים שקבעו חוקרי החדית' הופכים את הטלת הספק באמינות הסונה לעניין רחוק מדרישות המדע האובייקטיבי.

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת -12/6/2026

בהתפתחות שעשויה לצייר מחדש את הנוף הפוליטי והביטחוני במזרח התיכון, ארצות הברית ואיראן מתקרבות לחתימה על הסכם ביניים שמטרתו לייצב הפסקת אש בין הצדדים, לפתוח מחדש את מיצר הורמוז, ולהכין את הקרקע למשא ומתן רחב יותר בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית. צעד זה מתואר על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כסוף המלחמה, בעוד טהראן עדיין מתייחסת אליו בזהירות רבה ומדגישה כי ההחלטה הסופית טרם התקבלה.

לפי מקורות דיפלומטיים יודעי דבר, שני הצדדים הגיעו לנוסח מזכר הבנות שנוסחו סוכם כמעט סופית, בהמתנה לאישור הסופי של גורמים איראניים. המידע מצביע על כך שטקס החתימה עשוי להתקיים בעיר ז'נבה שבשוויץ בימים הקרובים, ואולי כבר ביום ראשון.

התפתחות זו מגיעה בזמן שמדינות ה-G7 מתכוננות לפגישה חשובה בשבוע הבא, בצל לחצים בינלאומיים גוברים למנוע הידרדרות האזור לעימות רחב יותר המאיים על הכלכלה העולמית ועל ביטחון האנרגיה הבינלאומי.

בעוד טראמפ הודיע ביום חמישי בערב כי ביטל תקיפות צבאיות מתוכננות נגד איראן לאחר שהושגה הבנה משותפת, והדגיש כי כל הצדדים המעורבים הסכימו להסכם "באופן עקרוני ובפרטים", מיהר משרד החוץ האיראני להדגיש כי כל הסכם סופי טרם קיבל אור ירוק מההנהגה האיראנית.

ההדלפות המופצות חושפות הסכם החורג מעבר להפסקת פעולות צבאיות ישירות בין וושינגטון לטהראן. לפי סוכנות הידיעות האיראנית "מֶהְר", ההסכם כולל גם סיום פעולות צבאיות בלבנון, פתיחה מחדש מלאה של מיצר הורמוז בתוך שלושים יום ממועד חתימתו, בנוסף לשחרור מקדמה ראשונה של כספים איראניים מוקפאים בסך 12 מיליארד דולר מתוך 24 מיליארד דולר שיהיו זמינים לטהראן בהדרגה.

ההסכם כולל גם, לפי אותם מקורות, הסרת סנקציות שהוטלו על יצוא נפט ומוצרים פטרוכימיים איראניים, מתן גישה לאיראן לנכסיה המוקפאים בחו"ל, וכן התחייבות אמריקאית לאי התערבות בענייניה הפנימיים של איראן והרחקת כוחות אמריקאים מאזורים קרובים לגבול האיראני.

אשר לתיק הגרעין, שהיה מוקד המתיחות העיקרי בין הצדדים במשך שנים רבות, נראה כי הוא טרם הוכרע. ההסכם קובע רק פתיחת משא ומתן שיימשך שישים יום להשגת הסדר סופי בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית, ללא התייחסות לפרטים הנוגעים לרמות העשרת אורניום או למנגנוני פיקוח בינלאומיים עתידיים.

הבולט הוא שתוכנית הטילים הבליסטיים האיראנית, כמו גם יחסי טהראן עם בעלות בריתה האזוריות, כולל חיזבאללה הלבנוני, אינם נכללים במסגרת המשא ומתן המוצע, מה שמשקף את היקף הוויתורים ההדדיים שנראה כי שני הצדדים מוכנים לקבל כדי למנוע חזרה לעימות צבאי.

מקורות אמריקאים מצביעים על כך שסגן הנשיא ג'יי.די. ואנס עשוי להשתתף בטקס החתימה הצפוי באירופה, מה שמעניק להסכם משקל פוליטי נוסף ומשקף את רצונה של ממשל טראמפ לשווק את ההסכם כהישג אסטרטגי גדול לפני כניסה לשלב פוליטי חדש.

אולם ההסכם, למרות הבטחותיו להפחתת הסלמה, מתמודד עם אתגרים רבים, ובראשם עמדת הכוחות האזוריים הרואים בכל הקלה בלחצים על איראן חיזוק להשפעתה האזורית, בנוסף לקיומם של זרמים בתוך ארצות הברית ואיראן המתנגדים להגשת ויתורים לצד השני לאחר שנים ארוכות של סכסוך, סנקציות ואיומים צבאיים.

טראמפ מחפש ניצחון פוליטי יותר מאשר הסדר היסטורי

נראה כי המניע העיקרי מאחורי דחיפתו של טראמפ להסכם אינו קשור רק לרצון להשגת יציבות אזורית, אלא גם לצורך לרשום הישג פוליטי גדול שניתן להציגו לדעת הקהל האמריקאית כהוכחה להצלחת מדיניות "לחץ ואז משא ומתן". לאחר חודשים של הסלמה צבאית ואיומים הדדיים, קשה לממשל האמריקאי להצדיק את המשך העימות הפתוח ללא אופק פוליטי ברור. לכן, ההסכם מעניק לטראמפ הזדמנות להיראות כאיש שמנע מלחמה יקרה, גם אם הסוגיות המהותיות שהציתו את המשבר עדיין תלויות ועומדות.

ישראל המפסידה הגדולה מכל התקרבות אמריקאית-איראנית

אם ההסכם ייחתם בנוסחו המופץ, ישראל עלולה למצוא את עצמה מול מציאות אסטרטגית חדשה שאינה עולה בקנה אחד עם החזון שהגן עליו ראש הממשלה בנימין נתניהו במשך שנים. ההסכם אינו עוסק בתוכנית הטילים הבליסטיים האיראנית ולא ברשת בעלות הברית האזוריות הקשורות לטהראן, והוא גם פותח את הדלת להקלה בסנקציות ולחידוש זרימת המשאבים הפיננסיים לאיראן. הדבר עלול לערער את המאמצים הישראליים לשמור את איראן תחת הלחץ והבידוד המרביים, ולחשוף את גבולות יכולתו של נתניהו להשפיע על ההחלטה האמריקאית כאשר האינטרסים הישראליים מתנגשים עם החישובים האסטרטגיים של וושינגטון.

המזרח התיכון בין הזדמנות להרגעה לבין סכנות דחיית משברים

למרות האווירה החיובית סביב ההסכם, מהות הסכסוך טרם נפתרה, אלא נדחתה לשולחן המשא ומתן. המחלוקות סביב תוכנית הגרעין האיראנית עדיין קיימות, והסוגיות הקשורות להשפעה אזורית ולטילים בליסטיים כלל לא הועלו במסגרת ההבנה הנוכחית. משמעות הדבר היא שההסכם עשוי להצליח לקנות זמן ולהפחית את המתיחות באופן זמני, אך הוא אינו מבטיח טיפול בגורמים העמוקים למשבר. לפיכך, האזור עומד בפני הזדמנות אמיתית להרגעה, אך היא נשארת הזדמנות שברירית שעלולה לקרוס במהירות אם המשא ומתן הבא ייכשל בטיפול בתיקים הרגישים והמורכבים ביותר.

מעצמות גדולות בהיסטוריה עוברות רגעי שינוי מכריעים שבהם קול הנפילה אינו נשמע בקול רם, אלא מתגנב כסדק נסתר בקיר האימפריה שרבים חשבו שהיא בלתי ניתנת לשבירה. מי שמתבונן בהיסטוריה של אימפריות מאיטליה ועד בריטניה מבין שהסכנה לא תמיד הייתה בגבולות, אלא צמחה מבפנים באמצעות שחיקת משאבים במלחמות אינסופיות וקרבות שנטלם הצטבר עד שהמדינה לא יכלה לשאת אותם.

היום, לאחר עשרות שנים של שליטה אמריקאית בפסגת הסדר העולמי בעקבות קריסת ברית המועצות, עולה השאלה לגבי יכולתה של וושינגטון להמשיך למלא את תפקיד 'שוטר העולם'. המדינה שירשה את ההיסטוריה בשנת 1991 מוצאת את עצמה כעת שקועה בהתחייבויות צבאיות וביטחוניות המשתרעות מאירופה ועד האוקיינוס ההודי והשקט, בזמן שמתחרה מזרחי בונה את כוחו בשקט.

הערכות שפורסמו על ידי מוסדות מחקר מכובדים, כמו אוניברסיטת בראון, מצביעות על כך שהעלות הכוללת של המלחמות האמריקאיות לאחר אירועי ספטמבר עלתה על שמונה טריליון דולר. מספרים אסטרונומיים אלה אינם משקפים רק את ההוצאות הצבאיות הישירות, אלא כוללים גם טיפול בווטרנים וריביות חובות, מה שמפעיל לחץ עצום על הכלכלה האמריקאית המתמודדת עם אתגרים מבניים.

הבעיה האמיתית אינה טמונה רק בהיקף ההוצאות, אלא בפער העמוק בין העלות לתוצאות הפוליטיות בשטח. המלחמה באפגניסטן שנמשכה שני עשורים הסתיימה בחזרה למצב שהיה לפני ההתערבות, בעוד עיראק הפכה לזירת סכסוך אזורי מורכב, מה שמוכיח כי ניצחון בקרבות צבאיים קל בהרבה מניהול השלום שלאחריהם.

המלחמה האחרונה ברצועת עזה חשפה פן חדש של שחיקה אמריקאית, כאשר וושינגטון מצאה את עצמה במלכוד מוסרי ופוליטי חסר תקדים. בעודה מנסה לשמור על מחויבותה לישראל, היא מתמודדת עם לחצים בינלאומיים וביקורת חריפה בשל היקף ההרס ההומניטרי, מה שהוביל לשחיקה הדרגתית ב'כוחה הרך' שאפיין אותה בינלאומית.

השפעת מלחמת עזה לא הוגבלה לחוץ, אלא התפשטה גם לתוך ארה"ב באמצעות הפגנות באוניברסיטאות ופילוגים פוליטיים חריפים בין האליטות האינטלקטואליות והצעירים. פילוג זה מעמיד את תדמיתה של ארצות הברית כמגינת החוק הבינלאומי וזכויות האדם במבחן קשה, שכן השבת האמון האבוד בעיני העמים עשויה להימשך עשרות שנים.

לעומת זאת, סין בחרה בדרך שונה לחלוטין המבוססת על 'סבלנות אסטרטגית' והתמקדות במוקדי הכוח האמיתיים בעידן המודרני. בייג'ינג לא הסתבכה בהרפתקאות צבאיות חיצוניות, אלא ריכזה את מאמציה בבניית בסיס תעשייתי וטכנולוגי שהפך אותה כיום לייצר כשליש מהתפוקה התעשייתית העולמית, מספר שאף כוח כלכלי לא הגיע אליו בעבר.

סין הפכה ממדינה חקלאית ענייה לענקית טכנולוגית השולטת בשרשרות האספקה העולמיות, מאלקטרוניקה ועד מכוניות חשמליות ואנרגיה נקייה. עלייה כלכלית זו סיפקה לבייג'ינג בסיס איתן למודרניזציה של צבאה ולפיתוח ארסנל הטילים והסייבר שלה, מתוך תפיסה שמפעלים ונמלים הם חלק בלתי נפרד מביטחונה הלאומי האסטרטגי.

עם זאת, הטענה על דעיכה אמריקאית בלתי נמנעת או עלייה סינית מוחלטת נותרה פישוט חסר דיוק, בהתחשב בכלי הכוח הלא מבוטלים שארצות הברית מחזיקה. וושינגטון עדיין שולטת במערכת הפיננסית העולמית באמצעות הדולר, ומחזיקה במערכות המחקר והאוניברסיטאות המתקדמות ביותר, בנוסף לרשת בריתות צבאיות הרחבה ביותר בהיסטוריה המודרנית.

מצד שני, סין מתמודדת עם אתגרים פנימיים שעלולים לעכב את שאיפותיה, ובראשם האטה בצמיחה הכלכלית ומשבר ההזדקנות הדמוגרפית המחריף. כמו כן, המתחים הגיאופוליטיים בסביבתה האזורית מחייבים אותה לזהירות מתמדת, מה שהופך את המאבק על הנהגת העולם למירוץ ארוך התלוי בסבלנות ובניהול משאבים בחוכמה.

מהות הסכסוך הבינלאומי הנוכחי אינה קשורה למי שמחזיק בנשק החזק ביותר היום, אלא למי שיודע לחדש את כוחו במקום לבזבז אותו בסכסוכים צדדיים. כאשר מדינה עסוקה בלחימה בכל פינה של כדור הארץ, בעוד יריבתה מתמקדת בבניית תשתיות ומרכזי מחקר, מאזן הכוחות זז לאט מתחת לפני השטח.

הלוחות הטקטוניים של המערכת הבינלאומית נעים בדיוק כמו שהם נעים מתחת לאדמה, כאשר השפעת רעידת האדמה מופיעה רק כאשר רגע השינוי הגדול הושלם. ואימפריות היסטורית הן לרוב האחרונות לדעת על תחילת שלב הדעיכה, מכיוון שהן נשארות נאחזות בתדמית עליונותן הצבאית הישנה בעוד ההשפעה האמיתית מחליקה מבין אצבעותיהן.

השאלה שמעלים אנליסטים היום היא עד כמה ארצות הברית מסוגלת להימנע מגורלן של מעצמות קודמות באמצעות ארגון מחדש של סדרי העדיפויות הבינלאומיים שלה. האם וושינגטון יכולה לאזן בין התחייבויותיה הגלובליות לבין הצורך שלה לחדש את עתודותיה האסטרטגיות הפנימיות לפני שנטל האימפריה יהפוך כבד מדי מכדי שתוכל לשאת אותו?

בסופו של דבר, הזירה הבינלאומית נשארת פתוחה לכל האפשרויות, אך הקבוע הוא שהכוח העולה לעיתים רחוקות מכריז על רגע הגעתו לפסגה. הוא עסוק ביצירת המציאות החדשה בשטח, בעוד האימפריה העייפה מנסה לשקם את קירותיה הסדוקים בעולם שאינו מכיר עוד בכוח צבאי בלבד כקריטריון לריבונות.

אימפריות אינן נשחקות רק כאשר הן מובסות, אלא גם כאשר הן מוצאות את עצמן אחראיות לניהול תוצאות המלחמות שניהלו.

מקורות רפואיים ברצועת עזה דיווחו על ביטול נסיעות טיפוליות שתוכננו למספר חולים ביום ראשון, וזאת כתוצאה מהתעקשות שלטונות הכיבוש הישראלי שלא להעניק את האישורים הביטחוניים הנדרשים ליציאה דרך המעברים. משרד הבריאות הבהיר כי צעדים אלו מגיעים בהקשר של הידוק המצור הרפואי על האוכלוסייה, מה שמונע ממאות פצועים וחולים כרוניים להגיע לבתי חולים מומחים מחוץ לרצועה.

המשרד ציין בהצהרה רשמית כי המכשולים השיטתיים שמציב הכיבוש מתבטאים בצמצום מספר הנוסעים לרמות הנמוכות ביותר, בנוסף לעיכוב מכוון במענה לבקשות לתקופות זמן ארוכות שעשויות לעלות על מספר חודשים. עיכוב זה מוביל לעיתים קרובות להידרדרות חמורה במצבם הבריאותי של החולים, מה שהופך את סיכויי הטיפול שלהם בהמשך לקלושים או בלתי אפשריים, לאור המחסור ביכולות רפואיות בתוך עזה.

באשר לנתונים הסטטיסטיים האחרונים, המקורות חשפו פער עצום בין הצרכים בפועל לבין האישורים שניתנו, כאשר הוגשו בקשות דחופות לכ-70 מקרים המסווגים כ'הצלת חיים' בשבועות האחרונים, אך הכיבוש איפשר רק ל-5 מקרים לצאת. הערכות רשמיות מצביעות על כך שמספר החולים הכולל הממתינים לתורם לנסיעה ולקבלת טיפול הכרחי הגיע לכ-20 אלף חולים.

משרד הבריאות שיגר קריאת מצוקה דחופה לקהילה הבינלאומית ולארגוני האו"ם וזכויות האדם, ודרש להפעיל לחץ אמיתי על שלטונות הכיבוש להסיר את ההגבלות על תנועת החולים. המשרד הדגיש את החשיבות של זירוז הליכי הנסיעה למקרים קריטיים שאינם סובלים דיחוי, והזהיר מפני ההשלכות של המשך סגירת המעברים בפני מקרים הומניטריים שזכותם לגישה לשירותי בריאות מובטחת על פי החוקים הבינלאומיים.

אנו חוזרים ודורשים מהגורמים הבינלאומיים וארגוני האו"ם ללחוץ ולהתערב בדחיפות; במטרה להגדיל את מספר החולים המורשים לנסוע, ולצמצם את תקופות ההמתנה.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי הסכם המסגרת המתגבש בין ארצות הברית לאיראן כולל סעיף מהותי הקובע הקמת קרן השקעות ענקית בשווי של עד 300 מיליארד דולר. קרן זו נועדה להזרים השקעות נרחבות לכלכלה האיראנית, כאשר כבר הובטחו התחייבויות פיננסיות המכסות יותר ממחצית הסכום הכולל על ידי חברות השקעה פרטיות ברחבי העולם.

המקורות הבהירו כי כלי פיננסי זה, שייקרא 'הקרן לשיקום ופיתוח', אינו מסווג כתוכנית סיוע ממשלתית או פיצויים ישירים, אלא מנגנון השקעה המובל על ידי המגזר הפרטי. בקרן צפויות להשתתף חברות גדולות מארצות הברית, מדינות המפרץ ואסיה, בנוסף למשקיעים מדרום אמריקה ואפריקה, עם התמקדות במגזרים חיוניים הכוללים אנרגיה, תחבורה, תעשייה ולוגיסטיקה.

תפנית כלכלית זו מגיעה במסגרת מאמצים בינלאומיים נמרצים לסיום הסכסוך הצבאי שפרץ בפברואר האחרון בעקבות מתקפה אמריקאית-ישראלית על אדמת איראן. ההסכם המקיף כולל סעיפים להסרת המצור הכלכלי שהוטל על טהראן, ופתיחה מחדש של מצר הורמוז לשיט בינלאומי, מה שיבטיח את יציבות אספקת הנפט והגז שנפגעה קשות כתוצאה מהעימותים האחרונים.

המשא ומתן ידע תנודות חדות, כאשר טהראן דרשה בתחילה פיצויים כספיים ישירים בסך 400 מיליארד דולר לכיסוי נזקי המלחמה, דרישה שנענתה בסירוב מוחלט מצד וושינגטון. כתוצאה מכך, הושגה נוסחת קרן ההשקעות כפשרה המבטיחה זרימת הון לשיקום מבלי להיראות כפיצויים פוליטיים, כאשר מדינות האזור תורמות באמצעות קווי אשראי והלוואות בתנאים נוחים.

המעצמות הבינלאומיות שואפות באמצעות הסכם זה לשלב מחדש את איראן בכלכלה העולמית, תוך ניצול העובדה שהיא מחזיקה בעתודות הגז הטבעי השנייה בגודלה ובעתודות הנפט הרביעית בגודלה בעולם. למרות הסנקציות שמנעו מטהראן השקעות זרות במשך עשורים, בסיסה התעשייתי המגוון ואוכלוסייתה הצעירה המונה למעלה מ-92 מיליון נפש הופכים אותה לשוק אטרקטיבי למשקיעים במקרה של יציבות פוליטית.

המקורות הדגישו כי מסלול קרן ההשקעות יישאר נפרד מהמשא ומתן הטכני הנוגע להסרת סנקציות ישירות או שחרור נכסים איראניים מוקפאים בחו"ל. הפעלת הקרן או תחילת יישום הפרויקטים לא יתבצעו אלא לאחר חתימה רשמית על הסכם סופי שיזכה לשביעות רצון שני הצדדים, כאשר מזכר הבנות יעניק ארכה של 60 יום לקביעת הפרויקטים בעדיפות עליונה בשיתוף פעולה בין מנהלי הקרן לצד האיראני.

מצדו, הבית הלבן קישר את הצלחת מהלך זה למידת מחויבותה של טהראן לתנאי הביטחון והגרעין, תוך התייחסות להצהרות קודמות של סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס. הממשל האמריקאי הדגיש כי גישת איראן להשקעות ענק אלו מותנית בפירוק מלא של תוכנית הגרעין השנויה במחלוקת שלה, ובקבלה של משטר פיקוח בינלאומי קפדני ומקיף שיבטיח אי-חזרה לפעילויות גרעיניות צבאיות.

הקרן אינה תוכנית ממשלתית או פיצויים, אלא כלי השקעה פרטי שבו ישתתפו חברות עולמיות גדולות.

הזירה הלבנונית הייתה עדה להסלמה משמעותית בשטח ביום ראשון בבוקר, כאשר מקורות רשמיים דיווחו על טיסה אינטנסיבית של כלי טיס בלתי מאוישים מעל הפרברים הדרומיים של ביירות. תנועה אווירית זו מגיעה על רקע מצב של ציפייה זהירה השורר באזור, למרות הדיבורים החוזרים ונשנים על מאמצי הרגעה והפסקת פעולות לחימה.

בבקאע המערבי, כוחות ישראליים ביצעו טבח חדש בעיירה סחמר, כאשר מרכז המבצעים לשעת חירום של משרד הבריאות הציבורי הודיע על מותם של חמישה אזרחים. דיווחים רפואיים הבהירו כי בין הקורבנות היו ילד, אישה וקשישים, בנוסף לפציעות שונות כתוצאה מהתקיפה שכוונה לאזור המגורים.

התקיפות לא הוגבלו לבקאע, אלא הגיעו גם לדרום לבנון, שם תקיפה ישראלית כוונה לאזור א-רשידיה במחוז צור. מקורות רפואיים אישרו כי ההתקפה הביאה למותם של שני פלסטינים, מה שמשקף את התרחבות היקף התקיפות הישראליות כך שיכללו ריכוזי פליטים ואזורים מאוכלסים.

מנגד, צבא ההגנה לישראל הודה במותו של חייל ובפציעתם של 13 נוספים בדרגות שונות במהלך עימותים עזים בדרום לבנון. פציעות אלו אירעו לאחר שכוח ישראלי הותקף בטילים ובכטב"מים מתאבדים באזור כפרתבנית, מה שמביא את מניין ההרוגים הצבאיים הישראליים בשבוע האחרון לשישה חיילים.

אבדות אנושיות אלו עוררו גל של ביקורת חריפה בקרב החוגים הישראליים נגד ממשלת בנימין נתניהו ודרך ניהולה את התיק הצבאי. משקיפים רואים כי המשך נפילת הרוגים בקרב הצבא למרות הכרזת הפסקת האש מציב את הממשלה במבוי סתום פוליטי וביטחוני מול הציבור הישראלי.

בשטח, שלטונות הכיבוש מתעקשים להשאיר את כוחותיהם בעמדות עליהן השתלטו בתוך השטח הלבנוני ללא כל סימנים לנסיגה קרובה. ישראל שואפת באמצעות נוכחות זו לכפות מציאות חדשה על ידי הקמת מה שהיא מכנה אזור ביטחון חיץ הכולל עמדות אסטרטגיות וגבהים שולטים בדרום.

מבחינה פוליטית, העיניים נשואות לעיר ז'נבה שבשוויץ, שאמורה לארח משא ומתן חשוב בין ארצות הברית לאיראן. למרות דחיית הסבב שתוכנן ליום שישי האחרון, ישנן תקוות בינלאומיות כי דיונים אלו יתרמו לפתרון הסבכים בשטח בלבנון ובאזור.

בהקשר זה, סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, הצהיר כי השיחות המתקרבות יציבו את נושא הפסקת האש בלבנון בראש סדר העדיפויות שלהן, לצד התיק הגרעיני. וושינגטון שואפת באמצעות ערוץ דיפלומטי זה לקדם מסלול הרגעה כולל ולמנוע הידרדרות האזור לעימות רחב יותר שאינו ניתן לשליטה.

מות החיילים עורר ביקורת רחבה בישראל על תפקוד ממשלת בנימין נתניהו בניהול המלחמה, על רקע המשך הפעולות הצבאיות למרות הדיבורים על הרגעה.

מקורות עיתונאיים חוקרים חשפו הקמת מאחז ישראלי חדש במיקום אסטרטגי ורגיש ממערב לעיר רמאללה שבגדה המערבית הכבושה. צעד זה מגיע בהקשר של הסלמת פעולות ההתפשטות ההתנחלותית שמטרתן לשנות את המציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית באזור, ובכך לאיים על הנוכחות הפלסטינית ביישובים הסמוכים.

החקירה, שהתבססה על ניתוח מדויק של תצלומי לוויין ונתונים גיאוגרפיים, דיווחה כי הכיבוש ממשיך לשתול מאחזים בנקודות המתוארות כ'שולטות'. מדיניות זו נועדה לחזק את הקשר בין ההתנחלויות הקיימות כיום ולהרחיב את טווח השפעתן ושליטתן בשטח על חשבון אדמות פלסטיניות.

המאחז החדש, ששמו 'מעוז צור', ממוקם באזור צפון הגדה המערבית, ובמיוחד על רמה המשקיפה על מספר עיירות פלסטיניות ממערב לרמאללה. מיקום זה מעניק למתנחלים יתרון גיאוגרפי גדול בניטור המעברים הטבעיים והרמות המקשרות בין הכפרים והערים הפלסטיניות.

נתונים גיאוגרפיים מצביעים על כך ש'מעוז צור' ממוקם על רכס גבעות המשתרע בין העיירות בלעין, בית עור אל-תחתא, ביתוניא ועין עריק, ונמצא במרחק של כשני קילומטרים בלבד מההתנחלות 'בית חורון'. מיקום זה מציב אותו בעימות ישיר עם גוש התנחלויות הכולל את ההתנחלויות 'דולב' ו'תלמון', מה שמחזק את ערכו האסטרטגי.

הסכנה במיקום זה נובעת מיכולתו לשלוט במרחב הגיאוגרפי הסובב, שכן הוא מאפשר למתנחלים לפקח באופן מדויק על תנועת האזרחים הפלסטינים. הוא גם תורם ליצירת קשר גיאוגרפי בלתי חוקי בין ההתנחלויות הישראליות המפוזרות ממערב לרמאללה, מה שמוביל לחניקת היישובים הערביים.

על פי מעקב אחר שלבי הבנייה, תצלומי לוויין הראו כי הפעילות ההתנחלותית במיקום זה החלה בפועל לאחר ה-29 ביוני 2025. השלב הראשון החל בעבודות עפר נרחבות של הקרקע וסלילת דרכי עפר ונתיבי גישה ראשוניים כדי לאפשר לכלים כבדים להיכנס לאזור הגבוה.

בתקופה שבין מאי ליולי 2025, המקורות זיהו שינויים מהותיים בטופוגרפיה של האתר, שכללו הסרת חלקים נרחבים מהצמחייה הטבעית. כמו כן, יושרו חלקים מהגבעות ההרריות כדי להכין אותם להקמת מתקנים, במקביל לחיבור האתר לרשת הכבישים הראשית המשמשת את המתנחלים.

עד סוף שנת 2025, העבודה במאחז 'מעוז צור' עברה לשלב מתקדם יותר, שכלל הרחבת רשת הכבישים הפנימית והקמת שטחי איסוף לציוד. צוותי ההנדסה של המתנחלים החלו בסימון חלקות קרקע הניתנות לבנייה, מה שנתן איתות ברור על כוונה להפוך אותו ליישוב קבע.

בתחילת שנת 2026, תצלומי אוויר תיעדו הופעת יחידות דיור מוכנות ותשתיות שירות מלאות באתר, מה שמאשר את האצת קצב הבנייה. עבודות חיבור הכבישים והרחבת השטחים המישוריים התעצמו, בצעד שמטרתו לקלוט מספר גדול יותר של מתנחלים בזמן שיא.

הערכות שטח מצביעות על כך ששטח העבודות המתבצעות בתוך המאחז הגיע לכ-1.45 קילומטר רבוע, השווה לכ-1450 דונם של אדמות. היקף הביטחון והחיים של מאחז זה משתרע על שטח העולה על 4 קילומטרים, מה שאומר הפקעת שטחים נרחבים של אדמות אזרחים.

שינוי זה מנקודת התנחלות מתפתחת למאחז בעל אופי מגורים קבוע משקף את אסטרטגיית כפיית עובדות בשטח הננקטת על ידי רשויות הכיבוש. משקיפים מאשרים כי פרויקטים כאלה נועדו בראש ובראשונה לבתר את הגדה המערבית ולמנוע הקמת ישות פלסטינית רציפה בעתיד.

לסיכום, החקירה מראה כי 'מעוז צור' אינו רק בתים ניידים, אלא חלק מתוכנית רחבה יותר לביסוס השליטה על הרמות השולטות בגדה. מאחז זה מקבע עובדות גיאוגרפיות חדשות המגבירות את מורכבות המצב בשטח ומציבות אתגרים עצומים בפני התושבים הפלסטינים במחוז רמאללה.

הפרויקט אינו מוגבל להקמת יישוב התנחלותי חדש, אלא נכלל במאמצים רחבים יותר לחיזוק הקשר הגיאוגרפי בין ההתנחלויות ולביסוס השליטה על האתרים הגבוהים.

חזית המאבק העממי הפלסטיני קראה לכנס לאומי של כל הכוחות והמרכיבים הכלכליים הפלסטיניים במטרה לתמוך בעקורים במחנות הגדה המערבית, העוברים תנאים כלכליים קשים כתוצאה מהתוקפנות הפשיסטית, כאשר הנתונים מצביעים על הרס מוחלט של למעלה מ-3,000 יחידות דיור, שהפכו שכונות שלמות להריסות במחנות טול כרם, נור שמס וג'נין. חוסני שילו, חבר הלשכה המדינית של החזית ומזכיר מחלקת המידע המרכזית של החזית, אמר כי הגיע הזמן לסולידריות חברתית למען שירות בני עמנו ומתן סיוע להם במסגרת האחריות הלאומית והקהילתית. שילו הוסיף כי כ-50 אלף אזרחים פלסטינים מצאו את עצמם ללא קורת גג לאחר שאיבדו את בתיהם ורכושם במחנות צפון הגדה המערבית, תחת מצור חונק שהטיל צבא הכיבוש על אזורים צפופים אלה, במסגרת פעולות העקירה והטיהור האתני. הוא הוסיף כי יש צורך בפעולה קולקטיבית ממשית לנוכח התנאים הקשים שבהם נמצאים העקורים, באופן שיסייע להקל על חלק מהנטל ויחזק את הסולידריות הלאומית מול צעדי הכיבוש.

הצעדים מואצים בבירה העיראקית בגדד כדי לסדר את הבית הפנימי לפני נסיעת ראש הממשלה עלי אל-זיידי לארצות הברית. ממשלת עיראק הודיעה רשמית כי המחצית הראשונה של יולי הקרוב תהיה המועד האחרון להשלמת הרכב הממשלה המקרטע, כדי להבטיח כניסה למשא ומתן בוושינגטון עם ייצוג ממשלתי מלא וסמכויות מוחלטות.

דובר הממשלה, חידר אל-עבודי, הבהיר בהצהרות לעיתונות כי המאמצים הנוכחיים מתמקדים בהשלמת תשעת התיקים הנותרים בקבינט. אל-עבודי ציין כי מהלך זה מגיע כצעד מקדים לפני הפגישה הצפויה בין אל-זיידי לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, כדי לחזק את עמדת המשא ומתן של עיראק בנושאים רגישים.

הפרלמנט העיראקי העניק את אמונו לאל-זיידי עם 14 שרים בלבד באמצע מאי האחרון, בעוד שמשרדי ריבונות כמו ההגנה והפנים נותרו תלויים ועומדים כתוצאה ממשיכות פוליטיות. הממשלה עומדת בפני לחצים מצד הכוחות המשתתפים בתהליך הפוליטי שטרם הסכימו על חלוקת המכסות הנותרות, מה שהוביל לעיכוב בהשלמת הקוורום הממשלתי במשך שבועות.

מקורות ביטחוניים מצביעים על כך שממשלת אל-זיידי הציבה 'מפת דרכים' ברורה שמטרתה להשיג התקדמות מוחשית בנושאי המינויים הבכירים והתפקידים הריבוניים לפני עזיבת המדינה. ביקור זה הוא הראשון של אל-זיידי בחו"ל מאז כניסתו לתפקיד, מה שמעניק לו חשיבות יוצאת דופן בעיצוב קווי המדיניות החוץ העיראקית החדשה וביסוס עמודי התווך של היציבות הפנימית.

בנוגע ליחסים עם וושינגטון, הממשל האמריקאי מצפה לצעדים מעשיים מבגדד בנוגע להגבלת הנשק במסגרת מוסדות המדינה הרשמיים. דרישות אלו מגיעות כתנאי בסיסי להמשך התמיכה הצבאית והכלכלית, שכן וושינגטון שואפת לצמצם את השפעת הפלגים החמושים ולהבטיח את עצמאות ההחלטה הביטחונית העיראקית הרחק מהתערבויות חיצוניות.

בתגובה ראשונית ללחצים אלו, בשבועות האחרונים נרשמו הודעות מצד פלגים חמושים בולטים, כולל עצאא'ב אהל אל-חק, על מסירת ניהול חטיבותיהם במסגרת כוחות הגיוס העממי לשליטה ממשלתית. עם זאת, עדיין קיימים אתגרים עם פלגים אחרים המסרבים לוותר על נשקם, במיוחד לאור המשך נוכחות כוחות הקואליציה הבינלאומית בבסיסים הצפוניים.

בנוסף לתיק הביטחוני, אל-זיידי נושא עמו תיקים כלכליים כבדים שמטרתם למשוך השקעות אמריקאיות לשיקום התשתיות המיושנות. בגדד שואפת במיוחד לפתח את מגזר הנפט והאנרגיה באמצעות שותפויות בינלאומיות, מה שעשוי לתרום להקלת חומרת המשברים הכלכליים מהם סובל הרחוב העיראקי מזה שנים.

יצוין כי מינויו של עלי אל-זיידי הגיע לאחר לידה קשה והסכמות בתוך 'המסגרת התיאומית', לאחר פסילת אפשרויות קודמות שעוררו מחלוקת רחבה. אל-זיידי קיבל הזמנה רשמית מהנשיא טראמפ במהלך שיחת טלפון באפריל האחרון, מה ששיקף רצון בינלאומי לתמוך בממשלה החדשה בתנאי שתיישם רפורמות מבניות במבנה המדינה.

השלמת הקבינט תהיה במחצית הראשונה של יולי הקרוב, כלומר לפני הביקור בוושינגטון.

הצעיר הפלסטיני מוחמד אל-שנא, בן 19, חווה חווית מעצר קשה שהחלה כשהיה קטין בן שבע עשרה, במהלך פלישת העיר חאן יונס. אל-שנא בילה כ-21 חודשים של התעללות ומעברים בין מרכזי מעצר, החל ממחנה 'שדה תימן' הידוע לשמצה ועד לכלא 'מגידו', שם התמודד עם סוגים שונים של תקיפות פיזיות ונפשיות במהלך סבבי חקירה אינטנסיביים.

בעדותו המרגשת, חשף אל-שנא את הזוועות שחוו הילדים באגף מספר 3, ובמיוחד ב'חדר מספר 2' בכלא מגידו, שם מכות באלות ובמגנים ושימוש בכלבי משטרה היו אמצעי עינוי קבוע. המשוחרר הצעיר תיאר את רגעי השבירה שחוו הילדים לאחר כל התקפה, כאשר לא נותר להם אלא לבכות ולהיזכר בזיכרונות משפחותיהם כדי להקל על עוצמת הכאב והבדידות.

למרות שזכה לחירות בעסקת חילופים שהתקיימה באוקטובר 2025, שמחתו של מוחמד נותרה חסרה ומעורבת בדאגה מתמדת לאביו שעדיין נמצא מאחורי הסורגים. חששות אלו הוכפלו עם אישור חוק עונש המוות לאסירים על ידי הכיבוש, החלטה שאל-שנא תיאר כ'הלם ששיתק את מחשבתו', לאחר שראה את חגיגות מנהיגי הכיבוש, ובראשם איתמר בן גביר, על חקיקת ההרג השיטתי נגד העצורים.

אל-שנא סבור כי חוק זה אינו רק טקסט חקיקתי הנדון במסדרונות הכנסת, אלא איום ישיר וקיומי על ילדים חסרי אשמה, שחלקו עמו את הפחד ופרוסת הלחם בתאי הכיבוש. הצעיר המשוחרר חושש שאותם פני ילדים שהכיר ב'חדר 2' יהפכו לגופות תלויות, על רקע שתיקה בינלאומית מוחלטת כלפי מה שהוא מכנה 'הגיליוטינה' המשפטית המכוונת נגד האסירים.

סיפורו של מוחמד אל-שנא מסכם את סבלו של דור שלם של פלסטינים שרודף אותם העבר הכואב ועתידם מאוים בסכנת הוצאה להורג, והוא מפנה זעקה אחרונה לקהילה הבינלאומית לפעול לפני שיהיה מאוחר מדי. אל-שנא מדגיש כי המשך השתיקה העולמית כלפי הפרות בוטות אלו מהווה הוכחה חד משמעית למות המצפון האנושי ולהטיית העולם לצד העוול על חשבון זכויות המדוכאים.

אם העולם הזה יחליט לשתוק שוב, זו תהיה ההוכחה הגדולה ביותר לכך שהוא עולם לא צודק, שבו המצפון מת.

מסדרונות מפלגת הליכוד השלטת בישראל עדים למצב של רתיחה חסרת תקדים, בעקבות התפרצות מחלוקות חריפות הנוגעות למנגנון קביעת הרשימה לבחירות הפרלמנטריות הקרובות. מקורות דיווחו כי הסכסוך הפך פומבי בין ראש הממשלה בנימין נתניהו מצד אחד, לבין יו"ר מרכז המפלגה חיים כץ וחבר הכנסת דוד ביטן מצד שני, מה שמאיים על אחדות המפלגה ההיסטורית.\n\nהמתחים הגיעו לשיאם לאחר שנתניהו הפנה אזהרה מפורשת לפרוש משורות המפלגה ולהקים מסגרת פוליטית חלופית שתכלול מספר אישים המקורבים אליו. צעד הסלמה זה מגיע בניסיון של נתניהו לכפות את חזונו בנוגע למינויים ולמקומות המוקצים לתומכיו בתוך הרשימה, דבר שנתקל בהתנגדות עזה מצד גורמים בכירים אחרים בתוך ההנהגה המרכזית של הליכוד.\n\nמנגד, משקיפים וגורמים רשמיים בתוך המפלגה סבורים כי איומו של נתניהו בפילוג אינו אלא תמרון פוליטי שמטרתו להפעיל לחץ על חיים כץ, המתעקש להשיג עשרה מקומות ומינויים עבור גושו המשפיע. בקרב פעילי המפלגה שוררת דאגה כי עקשנות הדדית זו עלולה להוביל להרס המבנה הארגוני של הליכוד ולהחליש את סיכוייו במערכות הבחירות הפוליטיות הבאות באופן שעלול להיות בלתי הפיך.\n\nבימים הקרובים צפויה סדרת פגישות מכריעות ואינטנסיביות בין בכירי הדרג הראשון, בניסיון אחרון להכיל את המשבר ולמנוע את התפוצצות המפלגה מבפנים. סוגיית הפילוג נותרת תלויה ביכולתם של הצדדים הנצים להגיע לפשרה שתספק את שאיפותיו של נתניהו לשלוט בצומתי הרשימה לבחירות, תוך שמירה על מאזן הכוחות הפנימיים.\n\nנתניהו שלח מסר חריף שבו איים לפרוש רשמית מהמפלגה יחד עם אישים פוליטיים אם לא יתאפשר לו לבצע את המינויים הרצויים לו.

התוקפנות הישראלית נגד רצועת עזה נכנסה ליומה האלף, והותירה אחריה מציאות בריאותית המתוארת כהתאבדות רפואית כתוצאה מקריסה כמעט מוחלטת של התשתית הבריאותית. בתי החולים הנותרים מתמודדים עם משברים מורכבים, החל ממחסור חמור בדלק ותרופות, ועד להשבתה של רוב המתקנים החיוניים, בין אם כתוצאה מהרס ישיר או ממצור חונק המונע כניסת ציוד בסיסי.

מקורות רפואיים רשמיים דיווחו כי מספר הקורבנות האנושיים הגיע לשיאים חסרי תקדים, כאשר 73,066 חללים נהרגו מאז תחילת התוקפנות. הנתונים מצביעים על כך שילדים הם הקורבנות הגדולים ביותר במלחמה זו, כאשר כ-21,700 ילדים נהרגו, ביניהם למעלה מאלף תינוקות שלא עברו את שנתם הראשונה, כולם נהרגו תחת הריסות בתיהם או עקב היעדר טיפול רפואי.

בנוגע לפצועים, מספר הפצועים עלה לכ-173 אלף, כאשר חלק גדול מהם סובל מנכויות קבועות, ונרשמו למעלה מ-5,400 מקרים של קטיעת גפיים. המקורות מאשרים כי ילדים מהווים יותר מרבע ממספר הפצועים, מה שמטיל עומס עצום על הצוותים הרפואיים הפועלים בתנאים קשים ועם אמצעים כמעט בלתי קיימים.

בנוגע לתשתיות, הדיווחים אישרו כי הכיבוש הרס 7 בתי חולים באופן מוחלט, מה שהוביל לאובדן אלפי מיטות אשפוז. הרצועה סובלת גם מהיעדר מוחלט של מכשירי MRI, על רקע החלטה ישראלית מתמשכת למנוע הכנסת ציוד רפואי מודרני או חלקי חילוף למכשירים מקולקלים, מה שהופך אבחון מדויק לבלתי אפשרי.

מחסני התרופות עדים למחסור חמור המאיים על חייהם של אלפי חולים, כאשר שיעור המחסור בתרופות חיוניות הגיע ל-51%, ואילו בציוד רפואי מתכלה הוא הגיע ל-58%. המסוכן ביותר הוא המחסור בחומרים מעבדתיים שהגיע ל-84%, מה שמשבש את יכולת הרופאים לקבל החלטות טיפוליות המבוססות על בדיקות מדויקות, במיוחד עבור חולי סרטן ומחלות כרוניות.

ההשלכות החברתיות של המלחמה לא היו פחות אכזריות, כאשר הפעולות הצבאיות הובילו להשמדת למעלה מ-2,600 משפחות פלסטיניות באופן מוחלט, ומחיקתן מהמרשם האזרחי. טבח זה הביא לכך שישנם למעלה מ-60 אלף ילדים יתומים ברצועת עזה, החיים ללא מפרנס ובתנאים בריאותיים וסביבתיים חסרי כל תנאי חיים בסיסיים.

הסבל נמשך במרכזי הדיאליזה, כאשר מחצית מהמכשירים במתחם הרפואי שיפא הפסיקו לפעול, מה שמציב מאות חולים בפני סכנת מוות ודאית. גורמי הבריאות קוראים לקהילה הבינלאומית להתערב באופן מיידי כדי לשבור את המצור הרפואי ולהכניס דלק וציוד נחוץ כדי להציל את שארית נשימתה האחרונה של מערכת הבריאות הקורסת.

מערכת הבריאות עדיין נמצאת במעגל של פגיעה ישירה, על רקע המשך ההשלכות הקטסטרופליות של המלחמה על האוכלוסייה.

הזיכרון הלבנוני מחזיר מדי שנה, באחד עשר באוגוסט, את טרגדיית טבח שיירת מרג' עיון שאירע במהלך תוקפנות קיץ 2006, כאשר מטוסי הכיבוש הישראלי תקפו אלפי אזרחים שנמלטו מגיהנום ההפצצות. השיירה, שכללה כאלף כלי רכב, יצאה לדרך על בסיס תיאום מוקדם וערבויות ביטחוניות שסופקו על ידי כוחות החירום הבינלאומיים 'יוניפי"ל', אך הכיבוש הפר את הבטחותיו כהרגלו.

פרקי הטרגדיה החלו כאשר טנקי הכיבוש השתלטו על מחנה הכוח הביטחוני המשותף במרג' עיון ימים ספורים לפני סיום המלחמה, מה שדחף את הכוחות הלבנוניים לקבל החלטה על נסיגה. מאות משפחות עקורות מכפרי מרג' עיון ואל-ערקוב הצטרפו לשיירה הצבאית, בחיפוש אחר מעבר בטוח לעבר הבקאע המערבי הרחק מקווי העימות הבוערים.

דוחות מהשטח מצביעים על כך שהשיירה התעכבה ביציאה כתוצאה מנזקים לכבישים עקב תקיפות קודמות, מה שהצריך התערבות של דחפורי ה'יוניפי"ל' לפתיחת הנתיבים. המסע המפרך החל תחת מעקב מטוסי סיור ישראליים שלא עזבו את השמיים, למרות ההבטחות הבינלאומיות כי הנתיב המוסכם חסין מפני תקיפה צבאית.

כאשר הגיעה השיירה לפאתי העיירה ג'ב ג'נין בבקאע המערבי בסביבות השעה עשר בלילה, מטוסי קרב הפתיעו את העקורים בסדרת טילים ממוקדים. התקיפות כוונו לחזית השיירה, למרכזה ולעורפה בו זמנית, מה שהוביל למצב של בהלה עזה בקרב אלפי האזרחים שנסעו באוטובוסים ומכוניות אזרחיות הנושאות דגלים לבנים.

תוקפנות בוגדנית זו הביאה למותם של שבעה חללים, כולל חובש אחד, ולפציעת עשרות בדרגות חומרה שונות, כאשר ההערכות לגבי מספר הפצועים נעו בין 36 ל-65. הדרך, שהייתה אמורה להיות נתיב הצלה, הפכה לשדה מוות והרס, כאשר כלי רכב רבים נשרפו וחפצי העקורים התפזרו במקום.

בניסיון להתנער מאחריות משפטית ומוסרית, מיהר צבא הכיבוש להציג גרסאות סותרות לגבי סיבות התקיפה. מקורות עבריים טענו אז כי הכוחות חשדו בהעברת נשק לחיזבאללה בתוך המשאיות, וכן טענו כי ה'יוניפי"ל' לא קיבל אישור סופי לתנועה של מספר כה גדול של כלי רכב.

כוחות ה'יוניפי"ל' הגיבו בתקיפות לטענות אלו, כאשר מפקדם דאז, הגנרל אלן פלגריני, אישר כי הצד הישראלי נתן אור ירוק מפורש למבצע. מקורות בינלאומיים הבהירו כי התיאום כלל קביעת המסלול ותזמון התנועה, מה שהופך את התקיפה הישראלית להפרה מכוונת של ההבנות בשטח ושל כללי המשפט הבינלאומי ההומניטרי.

מצדה, ארגון 'Human Rights Watch' הפריך את הגרסה הישראלית בדו"ח מפורט, ותיאר את תירוצי הכיבוש כבלתי אמינים וכסותרים את העובדות המוחשיות. הארגון הדגיש כי השיירה הייתה גלויה בבירור למטוסים, וכי גודלה ואופי כלי הרכב האזרחיים שבה חייבו הימנעות מהפצצה על פי דיני המלחמה.

טבח זה מתרחש בהקשר רחב יותר של תוקפנות 2006 שנמשכה 34 ימים, והותירה הרס עצום בתשתיות לבנון, כולל גשרים, תחנות כוח ושדות תעופה. העלות הכלכלית של מלחמה זו הגיעה לכשבעה מיליארד דולר, תחת מדיניות האדמה החרוכה שנקט הכיבוש כדי ללחוץ על התמיכה העממית בהתנגדות.

מקורות היסטוריים מאשרים כי מבצע 'הבטחה כנה' שבוצע על ידי חיזבאללה ביולי 2006 נועד לשחרר שבויים, אך התגובה הישראלית חרגה מכל הגבולות הצבאיים ותקפה אזרחים באופן ישיר. טבח מרג' עיון נחשב לדוגמה בולטת למדיניות תקיפת עקורים שחזרה על עצמה במקומות אחרים כמו מרווחין וקאנא במהלך אותה מלחמה.

הזיכרון החי של טבח זה עדיין דורש צדק ואמת, כאשר הניצולים ובני משפחות החללים מתעקשים להעמיד לדין את האחראים למתן פקודות ההפצצה. הסוגיה אינה רק אירוע היסטורי, אלא היא חלק מתיק ארוך של הפרות שהכיבוש לא נתן עליהן דין וחשבון בינלאומי עד היום.

חקירות מאוחרות יותר הוכיחו כי השיירה לא כללה יעדים צבאיים כלשהם, וכי כל מי שהיו על סיפונה היו אזרחים ואנשי ביטחון עם נשק קל שנלקח מהם לפני היציאה. מציאות זו מציבה את הקהילה הבינלאומית בפני אחריותה להגן על אזרחים בסכסוכים מזוינים, במיוחד לאור חזרתם של אותם דפוסים פליליים.

לסיכום, טבח שיירת מרג' עיון נשאר עדות לבגידת הכיבוש שאינו מכבד אמנות בינלאומיות ואינו מכבד ערבויות הניתנות באמצעות מתווכים. סיפורי הניצולים שחוו את ליל האימה בבקאע המערבי ממשיכים לספר פרקים של עמידות לבנונית מול מכונת המלחמה שלא הבדילה בין ילד, חובש וחייל.

תיעוד פשעים אלו נועד למנוע את טשטוש הנרטיב הפלסטיני והלבנוני מול התעמולה הישראלית המנסה תמיד להפוך את העובדות. טבחים אינם מתיישנים, וזכותם של הקורבנות לצדק נשארת קיימת כל עוד הזיכרון הקולקטיבי שומר את פרטי אותו לילה עקוב מדם באוגוסט 2006.

ידיעת צה"ל כי שיירה אזרחית גדולה נעה צפונה, והבחנה בדגלים הלבנים, הייתה מספיקה כדי לא לבצע תקיפה זו.

הסנקציות המערביות האחרונות שהוטלו על אישים ותנועות הקשורות לאלימות המתנחלים אינן עוד עמדה מוסרית חולפת או תגובה דיפלומטית זמנית, אלא משקפות שינוי הדרגתי במבנה השיח הבינלאומי כלפי המדיניות הישראלית, במיוחד לאור הסלמת מדיניות ההתנחלויות המערערת ישירות את פתרון שתי המדינות, שהוא הבסיס שעדיין זוכה להכרה בינלאומית רחבה, ומהווה את ליבת החזון המדיני שאומץ על ידי ההנהגה הפלסטינית כמסגרת היחידה האפשרית להשגת יציבות צודקת וקבועה.כאשר מדינות מערביות כמו צרפת, בריטניה, קנדה, אוסטרליה, נורווגיה וניו זילנד פועלות במסלול כמעט סימולטני להטלת צעדי ענישה, איננו עומדים בפני "גינוי פוליטי" בלבד, אלא בפני התאמה הדרגתית מחדש של משוואת היחסים עם ישראל, והגדרה מחדש של מה מקובל ומה אינו מקובל בניהול הסכסוך, במיוחד כאשר מדובר בעובדות בשטח המערערות את החוק הבינלאומי, ובראשן החלטות האו"ם הרואות בהתנחלויות בלתי חוקיות בשטחים הפלסטיניים הכבושים.בספרות הפוליטית, סנקציות נתפסות ככלי לחץ רך המשמש כאשר יעילות הדיפלומטיה המסורתית נשחקת. אך מה שמייחד את הרגע הנוכחי הוא שהסנקציות הללו אינן מכוונות רק נגד התנהגויות אינדיבידואליות, אלא נקראות כסימן לדאגה בינלאומית גוברת מהשינויים המבניים בתוך השיח הפוליטי הישראלי, במיוחד עם עליית זרמים ימניים קיצוניים המתייחסים לגדה המערבית כהרחבה ריבונית פתוחה, ולא כשטח כבוש הכפוף לסמכות החוק הבינלאומי.מנקודת מבט זו, ההצהרות הפומביות של אישים פוליטיים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' הן יותר מסתם שיח פנימי; הן משקפות מגמה המאיימת לסגור לחלוטין את האופק הפוליטי, באמצעות ערעור עקרון פתרון שתי המדינות, המהווה מאז הסכמי אוסלו ועד היום את העמוד התווך העיקרי לכל הסדר מקובל בינלאומית, ושההנהגה הפלסטינית עדיין רואה בו את האפשרות המציאותית היחידה, למרות כל הנסיגות שחוותה בשטח.מדינות המערב, ובמיוחד האירופיות שבהן, אינן מתייחסות לפתרון שתי המדינות כאפשרות רגשית, אלא כמבנה יציבות פונקציונלי למערכת האזורית. ומכאן, כל שיח פוליטי הדוחף לסיפוח או לקיבוע הכיבוש נתפס כאיום ישיר על הסדר הבינלאומי הקיים המבוסס על לגיטימציה וחוק, ולא רק כמחלוקת פוליטית בין שני צדדים לא שווים.אולם, החשיבות העמוקה יותר של סנקציות אלו אינה טמונה רק בתוכנן, אלא בהקשר הזמני שלהן. העולם חווה רגע של עיצוב מחדש של הסדר הבינלאומי, שבו מתערבבים מלחמת אוקראינה, התחרות האמריקאית-סינית, עליית הפופוליזם באירופה, עם משבר גובר באמינות המערכת המערבית עצמה, כתוצאה מהאשמות בכפל סטנדרטים ביישום החוק הבינלאומי וזכויות האדם.במסגרת זו, סוגיית ההתנחלויות הפכה לנטל פוליטי ומוסרי גובר על בירות המערב, שכן כבר לא ניתן להמשיך להגן על סדר בינלאומי בהקשר מסוים, ולהתעלם מהפרותיו בהקשר אחר, מבלי לאבד את מאגר האמינות שעליו נשענות מדינות אלו בשיחן העולמי.עם זאת, נותר הכרחי להבחין בין מהלכי ענישה סמליים לבין שינוי אסטרטגי עמוק. שכן, עד כה, היחסים המערביים עם ישראל עדיין נשלטים על ידי רשתות צפופות של אינטרסים ביטחוניים, צבאיים וכלכליים, ההופכות את רעיון הניתוק המוחלט לאפשרות רחוקה. לכן, המדיניות הנוכחית נראית קרובה יותר ל"ניהול לחץ מחושב" שמטרתו להכיל את ההתפוצצות, ולא לעצב מחדש את הברית באופן יסודי.אך מנגד, הסכנה האמיתית אינה טמונה בסנקציות עצמן, אלא בהצטברותן ההדרגתית והפיכתן למגמה פוליטית ארוכת טווח, המשקפת שינוי במצב הרוח הבינלאומי כלפי מדיניות הכיבוש וההתנחלויות. שכן, בידוד אינו נכפה בבת אחת, אלא נבנה שכבה על שכבה: מגינוי, למגבלות, לסנקציות אינדיבידואליות, ועד להגדרה מחדש של מעמד המדינה בתוך המערכת הבינלאומית.בהקשר הפלסטיני, שינויים אלו מדגישים מחדש את מרכזיות החוק הבינלאומי והחלטות הלגיטימציה הבינלאומית, וכי סיום הכיבוש ועצירת ההתנחלויות הם הפתח האמיתי לכל יציבות, וכי התעלמות מהזכויות הלאומיות הפלסטיניות יכולה להביא רק למתח וחוסר יציבות נוספים באזור.מכאן, ניתן להבין רגע זה כמבחן רציני לרצון הקהילה הבינלאומית: האם פתרון שתי המדינות יישאר רק סיסמה פוליטית, או שיתורגם למדיניות מעשית שתסיים את מציאות הכיבוש ותחזיר את הכבוד לזכויות הפלסטיניות הלגיטימיות?בסיכומו של דבר, המסר הבינלאומי הנוכחי נראה ברור יותר מבעבר: שום פרויקט פוליטי אינו יכול להימשך אם הוא מבוסס על ערעור החוק הבינלאומי וסגירה מוחלטת של האופק הפוליטי. וכאשר הגיאוגרפיה הופכת לכלי לכפיית עובדות במקום להיות מסגרת לפתרונן, מפות הפוליטיקה מתחילות להשתנות, ועימן נוצרות – באיטיות רבה אך ביציבות – מפות הבידוד.

אזור אל-ח'ליפה בבירה המצרית קהיר היה עד לאירוע טרגי שהרעיד את דעת הקהל, לאחר שנמצאה תינוקת מושלכת באזור בתי הקברות במצב בריאותי קריטי ביותר. האירוע החל כאשר כוחות הביטחון קיבלו דיווח מהתושבים על תינוקת שזה עתה נולדה נאבקת על חייה בין הקברים, מה שהצריך תגובה מיידית של כוחות הביטחון ואמבולנסים למקום הדיווח.

לאחר בדיקה ראשונית, התברר כי התינוקת, שגילה אינו עולה על ארבעה ימים, הותקפה באכזריות על ידי כלבים משוטטים הנפוצים באזור, לאחר שהושארה על ידי אדם אלמוני במקום המבודד הזה. הדיווחים הרפואיים ציינו כי ההתקפה גרמה לפציעות גופניות חמורות, כולל איבוד שלוש מאצבעות ידה של התינוקת וקריעה ברורה באזור הלחי, מה שהפך את מצבה הכללי לבלתי יציב.

מקורות ביטחוניים הבהירו כי החקירות הראשוניות מצביעות על כך שאדם אלמוני נפטר מהתינוקת והשליך אותה לתוך בתי הקברות בנסיבות מסתוריות, והותיר אותה לגורלה מול חיות משוטטות. צוותי חקירות פליליות פועלים כעת לפרוק מצלמות אבטחה המקיפות את הכניסות והיציאות מהאזור, בניסיון לזהות את האדם שביצע את המעשה הנורא ולהביאו לדין.

התינוקת הועברה מיד לאחד מבתי החולים הסמוכים לקבלת טיפול רפואי דחוף וניסיון להציל את חייה, שם היא נמצאת תחת מעקב צמוד של רופאים מומחים. בינתיים, הרשויות המוסמכות ערכו דו"ח על האירוע, והתביעה הכללית החלה בחקירת התקרית שעוררה גל של זעם ותסכול נרחב בקרב האזרחים ברשתות החברתיות.

אירוע טרגי זה מזכיר מקרים דומים שאירעו במצרים לאחרונה, ביניהם מותו של תינוק במאי האחרון לאחר שנמצא ערום בין ערימות אשפה במחוז גיזה. למרות ניסיונות ההצלה שנעשו אז במרכז אוסים, מצבו הבריאותי הקריטי של התינוק הוביל למותו מיד עם הגעתו לבית החולים, מה שמעלה שאלות לגבי התרבות תופעות אכזריות אלו.

כוחות הביטחון במנהלת הביטחון של קהיר מגבירים את מאמציהם בשטח לפענוח תעלומת האירוע, בתוך קריאות להחמיר את העונשים על מבצעי פשעי נטישת ילדים וסיכון חייהם. צפוי כי השעות הקרובות יביאו להתפתחויות בחקירות, במיוחד עם המשך פעולות החיפוש והחקירה באזור אל-ח'ליפה ובאזורים הסמוכים לו.

החקירות והבדיקה הרפואית גילו כי התינוקת הותקפה באכזריות על ידי כלבים משוטטים בתוך בתי הקברות, מה שגרם לפציעות חמורות שכללו איבוד 3 מאצבעותיה.

צלם העיתונות הפלסטיני אחמד סמיר ושח נהרג במוצאי שבת, לאחר שנפגע על ידי מטוסי הכיבוש הישראלי במרכז רצועת עזה. פשע זה מגיע בהקשר של סדרת הפרות מתמשכות שמבצע צבא הכיבוש להסכם הפסקת האש שנכנס לתוקפו מאז אוקטובר האחרון, מה שמחמיר את המצב ההומניטרי והשטח המתוח גם כך ברצועה.

מקורות רפואיים אישרו את הגעת גופותיהם של שני הרוגים ופצוע שלישי לבית החולים, כתוצאה מתקיפה שבוצעה על ידי כטב"ם ישראלי שכוונה ישירות לחצר אחד הבתים במחנה הפליטים אל-בורייג'. עדי ראייה הבהירו כי הצלם אחמד ושח היה בין הקורבנות, והוא אחיו של העיתונאי ההרוג מוחמד ושח שנהרג בתקיפה קודמת שכוונה לרכבו בדרום העיר עזה במהלך אפריל האחרון.

עם מותו של ושח, הודיע משרד התקשורת הממשלתי בעזה על עלייה במספר העיתונאים ההרוגים ל-262 מאז פרוץ מלחמת רצח העם באוקטובר 2023. נתונים אלו משקפים את היקף הפגיעה השיטתית בצוותי התקשורת בניסיון לטשטש את האמת ולמנוע את העברת פרטי הפשעים המבוצעים נגד אזרחים.

נתונים רשמיים מצביעים על כך שתחילת שנת 2026 עדה להסלמה קטלנית נגד עיתונאים, כאשר חמישה מהם נהרגו מירי הכיבוש מאז תחילת השנה. רשימת ההרוגים החדשים כוללת את עבד אל-ראוף סמיר שעאת, מוחמד סלאח קשטה, אנס עבדאללה גאנם, ואמאל שמאל, בנוסף לאחים מוחמד ואחמד ושח, מה שמדגיש את הסכנות החמורות העומדות בפני העבודה העיתונאית.

בנוגע להפרות בשטח, מקורות מקומיים דיווחו כי הפרות הכיבוש להסכם הפסקת האש הביאו עד יום שבת למותם של 1012 פלסטינים ולפציעתם של 3208 נוספים בדרגות פציעה שונות. התקפות אלו נמשכות למרות ההבנות הבינלאומיות, מה שמעמיד את ההסכם השברירי בפני מבחנים קשים לאור ההתעקשות הישראלית להמשיך בפעולות צבאיות מוגבלות ושיטתיות.

הסכם הפסקת האש נכנס לתוקפו לאחר שנתיים של מלחמת השמדה כוללת שהותירה הרס חסר תקדים בהיסטוריה המודרנית של הרצועה. על פי הסטטיסטיקה הרשמית, מספר ההרוגים עלה על 73 אלף, בעוד שמספר הפצועים חצה את רף 173 אלף, על רקע קריסה כמעט מוחלטת של מערכת הבריאות והשירותים כתוצאה מפגיעה חוזרת ונשנית במתקנים חיוניים.

בנוגע לתשתיות, דוחות מצביעים על כך שההפצצות הישראליות פגעו בכ-90% מהמתקנים האזרחיים ברצועת עזה, מה שגרם לשיתוק מוחלט של חיי היומיום. האו"ם מעריך את עלות שיקום מה שהרס הכיבוש בכ-70 מיליארד דולר, על רקע אתגרים עצומים העומדים בפני פעולות הסיוע והשיקום כתוצאה מהמשך המצור וההגבלות המוטלות על כניסת חומרים חיוניים.

מספר העיתונאים ההרוגים עלה ל-262 מאז תחילת מלחמת רצח העם ברצועת עזה באוקטובר 2023.

ירושלים מגלמת את עצמה כמצב חיים שבו הזיכרון משתלב עם המקום, הפוליטיקה עם פרטי חיי היומיום, והזהות עם הפרקטיקה המתמשכת. התרבות נעה בתוך הקשר זה כחלק ממבנה החיים החברתיים התורם לייצור מחדש של הקיום הפלסטיני בתוך עיר הנתונה ללחצים מתמשכים המשפיעים על הזהות, המרחב הציבורי, המשמעות והשייכות בו זמנית.

פעילויות ואירועים תרבותיים בעיר מופיעים דרך מסגרות תרבותיות פעילות, כולל בתי ספר, מועדונים, מוסדות תרבות וחברה, ויוזמות קהילתיות. בבית הספר, התלמידים מציירים את העיר בקוויהם, אך נמנעים מלצייר את הדגל מתנופף מעליה, כאילו הסצנה מגלמת את יחסי הדיאלוג בין הרצון לביטוי למציאות הפוליטית. במועדונים, בני נוער משתתפים בסדנאות מלאכת יד מסורתיות הקושרות אותם יותר למורשת המאוימת בשכחה ובשלילה. במוסדות התרבות, צעירים משתתפים בסדנאות צילום המתעדות את השינויים העירוניים, היהוד והישראליזציה שהעיר חווה. כמו כן, צעירי השכונה וילדים משתתפים בקמפיינים לקישוט במהלך אירועים דתיים, וקבוצות נשים מארגנות בזארים להצגת מוצריהן בהשראת המורשת.

סצנה יומיומית זו מסכמת שאלה עמוקה יותר: כיצד התרבות בירושלים הופכת מפעולה ביטוי מוגבלת למבנה חברתי המסוגל לייצר עמידה ולעצב מחדש את הזהות במציאות לוחצת על המקום והחברה?

המאמר יוצא מנקודת הנחה בסיסית: התרבות בירושלים אינה מנותקת מפרטי חיי היומיום, אלא מהווה מרחב חברתי יומיומי לייצור עמידה, המתרחש באמצעות חינוך, יוזמות ואמנויות יומיומיות, ומעצב מחדש את הזהות הפלסטינית בהקשר המשתנה תמיד של העיר.

- תרבות והגדרה מחדש של המקום

התרבות בירושלים מעצבת מחדש את יחסי האדם עם המקום באמצעות פרטי חיי היומיום. המקום כאן אינו נשאר קבוע, אלא מיוצר מחדש באמצעות פרקטיקה מתמשכת בתוך בית הספר, השכונה, המרכז התרבותי, ואף במרחב הציבורי הנצור.

פרקטיקות אלו מתרחשות בסביבה מוגבלת, אך אינן עוצרות בגבולות ההגבלה, אלא מצטיינות ביכולתן לייצר צורות חלופיות של פעולה תרבותית, הקשורות יותר לחברה ולצרכיה. וכך המקום הופך למרחב מוגבל אך חי, הנכתב מדי יום באמצעות פעולה תרבותית בת קיימא.

- עמידה מתריסה כגישה של פרקטיקה יומיומית

התרבות בירושלים מתגלמת בפרטי החיים הקטנים יותר מאשר באירועים הגדולים. היא מופיעה בבית הספר, בסדנאות, ביוזמות נוער, ובפעילויות הנראות פשוטות אך נושאות השפעה מצטברת עמוקה.

וכאן מתגבשת הרעיון של "עמידה מתריסה", שבה התרבות אינה מתורגלת כפעולה התנגדותית ישירה, אלא כתהליך מתמשך של ייצור מחדש של שייכות וזיכרון קולקטיבי. הילד המשתתף בפעילות אמנותית, והצעיר המעורב ביוזמה מקומית, הם חלק מרשת בלתי נראית המבססת מחדש את הקשר בין האדם לזיכרונו ולחברתו.

בסצנה אחרת, המרכז התרבותי הופך למרחב להצגת תוצרים תרבותיים, שבהם המשתתפים מציגים את עצמם החולמים על חופש, למרות חולשת האמצעים ומיעוט הקהל. אך הרגע עצמו חושף כיצד התרבות מייצרת את משמעות ההמשכיות בתוך מציאות מוגבלת אמצעים.

- זהות כפעולה יומיומית מתחדשת

הזהות בירושלים נתפסת כתהליך מתחדש הנבנה מדי יום בתוך הפרקטיקה החברתית, שבה היא אינה ניתנת כמצב קבוע, אלא מתעצבת באמצעות השפה, ההתנהגות והאינטראקציה עם המקום. בהקשר זה, התרבות ממלאת תפקיד חיוני בחיבור מחדש של הפרט לזיכרונו הקולקטיבי באמצעות פרקטיקות יומיומיות חוזרות ונשנות המייצרות שייכות ומבססות אותה מחדש באופן מתמיד.

במובן זה, הזהות הופכת מרעיון מופשט לפרקטיקה חיה המעוצבת מחדש מדי יום בתוך בית הספר, הקהילה והמוסדות התרבותיים, ובפרטי חיי היומיום הקושרים את האדם למקומו ולזיכרונו.

- מוסדות וייצור השפעה

מוסדות התרבות בירושלים פועלים במרחב מורכב בין לחץ, מגבלות והזדמנויות אפשריות. תפקידם חורג מהמימד הארגוני והם הופכים למרחבים מתווכים המייצרים משמעות תרבותית ומפיצים אותה מחדש בתוך הקהילה.

חשיבותם טמונה ביכולתם לקשר את הפרט לקהילה, ולקשר את הזיכרון למקום, ולהפוך את הפעולה התרבותית מפעילות אישית לרשת חברתית רחבה. אך האתגר העיקרי הוא המעבר מההיגיון של "ביצוע אירועים כשירותים מופשטים מהקשרם החברתי" להיגיון של "יצירת השפעה", הניתנת למדידה בהתנהגות הפרטים, ברמת השייכות ובהמשכיות ההשתתפות.

- בין לחץ לחדשנות

התרבות בירושלים נעה בתוך משוואה מתוחה המשלבת לחץ מתמיד מצד אחד, וחדשנות מתמשכת מצד שני. כל צמצום של המרחב הציבורי דוחף לייצור צורות ביטוי חדשות גמישות יותר וקרובות יותר לחיי היומיום. בכך, התרבות אינה מסתפקת בשיקוף המציאות, אלא תורמת לעיצובה מחדש, באמצעות ביסוס הזיכרון והרחבת מרחבי הביטוי האפשריים בתוך תנאים קשים ומשתנים ללא הרף.

- הפיכת התרבות להשפעה יומיומית ניתנת למדידה

כדי לענות באופן מעשי על שאלת המאמר, ניתן לעבור מרמת התפיסה הכללית לכלים ביצועיים ברורים, באמצעות שלוש רמות קשורות זו לזו:

ראשית: הרמה הבית ספרית: באמצעות שילוב תוכנית תרבותית קבועה בבתי הספר המאפשרת לתלמידים לתרגל פעילויות תרבותיות ממשיות ומתמשכות, כך שהדגש יהיה על מדידת ההשפעה החינוכית וההתנהגותית באמצעות מדדים כמו השתתפות, אינטראקציה והמשכיות וקישורם לרישומי בית הספר.

שנית: הרמה המוסדית: באמצעות עיצוב מחדש של תפקיד המרכזים התרבותיים כדי שיהפכו ליחידות לייצור (השפעה חברתית תרבותית) במקום להסתפק בארגון אירועים. ההצלחה תימדד במידת ההמשכיות וההשפעה על הקהילה, תוך אימוץ תיעוד שנתי המדגיש את השינוי הממשי בהשתתפות ובמעורבות.

שלישית: הרמה הקהילתית: באמצעות תמיכה ביוזמות קהילתיות על בסיס ייצור תוצרים תרבותיים ברורים הניתנים לתיעוד והערכה, תוך הדגשה של המשכיות ההשפעה לאחר סיום היוזמה, בין אם באמצעות התפתחות היוזמה או התרחבותה בתוך הקהילה.

בדרגה זו, התרבות הופכת מפעילויות מפוזרות למערכת השפעה אינטגרלית, הנמדדת ביכולתה לחולל שינוי מתמיד בהתנהגות, בשייכות ובהמשכיות הפעולה התרבותית בחיי היומיום.

- תרבות כמתודולוגיה של עמידה קהילתית

המצב יוצא הדופן של העיר ירושלים מראה שהתרבות אינה מנותקת מהקשרה היומיומי והחברתי, שכן היא מהווה חלק מבניית מנגנוני ההמשכיות והלכידות היומיומית של החברה. היא אינה מצטמצמת בארגון אירועים או בייצור יצירות תרבותיות, אלא מתגלה כפרקטיקה חיה התורמת לחיזוק העמידה בפרטי חיי היומיום.

במובן זה, התרבות אינה נמדדת רק בהישגים, אלא ביכולתה להסתגל, לשמר את הזיכרון הקולקטיבי, ולייצר מחדש את החיים החברתיים בתנאים משתנים ללא הרף. מכאן ניתן לראות בה מתודולוגיה קהילתית של עמידה, המתרגלת מדי יום ותורמת לקיימות הקיום ולביסוס מחדש של משמעות העיר.

ארגון זכויות האדם "בצלם" פרסם דו"ח חדש המדגיש את ההסלמה בהרג ילדים פלסטינים בגדה המערבית הכבושה, ומאשר כי בשנת 2025 נהרגו 54 ילדים ונערים מירי כוחות ישראליים. הדו"ח הבהיר כי נתונים אלו מגיעים בהקשר רחב יותר של אלימות מתמשכת מאז ה-7 באוקטובר 2023, כאשר מספר ההרוגים הכולל בגדה הגיע ל-1,086 פלסטינים.

על פי הנתונים שהציג הארגון, מבין ההרוגים בגדה המערבית בתקופה שהסתיימה בסוף יוני 2026, ישנם 241 ילדים וקטינים. נתון זה מצביע על כך שאחד מכל ארבעה פלסטינים שנהרגו על ידי ישראל בגדה היה ילד, וזהו המספר הגבוה ביותר של קורבנות ילדים מאז כיבוש האזור בשנת 1967.

מנכ"לית הארגון, יולי נובק, טענה כי הרג שיטתי זה אינו רק אירועים בודדים, אלא תוצאה ישירה של מדיניות רשמית המעניקה לחיילים אור ירוק לשימוש בכוח קטלני. נובק ציינה כי היעדר אחריות משפטית ודין וחשבון בתוך הממסד הצבאי הישראלי מעודד את המשך ההפרות החמורות הללו נגד קטינים.

הדו"ח ציטט הצהרות של מפקד פיקוד המרכז בצה"ל, אבי בלוט, שהתפאר בפומבי כי שיעורי ההרג בגדה המערבית הגיעו לרמות שלא נראו באזור מזה עשורים. הארגון טען כי הצהרות אלו משקפות את מנטליות הפיקוד הצבאי הרואה בעלייה במספר ההרוגים הפלסטינים הישג צבאי הדורש הגנה משפטית למבצעיו.

"בצלם" הדגיש כי חקירות שטח מוכיחות כי מעשי ההרג אינם קשורים תמיד לקיום סכנה אמיתית לחיי החיילים, אלא הקורבנות מסווגים כ"מחבלים" כדי להצדיק את הפשע. הארגון מדגיש כי המערכת המשפטית הצבאית נמנעת כמעט לחלוטין מפתיחת חקירות רציניות או הגשת כתבי אישום נגד המעורבים בהרג ילדים.

בפרטים נוספים על ההתנהלות בשטח, הדו"ח חשף כי כוחות ישראליים התכוונו בכ-25% מהמקרים המתועדים בשנת 2025 לעכב את הגעת אמבולנסים. כמו כן, הם מנעו מאזרחים להגיש עזרה ראשונה לילדים פצועים, מה שהוביל במקרים רבים לדימום עד מוות לפני הגעת טיפול רפואי נחוץ.

ההפרות אינן מוגבלות להרג ישיר, אלא מתרחבות להחזקת גופות הקורבנות, כאשר שלטונות הכיבוש עדיין מחזיקים בגופותיהם של 18 ילדים שנהרגו בשנה שעברה. ארגוני זכויות אדם רואים בהחזקת גופות עונש קולקטיבי למשפחות הקורבנות ומטרתו להגביר את סבלם הנפשי ולמנוע מהם לקבור את ילדיהם בכבוד.

הארגון קישר בין המתרחש בגדה המערבית לבין התוקפנות המתמשכת ברצועת עזה, שם הרג הכיבוש יותר מ-21 אלף ילדים פלסטינים. הוא הבהיר כי השתיקה הבינלאומית כלפי הטבח בעזה העניקה לישראל תחושת חסינות, מה שדחף אותה ליישם את אותן מדיניות קטלנית בערים ובמחנות הפליטים בגדה המערבית ללא חשש מהשלכות.

"בצלם" מתח ביקורת חריפה על הקהילה הבינלאומית, וטען כי הסתפקות בהצהרות גינוי מילוליות אינה מספיקה עוד כדי לעצור את שפיכות הדמים הפלסטינית. הארגון דרש לנקוט בצעדים עונשיים ממשיים ומוחשיים נגד ישראל כדי להבטיח את הפסקת הפגיעה בחיי אזרחים, ובמיוחד ילדים המהווים את הקבוצה הנפגעת ביותר ממדיניות זו.

הדו"ח סיכם כי המשך החסינות הבינלאומית המוענקת לישראל הופך את חיי הפלסטינים למטרה קלה למכונת המלחמה הישראלית בכל השטחים הכבושים. הארגון הדגיש את הצורך בהתערבות גופים בינלאומיים לזכויות אדם כדי לתעד פשעים אלו ולהעמיד את האחראים לדין בפני בתי הדין הבינלאומיים המוסמכים כדי להבטיח שלא יימלטו מעונש.

הרג נרחב וחסר תקדים של ילדים ונערים פלסטינים בגדה המערבית הוא תוצאה של מדיניות ישראלית רחבה יותר המאפשרת הרג פלסטינים ללא כל אחריות או דין וחשבון.

הטרגדיה של הפיצול הכפוי של הפלסטינים מתגלמת בסיפורו של הילד ג'מיל גאנם, כיום בן 32 חודשים, החי מפוצל בין שתי מציאויות מרות; אוהל פליטים צפוף ברצועת עזה הכולל את הוריו, וחדר בית חולים בעיר חברון שבגדה המערבית הכבושה, שם הוא מתגורר עם סבתו.

פרקי הסבל הזה החלו לפני כשנתיים ושמונה חודשים, כאשר התינוק ג'מיל נאלץ לעזוב את רצועת עזה כשהיה בן פחות מעשרה חודשים, בחיפוש אחר טיפול לחסימה בעורק הריאה בלב, מסע רפואי שאמור היה להימשך שבועות ספורים בלבד.

המלחמה המתמשכת וסגירת המעברים מנעו את שובו של הילד לחיק משפחתו, והפכו את מסע הטיפול הקצר לגלות ארוכה שקרעה את העורקים הגיאוגרפיים והחברתיים בין עזה לגדה, ואילצה את המשפחה לתקשר רק דרך מסכי הטלפונים.

באהל העקורים בעזה, האב והאם עוקבים אחר פרטי התפתחות בנם שהשאירו כתינוק וכיום הוא ילד שרץ ולומד לדבר, כשעיניהם גדושות בכאב כשהם צופים בתנועותיו ובצחוקיו מאחורי זכוכית המסך הקפואה ללא יכולת לגעת בו.

מקורות דיווחו כי הילד ג'מיל משמיע צרחות תמימות במילים קטועות המבטאות את רצונו לחזור לעזה, בעוד אמו, התקועה ברצועה, מנסה להרגיע אותו בהבטחות למפגש וטיולים, שנהרסות על ידי מציאות המצור הצבאי ההדוק.

האם מביעה את כאב ליבה למרות שמחתה לשמוע את קולו, ומדגישה כי הקשר הווירטואלי אינו מחליף את נוכחותו בחיקה, במיוחד מכיוון שהוא הבן הזכר הראשון של המשפחה שילדותו נגנבה הרחק מחיק הוריו.

מצדו, האב מתאר את הכאב הנפשי שהוא חווה כשהוא רואה את בנו גדל בתמונות, ומציין את היווצרותו של מחסום פסיכולוגי מפחיד, שכן הילד החל להתבייש מהם ואינו מכיר את תווי פניהם האמיתיים כתוצאה מהיעדרותם הכפויה מחייו היומיומיים.

הכאב מתעצם אצל המשפחה בעונות החגים והאירועים, כשהאם רואה את ילדי העקורים עם אמהותיהם בעוד בנה נשאר לבדו בחברון, מה שמעורר את חששותיה שלא יזהה אותה במקרה של המפגש הראשון העתידי.

מצד שני בחברון, הסבתא חווה סבל כפול, שכן היא נושאת באחריות לגידול ילד קטן בתנאים קשים, בעוד היא מתגעגעת לבעלה החולה בעזה הזקוק לטיפולה המתמיד כתוצאה מהתקפי תרדמת חוזרים ונשנים.

הסבתא הסבירה כי הילד ג'מיל חי תקופות ארוכות של מלחמה ללא תקשורת עם הוריו עקב הפסקת האינטרנט, מה שהגביר את מצב הניכור הפסיכולוגי והבלבול אצל הילד שאינו מבין את הסיבה לנוכחותו הרחק מביתו.

מקורות בשטח חשפו כי ישנם כ-42 אנשים התקועים במגורי בית החולים בחברון, החיים בתנאים דומים ודורשים לחזור לרצועת עזה, שם הם מתארים את שהותם כדומה לכלא למרות הביטחון היחסי.

האב מדגיש כי המצב הטרגי אינו ניתן לתיאור במילים, שכן הילד הופך מודע יותר מיום ליום ומגלה את היעדרות הוריו, מה שהופך את חייו במגורי בית החולים לחסרי חום משפחתי וחיבה טבעית שכל ילד בגילו זקוק לה.

הפניות ההומניטריות לסיום סבלו של ג'מיל ועשרות מקרים דומים נמשכות, על רקע עקשנות הכיבוש וסגירת המעברים הקורעת את המרקם החברתי הפלסטיני ומונעת איחוד משפחות בין הורים לילדיהם.

סיפורה של משפחת גאנם נשאר עדות חיה לברוטליות של המדיניות המפצלת משפחות, כאשר הווידאו נשאר הקשר היחיד למשפחה המופרדת על ידי מצור חונק שאינו מתחשב בקדושת הילדות ואינו מרפא את פצעי הלבבות השרופים מגעגועים.

ראיתי את ילדות בני מאחורי המסך, אני רואה אותו גדל מולי בתמונות ובווידאו בעוד המצור מונע מאיתנו לחבק אותו.

רוברט מאלי, השליח האמריקאי לשעבר, וההיסטוריון סטיבן וורטהיים, אישרו כי האסטרטגיה הצבאית שנקט הנשיא דונלד טראמפ נגד איראן, שנודעה כ'מבצע זעם אפי', הפכה לנטל פוליטי ואסטרטגי כבד. הכותבים הבהירו במאמר שפורסם ב'ניו יורק טיימס' כי הניסיון להפיל את המשטר האיראני או להחלישו באופן דרסטי באמצעות ברית עם ישראל לא השיג את יעדיו המיוחלים.

המאמר ציין כי טראמפ בסופו של דבר נאלץ לקבל הבנות ותנאים שנחשבים גרועים בהרבה ממה שיכול היה להיות מושג באמצעות ערוצים דיפלומטיים מסורתיים. החוקרים ראו בסיום סותר זה סיום טיפוסי למדיניות טראמפית שמתחילה בהסלמה חדה ומסתיימת בוויתורים כפויים תחת לחץ המציאות בשטח והפוליטית.

הניתוח הצביע על כך שהנצים בוושינגטון שתמכו באופציה הצבאית מאוכזבים עמוקות מההחלטה לסיים את הסכסוך ללא השגת ניצחון מכריע. לעומת זאת, מתנגדי המלחמה עדיין מטילים על הממשל את האחריות להצתת סכסוך שהוביל לערעור היציבות באזור ללא הצדקות חוקיות או צורך אסטרטגי ברור.

הכותבים סברו כי התוצאה הכללית של עימות זה נראית מוכרת בהיסטוריה האמריקאית העכשווית, כאשר וושינגטון ממהרת לשנות משטרים במזרח התיכון ואז נתקלת בכישלון. אולם, ההבדל בניסיון זה היה המהירות שבה התפוגגו האשליות לגבי היכולת לפתור את הסוגיה האיראנית באמצעות כוח צבאי בלבד.

המאמר הדגיש כי טראמפ, שייצג את התקווה האחרונה של הזרם הקיצוני השואף לעימות כולל, מיצה את כל האפשרויות הזמינות ללא הצלחה. כישלון זה עשוי להותיר השפעה ארוכת טווח על גיבוש המדיניות האמריקאית העתידית כלפי טהראן, מה שדוחף להערכה מחודשת של כדאיות ההתערבויות הצבאיות הישירות.

מאלי וורטהיים סברו כי המלחמה גרמה נזקים כבדים לכלכלה העולמית ועוררה את זעמם של מגזרים רחבים בציבור האמריקאי שמתנגד כעת לסכסוכים פתוחים. עם זאת, תוצאות אלו עשויות לפתוח פתח להזדמנות היסטורית להחליף את גישת הכוח בדיפלומטיה רצינית ומציאותית יותר שתתייחס לאיראן ככוח אזורי קיים.

המאמר הצביע על אירוניה פוליטית בכך שטראמפ, שביטל את הסכם הגרעין שחתם ברק אובמה, הפך כיום לאדם המסוגל ביותר לחתום על הסדר חדש. לאחר כישלון האופציה הצבאית, הקולות המתנגדים למלחמה כבר אינם מתנגדים להפסקת אש, מה שמעניק לו מרחב תמרון פוליטי הרחק מלחצי הנצים.

בהקשר קשור, הזרם התומך בעימות צבאי מוצא את עצמו במבוי סתום אמיתי לאחר שהימר באופן מלא על יכולתו של טראמפ לפתור את הסכסוך. לזרם זה לא נותר אלא לנסות להכשיל כל הסכמים עתידיים, בניסיון נואש לשמר את אופציית המלחמה למרות העלות הגבוהה ששילם הצבא האמריקאי.

הכותבים הזהירו מפני התנודתיות המתמדת של טראמפ, וציינו כי הפיכת מזכרי ההבנות הנוכחיים להסכם כולל תיתקל במורכבויות טכניות ופוליטיות גדולות. כמו כן, המשך האיומים האמריקאיים בחידוש ההפצצות משקף מצב של חוסר יציבות בחזון האסטרטגי לגבי אופן הטיפול בהתנהגות האיראנית העתידית.

הניתוח הבהיר כי המלחמה כבר אינה אופציה מפתה עבור טראמפ לאחר שהפכה לחוויה יקרה ולא פופולרית ששחקה את יתרתו הפוליטית. המעגלים הצבאיים הבינו את היקף השחיקה בתחמושת המתקדמת שארה"ב זקוקה לה כדי להתמודד עם אתגרים גדולים יותר בזירות אחרות כמו אירופה ומזרח אסיה.

כמו כן, העימות הוכיח את כישלון המאמצים הצבאיים בחיסול יכולות הטילים האיראניות או בצמצום תוכנית המל"טים שהוכיחה יעילות בשטח. הכותבים הגיעו למסקנה כי עתיד תוכנית הגרעין האיראנית אינו יכול להיפתר בכוח, אלא באמצעות משא ומתן עם משטר שיצא מהמלחמה מגובש ובטוח יותר.

המאמר הדגיש את המתיחות הגוברת ביחסים בין וושינגטון לתל אביב, כאשר טראמפ מתח ביקורת פומבית על נתניהו והאשים אותו בסיכון האינטרסים האמריקאיים. ביקורת זו משקפת פער הולך וגדל בין האג'נדה ההסלמתית הישראלית לבין החישובים האמריקאיים השואפים להימנע מהידרדרות למלחמות אזוריות כוללות.

הכותבים הצביעו על שינוי מהותי בדעת הקהל האמריקאית, כאשר שיעור התפיסה השלילית כלפי ישראל עלה ל-60%, מה שמייצר לחץ נוסף על מקבלי ההחלטות. שינוי זה משקף את ההכרה הגוברת בקרב החברה האמריקאית כי המדיניות הישראלית לא תמיד עולה בקנה אחד עם האינטרסים הלאומיים של ארצות הברית.

לסיכום, המאמר סבר כי הבסיסים הצבאיים האמריקאיים במפרץ הפכו ממרכזי כוח לנקודות תורפה שניתן לתקוף בקלות. מציאות זו דחפה את מדינות האזור לחפש הסדרים ביטחוניים עצמאיים יותר, לאחר שהבינו כי המטריה האמריקאית עשויה שלא לספק הגנה מספקת מול השלכות של סכסוך ישיר עם איראן.

המלחמה הייתה מיותרת, בלתי מוצדקת ובלתי חוקית, והובילה לערעור היציבות באזור ולנזקים לכלכלה העולמית.

מקורות זכויות אדם תואמים דיווחו על מהומות נרחבות בתוך כלא 'באדר 1' בבירה המצרית קהיר, שם התקוממו העצורים נגד מה שתוארו כהפרות מתמשכות ומסעות חיפוש משפילים. ניצוץ המחאה החל ביום חמישי האחרון כאשר הנהלת הכלא ניסתה לבצע חיפוש פתאומי בתאים, שנתקל בסירוב קולקטיבי מצד האסירים הסובלים מהגבלות מתמשכות ומניעת ביקורי משפחה.

האירועים התפתחו במהירות וכללו מספר אגפים בתוך הכלא, כאשר ההפגנות החלו מהאגף השלישי והתפשטו מאוחר יותר לאגפים הראשון והרביעי. מקורות דיווחו כי המצב הסלים לעימותים פיזיים ישירים בין העצורים לכוחות הביטחון לאחר שהאסירים סירבו לציית לפקודות לחזור לתאיהם, מה שהוביל לפציעות בשני הצדדים.

העימותים הביאו לפציעתם של לפחות ארבעה אסירים, חלקם תוארו כקשים, ודרשו התערבות רפואית דחופה במרפאת הכלא לטיפול בפצעי חתך. מנגד, קצין מכוח האבטחה של הכלא נפצע במהלך ניסיונות השליטה על ההפגנות שהתרחבו וכללו מאות עצורים הדורשים את זכויותיהם הבסיסיות.

בין הפצועים ששמותיהם דווחו נמצא העצור מוחמד הישאם אל-נג'ילי, שמצבו הבריאותי הנוכחי או מקום מעצרו המדויק עדיין אפופים מסתורין. פציעות אלו מעוררות דאגה רבה בקרב ארגוני זכויות אדם החוששים מהידרדרות מצבם הבריאותי של הפצועים בהיעדר שקיפות מצד שירות בתי הסוהר המצרי.

בניסיון להכיל את המשבר, ארבעה נציגי אסירים פנו למשא ומתן עם הנהלת הכלא: אחמד סאמי עבד אל-עאל, אחמד ריזק סלאמה, עומר זכריה עבד אל-חמיד ומוחמד מחמוד אל-חולי. עם זאת, המידע שהתקבל מצביע על כך שהם לא חזרו לתאיהם, בתוך דיווחים על כך שהם עברו תהליך של 'הגליה' עונשית והועברו לכלא באדר 3 בעל אבטחה מרבית.

בתגובה להיעלמות נציגי העצורים, נקטו האסירים בצעדים נוספים של הסלמה שכללו סירוב קולקטיבי לקבל ארוחות והכרזה על שביתת רעב. כמו כן, חלק מהעצורים הציתו שמיכות שינה בתוך התאים ודפקו ללא הרף על דלתות הברזל כאות מחאה שהגיע גם מחוץ לחומות הכלא.

מצב המתיחות והמחאה נמשך לאורך ימי חמישי ושישי, והתפשט והשפיע על הליכי הביקור שנקבעו ליום שבת האחרון. מקורות דיווחו כי הנהלת הכלא אפשרה למשפחות האסירים הפליליים להיכנס, אך מנעה ממספר רב של משפחות עצורים פוליטיים לראות את יקיריהם, במיוחד אלה הקשורים למשבר הנוכחי.

סביבת הכלא עדה להגבלות ביטחוניות ניכרות, כאשר נמנע מהמשפחות להכניס מזון, תרופות וציוד אישי חיוני. משפחות העצורים הביעו חשש מעונשים קולקטיביים או תקיפות פיזיות נקמניות כלפי בניהם לאחר סיום גל המחאות הישירות בתוך האגפים.

מצדן, שבעה ארגוני זכויות אדם פרסמו הצהרה משותפת בה הביעו דאגה עמוקה מהשימוש באלימות מופרזת נגד העצורים. הארגונים הדגישו כי מה שקורה בכלא באדר 1 הוא דפוס חוזר של הפרות הכוללות מניעת פעילות גופנית, בידוד מתמשך והזנחה רפואית מכוונת המאיימת על חייהם של מאות.

הארגונים דרשו מהרשויות המצריות לחשוף באופן מיידי את גורל העצורים שהועברו למקומות לא ידועים, ולהבטיח מתן טיפול רפואי לפצועים. הם גם קראו לפתוח בחקירה עצמאית ושקופה של אירועי התקיפה הפיזית ולהעמיד לדין את האחראים, תוך מתן אישור לוועד הבינלאומי של הצלב האדום לבקר בכלא.

הצהרת זכויות האדם ציינה כי מחאות אלו הן תוצאה טבעית של תנאי מעצר בלתי אנושיים החסרים את מינימום תקני הבטיחות והאוורור. הארגונים הדגישו כי מדיניות 'ההגליה העונשית' והשימוש בבידוד ממושך דוחפים את העצורים לייאוש ולנקוט בצעדי מחאה קשים.

בהקשר קשור, דיווחים קודמים הצביעו על עלייה בניסיונות התאבדות בקרב עצורים בבתי כלא אחרים כמו כלא אל-וואדי אל-ג'דיד כתוצאה מלחצים פסיכולוגיים ופיזיים. מוסדות זכויות אדם תיעדו מספר מקרים של עצורים שניסו לשים קץ לחייהם כדי לברוח מ'מוות איטי' בתוך תאים חסרי אוורור בטמפרטורות גבוהות.

ממשלת מצרים מתמודדת עם ביקורת בינלאומית ומקומית מתמשכת בנוגע לתיק זכויות האדם ותנאי בתי הכלא, בעוד שהרשויות בדרך כלל מכחישות קיומן של הפרות שיטתיות. כוחות פוליטיים וארגוני זכויות אדם דורשים את הפעלת תפקידו של המועצה הלאומית לזכויות אדם וביצוע ביקורי פיקוח פתאומיים ובלתי מותנים בכל מקומות המעצר.

הארגונים סיימו את הצהרתם בקריאה לכינוס ישיבה דחופה בפרלמנט המצרי לדון במצב בתי הכלא וההפרות החוזרות ונשנות נגד העצורים. הם הדגישו את הצורך להפסיק את העונשים הקולקטיביים ולאפשר למשפחות לתקשר עם יקיריהם בהתאם לחוק המצרי ולסטנדרטים הבינלאומיים לזכויות אדם.

המחאות פרצו כסירוב לחזרת פעולות חיפוש כפויות הכוללות שבירת חפצים אישיים ומניעת ביקורים באופן שרירותי.

משקיפים ישראלים רואים כי הוויכוח המתנהל בחוגים הפוליטיים האמריקאים סביב הגבלת הסיוע הצבאי לישראל מתעלם מעובדות אסטרטגיות מהותיות. דוד בן בסט, יו"ר איגוד תחנות הרדיו העבריות, מדגיש כי סיוע זה אינו רק תרומות הנובעות מאמפתיה, אלא השקעה מחושבת המניבה תשואות ביטחוניות וכלכליות ישירות לארצות הברית.

קריאות אלו באות בתגובה לרמזים שהושמעו על ידי גורמים אמריקאים, ביניהם סגן הנשיא ג'יי.די. ואנס, לגבי האפשרות להשתמש באספקת נשק ככלי לחץ פוליטי. הצד הישראלי רואה כי תפיסה זו משקפת ידע חלקי במציאות המורכבת של הברית הקושרת את שתי המדינות במשך עשורים ארוכים.

שווי הסיוע השנתי הנוכחי עומד על כ-3.8 מיליארד דולר, במסגרת הסכם מסגרת הנמשך עשר שנים ומסתיים בשנת 2028, בסכום כולל של 38 מיליארד דולר. עם זאת, כספים אלו אינם יוצאים בפועל מהכלכלה האמריקאית, שכן ההסכם מחייב את ישראל להוציא אותם כמעט במלואם על רכישת ציוד ביטחוני ממפעלים אמריקאים.

זרימת מיליארדים אלו חוזרת ישירות לקופות חברות הייצור הצבאי בארצות הברית, ותורמת לתמיכה בעשרות אלפי מקומות עבודה במדינות שונות. במובן זה, הסיוע הצבאי הופך לתוכנית תעסוקה לאומית אמריקאית המחזקת את שרשרות הייצור הביטחוני והחדשנות הטכנולוגית.

בנוסף להיבט הפיננסי, ישראל משמשת כמעבדת תפעול ייחודית לכלי נשק אמריקאים מתקדמים בתנאי לחימה אמיתיים. מערכות הגנה מפני טילים, בינה מלאכותית ואמצעי לוחמת סייבר נבדקים בשטח, ולאחר מכן מועברים ניסיון ולקחים אלו ישירות למוסדות הביטחון בוושינגטון.

הדיווחים מצביעים על כך ששיתוף הפעולה בפיתוח מערכות כמו 'כיפת ברזל' ו'קלע דוד' העניק לצבא האמריקאי יתרון טכנולוגי משמעותי. חלקים חיוניים ממערכות אלו מיוצרים בתוך שטחי ארצות הברית, מה שמבטיח את שמירת הידע הטכני ויכולת הייצור תחת פיקוח משותף.

בהקשר של פעולות שטח, טוענים אנליסטים כי מהלכים צבאיים ישראלים נגד גורמים אזוריים תורמים להגנה על האינטרסים של וושינגטון ללא צורך בהתערבות אמריקאית ישירה. תפקיד זה מפחית את הצורך בנוכחות צבאית אמריקאית רחבת היקף במזרח התיכון, מה שחוסך לתקציב האמריקאי עלויות עצומות.

בהשוואה לעלויות הבסיסים הצבאיים האמריקאים באזור, ישראל בולטת כבעלת ברית שאינה דורשת פריסת כוחות אמריקאים בשטחה כדי להגן עליה. לדוגמה, בסיס 'אל-עדיד' בקטאר עולה סכומים אדירים מדי שנה לתחזוקה ותפעול, בעוד שישראל מסתמכת על יכולותיה העצמיות הנתמכות בטכנולוגיה אמריקאית.

בתחום המודיעין, שיתוף הפעולה בין הצדדים מספק לארצות הברית מידע חיוני שלא יסולא בפז לגבי איומים אזוריים. גורמים אמריקאים הודו במספר הזדמנויות כי מידע מודיעיני ישראלי תרם לסיכול פיגועים שכונו נגד אינטרסים ואזרחים אמריקאים ברחבי העולם.

בן בסט רואה כי דרישת ישראל לציית באופן מלא למדיניות האמריקאית בתמורה לנשק פוגעת בריבונותה וביכולתה לקבל החלטות ביטחוניות גורליות. אנליסטים תוהים אם וושינגטון תקבל לחצים דומים מצד זר אם תותקף באופן נרחב בשטחה ובאזרחיה.

הברית האסטרטגית בין הצדדים מבוססת על עקרון של תן וקח, כאשר ישראל מקבלת יתרון איכותי, בעוד וושינגטון מקבלת השפעה אזורית ויציבות לבעלות בריתה. איזון זה מבטיח את הישארותה של ארצות הברית כשחקן מפתח באזור באמצעות מיופה כוח חזק ויציב בעל הטכנולוגיות הצבאיות החדישות ביותר.

מאז אירועי השבעה באוקטובר, חשיבותה של ישראל כמקור ידע בלוחמה בשטח בנוי ובהתמודדות עם מנהרות וכטב"מים גדלה. לקחים מבצעיים אלו נלמדים כיום באקדמיות הצבאיות האמריקאיות לפיתוח תפיסות לחימה עתידיות עבור צבא ארה"ב מול איומים לא קונבנציונליים.

בסופו של דבר, הניתוח מגיע למסקנה כי כל דיון על הפסקת או צמצום הסיוע חייב לקחת בחשבון את העלות האסטרטגית שתישא וושינגטון. היעדר שותף ישראלי חזק עלול לאלץ את ארצות הברית להשקיע משאבי אנוש ופיננסים גדולים בהרבה כדי להגן על האינטרסים שלה במזרח התיכון.

לכן, הסיוע הצבאי האמריקאי לישראל נותר כלי חיוני במדיניות החוץ של וושינגטון, החורג מעבר לתמיכה צבאית בלבד וכולל ממדים כלכליים, טכניים ומודיעיניים. זוהי מערכת יחסים שמומחים מתארים כ'נישואי אינטרסים' שלא ניתן לנתק בקלות מבלי לפגוע בביטחון הלאומי של שני הצדדים.

הסיוע הביטחוני לישראל אינו נטל על משלם המסים האמריקאי, אלא עסקה אסטרטגית וכלכלית שוושינגטון מרוויחה ממנה באותה מידה שתל אביב מרוויחה ממנה.

במעט מיליםהודעות רבות נשאו שאלות ידידותיות, שביקשו לברר את הסיבות להיעדרות טור זה במשך שבועות, שבמהלכם זרמו מים רבים מתחת לגשרי המשברים המתפשטים זה מזה באזור ובעולם.הכותב, כמו הלוחם, רשאי לנוח, ולצאת להפסקה מעמל הערות וקשיי המסע במבוכי המשברים, ועל סף ההתפתחויות, שברגע שהן נעצרות הן חוזרות שוב, כחושך בים עמוק המכוסה בגל מעל גל מעל ענן.ישנם רגעים שבהם אדם נתקף ייאוש מעגמומיות המראה ורע הגורל, אז הוא בולע את ייאושו, מסתיר את חוסר אונים שלו, ונמלט לשתיקה כדי שייאושו לא יזלוג מבין סדקי דבריו, וידביק את האנשים במה שפגע בו, שכן אם הכותב מרגיש ייאוש עליו לשמור אותו לעצמו, ולא לגלות אותו לאחרים, שכן רגשות שליליים מתפשטים באוויר כמו וירוסים.השתיקה לא הייתה נסיגה, אלא הייתה רגע של התבוננות שנכפה על ידי הצורך להתרחק מעט מרעש האירועים המתגלגלים, כדי לראות את התמונה ממרחק המאפשר לקרוא את התמונה המלאה ולא את שבריה המפוזרים.טור זה חוזר שוב, עוקב אחר האירועים, קורא את מפת ההתפתחויות, מנתח את ההתפתחויות האחרונות, ועומד ככל יכולתו על סף המשברים, וחוקר את גבולות התוצאות בתובנה חדה, ללא כל הגזמות; מנסה לפרק את הקשרים ולא להסתפק רק בזיהויים, שכן משימת הכותב היום אינה רק תיאור הטרגדיה, אלא חיפוש אחר המשותף, והארת החושך בים האפלה שבו מתרבים המשברים, באזור שמייצר יותר שאלות מאשר תשובות.ברכה לתשוקת הקוראים היקרים, הנוכחים תמיד בפרטי המרחב החופשי הזה שאליו הם מציצים בכל בוקר.

היחסים בין האיחוד האירופי ורשויות הכיבוש הישראליות נכנסו למנהרה חדשה של משבר דיפלומטי, בעקבות דיווחים שחשפו הצהרות שנויות במחלוקת שנאמרו על ידי הנציגה העליונה לענייני חוץ ומדיניות ביטחון בגוש, קאיה קאלאס. מקורות דיווחו כי קאלאס השוותה, במהלך פגישות לא מוכרזות, את המדיניות כלפי הפלסטינים למשטר האפרטהייד ששרר בדרום אפריקה בעבר, מה שעורר זעם רחב בחוגים הפוליטיים הישראליים.

על פי דיווחים עיתונאיים בינלאומיים, השוואה זו נעשתה במהלך פגישות חשאיות שקיימה ראש ממשלת אסטוניה לשעבר עם גורמי ממשל במקסיקו בחודש מאי 2026. ההדלפות הצביעו על כך שקאלאס ביססה את השוואתה של הצעדים הננקטים ברצועת עזה ובגדה המערבית על רשמים אישיים שנוצרו אצלה לאחר ביקור קודם במוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג, וראתה דמיון במנגנוני האפליה הגזעית.

מצידו, שר החוץ של הכיבוש, גדעון סער, מיהר לנקוט בצעדים ענישתיים מיידיים, והודיע על ניתוק כל הקשרים הדיפלומטיים עם הנציגה העליונה של האיחוד האירופי. סער תיאר את ההצהרות הללו כ'השמצה טהורה' וכחושפות הטיה מוקדמת נגד רשויות הכיבוש, והדגיש כי החזרה לשולחן הדיאלוג הפוליטי עמה מותנית בהתנצלות וחזרה רשמית ופומבית מהטענות הללו.

בניסיון להכיל את המצב, דיפלומטים אירופאים אישרו כי ההצהרות המיוחסות לקאלאס אינן מבטאות בשום אופן את העמדה הרשמית של האיחוד האירופי כלפי הסכסוך. הם הבהירו כי מה שנאמר בהדלפות נחשב ל'מעידה דיפלומטית' של פקידה ברמה זו, במיוחד מכיוון שהן סותרות את הקו הכללי של הגוש המאזן בין תמיכה בביטחון הכיבוש לבין ביקורת על הרחבת ההתנחלויות בשטחים הכבושים.

למרות הלחצים הגדולים, קאלאס לא פרסמה הכחשה מוחלטת או אישור ישיר לנכונות ההדלפות הנוגעות לתיאור 'האפרטהייד', והסתפקה באישור מחויבות האיחוד האירופי לבניית יחסים מאוזנים ובוני עם כל הצדדים. עמימות זו בתגובה משקפת את גודל המבוכה שעמה מתמודד משרד הנציגה העליונה בהתמודדות עם השלכות המשבר הזה, שעלול לשבש את ערוצי התקשורת החיוניים בין בריסל לתל אביב.

התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של מתיחות גוברת ביחסים הבילטרליים מאז פרוץ המלחמה ברצועת עזה באוקטובר 2023, כאשר חריפות הביקורת האירופית על המדיניות הישראלית גברה. הגוש כבר הטיל סנקציות על מתנחלים המעורבים במעשי אלימות בגדה המערבית, וראה בהתנחלויות מכשול עיקרי בפני השגת פתרון שתי המדינות, מה שהפך את ההדלפה האחרונה לקש ששבר את גב הגמל ביחסים הדיפלומטיים.

משקיפים רואים כי שבר דיפלומטי זה עלול להשפיע ישירות על תפקיד האיחוד האירופי כמתווך או גורם פעיל בכל משא ומתן עתידי הנוגע להרגעה או שיקום. ועם התעקשות הכיבוש על 'חזרה רשמית' כתנאי לחידוש הקשרים, האיזון הדיפלומטי השברירי בין שני הצדדים נותר מאוים בקריסה נוספת על רקע המשך המלחמה והסלמת ההפרות בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

ההצהרות המיוחסות לקאלאס הן השמצה ופעולה המוטה נגדנו, והדיאלוג לא יתחדש אלא עם חזרה רשמית ופומבית.