מי שמתבונן בניסיונן של מדינות מפותחות, או אפילו באופן שבו הכיבוש מנהל את פרויקטים ומטרותיו, מגלה אמת פשוטה אך כואבת: ניצחונות אינם נוצרים על ידי אישים, אלא על ידי מוסדות. מוסד מצליח אינו שואל: מי הגיבור? אלא שואל: מהי השיטה? והוא אינו מחפש את איש הפלאים המסוגל לפתור את כל הבעיות, אלא את המנגנונים המבטיחים את המשך ההישגים ללא קשר לאנשים. לכן הוא מבוסס על חזון ברור, מטרות מוגדרות, תוכניות ניתנות לביצוע, חלוקה מדויקת של משימות ואחריות, מדדי ביצוע המודדים הצלחה וכישלון, ואחריות המבטיחה תיקון המסלול בעת הצורך. במוסדות אמיתיים, כל פרט יודע את תפקידו ואת גבולות אחריותו וסמכויותיו. לכל מחלקה יש את תחום התמחותה, לכל עובד יש את משימתו, ולכל פרויקט יש את מטרותיו, שלביו הזמניים ומדדיו הניתנים למדידה. לכן המוסד יכול לנהל תיקים מרובים ומשולבים בו זמנית מבלי להיתקע או לאבד את כיוונו. לעומת זאת, רבים ממוסדותינו הערביים והפלסטיניים עדיין סובלים מהדומיננטיות של תרבות הפרט על חשבון תרבות המוסד. התפקיד קשור לאדם יותר מאשר לשיטה, ההחלטה קשורה להשפעה יותר מאשר לנהלים, והנאמנות לאנשים לעיתים קודמת ליעילות ולהישגים. וכאן המוסד הופך לבן ערובה של אדם אחד, אם הוא נוכח הוא זז, ואם הוא נעדר הוא משותק, ואם הוא חזק הוא נראה חזק, ואם הוא נחלש הדבר משתקף בביצועיו. המנהל הופך למחלקה שלמה, הנשיא לוועדה שלמה, והאחראי למוסד שלם, בעוד התפקידים נמסים, הסמכויות מתערבבות והאחריות אובדת. בסביבה כזו השאלה אינה עוד: מי אחראי להישג? אלא השאלה הופכת להיות: מי אחראי למחדל? וכאשר מתרחשת טעות, מתחיל משחק העברת האחריות, כל צד מטיל את הנטל על האחר, וכל מחלקה מצביעה על מחלקה אחרת, עד שהמשימה אובדת בין הידיים כמו כדור שאובד בין שחקנים שאף אחד מהם אינו יודע מי צריך לבעוט לשער. המוסדות המצליחים, לעומת זאת, מבוססים על עיקרון שונה לחלוטין; העובד אינו עושה את עבודת המנהל, והמנהל אינו עושה את עבודת העובד, ומי שאינו מומחה אינו מתערב במה שאינו בתחום התמחותו. לכל תפקיד יש תיאור תפקיד ברור, לכל משימה יש אחראי מוגדר, ולכל החלטה יש גורם מוסמך לקבל אותה, ולכן האחריות אפשרית והתוצאות ניתנות למדידה ולפיתוח. הפער האמיתי בין חברות מצליחות לכאלה שנתקלות בקשיים אינו טמון רק בהיקף המשאבים או במספר הכישרונות, אלא ביכולת להפוך אנרגיות לעבודה מאורגנת. אומות אינן נבנות על ידי יחידים, יהיו יכולותיהם אשר יהיו, אלא על ידי מוסדות שהופכים את ההישג לחלק מהשיטה ולא לחריג הקשור לאדם מסוים. ולכן הדבר המסוכן ביותר העומד בפני חברותינו אינו חוסר האפשרויות, אלא היעדר תרבות המוסד. כאשר רעיונות הופכים למדיניות, מדיניות לתוכניות, תוכניות לתוכניות עבודה, ותוכניות עבודה לתוצאות ניתנות למדידה, מתחילה התקדמות אמיתית. וכאשר השאלה בתוך המוסד הופכת להיות: "מה השגנו?" במקום "מי מקבל ההחלטות?", מתחיל מסע ההצלחה. ומכיוון ששכנוע לבדו אינו מספיק, אנו במועצת עיריית חברון שואפים להפוך חשיבה זו לגישת עבודה, באמצעות ביסוס ניהול מוסדי המבוסס על התמחות, הגדרת סמכויות ואחריות, חיזוק האחריותיות, מדידת ביצועים, פיתוח משאבי אנוש, ומעבר הדרגתי לממשל תאגידי ודיגיטציה כשני עמודי תווך של ניהול מודרני. שאיפתנו אינה מוגבלת לשיפור השירותים, אלא חורגת מכך לבניית מוסד המסוגל להמשיך ולהתפתח, שבו המערכות חזקות יותר מהאנשים, ועבודת צוות חזקה יותר מיוזמות אישיות, ושבו יעילות והישגים הם הקריטריון האמיתי להערכה ולמינוי. ייתכן ששינוי זה לא יתרחש בן לילה, אך זוהי בחירה אסטרטגית שאנו מאמינים בה, מכיוון שרק מוסדות חזקים מסוגלים להגן על ערים, לחזק את עמידותן, ולבנות את עתידן, ללא קשר לשינויים בתפקידים או לחילופי האחראים. העתיד לא יהיה שייך למי שיש לו את האדם החזק ביותר, אלא למי שיצליח לבנות את המוסד החזק ביותר.

הספר 'תפקיד האינטלקטואל בשינויים היסטוריים', שיצא לאור על ידי המרכז הערבי למחקר ולימודי מדיניות, מהווה מקור יסודי בניתוח יחסי האליטה האינטלקטואלית עם המציאות הערבית המשתנה. הספר מאגד עשרים ושתיים תרומות מחקריות, המבקשות כולן לחקור את התפקידים החיוניים של האינטלקטואל בתקופות של משברים גדולים ועיצוב מחדש של המרחב הציבורי.

העבודה יוצאת מנקודת הנחה שהאינטלקטואל אינו רק מומחה טכני או תיאולוג מסורתי, אלא שחקן ערכי בעל יכולת להשפיע על התודעה הקולקטיבית. ההוגה עזמי בשארה רואה בתרומתו כי מושג האינטלקטואל המודרני קשור היסטורית לאחריות של ביקורת השלטון, דבר שהתגבש בבירור בחוויות ה'אינטליגנציה' הרוסית והצרפתית.

בשארה מדגיש כי המרחב הציבורי במדינה המודרנית הוא מרחב פוליטי מובהק, מה שהופך כל עמדה קוגניטיבית שהאינטלקטואל נוקט בה לפעולה פוליטית וחברתית משפיעה. לכן, על האינטלקטואל מוטלת האחריות לפרק את המציאות הקיימת תוך שמירה על עצמאות ביקורתית המונעת את הידרדרותו לתלות עיוורת באידיאולוגיה או בשלטון.

מצידו, החוקר בן סאלם חמיש דן בדיאלקטיקה של הגמוניה והתנגדות, ומציג מודלים אינטלקטואליים איתנים שהתמודדו עם משטרים רודניים וקולוניאליזם. חמיש מדגיש את חוויותיהם של פרנץ פאנון ואדוארד סעיד כדוגמאות לאינטלקטואל הקוסמופוליטי המפרק את שיחי האימפריאליזם ומגן על ריבונות העמים וזכויותיהם לכבוד אנושי.

חמיש רואה כי חובתם של האינטלקטואלים טמונה בזיהוי ובהתנגדות לחוסר איזון מבני במערכת העולמית והמקומית, ובכך לתרום לבניית תרבות של שלום אמיתי. תפקיד זה דורש רצון חופשי המסוגל לבסס זהויות משוחררות היוצרות ערכים חיוביים המקדמים את האדם ומבטיחים לו חירות מלאה.

בהקשר של המהפכות הערביות, חסן טארק מציג קריאה תרבותית החורגת מהפרשנויות הכלכליות הצרות של ההתקוממויות העממיות. טארק מציע את הצורך במעבר מ'האינטלקטואל הזהותי' המופנם ל'אינטלקטואל הדמוקרטי' המבין את ערכי המודרניות האוניברסלית ומגן על האזרחות.

טארק רואה כי המאבק הגדול בשלב המעבר הוא מאבק הרפורמה התרבותית והאינטלקטואלית, המהווה את הכניסה המהותית להשרשת הדמוקרטיה. שינוי זה דורש אומץ להעלות שאלות של חירות וצדק הרחק מהמשיכות האידיאולוגיות שצרכו את האנרגיות הערביות במשך עשורים ארוכים.

עבד אל-והאב אל-אפנדי, לעומת זאת, מתמקד בתכונות האינטלקטואל המחויב לאמירת האמת, במיוחד בהקשר האסלאמי העכשווי המתמודד עם אתגרי המודרניזציה. אל-אפנדי רואה כי האינטלקטואל האסלאמי הנאור ממלא תפקיד מרכזי בגישור על הפער בין המורשת האותנטית לדרישות המדינה האזרחית המודרנית.

אל-אפנדי מדגיש כי הצלחת המעבר הדמוקרטי תלויה בהופעתם של 'אינטלקטואלים מתווכים' הדוחים את ההדרה ההדדית בין הזרמים המתנגשים. אינטלקטואלים אלה הם המסוגלים לגבש חזון המשלב את מהות הדת הפתוחה עם צרכי הפלורליזם הפוליטי והאזרחות בחברותינו העכשוויות.

בביקורת חריפה על האליטה המודרניסטית, אל-נור חמד מציין כי הזנחת הממד הרוחני והדתי הובילה לבידוד האינטלקטואלים מההמונים. פער זה יצר פיצול חריף שהותיר את הפרויקטים הנאורים חסרי תמיכה עממית, והפך אותם לרעיונות מנוכרים שאינם מסוגלים לחולל שינוי אמיתי.

חמד מסביר כי חלל ערכי זה נוצל על ידי תנועות האסלאם הפוליטי שפנו להמונים בשפה מוכרת, למרות כישלונן להציג פתרונות מבניים למשברי המדינה. לכן, חמד קורא להולדת חזון חדש שיחזיר לאינטלקטואל את תפקידו השליחותי על ידי גישור על הפער עם הרגש העממי והטמעת מושגים מודרניים.

המכנה המשותף בין תפיסות שונות אלו הוא ההכרה כי ידע לבדו אינו יוצר אינטלקטואל, אלא חייב להיות משולב בעמדה מוסרית אמיצה. האינטלקטואל נותר שחקן היסטורי שהשפעתו נמדדת ביכולתו לגבש חלופות ריאליות העונות על שאיפות העמים לחירות וצדק חברתי.

הספר מסכם כי תפקיד האינטלקטואל הערבי לא הסתיים, אלא חשיבותו הוכפלה לאור השינויים הגדולים הפוקדים את האזור. היכולת לאזן בין מחויבות לאומית לעצמאות ביקורתית היא המבחן האמיתי העומד בפני האליטה בתהליך בניית התודעה הקולקטיבית.

לסיכום, עבודה קולקטיבית זו מהווה תרומה אינטלקטואלית מוצקה המעלה מחדש שאלות לגבי גבולות נוכחות האינטלקטואל במרחב הציבורי. השאלה נותרה פתוחה לגבי יכולתן של אליטות אלו להפוך את טיעוניהן התיאורטיים לכוח מניע חברתי התורם להכוונת מהלך ההיסטוריה לעבר עתיד מזהיר יותר.

מושג האינטלקטואל מתייחס בהכרח לעמדה נורמטיבית במרחב הציבורי, תוך שימוש במעמד הנובע מעבודה בתחום הידע כדי לנקוט עמדה המשפיעה על מרחב פוליטי זה באופן מובהק.

מקורות רשמיים בטהראן דיווחו כי המלחמה שנמשכה ארבעים יום גרמה נזקים כבדים לכלכלת איראן, כאשר מוחמד רזא באהונר, חבר המועצה לאבחון האינטרס של המערכת, הצהיר כי המדינה חוותה ירידה בפיתוח ובכלכלה המוערכת בכ-200 מיליארד דולר. באהונר הסביר כי עלויות עתק אלו פגעו במגזרים חיוניים שונים, וציין כי האויב נכשל בהשגת מטרותיו הפוליטיות למרות היקף ההרס החומרי הגדול שהותירו הפעולות הצבאיות.

בהקשר קשור, דוברת ממשלת איראן, פאטמה מהאג'רני, חשפה הערכות ראשוניות חמורות יותר, וציינה כי סך ההפסדים עשוי להגיע ל-270 מיליארד דולר. מהאג'רני הדגישה כי נתון זה עדיין אינו סופי, וממתין לפרסום דוחות מקיפים מכל מוסדות הממשלה והמגזרים היצרניים שנפגעו באופן ישיר או עקיף במהלך תקופת הסכסוך.

מגזר הדיור והשירותים העירוניים ספג הרס נרחב, כאשר למעלה מ-83 אלף יחידות דיור ומסחר נפגעו ברחבי המדינה. לבירה טהראן היה חלק גדול בנזקים אלו, כאשר מקורות רשמו נזק לכ-39,508 יחידות, מה שהחמיר את משבר הדיור והגביר את הלחצים החברתיים על המעמדות הבינוניים והעניים שאיבדו את רכושם.

מוסדות חינוך ובריאות לא נמלטו מההפצצות, כאשר הממשלה הודיעה על הרס של 322 מרכזי טיפול ו-763 בתי ספר ב-12 מחוזות איראניים. גם התשתית המדעית ספגה מכות קשות שכללו 154 מתקני חינוך ומחקר השייכים ל-21 אוניברסיטאות, מה שגרם להפסדים חומריים העולים על ארבעת אלפים מיליארד טומאן במגזר חיוני זה בלבד.

ברמה הכלכלית הכוללת, המרכז הסטטיסטי של איראן רשם שיעורי אינפלציה שיא, הגבוהים ביותר מזה למעלה משמונה עשורים, כאשר השיעור השנתי הגיע ל-62% בחודש יוני 2026. עלייה מטורפת זו במחירים משקפת את הידרדרות כוח הקנייה של האזרחים, כאשר גורמים רשמיים אישרו כי המשכורות הנוכחיות אינן מסוגלות עוד לספק את הצרכים הבסיסיים של משפחות בנות שלוש נפשות.

מגזר האנרגיה, המהווה את עמוד השדרה של כלכלת איראן, היה יעד מרכזי להתקפות, כאשר הפסדיו הישירים הגיעו לכ-14 מיליארד דולר. נזקים אלו התפזרו בין מגזרי הגז, הפטרוכימיה ומתקני הנפט, מה שהוביל לשיבוש שרשרות האספקה ועצירת הייצוא, והדבר השתקף לרעה על הכנסות המדינה הכלליות ותקציבה השנתי.

מיית'ם זוהוריאן, חבר הוועדה הכלכלית בפרלמנט, ציין כי קיימת שונות בהערכת ההפסדים העקיפים, אשר חלקם רואים אותם נעים בין 90 ל-120 מיליארד דולר. הוא הסביר כי נתונים אלו כוללים את השבתת הייצור במפעלים הגדולים ועצירת קווי הספנות והסחר החיצוני, בנוסף לעלייה החדה בעלויות הביטוח על ספינות ומכליות במים הטריטוריאליים.

המלחמה גרמה לירידת שכבות רחבות מהמעמד הבינוני אל מתחת לקו העוני, כתוצאה מהאינפלציה שהצטברה בשיעור של 1000% במהלך שמונה השנים האחרונות. הידרדרות זו ברמת החיים התרחשה במקביל למחסור חמור במוצרי יסוד ועלייה בעלויות התחבורה, מה שיצר מצב של סטגפלציה שהממשלה נאבקת כעת למצוא לה פתרונות דחופים תחת הסנקציות המתמשכות.

בנוגע לשוק העבודה, דוחות רשמיים הראו כי שיעור האבטלה הגיע ל-7.6%, אך המדאיג הוא יציאת חלק גדול מכוח העבודה מהשוק לחלוטין. הנתונים הבהירו כי אחוז גדול מהמובטלים הם בוגרי אוניברסיטאות, במיוחד בקרב נשים באזורים עירוניים, מה שמצביע על משבר מבני בהעסקת כוחות עבודה מיומנים לאחר הרס המתקנים התעשייתיים.

התעשיות הכבדות נפגעו באופן ישיר, כאשר מפעלי הפלדה באיספהאן וח'וזסטאן ספגו נזקים שהובילו להשבתה חלקית בקווי הייצור. השבתה זו לא השפיעה רק על הייצור המקומי, אלא השלכותיה התפשטו לעשרות מפעלים קטנים ובינוניים הקשורים לתעשיות גדולות אלו, מה שהוביל לאובדן אלפי משרות במגזר התעשייתי.

תשתית התחבורה והתקשורת ספגה אף היא נזקים, כאשר ההתקפות כוונו לנמלים, שדות תעופה וקווי רכבת חיוניים. נזקים אלו שיבשו את פעולות הייבוא והייצוא, והעלו את עלות ביטוח הסחורות, מה שתרם באופן ישיר לעליית מחירי הסחורות המיובאות וחומרי הגלם הדרושים לתעשייה המקומית.

הנזקים פגעו גם במגזר הטכנולוגיה והמסחר האלקטרוני כתוצאה מההגבלות שהוטלו על רשת האינטרנט וההפרעות במערכות התקשורת במהלך תקופת המלחמה. מקורות דיווחו כי חברות טכנולוגיה מתפתחות ספגו הפסדים כבדים, מה שהוביל לירידה בהשקעות במגזר זה, שעליו סמכו לגיוון מקורות ההכנסה הלאומית הרחק מהנפט.

ממשלת איראן מתמודדת כעת עם אתגרים עצומים בשיקום, כאשר תיקון התשתיות ההרוסות דורש סכומים עצומים העולים על יכולת התקציב הנוכחי. מומחים מזהירים כי המשך הגירעון הפיסקלי וההסתמכות על הדפסת כסף עלולים להוביל לגל אינפלציוני חדש, מה שיעמיד את היציבות הכלכלית של המדינה בסכנה בתקופה שלאחר המלחמה.

לסיכום, משקיפים סבורים כי ההתאוששות מהשלכות מלחמה זו עשויה להימשך שנים ארוכות, בהתחשב בהיקף ההרס שנגרם למגזרים היצרניים והשירותיים. הנתונים שפורסמו עד כה נותרו בגדר הערכות ראשוניות בלבד, בעוד שהרחוב האיראני ממתין לתוכניות ממשלתיות ברורות להתמודדות עם יוקר המחיה המופרז ולבנייה מחדש של מה שהרס המכונה הצבאית במהלך ששת השבועות העקובים מדם.

המדינה חוותה ירידה בפיתוח ובכלכלה של לא פחות מ-200 מיליארד דולר, ומשכורת של 50 מיליון טומאן אינה מספיקה עוד לפרנס משפחה קטנה.

מקורות תקשורת חשפו מהלכים נרחבים שמובלים על ידי תנועות התיישבות קיצוניות במטרה לחולל שינוי יסודי ומקיף במפת ההתבססות בגדה המערבית הכבושה. תוכנית זו, שזכתה לשם 'יום הביצוע', מכוונת לחדור לאזורים המסווגים כ-(A) הנמצאים בשליטה פלסטינית מלאה, מה שמהווה ערעור ישיר על מה שנותר מההבנות המדיניות והביטחוניות הבינלאומיות.

מהלכים אלה מובלים על ידי קבוצות מאורגנות תחת השם 'איגוד החוות ההתיישבותיות' ופורום 'הביטאט', אשר קבעו מנגנון מדויק לפריסת כוחות ומתנחלים בכ-100 נקודות אסטרטגיות. צעד זה מגיע לאחר פעולות סקר ומיפוי שנמשכו חודשים ארוכים, והתמקדו בבחירת אתרים שיעניקו למתנחלים יתרון טופוגרפי ויכולת שליטה על מעברים חיוניים.

הנתונים מצביעים על כך שהאתרים הממוקדים נמצאים בלב הריכוזים הפלסטיניים הגדולים, ואלו שטחים שעברו לאחריות הרשות הפלסטינית על פי הסכמי שנות התשעים. יוזמי הפרויקט שואפים להחזיר את השליטה על מה שהם מכנים 'אדמות מדינה' שהיו תחת ריבונות אזרחית וביטחונית פלסטינית במשך עשורים.

תוכניות אלה הגיעו למסדרונות קבלת ההחלטות בממשלת הכיבוש, שם הוצגו בפני שרים בכירים ואישים המקורבים לראש הממשלה בנימין נתניהו. שמו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בולט כאחד התומכים העיקריים בגישה זו, שמטרתה לכפות מציאות חדשה החורגת מגבולות ההתיישבות המסורתית באזור (C).

שינוי זה משקף תפנית מהותית בשיח הימין הקיצוני, שעבר מדרישה לסיפוח אזורי (C) המהווים 61% מהגדה, לקריאה מפורשת לביטול הסכמי אוסלו כולם. משקיפים סבורים כי יישום תוכנית זו יביא למעשה לסיום הנוכחות המנהלית והביטחונית של הרשות הפלסטינית במרכזי הערים והכפרים הגדולים.

התוכנית המוצעת מציבה את הממשלה בפני דילמה ביטחונית ומדינית מורכבת, שכן כניסת מתנחלים לעומק אזורי (A) תוביל בהכרח לעימותים ישירים ולהסלמה רחבה בשטח. כמו כן, צעד זה עלול לעורר משבר דיפלומטי בינלאומי חריף, לאור הפיקוח העולמי הקפדני על כל שינוי בסטטוס קוו בשטחים הכבושים.

מנהיגי תנועות ההתיישבות מהמרים על ניצול רגע פוליטי נוח להעברת התוכנית באמצעות החלטה של הקבינט המדיני-ביטחוני. יוזמי הפרויקט מדגישים כי העניין אינו דורש הליכי חקיקה מורכבים או ארוכים, אלא מסתפק בהחלטה מדינית אחת שתהפוך את המאזן הביטחוני באזור לשנים הבאות.

בצל הסלמה זו, גוברים החששות מפני הפיכת נקודות ההתיישבות המוצעות למוקדי סכסוך מזוין קבועים, במיוחד מכיוון שהן כוללות את סביבת הערים הפלסטיניות הגדולות. תוכנית זו מגיעה בתקופה שבה הגדה המערבית חווה מתיחות גוברת, מה שהופך את 'יום הביצוע' לניצוץ פוטנציאלי להתפרצות כוללת שתסיים כל אופק לפתרונות מדיניים.

החלטה קטנה אחת של הקבינט יכולה לשנות את המציאות הביטחונית לשנים רבות קדימה.

כוחות הכיבוש הישראלי שיבשו, היום שבת, את הגעתם של חקלאים פלסטינים לאדמותיהם במישור בית פורייק, הממוקם מזרחית לעיר שכם. מניעה זו הגיעה בשיא עונת קציר החיטה, כאשר חיילי הכיבוש יחד עם קבוצות מתנחלים התפרסו באזור כדי למנוע את השלמת העבודה החקלאית ולהבטיח את נוכחות המתנחלים.

בהתפתחות שטחית נוספת, דיווחו מקורות מהסהר האדום הפלסטיני על פציעתם של שלושה אזרחים בדרגות פציעה שונות כתוצאה מתקיפה שבוצעה על ידי מתנחלים באזור אל-בדוון, הממוקם מזרחית למחוז סלפית. צוותי אמבולנס התערבו בדחיפות כדי להגיש עזרה ראשונה לפצועים לפני העברתם לבית החולים להמשך טיפול רפואי.

אזור אל-בדוון, המשתרע בין העיר סלפית לכפר אל-לבן המזרחי, נחשב לנקודה חמה העדה לתקיפות חוזרות ונשנות מצד מתנחלים השואפים להשתלט על אדמות התושבים. תקיפות אלו מגוונות וכוללות תקיפות פיזיות, השחתת יבולים חקלאיים ומניעת גישת חקלאים לשדותיהם תחת הגנת צבא הכיבוש.

בנוגע למעצרים, כוחות הכיבוש עצרו שמונה צעירים מהעיר קלקיליה בעת שניסו לעבור דרך מחסום עטרה הצבאי שהוקם צפונית לעיר רמאללה. צעד זה מגיע במסגרת מדיניות ההגבלה על חופש התנועה בין הערים הפלסטיניות דרך המחסומים הצבאיים הפרוסים בעומק הגדה המערבית.

גם במחוז רמאללה, כוח צבאי גדול פשט על הכפר דיר אבו משעל לפנות בוקר, והמבצע הביא למעצרם של ארבעה אזרחים. מקורות מקומיים דיווחו כי חיילי הכיבוש פשטו על מספר בתים וחיטטו בתכולתם, מה שעורר בהלה בקרב התושבים השלווים לפני נסיגת הכוח מהכפר.

בעיר שכם, כוחות הכיבוש המשיכו בפעולות הפשיטה שכללו מספר שכונות, שהבולטת שבהן הייתה אזור ג'בל פטאייר. מקורות שטח דיווחו כי הכוחות הפושטים עצרו צעיר לאחר חיפוש מדוקדק בביתו, בעוד שהאזור היה עד לתנועות צבאיות אינטנסיביות בשעות הבוקר המוקדמות.

בהקשר קשור, כוחות הכיבוש הידקו את צעדיהם הצבאיים סביב כפר אל-מוג'ייר על ידי סגירת הכניסה הראשית אליו, במקביל לפשיטה על העיירה דיר דבואן מזרחית לרמאללה. הכוחות החרימו הקלטות ממצלמות אבטחה מחנויות ומבתים במסגרת פעולות חיפוש וסריקה נרחבות.

הפשיטות לא נעצרו כאן, אלא התרחבו וכללו את העיירה יאמון ממערב לעיר ג'נין, ואת העיר סלפית, בנוסף למחנה עקבת ג'בר בעיר יריחו. תנועות צבאיות מתואמות אלו מגיעות במסגרת הסלמה מתמשכת המכוונת למחוזות שונים בגדה המערבית, מה שמסבך את המצב בשטח.

מקורות רפואיים דיווחו על פציעתם של שלושה פלסטינים כתוצאה מתקיפה שבוצעה על ידי מתנחלים באזור אל-בדוון מזרחית למחוז סלפית, והם הועברו לבית החולים לקבלת טיפול.

בעוד וושינגטון וטהראן מגיעות להבנות להפסקת המלחמה, שעשויות לשרטט מחדש את סדרי העדיפויות באזור, עולה שאלה מהותית: האם סיום המלחמה בעזה יהפוך לחלק מהסדרי היציבות החדשים, או שהסוגיה הפלסטינית תישאר מחוץ למשוואות ההסדר, למרות נוכחותה הגוברת בתודעה העולמית?

האינדיקטורים הולכים ומתרבים שההבנות האמריקאיות-איראניות חורגות בתכנן מהנושא הגרעיני להסדרים ביטחוניים ופוליטיים רחבים יותר הנוגעים לעתיד האזור ויציבותו. ולמרות שפרטי ההבנות הללו טרם התגבשו באופן סופי, הן מעלות שאלה חשובה ביותר עבור הפלסטינים: האם הן יכולות לפתוח את הדרך לסיום המלחמה בעזה, או שהן יובילו לסידור מחדש של סדרי העדיפויות באזור מבלי לטפל במהות הטרגדיה הפלסטינית?

במהלך החודשים האחרונים, נראה היה שהצדדים השונים מהמרים על השגת רווחים נוספים לפני המעבר לשלב ההסדרים. אולם, המשך המלחמה, התרחבות העלות האנושית, והלחצים הפוליטיים והדיפלומטיים הגוברים על ישראל, כולם גורמים שדחפו לכיוון חיפוש מוצא שיעצור את הלחימה מבלי שאף צד ייראה כמובס לחלוטין.

בהקשר זה, ההבנות האמריקאיות-איראניות עשויות לרכוש חשיבות מיוחדת. וושינגטון, השואפת לייצב יציבות אזורית שתאפשר לה להתמקד בסדרי עדיפויות בינלאומיים אחרים, אינה נראית מעוניינת להשאיר את האזור כבן ערובה למלחמה פתוחה שעלולה להתפוצץ בכל רגע. כמו כן, איראן, אם תצליח להשיג הבנות הנוגעות לסנקציות או למעמדה האזורי, עשויה למצוא עניין בייצוב הרגיעה בכל החזיתות הקשורות אליה.

מכאן עולה האפשרות שעזה תהפוך מתיק תקוע מחוץ להבנות לאחת הנהנות העקיפות מהן, לא בגלל שהצדדים הנוגעים בדבר הציבו פתרון לסוגיה הפלסטינית, אלא בגלל שסיום המלחמה עשוי להפוך לצורך לשרת הסדרים אזוריים רחבים יותר.

אולם, אפשרות זו אינה אומרת שישראל ויתרה על מטרותיה או שינתה את חזונה למלחמה. ממשלת תל אביב עדיין שואפת לתרגם את מה שהיא רואה כהישגים צבאיים למציאות פוליטית וביטחונית ארוכת טווח, שתבטיח לה את מירב השליטה על עתיד הרצועה.

אך הניסיון הממושך מאז תחילת המלחמה הראה גם את גבולות הכוח הצבאי. למרות היקף ההרס העצום והאבדות האנושיות חסרות התקדים, ישראל לא הצליחה לכפות תפיסה פוליטית יציבה ליום שאחרי.

לכן, כל הפסקת מלחמה, בין אם תבוא כתוצאה מהבנות אזוריות, לחצים בינלאומיים או שחיקה הדדית, לא תכריע את השאלות הבסיסיות הנוגעות לעתיד עזה ולזהותה הפוליטית והמנהלית.

ייתכן שהפסקת הלחימה קרובה יותר ממה שהייתה בחודשים הקודמים, אך סיום המלחמה אינו בהכרח סיום המשבר. הבעיה האמיתית מתחילה ביום שאחרי.

מי ינהל את הרצועה? ומה אופי ההסדרים הביטחוניים? ומי הגורם הפלסטיני שייצג את עזה בפני העולם ובפני התורמים? וכיצד ניתן למנוע חזרה למעגל חדש של הרס וסכסוך?

על שאלות אלו ההבנות האמריקאיות-איראניות אינן יכולות לענות, מכיוון שהן נוגעות בראש ובראשונה למצב הפלסטיני הפנימי ולאופי המערכת הפוליטית הפלסטינית ולעתיד ייצוגה הלאומי.

בעיה זו מקבלת חשיבות כפולה כאשר מדברים על שיקום. היקף ההרס שנגרם לעזה עולה בהרבה על מה שנראה במלחמות קודמות, מה שאומר שתהליך השיקום יצריך משאבים כספיים עצומים ומחויבות ערבית ובינלאומית ארוכת טווח.

אולם, המדינות הערביות והגורמים התורמים אינם נראים מוכנים לממן מחזור חדש של שיקום בהיעדר חזון פוליטי ברור או סמכות פלסטינית מאוחדת המסוגלת לנהל את התהליך ביעילות ובשקיפות.

לכן, השאלה כבר אינה נוגעת רק להיקף הכספים הנדרשים, אלא לקיומה של סביבה פוליטית יציבה שתבטיח ששיקום יהפוך לפרויקט של חיים ויציבות, ולא לתחנה זמנית המקדימה סבב חדש של הרס.

בעוד שהסוגיה הפלסטינית עדה להתרחבות חסרת תקדים של אהדה ותמיכה עולמית, הפלסטינים מתמודדים עם אחד המשברים הפנימיים העמוקים ביותר שלהם. הפילוג המתמשך, ריבוי מוקדי ההחלטה, ושחיקת הלגיטימיות של המוסדות הלאומיים, כולם גורמים המגבילים את היכולת לנצל את השינויים המתחוללים בזירה הבינלאומית.

וכאן מוטלת אחריות מיוחדת על הרשות הפלסטינית ותנועת חמאס יחד. הרשות נדרשת לחדש את לגיטימיותה ולבנות מחדש את מוסדותיה על בסיס שותפות וייצוג הרחק מהגמוניה והדרה, בעוד חמאס נדרשת לבצע בחינות פוליטיות עמוקות שיפתחו את הדלת לשותפות לאומית אמיתית החורגת מההיגיון של התבדלות. שכן, ללא השבת האחדות הלאומית, הפלסטינים יישארו החוליה החלשה בכל הסדרים אזוריים עתידיים, יהא אשר יהא היקף האהדה הבינלאומית לסוגייתם.

גם אם ההבנות האמריקאיות-איראניות יצליחו להפחית את רמת המתיחות האזורית ולסיים את המלחמה בעזה, הדבר לא ישנה עובדה בסיסית ששורשי הסכסוך עדיין קיימים.

הסוגיה הפלסטינית אינה רק משבר הומניטרי, ולא רק תיק ביטחוני שניתן לניהול, אלא סוגיה של עם השואף לחירות ולהגדרה עצמית ולסיום הכיבוש. העשורים האחרונים הוכיחו שהתעלמות מעובדה זו או דחייתה אינה מובילה להיעלמות הבעיה, אלא לחזרתה בצורות מורכבות ויקרות יותר.

לכן, כל יציבות אזורית שתיווצר מההבנות החדשות תישאר שברירית אלא אם כן תלווה במסלול פוליטי רציני שיטפל בזכויות הלאומיות הפלסטיניות וישים קץ להמשך הכיבוש, ההתנחלויות ומדיניות כפיית העובדות בשטח.

אולם, הגורם המכריע בעתיד השלב הבא לא יהיה רק מה שיוסכם בין וושינגטון לטהראן, ולא גבולות הכוח הישראלי או הלחצים הבינלאומיים, אלא יכולתם של הפלסטינים עצמם להחזיר לעצמם את היוזמה.

הפריצה האמיתית מתחילה בבנייה מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית על בסיס שותפות, דמוקרטיה וייצוג, והסכמה על תוכנית כוללת המאזנת בין העקרונות הלאומיים ודרישות השלב, והופכת את הגנת הקיום הפלסטיני ועמידותו לעדיפות מרכזית.

בהקשר זה, במיוחד לאור האתגרים החיצוניים והפנימיים העומדים בפני הוועדה הלאומית לניהול הרצועה, עולה הצורך הדחוף בהקמת ממשלת הסכמה לאומית לא-פלגנית שתזכה למנדט פוליטי מכלל הפלסטינים, באופן שיאפשר לה לפעול כסמכות מעבר לפיקוח על ניהול ענייני הרצועה ומאמצי הסיוע והשיקום, ולהכין את התנאים לטיפול במבוי הסתום הפלסטיני הפנימי. ומשימתה העיקרית תהיה איחוד מחדש של המוסדות הפלסטיניים והכשרת הדרך לבחירות כלליות, נשיאותיות ופרלמנטריות, ככניסה העיקרית לחידוש המערכת הפוליטית והשבת אחדות הייצוג וההחלטה הפלסטינית ולחסימת הדרך בפני תל אביב לקרוע את הישות הלאומית.

ההבנות האמריקאיות-איראניות עשויות לתרום לפתיחת חלון לסיום המלחמה, ועשויות לסייע במניעת הידרדרות האזור לעימות רחב יותר, אך הן לא יוכלו לבדן לשרטט את עתיד עזה או לפתור את הסוגיה הפלסטינית. שכן, הדבר יישאר קשור, לפני כל דבר אחר, ליכולתם של הפלסטינים להפוך את מה שצבר עמם של עמידה והקרבה, ואת מה שהשיגה סוגייתם של נוכחות מוסרית ופוליטית גוברת בעולם, לפרויקט לאומי מאוחד המסוגל לכפות את עצמו כשותף בעיצוב העתיד, ולא רק כנושא להחלטות של אחרים.

אם ההבנות האזוריות עשויות לפתוח את הדלת לסיום המלחמה, הרי שמה שיקבע את צורת השלב הבא הוא האם הפלסטינים מסוגלים לעבור את הדלת הזו מאוחדים, או שהם ייכנסו אליה כשהם עדיין שבויים בפילוג ובמשבר עצמו שליווה אותם לאורך השנים האחרונות, ועיכב את יכולתם להפוך את הקרבנות של עמם להישגים פוליטיים ולאומיים ברי קיימא.

הגנרל ג'יבריל רג'וב, יו"ר ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, גינה את מעצרן של שתי שחקניות נבחרת פלסטין, רנד אל-חלוואני ונטלי אבו דיה, על ידי כוחות הכיבוש הישראליים, ותיאר צעד זה כהתקפה בוטה על המערכת הספורטיבית. מקורות אישרו כי ההתאחדות הפלסטינית לא תהסס לטפל בתיק זה בפורומים בינלאומיים כדי להבטיח את שחרורן של השחקניות, והדגישו כי פגיעה בצוותי ספורט מהווה הפרה בוטה של האמנות האולימפיות והבינלאומיות המבטיחות חופש תנועה ופעילות לספורטאים.\n\nבפרטי המעצרים, המקורות הבהירו כי כוחות הכיבוש פשטו על ביתה של השחקנית רנד אל-חלוואני בירושלים הכבושה לפני מעצרה, בעוד שחברתה נטלי אבו דיה, סטודנטית באוניברסיטת ביר זית, נעצרה ברמאללה בשבוע שעבר. צעדים אלה עוררו גל של זעם בחוגי הספורט הפלסטיניים, כאשר ההתאחדות ראתה בהם ניסיון שיטתי לערער את נוכחות הספורט הפלסטיני ולהפחיד את שחקני הנבחרות הלאומיות מלייצג את ארצם בפורומים חיצוניים.\n\nרג'וב דרש מהפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ\"א) ומהאיגוד האירופי (אופ\"א) לשבור את שתיקתן ולנקוט בצעדים מרתיעים נגד ישראל, כולל הקפאת חברותה ומניעת השתתפות קבוצותיה בתחרויות יבשתיות ובינלאומיות. הפקיד הפלסטיני חזר והדגיש את עמדתו בדבר דחיית נורמליזציה ספורטיבית מכל צורותיה, ואישר כי בידוד הכיבוש בזירה הספורטיבית העולמית גובר כתוצאה ממעשיו המדכאים שאינם מבחינים בין ספורטאי לאזרח, מה שמחייב פעולה בינלאומית לוחצת.\n\nבמקביל להפרות ספורטיביות אלה, דיווחו מקורות רפואיים כי צבא הכיבוש הישראלי עצר שבעה פרמדיקים השייכים לאגודת הסהר האדום הפלסטיני במחסום צבאי ברחוב סלאח א-דין ברצועת עזה. למרות שחרורם של חמישה מהם מאוחר יותר, שניים מהצוותים הרפואיים עדיין עצורים, מה שגרם למשרד הבריאות הפלסטיני לגנות מעשים אלה המעכבים עבודה הומניטרית ומפרים את החוק הבינלאומי ההומניטרי, במיוחד בנסיבות הקשות העומדות בפני הרצועה.\n\nמעצר שחקניות הנבחרת משקף זלזול בוטה בספורט ובחוקים ובאמנות הבינלאומיות המגנות על ספורטאים.

מקורות המקורבים לחיזבאללה הודיעו על דחייתו המוחלטת של הארגון את הסכם המסגרת שנחתם לאחרונה בין הרשות הלבנונית לבין הכיבוש הישראלי בוושינגטון, בירת ארצות הברית. המקורות הדגישו כי הסכם זה אינו מייצג את ההתנגדות ואינו מטיל עליה כל התחייבויות, והדגישו כי הדרישה היחידה המקובלת היא נסיגה ישראלית מקיפה ובלתי מותנית מכל השטחים הלבנוניים הכבושים.

הארגון האשים את הרשות הלבנונית במתן הרשאה חינם לכיבוש להישאר על אדמות לבנון באמצעות מסלול משא ומתן זה. המקורות ציינו כי חלקים נרחבים מהעם הלבנוני יתנגדו למסגרת זו וידחו את תוצאותיה, וראו במה שקרה פגיעה בריבונות הלאומית ונסיגה מול לחצים חיצוניים שאינם משרתים את האינטרסים העליונים של לבנון.

מצידו, חבר הפרלמנט חסן פדלאללה, חבר גוש הנאמנות להתנגדות, הכחיש את כל הידיעות שהופצו על השתתפות הארגון בניסוח העמדה הרשמית למשא ומתן. פדלאללה תיאר בהצהרה רשמית מידע זה כטענות חסרות בסיס שמטרתן להטעות את דעת הקהל, והדגיש כי הארגון הודיע לגורמים הרלוונטיים בבירור על דחייתו המוחלטת למשא ומתן ישיר עם האויב הישראלי תחת כל עילה.

פדלאללה הזהיר מפני ההשלכות הפוליטיות והביטחוניות של מסלול זה, ותיאר אותו כמסלול יורד שפוגע בריבונות המדינה ומוביל לפילוגים פנימיים חמורים. הוא קרא לרשות הלבנונית לחזור בה לאלתר מההחלטות שקיבלה, וראה בצעדים אלה שירות לאינטרסים של הכיבוש ותרומה להרס היציבות הפנימית במקום להגנתה.

מנגד, ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הביע שמחה רבה על ההסכם, ותיאר אותו בהצהרה מצולמת כ'הישג גדול' למדינת ישראל. נתניהו הבהיר כי סעיפי ההסכם מבטיחים את הישארות הכוחות הישראליים ברצועת הביטחון בדרום לבנון, וקישר כל שינוי במצב זה להשגת המטרה של פירוק חיזבאללה מנשקו באופן מלא.

נתניהו חשף פרטים הנוגעים לשליטה בשטח, וציין כי ההסכם מאפשר לצבא לבנון להתחיל בפריסה בשני אזורי ניסיון בדרום. הוא הבהיר כי שני אזורים אלה נמצאים מחוץ לרצועת הביטחון ולאזורים המורחבים שהצבא הישראלי רואה כלא נחוצים לפעולותיו הנוכחיות, מה שמעניק לתל אביב יתרון אסטרטגי בניהול אזור הגבול.

שר החוץ האמריקאי מרקו רוביו הודיע על השגת הסכם זה לאחר סבבי שיחות אינטנסיביים בוושינגטון. בהקשר קשור, שגרירת לבנון בארצות הברית, נדא מעווד, ראתה במסגרת זו את הצעד הראשון והבסיסי לקראת השבת הריבונות הלבנונית המלאה, למרות ההתנגדות העזה שמפגינים חיזבאללה ובעלי בריתו בתוך לבנון.

הסכם המסגרת שנחתם בוושינגטון נדחה ואינו מחייב את ההתנגדות, ולא נקבל אלא נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים הלבנוניים.

דובר משרד החוץ הקטארי, מאג'ד אל-אנסארי, הודיע כי השליחים האמריקאים סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר עורכים ביקור רשמי בבירה דוחא. אל-אנסארי הבהיר כי מטרת הביקור היא לדון עם המתווכים הקטארים בהתפתחויות האחרונות במשא ומתן המתמשך, והדגיש כי פגישות אלו אינן כוללות כל ערוצי משא ומתן ישירים עם הצד האיראני בשלב זה.

הדובר הקטארי הכחיש קיומם של הסדרים כלשהם לקיום פגישות בדרג גבוה בין גורמים רשמיים מארצות הברית ואיראן בדוחא במהלך תקופה זו. הוא גם ציין כי דוחא אינה מצפה להגעת משלחות איראניות בדרג גבוה בעתיד הנראה לעין, והדגיש כי המסלול הדיפלומטי הנוכחי מתמקד בערוצי התיווך המסורתיים שקטאר מובילה כדי לקרב את נקודות המבט בין שני הצדדים.

בנוגע להיבטים הטכניים, גורמים רשמיים חשפו כי השיחות הטכניות בין וושינגטון לטהראן נמשכות בצורות שונות ודנות בתיקים סבוכים. בראש דיונים אלה עומדים נושאי תוכנית הגרעין האיראנית ונושא הכספים האיראניים המוקפאים, כאשר אל-אנסארי אישר כי ההסלמה האחרונה בשטח באזור מצר הורמוז לא הובילה להשעיית מסלולים טכניים חיוניים אלה.

בנוגע לתיק הכספים המוקפאים, הבהיר הגורם הקטארי כי סכומים אלה מיועדים באופן בלעדי למימון צרכים הומניטריים בהתאם להסכמים שנחתמו מראש בין שני הצדדים. מדינת קטאר ממלאת תפקיד של מתווך פיננסי המבטיח את ניהול כספים אלה, אך אל-אנסארי ציין כי עד כה לא הושג הסכם סופי המאפשר התחלה בפועל של הליכי העברתם לגורמים המוטבים.

בנוגע לביטחון השיט, דוחא אישרה קיומו של תיאום יומיומי אינטנסיבי עם סולטנות עומאן ומדינות האזור כדי להבטיח את בטיחות תנועת הספינות במצר הורמוז. קטאר חידשה את עמדתה העקבית בדחיית כל צעדים חד-צדדיים העלולים לאיים על חופש השיט הבינלאומי, ורואה כי העדיפות העליונה כעת טמונה בהבטחת מעבר בטוח וסילוק מוקשים, תהליך שהיא תיארה כמורכב מבחינה טכנית.

משרד החוץ הקטארי הדגיש כי יציבות האזור דורשת גיבוש פתרונות אזוריים מקיפים הלוקחים בחשבון את החששות הביטחוניים של כל הצדדים המעורבים. דוחא מקיימת מגעים אינטנסיביים ומתמשכים עם שני הצדדים לסכסוך ועם שותפי התיווך הבינלאומיים, במטרה לקדם את המשא ומתן ולמנוע כל הידרדרות לעימותים כוללים העלולים לערער את ביטחון האנרגיה העולמי.

מצדו, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ציין בפלטפורמה הפרטית שלו כי הצד האיראני ביקש לקיים פגישה בדוחא, מה שחפף לאישורי הבית הלבן על נסיעתם של ויטקוף וקושנר לאזור. מהלכים דיפלומטיים אלה נועדו לעקוב אחר התחייבויות מזכר ההבנות שהושג לאחרונה בתיווך קטארי-פקיסטני כדי לסיים את מצב המתיחות במזרח התיכון.

בטהראן, משרד החוץ האיראני אישר שליחת צוותים טכניים לדוחא כדי לעקוב אחר יישום הסעיפים הכלולים במזכר ההבנות האחרון. דובר משרד החוץ האיראני, אסמאעיל בקאעי, הצהיר כי המטרה העיקרית של משלחות אלה היא להבטיח עמידה בהסכמים הטכניים, בזמן שהמתווכים שואפים להגיע להסכם סופי ומקיף בתוך מגבלת הזמן של שישים הימים שנקבעה.

הפגישות הטכניות בין הצדדים האמריקאי והאיראני נמשכות בצורות שונות, וכוללות מגוון תיקים, כולל תוכנית הגרעין והכספים המוקפאים.

בסצנה המגלמת את טרגדיית האובדן ברצועת עזה, הפכו הכנות החתונה לטקסי אבל לאחר מותו של הצעיר עבד אל-ג'וואד אבו לבן. הצעיר נהרג כתוצאה מתקיפה אווירית שבוצעה על ידי מטוסי הכיבוש, אשר כוונה לרכב אזרחי בו נסע במרכז הרצועה, ובכך סיים הטיל את חייו של צעיר שתכנן להתחיל חיים חדשים. גופת הקדוש הועברה לבית החולים שיפא, שם התכנסה המשפחה ברגעי פרידה קשים ששיקפו את גודל הפשע המתמשך נגד אזרחים.

עבד אל-ג'וואד נשא בכיסו ברגע התקיפה כרטיסי הזמנה לחתונה שלו, שטרם הגיעו ליעדם. הצעיר עבר בין בתי קרובים וחברים כדי לבשר להם את בשורת שמחתו שתוכננה לשבוע הבא, אך מטוסי הכיבוש היו מהירים יותר מתאריך המיוחל. כרטיסים אלה, שנשאו מילות שמחה, נמצאו מגואלים בדם בין הריסות הרכב המותקף, והפכו לעדות לחלום פלסטיני שנרצח לפני שהושלם.

במסדרונות בית החולים שיפא בעיר עזה, התמוטטה ארוסתו של הקדוש, שהייתה בהלם ממותו של בן זוגה בשיא ההכנות לחתונתם. זעקותיה של הארוסה השכולה, שלבשה בגדי אבל במקום שמלת הכלה הלבנה שציפתה ללבוש בעוד ימים ספורים, נשמעו. היא עמדה וניגבה בידיה את גופת ארוסה המנוח בסצנה שהבכתה את הנוכחים, המגלמת את גודל הטרגדיה האנושית הפוגעת במשפחות פלסטיניות מדי יום.

מקורות בשטח דיווחו כי התקיפה הגיעה כחלק מסדרת תקיפות שמבצע צבא הכיבוש באזורים שונים ברצועה ללא התחשבות בחיי אזרחים. המקורות הדגישו כי הקדוש לא היה אלא אזרח שביקש להשלים את טקסי נישואיו, אך כאוס המלחמה לא הותיר מקום לשמחה בעזה. סיפור זה מצטרף לרשימה ארוכה של טרגדיות המתעדות כיצד מכונת המלחמה הישראלית רוצחת חלומות ושאיפות באיבם.

עצב כבד השתרר באזור בו התגורר הקדוש, שם נודע בקרב שכניו באופיו הטוב ובשאיפותיו הגדולות. ובמקום שהצעיר יובל לביתו החדש, הוא הובל על ידי המוני עזה לבית הקברות של הקדושים בתהלוכת לוויה מפוארת. סיפורו של עבד אל-ג'וואד אבו לבן נשאר תזכורת חיה להשלכות ההרסניות של התוקפנות המתמשכת, שבה זכויות האדם הבסיסיות לשמחה הופכות לפרויקטים של עדות נדחית.

במקום שכרטיסי ההזמנה יחולקו על ידי החתן, הם הפכו לעדויות מגואלות בדם לחלום פלסטיני שנגדע על ידי טיל מהכיבוש.

סיורו של שר החוץ האמריקאי, מרקו רוביו, באזור המפרץ פתח דלת רחבה לדיונים מעמיקים בנוגע לעתיד הביטחון האזורי. וושינגטון שואפת באמצעות מהלכים אלה לספק ערבויות לבעלות בריתה המסורתיות בעקבות ההבנות האחרונות עם טהראן, שעוררו שורה של שאלות לגבי אופי האיזונים העתידיים.

תיק מצר הורמוז עמד בראש סדר היום של השיחות, בהיותו עורק חיים חיוני לאספקת האנרגיה העולמית. רוביו העביר מסר תקיף שבו הדגיש כי לא יאפשר לאף צד להטיל אגרות מעבר או לשלוט באופן בלעדי במעבר המים. מנגד, טהראן מתעקשת כי כללי המשחק במצר השתנו, ומדגישה את זכותה לנהל את המעבר באופן שיבטיח את ביטחונה הלאומי.

בנוגע לתיק הגרעין, בלט פער ברור בגרסאות בין וושינגטון לטהראן לאחר סבב המשא ומתן בשוויץ. בעוד הצד האמריקאי הביע אופטימיות ודיבר על הסכמה איראנית לפיקוח בינלאומי בלתי מוגבל, טהראן מיהרה להכחיש מתן התחייבויות כלשהן החורגות מהמסגרות שהוסכמו בעבר, מה שמשקף את המשך מצב החשש.

תיק הטילים והמל"טים עדיין מהווה אבן נגף בדרך ליציבות בת קיימא, למרות נסיגת וושינגטון מנימת הפירוק הכפוי של יכולות אלה. הממשל האמריקאי מקשר כעת את רגיעת האזור ליכולתה של טהראן לרסן את בעלות בריתה באזור ולעצור את ההתקפות המכוונות לאינטרסים חיוניים.

מצידו, נשיא איראן, מסעוד פזשקיאן, הכריע את עמדת ארצו בנוגע ליכולות ההגנה, והדגיש כי מדובר בקו אדום שאינו ניתן למשא ומתן. משקיפים רואים בהתעקשות איראנית זו גורם המגביר את מורכבות התמונה עבור מדינות המפרץ, שסבלו בשנים האחרונות מפגיעה במתקניהן באמצעות כלי נשק מתקדמים אלה.

בירות המפרץ עוקבות אחר מהלכים אלה בזהירות רבה, שכן שוררת תחושה שהבנות זמניות עלולות שלא לספק את הביטחון הנדרש. מדינות האזור דורשות הסכמים מקיפים שיטפלו בשורשי המתיחות, כולל התערבויות אזוריות ותוכניות חימוש המאיימות על האיזון הצבאי באזור.

בהקשר זה, מקורות תקשורתיים ציטטו חוקרים ביחסים בינלאומיים שאמרו כי מדינות המפרץ חיות במצב של 'חשש' לקראת השלב הבא. המקורות הבהירו כי הניסיון הקודם עם התקפות שפגעו במתקני נפט ובאינטרסים אסטרטגיים מקשה על האמון בהבטחות להרגעה ללא ערבויות מוחשיות.

ניתוחים מצביעים על כך שמשבר האמון אינו מוגבל ליחסים עם איראן, אלא מתרחב לכלול בעלות ברית מסורתיות כמו ארצות הברית. קיימת השתכנעות גוברת בבירות מסוימות כי המדיניות האמריקאית עלולה לעבור שינויים מפתיעים שיותירו את האזור מול אתגרים ביטחוניים גוברים.

במישור היוזמות האזוריות, בולטים הסתייגויות מפרציות מתוכניות ביטחוניות המוצעות על ידי טהראן לניהול ביטחון האזור הרחק מכוחות בינלאומיים. מדינות אלה רואות בחזון האיראני מטרה מהותית לביסוס הגמוניה אזורית, דבר שנדחה על ידי הצד המפרצי המעדיף לדבוק בחוק הבינלאומי.

הגורם הישראלי נכנס גם הוא כגורם מורכב נוסף בתמונה, שכן המדיניות הישראלית בלבנון, סוריה והשטחים הפלסטיניים מעוררת דאגה גוברת. מומחים רואים כי אימוץ היגיון הכוח בניהול משברים אזוריים תורם לשמירת האזור במצב של אי ודאות מתמדת.

רוביו קרא במהלך סיורו להנהגה האיראנית להפוך למה שכינה 'מדינה נורמלית' כתנאי בסיסי להשתלבות בכלכלה העולמית. הוא סבר כי המשך הגישה המהפכנית וייצוא המשברים ישאיר את טהראן מבודדת, למרות ניסיונות הפתיחות הדיפלומטית המתקיימים כעת מאחורי הקלעים.

הצורך נותר דחוף כעת להסדרים ביטחוניים שיבטיחו יציבות בת קיימא שתמנע הישנות תרחישי סכסוך קודמים. ועם המשך המשיכה והמשיכה בין וושינגטון לטהראן, אזור המפרץ נשאר במצב של ציפייה לתוצאות בפועל שיביאו הימים הקרובים בשטח.

אף מדינה אינה יכולה להטיל אגרות מעבר במצר הורמוז, ויציבות האזור קשורה לעצירת התקפות של קבוצות בעלות ברית לאיראן.

הקלפיות במחוז מיקרופילד שבצפון-מערב אנגליה נסגרו מאוחר ביום חמישי בלילה, ומיד החלה ספירת הקולות בבחירות משנה לפרלמנט המתוארות כהיסטוריות. לבחירות אלו יש השלכות פוליטיות החורגות מגבולות המחוז, שכן הן נתפסות כמשאל עם על עתידו של ראש הממשלה קיר סטארמר, העומד בפני לחצים גוברים.

ראש עיריית מנצ'סטר רבתי, אנדי בורנהאם, בולט כאחד המתמודדים המרכזיים במערכה זו, כשהוא שואף לחזור למושבי הפרלמנט אותם עזב בשנת 2017. בורנהאם, המכונה 'מלך הצפון', נחשב לאחת הדמויות הבולטות באגף המרכז-שמאל במפלגת הלייבור השלטת, ושואף להחזיר לעצמו את השפעתו הפרלמנטרית.

דיווחים וניתוחים פוליטיים מצביעים על כך שהצלחתו של בורנהאם לזכות במושב מיקרופילד תסלול את הדרך לניסיונו הצפוי להדיח את סטארמר מהנהגת המפלגה. במקרה שיבטיח את מושבו בפרלמנט, בורנהאם עשוי להתחיל לגייס את התמיכה הדרושה כדי לתפוס את מפתחות 'דאונינג סטריט' ולעצב מחדש את כיווני המפלגה השלטת.

מצידו, קרא בורנהאם לבוחרים בסרטון שפרסם ברשתות החברתיות להצביע עבור מה שכינה 'שינוי חיובי'. הוא הדגיש את הצורך לחבר את האזור למסלול פוליטי חדש שיסיים את הקיפאון ויחולל שינוי מהותי במדיניות הציבורית הבריטית, שתיקונה נדרש זה מכבר.

למרות שסקרים מעניקים לבורנהאם יתרון, הוא מתמודד עם תחרות עזה מצד מועמד מפלגת הרפורמה הימנית הקיצונית, רוברט קניון. קניון, העובד כשרברב באזור, מייצג זרם עולה המבוסס על רטוריקה אנטי-הגירה ודרישות להפחתת מסים חדה.

בחירות אלו מגיעות בתקופה שבה הפופולריות של קיר סטארמר נמצאת בירידה חדה לשפל חסר תקדים מאז ניצחונו הסוחף ביולי 2024. מספר מעידות פוליטיות, יחד עם ההפסד המהדהד של הלייבור בבחירות המקומיות בתחילת מאי האחרון, תרמו להחלשת מעמדו בתוך המפלגה ומחוצה לה.

שערוריית מינויו של פיטר מנדלסון לשגריר בוושינגטון הגבירה את חומרת הביקורת שהופנתה כלפי סטארמר, במיוחד עם חשיפת קשריו של מנדלסון לג'פרי אפשטיין. משברים עוקבים אלו העמידו את ראש הממשלה בעימות ישיר עם קריאות להתפטרות שהחלו להישמע מתוך שורות מפלגתו ומהאופוזיציה כאחד.

בניסיון להכיל את שאיפותיו הפוליטיות של יריבו, הציע סטארמר לבורנהאם ביום רביעי תפקיד מנהיגותי בכיר בממשלה הנוכחית. אולם, מקורות תקשורת בריטיים דיווחו כי בורנהאם דחה את ההצעה, והעדיף להמשיך במסלול הבחירות העצמאי שלו, שעשוי להסתיים בעימות ישיר על ההנהגה.

מחוז מיקרופילד, הכולל כ-76 אלף בוחרים, נחשב למעוז מסורתי של מפלגת הלייבור, אך שליטת המפלגה שם החלה להישחק לאחרונה. מפלגת 'רפורם יו קיי' ניצלה ירידה זו כדי להשיג פריצות דרך משמעותיות בבחירות המקומיות הקודמות, מה שהופך את התוצאה הנוכחית לבלתי מובטחת לחלוטין.

בנוסף למאבק בין הלייבור לימין המסורתי, הופיע שחקן חדש בזירה: מפלגת 'ריסטור בריטן' הנתמכת על ידי המיליארדר אילון מאסק. מפלגה קטנה זו, שהוקמה על ידי רוברט לו, מקורבו של נייג'ל פרג', מפעילה לחץ נוסף על המפלגות הגדולות באמצעות אימוץ עמדות רדיקליות יותר.

משקיפים מעריכים כי ניצחונו של בורנהאם יחייב אותו לקבל תמיכה מ-81 חברי פרלמנט מהלייבור כדי להפעיל את מנגנון הבחירות הפנימיות על הנהגת המפלגה. למרות שלא חשף את מועד צעד זה, בעלי בריתו מהמרים כי ניצחון סוחף במיקרופילד עשוי לדחוף את סטארמר להתפטר מרצונו כדי למנוע פיצול במפלגה.

ברחוב הבריטי, דעות הבוחרים חלוקות לגבי תמורות אלו. יש הרואים בבורנהאם 'התקווה האחרונה' להציל את המדינה ממצב של בלבול פוליטי. תומכיו מאמינים שלסטארמר חסר חזון ברור לעתיד, בעוד שתומכי הימין סבורים שמפלגת הרפורמה היא האלטרנטיבה היחידה המסוגלת לטפל בנושאי ההגירה.

התוצאות הרשמיות של בחירות המשנה צפויות להתפרסם בשעות המוקדמות של יום שישי, בתוך אווירה של ציפייה דרוכה בחוגים הפוליטיים. תוצאות אלו יקבעו במידה רבה את פני השלב הבא של הממשלה הבריטית, והאם סטארמר יצליח לעמוד בפני הסערה המגיעה מהצפון.

בואו נצביע למען השינוי החיובי שהמדינה הזו זקוקה לו, ובואו נקשר את המחוז הזה לחולל שינוי שנדרש זה מכבר במדיניות הבריטית.

צבא הכיבוש הישראלי הודיע היום, יום ראשון, על טענות הנוגעות לחיסולו של מנסור סאמי מחמוד שחתות, המכהן כמפקד המשטרה הימית של תנועת חמאס באזור המחנות המרכזיים ברצועת עזה. על פי הודעה שפרסם דובר צבא הכיבוש בפלטפורמת (X), המבצע כוון לרכב שבו נסע שחתות יחד עם שני פעילים נוספים, בטענה להצלחת המשימה בשטח בנטרולם.

לפי הגרסה שהציגו מקורות הכיבוש, שחתות ומלוויו השתתפו לאחרונה בביצוע פעולות צבאיות והתקפות שכונו נגד הכוחות הישראליים שחדרו לצירים ברצועה. ההודעה טענה כי המטרות נשאו נשק בעת התקיפה, מה שהפך אותם לאיום מיידי על ביטחון חיילי הכיבוש הנמצאים באזור, לטענתם.

התפתחויות אלו מגיעות בהקשר של המשך מלחמת ההשמדה וההתקפות השיטתיות שמבצע הכיבוש נגד כוחות המשטרה והאזרחים בעזה, בניסיון לערער את השלטון המקומי ולהפיץ כאוס. מנגד, אף גורם רשמי או פלג ברצועת עזה לא פרסם הודעה המאשרת או מכחישה את נכונות הטענות הישראליות הללו, והגרסה נשארת תלויה במעקב בשטח.

צבא הכיבוש טען כי פעולת החיסול התרחשה בזמן שהפעילים נעו חמושים בתוך אחד מכלי הרכב, בטענה שתנועתם היוותה איום ישיר ומיידי על ביטחון חייליו.

במוצאי שבת, חווה מחוז רמאללה ואל-בירה גל חדש של תקיפות מתנחלים שפגעו במספר כפרים ועיירות, וגרמו נזק חומרי כבד לרכוש אזרחים. מקורות בשטח דיווחו כי ההתקפות התרכזו באזורים המזרחיים והצפון-מערביים של המחוז, שם שררה מתיחות רבה בעקבות ניסיונות לפגוע בבתי תפילה ובבתי מגורים.\n\nבכפר בורקה, מזרחית לרמאללה, פרצו קבוצות מתנחלים לאזור והחלו לשבור את דלתות מסגד אל-נור, והציתו אש בכניסה בניסיון מפורש לשרוף אותו כליל. תושבי הכפר הצליחו להדוף את התוקפים ולכבות את השריפה לפני שהתפשטה לתוך המסגד, בעוד שהתקיפה גרמה גם לשריפת רכב שחנה במקום.\n\nבמקביל, העיירה דיר דיבוואן הותקפה באופן דומה באזור אל-מראח ליד הכניסה המערבית, שם הציתו מתנחלים שני כלי רכב וניפצו את שמשותיהם של שני כלי רכב נוספים. התקפות אלו מגיעות בהקשר של הסלמה שמטרתה להטיל אימה על התושבים המקומיים ולהרוס את מרכיבי עמידתם באזורים הסמוכים להתנחלויות ולמאחזים.\n\nבכפר דיר אבו משעל, חקלאים פלסטינים נרגמו באבנים בעת שהיו בדרכם לאדמותיהם החקלאיות בדרום הכפר, מה שהוביל להתנגשויות עם המתנחלים. כוחות הכיבוש התערבו לאחר ההתקפה כדי לאבטח את נסיגת המתנחלים, מבלי שדווח על נפגעים או מעצרים בקרב האזרחים שניסו להגן על אדמותיהם.\n\nבמישור הצבאי, כוחות הכיבוש פשטו על העיירות סילוואד ויברוד מזרחית לרמאללה, וביצעו סיורים פרובוקטיביים ברחובות ובשכונות המגורים ללא רישום מעצרים. הפשיטות התרחבו גם לעיירה ביתא דרומית לשכם ולסביבת הכפר רבוד בעיר דורא דרומית לחברון, במסגרת קמפיין דיכוי נרחב המתקיים במחוזות הגדה המערבית.\n\nבמחוז שכם, מקורות חינוכיים בבית הספר ג'אלוד תיעדו מתנחלים ששורפים חדרי כיתה וכותבים סיסמאות גזעניות מסיתות על קירות בית הספר. אירוע שיטתי זה משקף את הפגיעה המכוונת במוסדות חינוך פלסטיניים, ומתיישב עם דיווחים בינלאומיים המצביעים על עלייה חסרת תקדים בקצב האלימות המופעלת על ידי קבוצות מתנחלים נגד אזרחים.\n\nנתונים שפורסמו על ידי משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים (OCHA) מצביעים על כך שתקיפות מתנחלים מתרחשות בקצב של עד 6 תקיפות ביום, מה שגורם לפציעות ולנזקים חומריים נרחבים. הדיווחים מאשרים כי התקפות אלו, יחד עם הגבלות גישה והריסת בתים, הובילו לעקירה כפויה של אלפי פלסטינים מאדמותיהם במהלך השנה הנוכחית.\n\nמתנחלים ניסו לשרוף את מסגד אל-נור בכפר בורקה לאחר ששברו את דלתותיו והציתו אש בכניסה לפני התערבות התושבים.

תנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) הודיעה על מסירת התגובה הרשמית של הפלגים הפלסטיניים ל'מפת הדרכים' שהוגשה על ידי הנציג העליון של מועצת השלום, ניקולאי מלאדנוב. צעד זה הגיע לאחר סדרת התייעצויות אינטנסיביות שהתקיימו בבירה המצרית קהיר, במטרה להגיע לחזון לאומי כולל בנוגע להצעות הבינלאומיות שהוצגו.

התנועה הדגישה בהודעה רשמית כי התגובה הפלסטינית מתמקדת בעיקר בצורך ביישום נאמן של השלב הראשון של ההבנות. שלב זה כולל הפסקה מקיפה של כל צורות התוקפנות הישראלית נגד רצועת עזה, והבטחת נסיגה מלאה של כוחות הכיבוש מכל אזורי הרצועה ללא יוצא מן הכלל.

מפת הדרכים של מלאדנוב, שהוצגה במאי האחרון, מהווה מסגרת ביצועית המורכבת מ-15 סעיפים שמטרתם ליישם את התוכנית הרחבה יותר שהוצעה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. מפה זו שואפת לקבוע מנגנונים ספציפיים לנושאים מורכבים הכוללים שיקום, פריסת כוח ייצוב בינלאומי, ובנייה מחדש של מנגנוני המשטרה בעזה.

העמדה הפלסטינית המאוחדת הדגישה את חשיבות העמידה באמצעים ההומניטריים הדחופים שהובטחו עם תחילת הפסקת האש. זה כולל זרימת סיוע הומניטרי, אספקת דלק, פתיחת מעברים באופן קבוע, ואבטחת מרכזי מחסה לעקורים שאיבדו את בתיהם במהלך שנות המלחמה.

מקורות יודעי דבר הבהירו כי הפגישות שאירחה קהיר מאז ה-6 ביוני כללו נציגים של הפלגים ומתווכים ממצרים, קטאר וטורקיה. מאמצים אלה הניבו גיבוש עמדה פוליטית אחידה המבטאת את שאיפות העם הפלסטיני להשיג את זכויותיו הלגיטימיות ולהגדיר את גורלו.

חמאס ציינה כי הפלגים התייחסו להצעות באחריות לאומית גבוהה, וראו בהצלחת כל הסכם תלויה בעמידה ישראלית בפרוטוקול ההומניטרי. הם גם דרשו את הצורך להתחיל מיד בפעולות שיקום מקיפות כדי לפצות על ההרס העצום שנגרם לתשתיות האזרחיות.

משלחת התנועה בקהיר צפויה להמשיך בהתייעצויותיה עם המתווכים הבינלאומיים כדי לעקוב אחר מנגנוני היישום ולהבטיח שהכיבוש לא יתנער מהתחייבויותיו. מהלכים אלה נועדו להפוך את ההבנות הכתובות למציאות מוחשית שתסיים את סבלם של תושבי הרצועה הנצורה.

השלב הראשון של תוכנית טראמפ המקורית נכנס לתוקף באוקטובר 2025, אך הצד הפלסטיני מאשים את ישראל בהתמהמהות. למרות עמידת הפלגים בדרישות שלב זה, הכיבוש המשיך בתוקפנותו והתנער מהתחייבויות הנסיגה החלקית שנקבעו בהסכמים קודמים.

בהקשר קשור, ישראל מתעקשת להציג את נושא פירוק הפלגים מנשקם כתנאי מוקדם למעבר לשלבים מתקדמים של שיקום. דבר זה נדחה על ידי הכוחות הפלסטיניים הרואים בנשק ההתנגדות ערובה בסיסית לנוכח האיומים הישראליים המתמשכים לחדש את הפעולות הצבאיות.

התפתחויות פוליטיות אלו מגיעות שנתיים לאחר מלחמה הרסנית שהותירה אבדות בנפש וברכוש חסרות תקדים בהיסטוריה הפלסטינית המודרנית. הסטטיסטיקה מצביעה על כ-73 אלף הרוגים ויותר מ-173 אלף פצועים נוספים, רובם המכריע נשים וילדים.

בשטח, דיווחו מקורות תקשורתיים כי הרמטכ"ל הישראלי, אייל זמיר, אישר כבר תוכניות מבצעיות חדשות לחזרה ללחימה. הממסד הצבאי הישראלי עוקב אחר מה שהוא מתאר כניסיונות חמאס לשקם את יכולותיה הצבאיות ואת רשתות המנהרות שנפגעו במהלך העימותים הקודמים.

מצדו, חוסאם בדרן, חבר הלשכה המדינית של חמאס, הצהיר כי האווירה בקהיר הייתה חיובית ובונה במידה רבה. בדרן הדגיש כי ההסכמה הלאומית שהושגה מחזקת את האינטרסים העליונים של העם הפלסטיני ומעמידה את הקהילה הבינלאומית בפני אחריותה לסיים את הכיבוש.

הציפייה נשארת השלטת, בהמתנה לתגובה הישראלית והמתווכים לעמדה הפלסטינית שהוגשה לאחרונה. בעוד הפלגים שואפים לבסס את זכויותיהם הפוליטיות וההומניטריות, ישראל מאיימת באפשרות של כוח צבאי, מה שמעמיד את האזור בפני צומת דרכים מכריע בין שלום בר קיימא לבין חזרה למעגל ההסלמה.

הפלגים הפלסטיניים התייחסו למפת הדרכים באחריות ובחיוביות רבה, תוך הדגשה על הצורך ביישום השלב הראשון במלוא פרטיו.

איגוד הרשויות המקומיות ברצועת עזה פרסם אזהרה חמורה מפני הגעת מערכת השירותים לסף קריסה מוחלטת, כתוצאה מהמשך מניעת כניסת חומרים חיוניים הנדרשים לתפעול על ידי רשויות הכיבוש. גורמים עירוניים הבהירו כי המשבר הנוכחי חרג ממחסור בדלק והגיע לשלב קריטי הקשור למחסור קרוב בשמנים תעשייתיים, המהווים את המנוע העיקרי לכל הציוד והכלים הכבדים עליהם מסתמכות הרשויות המקומיות במתן שירותיהן היומיומיים לתושבים.

בהצהרות לעיתונות, דובר עיריית עזה, חוסני מהנא, הדגיש כי היעדר שמנים אלו מהווה את האיום החמור ביותר כרגע, שכן עצירת הכלים תוביל לשיתוק מוחלט במגזרים חיוניים. מהנא ציין כי עצירה זו תוביל ישירות להחמרת הסבל ההומניטרי ולהידרדרות המצב הבריאותי, בהיעדר יכולת להפעיל מתקנים המשרתים מיליוני אזרחים נצורים ברצועה.

הסיכונים המיידיים כוללים עצירת בארות מי שתייה, מה שימנע מפלח רחב של האוכלוסייה גישה למים ראויים לשתייה, בנוסף להשבתת תחנות שאיבת ביוב. השבתה זו מעלה את הסבירות להצפת מי שפכים ברחובות הצפופים ובשכונות המגורים, מה שמבשר אסון סביבתי ובריאותי בלתי נשלט בהתחשב ביכולות המוגבלות הזמינות כיום.

בנוגע לניהול פסולת, הגורם הפלסטיני חשף הצטברות של כמעט 700 אלף מטרים מעוקבים של פסולת מוצקה בסמטאות וברחובות העיר עזה לבדה, כתוצאה מהרס שיטתי של כלי רכב וציוד עירוני על ידי הכיבוש. הוא הבהיר כי הרשויות המקומיות אינן מסוגלות להתמודד עם כמויות ענק אלו, מה שהוביל להתפשטות ריחות רעים ועלייה בסיכונים להתפרצות מגיפות ומחלות מדבקות בקרב העקורים והתושבים.

בסיום האזהרה, הגורמים העירוניים הדגישו את הצורך בהתערבות בינלאומית דחופה ומיידית כדי ללחוץ על הכיבוש לאפשר כניסת שמנים תעשייתיים וחומרים חיוניים. הם ראו בשתיקה הבינלאומית כלפי משבר זה תרומה להאצת התרחשות האסון ההומניטרי, והדגישו כי המשך פעילות הרשויות המקומיות הוא קו ההגנה האחרון על בריאות הציבור ועל מה שנותר מיסודות החיים ברצועת עזה.

מחסור בשמנים תעשייתיים הפך לאיום הדחוף והחמור ביותר, ועצירת שירותים חיוניים תגרום להכפלת הסבל ההומניטרי ותאיים על בריאות הציבור.

ד"ר אחמד רפיק עווד: המשא ומתן המתנהל בקהיר הגיע לשלבים מתקדמים בתיקים רגישים הנוגעים לעתיד הנשק בתמורה לצעדים אחרים, כולל הכנסת כוחות ייצוב.

מאג'ד הדיב: הגעת כוחות הייצוב מהווה אינדיקטור מעשי המשקף מגמה לספק תנאים שיאפשרו את תחילת עבודת הוועדה הלאומית לניהול עזה, ובכך לפתוח את הדרך לשלב חדש.

ד"ר עקל סלאח: ההסדרים בנוגע לכניסת כוח הייצוב משקפים מעבר הדרגתי משלב ניהול המלחמה והפסקת האש לשלב הנדסה מחדש של רצועת עזה.

ד"ר סוהיל דיאב: וושינגטון מנסה להפריד את הזירה הפלסטינית מההשפעות האזוריות הרחבות יותר באמצעות חיזוק תפקידי מדינות ערביות והגבלת מעורבות כוחות אזוריים בהסדרי הרצועה.

פאדי אבו בכר: ההבנות האחרונות בין ארצות הברית לאיראן תרמו ליצירת מרווח פוליטי המאפשר הפעלה מחדש של המהלכים הבינלאומיים הנוגעים לתיק עזה.

ד"ר וולאא קדימאת: הצעדים המוצעים עדיין איטיים, והסיכויים לתרגומם לצעדים מעשיים נשארים תלויים בקיומה של רצון בינלאומי רציני לסיים את הטרגדיה של הרצועה.

רמאללה - מיוחד ל"אל-קודס" -

תיק כוח הייצוב הבינלאומי בולט בימים האחרונים כאחד הנושאים הבולטים הקשורים לעתיד רצועת עזה, על רקע הדיבורים על הגעת חלוצי הכוח לישראל, ועם התגברות הדיבורים על הסדרים מדיניים וביטחוניים הנדונים ברמות אזוריות ובינלאומיות, לקראת מעבר לשלב חדש החורג מניהול המלחמה לעבר ניהול המציאות בשטח והמדינית שעלולה להיווצר לאחר הפסקת הפעולות הצבאיות הישראליות.

סופרים, אנליסטים פוליטיים, מומחים ופרופסורים באוניברסיטאות רואים בשיחות נפרדות עם "אל-קודס" כי התגברות הדיבורים על כוח הייצוב מתרחשת במקביל לפעילות דיפלומטית אינטנסיבית בהובלת גורמים ערביים ובינלאומיים, בתוך הערכות כי הצלחת כל הסדרים עתידיים בעזה תישאר תלויה ביכולת הקהילה הבינלאומית לספק ערבויות ביטחוניות ומדיניות שיאפשרו את יישום ההבנות המוצעות.

בעוד שסופרים, אנליסטים, מומחים ופרופסורים באוניברסיטאות רואים כי הצגת כוח הייצוב משקפת התקדמות בדיונים על "היום שאחרי" המלחמה, שאלות רבות עדיין עומדות על הפרק בנוגע לאופי משימות הכוח הזה, סמכויותיו, יחסיו עם הגורמים הפלסטיניים והישראליים, ומידת יכולתו לתרום לייצוב ולספק סביבה שתאפשר את סיום הטרגדיה ההומניטרית שבה חיה הרצועה.

הם מציינים כי חזרת הצגת תיק כוח הייצוב במקביל להבנות בין ארצות הברית לאיראן מעצבת מחדש את סדרי העדיפויות של הכוחות הבינלאומיים באזור.

הם רואים כי ירידת ההסלמה האזורית פתחה חלון להנעת תיקים שנדחו, ובראשם עזה, במסגרת מאמצים לאיזון מחדש ולמנוע התפרצות זירות חדשות באמצעות הסדרים ביטחוניים ומדיניים לשלב הבא.

הסדרים ותפקיד הרשות בשלב הבא

הסופר והאנליסט הפוליטי ד"ר אחמד רפיק עווד מבהיר כי ישנם אינדיקטורים חזקים לקיומו של משא ומתן אינטנסיבי בין ארצות הברית לרשות הפלסטינית בחסות ובתמיכה סעודית, העוסק בהסדרי השלב הבא בשטחים הפלסטיניים, ובמיוחד בנוגע לרצועת עזה וניהולה בשלב שלאחר המלחמה.

עווד מציין כי הדיונים כוללים סדרה של דרישות הדדיות בין הצדדים, כאשר הממשל האמריקאי מציג תיקים הנוגעים לרפורמות מדיניות וביטחוניות בתוך הרשות הפלסטינית, הכוללים ארגון מחדש של כוחות הביטחון הלאומי, ביצוע תיקונים בתוכניות הלימודים, שינוי מנגנוני תשלום הקצבאות לאסירים, בנוסף לסוגיות הקשורות למערכת הפוליטית הפלסטינית ומנגנוני הקמתה, כולל בחירות למועצה המחוקקת, למועצה הלאומית ולנשיאות.

עווד מציין כי וושינגטון דורשת להקצות חלק מכספי הסליקה למימון מה שמכונה "מועצת השלום".

מנגד, הרשות הפלסטינית, לדברי עווד, מתמקדת בהשגת תפקיד מרכזי בניהול רצועת עזה, בנוסף לדרישה להפסיק את ההתפשטות ההתנחלותית ולטפל במשבר העובדים הפלסטיניים, ורואה כי דיונים אלו משקפים קיומו של משבר אמיתי בחיפוש אחר גורם המסוגל לנהל את הרצועה וזוכה בו זמנית לקבלה ואמון, מה שדוחף את ארצות הברית להכיר מחדש בתפקיד המרכזי של הרשות הפלסטינית בכל הסדרים עתידיים.

עווד מבהיר כי חזון זה זוכה לתמיכה סעודית, ערבית ואירופית, וחוצה את הדיבורים הגוברים על פריסת כוחות ייצוב בינלאומיים ברצועת עזה, וכן עם הקמת ועדה לניהול הרצועה בהסכמת הרשות הפלסטינית, מה שמחזק את נוכחותה בזירת "היום שאחרי".

משא ומתן בין הפלגים בקהיר

עווד מציין כי המשא ומתן המתנהל בקהיר והמגעים בין הפלגים הפלסטיניים והמתווכים, ובמיוחד מצרים וטורקיה, הגיעו לשלבים מתקדמים בתיקים רגישים הנוגעים לעתיד הנשק בעזה, באמצעות הסדרים הכוללים אחסון או הקפאת נשק חמאס בפיקוח פלסטיני, ערבי ובינלאומי, בתמורה לנסיגות ישראליות הדרגתיות, תחילת שיקום, והכנסת כוחות ייצוב לשמירת הביטחון.

חשיבות יציבות האזור מתוך הסוגיה הפלסטינית

עווד רואה כי חזרת העניין האמריקאי ברצועת עזה משקפת אמונה גוברת כי המשך המצב הנוכחי בעזה ובגדה המערבית משאיר את האזור חשוף להתפוצצות.

עווד רואה כי הלחצים הערביים והבינלאומיים, בנוסף לשינויים האזוריים ומשבריה הפנימיים של ישראל, דוחפים למיקוד מחדש בסוגיה הפלסטינית.

עווד רואה כי האזור עשוי להיות על סף הסדר הדרגתי שיתחיל בהפסקת המלחמה באופן מלא, הכנסת סיוע הומניטרי, ותחילת תהליך שיקום, בצל אסון הומניטרי שבו חיה רצועת עזה בפועל.

כוח הייצוב וההיבטים המדיניים והביטחוניים

הסופר והאנליסט הפוליטי מאג'ד הדיב רואה כי חזרת הדיבורים על כוחות הייצוב הבינלאומיים והגעת חלוצים מהם לשטחים הפלסטיניים נושאת ממדים מדיניים וביטחוניים חשובים, ומשקפת התקדמות מוחשית בשיחות המתנהלות בנוגע לעתיד רצועת עזה, ומציין כי הנתונים המתפרסמים מאשרים קיומם של הסדרים חדשים המיושמים במקביל לגישורים האזוריים והבינלאומיים.

הדיב מבהיר כי ההתפתחויות האחרונות מצביעות על התקדמות במגעים ובמשא ומתן המתנהלים בין תנועת חמאס לשליחים ולמתווכים, בחסות מצרית וקטרית, ורואה כי הדיבורים על הגעת כוחות הייצוב אינם ניתנים להפרדה מההבנות המדיניות והביטחוניות הנרקמות לשלב הבא ברצועה.

הקדמה ליישום כל הסדרים חדשים

הדיב מדגיש כי קיומם של כוחות הייצוב הוא צעד בסיסי וטבעי למעבר ליישום כל הסדרים חדשים, שכן ניהול רצועת עזה והפעלת הוועדה הלאומית הממונה על ניהולה דורשים סביבה ביטחונית שונה מהמציאות הקיימת כיום.

הדיב מציין כי הוועדה אינה יכולה לבצע את משימותיה תחת המשך השליטה הישראלית על שטחים נרחבים מהרצועה, וגם אינה יכולה לפעול באופן יעיל תחת המשך קיומם של מרכזי כוח ומנגנוני ביטחון ומינהל השייכים לתנועת חמאס בתוך האזורים הנותרים.

הדיב רואה כי הגעת כוחות אלו מהווה אינדיקטור מעשי להתקדמות ביישום ההבנות המוצעות, וכן משקפת מגמה לספק תנאים שיאפשרו את תחילת עבודת הוועדה הלאומית לניהול עזה, ובכך לפתוח את הדרך לשלב חדש שבו ישלוט ביטחון ויציבות רבה יותר לתושבי הרצועה המצפים לסיום סבלם ההומניטרי והמחייתי.

אי אפשרות לעקוף את הרשות הפלסטינית

הדיב רואה כי התפתחויות אלו במקביל לדיבורים על תפקיד לרשות הפלסטינית מאשרות את אי אפשרות לעקוף את הרשות הפלסטינית בכל הסדרים עתידיים, בין אם על ידי ארצות הברית או ישראל, ומציין כי הרשות מייצגת את המסגרת המדינית והמוסדית המוכרת ערבית, אזורית ובינלאומית, וכי המחלוקות הקיימות נוגעות למנגנוני הניהול והאנשים יותר מאשר ללגיטימיות של הישות המדינית עצמה.

הדיב מציין כי יישום ההסדרים המוצעים היה יכול להתממש מוקדם יותר אילו היו מטפלים ביוזמות הבינלאומיות הקודמות, כולל התוכניות האמריקאיות ומפות הדרכים שהוצגו בשנים האחרונות, ורואה כי המשך הפילוג והמאבק על ניהול הרצועה תרם לעיכוב בהגעה לפתרונות מעשיים.

חשיבות הסכמת הגורמים האזוריים והבינלאומיים

הדיב מדגיש כי הצלחת כל הסדרים עתידיים אינה תלויה רק בהבנות הפלסטיניות או הבינלאומיות, אלא דורשת הסכמה בין כל הגורמים האזוריים והבינלאומיים בעלי ההשפעה ברצועת עזה, כולל מספר מדינות ערביות וכוחות משפיעים בזירה המדינית, ומדגיש כי יישום כל תוכנית לניהול הרצועה או שיקומה דורש הסכמה רחבה בין בעלי העניין וההשפעה באזור.

לדברי הדיב, הפער עדיין גדול בין התקוות התלויות במהלכים אלו לבין המציאות המורכבת בשטח ובפוליטיקה, אך הצלחת המאמצים הנוכחיים נשארת תלויה ביכולת הגורמים הפעילים להגיע להבנות מקיפות שיבטיחו יציבות, ורואה כי התפקיד הערבי, ובמיוחד הסעודי, יהיה גורם מהותי באיזון מחדש של האזור וקידום מסלול ההסדרים הנוגעים לרצועת עזה לקראת יישום.

חוסר בהירות

הסופר והחוקר הפוליטי ופרופסור למערכות פוליטיות השוואתיות ד"ר עקל סלאח רואה כי התמונה הנוגעת לרצועת עזה עדיין חסרה בהירות, למרות הדיבורים הגוברים על הסדרים בינלאומיים לניהול הרצועה בשלב הבא, ומציין כי רבות מהסוגיות המהותיות עדיין תלויות בהבנות מדיניות ועמדות אמריקאיות משתנות.

סלאח מבהיר כי כוח הייצוב הבינלאומי המוצע לרצועת עזה הוסכם עליו, על פי המדווח, במסגרת החלטה בינלאומית שהתקבלה בסוף שנת 2025 כחלק מהשלב השני של תוכנית אמריקאית לסיום המלחמה.

סלאח מבהיר כי על פי התפיסות המוצעות, הכוח יכלול כ-20 אלף חיילים מלאומים שונים, בהנהגה אמריקאית, ויתמקד במשימות ביטחוניות ובשטח הכוללות פירוק נשק, פירוק התשתית הצבאית והמנהרות, במקביל להקמת מנגנון ביטחון פלסטיני מקומי שיעבור הכשרה והכנה בפיקוח מצרי וירדני כדי לקחת על עצמו את משימות הביטחון הפנימי בעתיד.

לקראת שלב הנדסה מחדש של רצועת עזה

סלאח רואה כי הסדרים אלו משקפים מעבר הדרגתי משלב ניהול המלחמה והפסקת האש לשלב הנדסה מחדש של רצועת עזה מבחינה מדינית, ביטחונית ומינהלית, בצל מגעים מתקדמים בין הרשות הפלסטינית לוושינגטון.

הדבר גם אומר, לדברי סלאח, הקמת מטרייה ביטחונית זמנית למניעת ריק ביטחוני ומדיני, למרות היעדר ערבויות ברורות עד כה בנוגע לאופי התפקיד הפלסטיני העתידי.

סלאח מציין כי ועדת ניהול עזה המוצעת אינה מייצגת חזרה לריבונות פלסטינית מלאה, אלא מהווה מסגרת טכנוקרטית לניהול שירותים ועניינים אזרחיים וחיי יום-יום, בעוד שהתיקים הריבוניים הבסיסיים, כמו ביטחון, מעברים, שיקום, מימון וחופש תנועה, נשארים כפופים להבנות ופיקוח בינלאומי, אזורי וישראלי.

ניסיון לקשור את עזה ללגיטימיות הפלסטינית

סלאח מציין כי המגעים בין הרשות הפלסטינית לממשל האמריקאי נועדו לקשור את עזה ללגיטימיות הפלסטינית בגדה המערבית, אך בתנאים אמריקאיים ורפורמות פנימיות הנדרשות מהרשות.

סלאח רואה כי האינדיקטורים הנוכחיים מרמזים כי התפקיד הפלסטיני הצפוי יתמקד בהיבטים האזרחיים והשירותיים יותר מאשר בהיבטים הריבוניים והמדיניים.

סלאח מציין כי התפתחויות אלו מעלות שאלות מהותיות הנוגעות לעתיד הרצועה, ביניהן הגורם שיקבל את ההחלטה הביטחונית, ניהול המעברים, גורל הנוכחות הצבאית הישראלית, ועתיד נשק הפלגים הפלסטיניים, בנוסף לשאלה האם ועדת הניהול המוצעת תהיה שלב מעבר זמני או הקדמה למערכת אפוטרופסות בינלאומית ארוכת טווח.

סלאח מדגיש כי המהלכים המתנהלים עדיין במסגרת רעיונות, התייעצויות והבנות מדיניות וטרם עברו לשלב היישום בפועל או לפתרונות שורשיים.

הפסקת האש לא הפכה למצב של יציבות

סלאח מדגיש כי המשך הפעולות הצבאיות הישראליות, המצור וההגבלות על הסיוע ההומניטרי מאשרים כי הפסקת האש לא הפכה עד כה למצב של יציבות אמיתית.

סלאח מדגיש כי כל מהלך רציני לסיום הטרגדיה של עזה חייב להתבסס על ערבויות ברורות הכוללות הפסקת לחימה מלאה, נסיגה ישראלית, הסרת המצור, פתיחת מעברים, וקישור עזה והגדה המערבית במסגרת מדינית וביטחונית מאוחדת, בנוסף לתחילת תהליך שיקום אמיתי ובר קיימא.

עזה שוב בראש סדר העדיפויות הבינלאומי

פרופסור למדעי המדינה ומומחה לענייני ישראל ד"ר סוהיל דיאב מדגיש כי תיק רצועת עזה חזר בעוצמה לשולחן הדיונים האזוריים והבינלאומיים לאחר סיום המלחמה באיראן ותחילת הנעת תיקים אזוריים אחרים, ורואה כי ישנם שלושה אינדיקטורים עיקריים המאשרים כי הרצועה שוב בראש סדר העדיפויות המדיני והדיפלומטי בשלב הנוכחי.

דיאב מבהיר כי האינדיקטור הראשון הוא הדיונים והפגישות שהתקיימו בשולי פגישות קבוצת שבע המדינות המתועשות, בהשתתפות גורמים ערביים פעילים, ביניהם מצרים, סעודיה וקטאר, בנוסף לפגישות אמריקאיות-ערביות נפרדות שעסקו בעתיד הסוגיה הפלסטינית ורצועת עזה.

דיאב רואה כי מהלכים אלו משקפים מגמה בינלאומית לטיפול בתיקים האזוריים התלויים ועומדים לאחר ההבנות שבאו בעקבות המלחמה באיראן, הכוללים את עזה בנוסף ללבנון וסוריה.

דיאב מציין כי האינדיקטור השני הוא הפגישות המתמשכות בין הפלגים הפלסטיניים בקהיר, והפעילות המצרית והקטרית המואצת בתיאום עם גורמים בינלאומיים, במטרה למצוא מנגנונים למעבר לשלבים חדשים של הבנות הנוגעות לרצועה.

דיאב מציין כי ישנו חילופי מסרים והצעות הנוגעים לניסוח מפת דרכים חדשה שתאפשר הצגה מחדש של תיק עזה ברמה הבינלאומית, בצל גמישות יחסית בעמדות אמריקאיות מסוימות, במיוחד בנוגע לתיק נשק חמאס ואפשרות הטיפול בו במסגרת הסדרים ותנאים שעשויים להיות מקובלים פלסטינית.

האינדיקטור השלישי, לדברי דיאב, הוא הכרזת נכונותה של קוסובו להשתתף בכוחות בינלאומיים ברצועת עזה, מה שמשקף תחילת דיונים מעשיים על אופי ומשימות כל כוחות בינלאומיים אפשריים, כולל תמיכה בהסדרים ביטחוניים ומינהליים בהובלת ועדת טכנוקרטים פלסטינית.

סכנת השארת עזה בת ערובה למדיניות הישראלית

דיאב רואה כי מהלכים אלו משקפים הכרה אמריקאית גוברת בסכנת השארת עזה בת ערובה למדיניות הישראלית, מחשש שתהפוך לחלק מהסכסוך האזורי הרחב יותר, מה שיטיל מחירים מדיניים וביטחוניים גבוהים על ארצות הברית וישראל.

דיאב סבור כי וושינגטון מנסה להפריד את הזירה הפלסטינית מההשפעות האזוריות הרחבות יותר, באמצעות חיזוק תפקידי מדינות ערביות כמו סעודיה, מצרים וקטאר, והגבלת מעורבות כוחות אזוריים אחרים בהסדרי הרצועה.

דיאב מציין כי ארצות הברית עשויה להפגין מידה של גמישות בתיקים תלויים ועומדים מסוימים כדי לנהל את המתיחות ולמנוע את החמרתה, מבלי להגיע לפתרונות שורשיים לסכסוך הפלסטיני-ישראלי.

דיאב מציין כי ישנם ניסיונות לבחון מחדש את תפקיד הרשות הפלסטינית בשלב הבא, אף שאפשרות זו טרם הוכרעה בתוך מעגלי קבלת ההחלטות האמריקאיים.

השתקפות ישירה של תוצאות המלחמה באיראן

דיאב רואה כי מה שמתרחש כיום הוא השתקפות ישירה של תוצאות המלחמה באיראן ומאזני הכוחות החדשים באזור, בנוסף ללחצים הערביים הגוברים שמטרתם להאיץ את ההגעה להסדר שימנע את המשך חוסר היציבות.

דיאב מציין כי המהלכים הנוכחיים מתמקדים בניהול המשבר יותר מאשר בפתרונו, ומצטט את המשך היעדר חזון ברור לקישור הגדה המערבית ורצועת עזה ולטיפול במדיניות הישראלית בשטחים הפלסטיניים, וצופה כי שלב זה יישאר על כנו לפחות עד הבחירות האמצעיות בארצות הברית והבחירות הבאות בישראל.

פעילות מצרית מתמשכת

הסופר והאנליסט הפוליטי פאדי אבו בכר מדגיש כי הידיעות המתפרסמות בנוגע לאפשרות הגעת כוחות ייצוב לרצועת עזה משקפות את חזרת המומנטום למאמצים הדיפלומטיים והגישורים הבינלאומיים שמטרתם לטפל במשבר ברצועה, ומציין כי ההבנות האחרונות בין ארצות הברית לאיראן תרמו ליצירת מרווח פוליטי המאפשר הפעלה מחדש של המהלכים הבינלאומיים הנוגעים לתיק עזה.

אבו בכר מבהיר כי המהלכים הנוכחיים מצטלבים עם המאמצים המצריים המתמשכים, כאשר קהיר היא המתווכת העיקרית בתיק, ומציין כי הצהרותיו האחרונות של נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי נשאו מסרים אזהרה בנוגע להמשך הצעדים הישראליים ברצועה, ובמיוחד הרחבת השליטה הישראלית על שטחים נרחבים מאדמות עזה.

אבו בכר מדגיש כי הגישורים הבינלאומיים עדיין מתבססים בעיקר על המסגרת האמריקאית לפתרון, כפי שצוין בהחלטת מועצת הביטחון 2803, במטרה לשמור על מינימום של התקדמות מדינית והומניטרית ברצועה למרות הפערים הקיימים בנוגע למנגנוני יישום התוכנית.

ההבנה האמריקאית-איראנית יצרה אקלים פוליטי

אבו בכר מבהיר כי ההבנה האמריקאית-איראנית לא כללה את עזה באופן ישיר, אך היא יצרה אקלים פוליטי המאפשר הגברת הלחצים הבינלאומיים לקידום מסלול הפסקת האש ולחייב את ישראל וארצות הברית ליישם את התחייבויותיהן הנוגעות להפסקת הפעולות הצבאיות, נסיגה הדרגתית והכנת התנאים להכנסת ועדת טכנוקרטים ותחילת תהליך שיקום.

אבו בכר רואה כי הסיכויים להשגת התקדמות בתיק ניהול עזה קיימים, אך הצלחתם נשארת תלויה בהיקף הלחץ האמריקאי בפועל על ישראל, ורואה כי הממשלה הישראלית עדיין מהווה את המכשול העיקרי בפני כל מסלול הרגעה כולל או הסדר בר קיימא, בין אם בעזה או בזירות אזוריות אחרות.

אבו בכר מציין כי ארצות הברית מצאה את עצמה לאחר העימות עם איראן מול לחצים בינלאומיים גוברים הדוחפים אותה להכיל את ההסלמה ולאזן מחדש את הזירה האזורית, במיוחד בצל אתגרים הנוגעים לתדמית ההרתעה האמריקאית והישראלית ועלויות העימות האחרון.

קירור חזיתות המתיחות במזרח התיכון

אבו בכר סבור כי וושינגטון שואפת כיום לקרר את חזיתות המתיחות במזרח התיכון ולהתפנות לסדרי עדיפויות אסטרטגיים רחבים יותר הקשורים לתחרות עם כוחות בינלאומיים גדולים כמו סין ורוסיה.

אבו בכר מדגיש כי המחלוקות הנוכחיות בין וושינגטון לתל אביב אינן מעידות על קרע בין הצדדים, אלא משקפות מעבר היחסים לשלב חדש המבוסס על ניהול הפערים בתוך מסגרת הברית האסטרטגית הקיימת, עם ארגון מחדש של סדרי העדיפויות וגבולות התיאום באופן התואם את האינטרסים האמריקאיים בשלב הבא.

הצעדים המוצעים עדיין איטיים

הסופרת והחוקרת המדינית ד"ר וולאא קדימאת מבהירה כי ישנה פעילות ממשית המתנהלת כיום לדיון בעתיד רצועת עזה במסגרת בינלאומית-פלסטינית, בהקשר של ההסדרים המדיניים והביטחוניים שהאזור חווה, ומציינת כי ישנם אינדיקטורים ברורים לכך שתיק עזה עומד על סדר היום של גורמים בינלאומיים רבים השואפים למצוא מנגנונים לניהולו ולטיפול בהשלכות המלחמה המתמשכת.

קדימאת מציינת כי הצעדים המוצעים עדיין איטיים, וכי הסיכויים לתרגומם לצעדים מעשיים נשארים תלויים בקיומה של רצון בינלאומי רציני לסיים את הטרגדיה ההומניטרית והמדינית שבה חיה הרצועה, בנוסף לתלותם ביכולת הגורמים הפלסטיניים להתמודד עם התפתחויות אלו באופן שישמור על הזכויות הלאומיות וכבוד העם הפלסטיני.

קדימאת מדגישה כי הצלחת כל הסדרים עתידיים דורשת קריאה פלסטינית מודעת של הזירה המדינית הנוכחית, המבוססת על אחריות ויכולת לחזות את השינויים העתידיים, ומציינת כי ניהול תיק עזה באופן שיוביל להסכמה לאומית פלסטינית עדיין מהווה סוגיה מורכבת ומתמודדת עם אתגרים החורגים מגבולות הזירה הפלסטינית עצמה.

קדימאת מציינת כי עתיד המאמצים שמטרתם לסיים את המשבר בעזה קשור במידה רבה להתפתחויות האזוריות ולתפקיד האמריקאי, ובמידת קיומו של רצון אמיתי בקרב הכוחות הבינלאומיים להשגת יציבות באזור.

קדימאת מציינת כי במקרה שיתקיים רצון אמריקאי בפועל לייצוב האזור, הדבר יחזק את הסיכויים להתקדמות בתיק עזה ולסיום סבל תושביה.

למרות זאת, קדימאת מביעה עמדה זהירה, ומדגישה כי היא אינה רואה מהלכים אלו באופטימיות או פסימיות מוחלטת, ומזהירה מפני שהטיפולים המוצעים יוגבלו רק לממד ההומניטרי, מבלי לטפל בהיבטים המדיניים הבסיסיים הקשורים לסוגיה הפלסטינית ולעתיד רצועת עזה.

אזורים שונים בגדה המערבית הכבושה היו עדים, במוצאי שבת, לגל חדש של תקיפות מתנחלים שיטתיות שכוונו לבתי אזרחים ורכושם. התקפות אלו התרחשו תחת הגנה ישירה של כוחות הכיבוש הישראלי, מה שהוביל להתפרצות עימותים במספר מוקדים ולפציעת מספר פלסטינים בדרגות שונות.

במחוז חברון, אזרח ובנו נפצעו מירי חי של מתנחלים במהלך תקיפה שכוונה לעיירה צוריף מצפון-מערב לעיר. מקורות רפואיים אישרו כי צוותי אמבולנס פינו את הפצועים לבית החולים לקבלת טיפול, בעוד כוחות הכיבוש פשטו על מחנה אל-פוואר מדרום כדי לאבטח את תנועת קבוצות המתנחלים.

במחוז רמאללה, דיווחו מקורות מקומיים כי מתנחלים חמושים פשטו על העיירה תרמסעיא, שם רעו את צאנם בתוך אדמות נטועות עצי זית ובין בתי אזרחים. התוקפים כיתרו בית באזור המזרחי של העיירה בניסיון לפרוץ אליו, לפני שצבא הכיבוש התערב כדי לספק להם כיסוי ביטחוני.

בהקשר קשור, תושבי העיירה סינג'ל התמודדו עם מתקפה שבוצעה על ידי קבוצה חמושה של מתנחלים על האזור המערבי של העיירה. עדי ראייה ציינו כי כוחות הכיבוש מיהרו לפשוט על האזור כדי לאבטח את נסיגת המתנחלים, בתוך מצב של מתח רב ששרר בעיירה עקב האיומים החוזרים ונשנים.

מחוז שכם לא היה חסין מתקיפות אלו, כאשר מתנחלים תקפו באבנים את בית משפחת אל-טובאסי בכפר ג'אלוד. משפחה זו מתמודדת עם תקיפות יומיומיות והטרדות מתמשכות מצד מתנחלים המתגוררים במאחז בלתי חוקי שהוקם בסביבת ביתם במטרה לעקור אותם בכוח.

קבוצה נוספת של מתנחלים פשטה על כניסה לכפר בורין מדרום לשכם, והחלה לירות אש חיה באופן אקראי לעבר צעירים פלסטינים. למרות עוצמת הירי שכוונה לאזרחים, לא דווח על נפגעים בנפש, אך המתקפה גרמה למצב של בהלה ולנזקים חומריים לרכוש.

התפתחויות שטח אלו מגיעות על רקע הסלמה ניכרת בקצב תקיפות המתנחלים בגדה המערבית, אשר קיבלו אופי מאורגן ואלים יותר מאז אוקטובר 2023. התקפות אלו מתרחשות במקביל למבצעים הצבאיים הנרחבים שמבצע צבא הכיבוש בערים ובמחנות הפלסטיניים השונים.

נתונים רשמיים פלסטיניים מצביעים על כך שההסלמה הישראלית המתמשכת בגדה המערבית, כולל ירושלים הכבושה, הובילה למותם של 1169 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-12 אלף נוספים. מספרים אלו משקפים את היקף ההתקפה השיטתית על הנוכחות הפלסטינית בשטחים הכבושים.

בנוגע למעצרים ועקירה, דווח על מעצרם של כ-23 אלף אזרחים מאז תחילת ההסלמה, בנוסף לעקירתם של כמעט 33 אלף איש מבתיהם. מדיניות זו נמשכת על רקע שתיקה בינלאומית כלפי הפשעים שמבצעים המתנחלים בהגנה רשמית של הממסד הצבאי הישראלי.

צוותינו טיפלו בשני פצועים מירי חי, אב ובנו, במהלך מתקפת מתנחלים על העיירה צוריף, והם הועברו לבית החולים לקבלת טיפול.

סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, תקף בחריפות חברים בממשלת ישראל שמתחו ביקורת על מזכר ההבנות שנחתם לאחרונה בין וושינגטון לטהראן. ואנס הבהיר במסיבת עיתונאים שערך בבית הלבן כי העמדות המתנגדות להסכם משקפות חוסר הערכה למציאות הפוליטית הנוכחית, והדגיש כי הנשיא טראמפ מייצג את המנהיג הבינלאומי היחיד שמגלה אהדה אמיתית ומוחשית לאינטרסים הישראליים בשלב רגיש זה.

ואנס שלח מסר תוכחה ישיר לבכירים ישראלים, והזהיר אותם מפני התקפה על בעלת בריתם האסטרטגית היחידה שנותרה למדינתם בזירה הבינלאומית. הוא ציין כי החוכמה הפוליטית מחייבת שמירה על יחסים איתנים עם וושינגטון במקום להשמיע הצהרות עוינות נגד הממשל האמריקאי המספק את הכיסוי הפוליטי והביטחוני הדרוש להמשך קיומה של המדינה העברית מול האתגרים האזוריים.

בהקשר לדבריו על התמיכה הצבאית, חשף סגן נשיא ארה"ב נתונים המשקפים את היקף התלות הישראלית בארצות הברית, והבהיר כי שני שלישים ממערכות ההגנה והאמצעים המגנים על ישראל הם תוצר של תעשייה ומימון אמריקאי טהור. ואנס קרא למי שכינה "התמימים" בתוך ישראל להתעורר ולהבין את העובדה שבעיית מדינתם אינה עם הממשל האמריקאי, אלא בהבנת המציאות הביטחונית והפיננסית הקושרת בין שני הצדדים.

ואנס הזכיר במיוחד את שרי ביטחון הכיבוש והאוצר, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ומתח ביקורת על התנגדותם העזה להסכם ששם קץ למלחמה שפרצה בפברואר האחרון. הוא קבע בהצהרות לכלי תקשורת בינלאומיים כי נתניהו נראה מודע יותר לפרטי ההסכם ולחשיבותו, בעוד ששרים אחרים נחפזים להסלמה מילולית מבלי שיהיו להם חלופות מציאותיות או פתרונות פוליטיים ישימים בשטח.

סגן נשיא ארה"ב סיים את ביקורתו בהפניית שאלה תוכחנית לשרים הקיצוניים לגבי הצעותיהם החלופיות להבטחת הביטחון הלאומי הרחק מהדיפלומטיה. ואנס הדגיש בבירור כי לא ניתן לטפל בכל הבעיות הביטחוניות והפוליטיות באמצעות שימוש בכוח והרג בלבד, וציין כי הסכמים בינלאומיים מהווים צורך אסטרטגי שלא ניתן לעקוף באמצעות סיסמאות פוליטיות פנימיות בלבד.

אילו הייתי חבר בממשלת ישראל, לא הייתי תוקף את בעל הברית החזק היחיד שנותר לי בעולם כולו.

כוחות הכיבוש הישראלי הגבירו את תקיפותיהם בשטח במחוז חאן יונס שבדרום רצועת עזה, מה שהוביל למות הצעיר זכי מוחמד אל-קרא (30) מירי צלפים של הכיבוש ליד כיכר בני סוהילה. במקביל, התרחשה תקיפה של כטב"ם שפגעה באזור אל-נמסאווי ממערב לעיר, מה שהוביל לפציעתו של צעיר נוסף באורח קשה, והוא הועבר לבית החולים לקבלת טיפול בתנאים רפואיים מורכבים.

בהקשר קשור, דיווחו מקורות רפואיים על מות הילד אמיר עימאד אל-בשיטי, בן 13, כתוצאה מירי כוחות הכיבוש באזור בטן אל-סמין במוצאי שבת. בנוסף, פעולות הפגזה פגעו בהתקהלות של אזרחים ועובדי ניקיון באזורים שונים בין חאן יונס למחנה אל-בורייג', מה שהוביל למותם של שלושה הרוגים נוספים, ובכך עלה מספר הקורבנות במהלך עשרים וארבע השעות האחרונות באופן מדאיג.

נתונים מהשטח מצביעים על כך שצבא הכיבוש ביצע למעלה מ-3000 הפרות של הסכם הפסקת האש שנחתם בינואר 2025, כאשר הפרות מתמשכות אלו הובילו למותם של 986 פלסטינים ולפציעתם של כ-3122 נוספים מאז כניסת ההסכם לתוקף. מספרים אלו מתווספים למניין הכולל של קורבנות מלחמת ההשמדה המתמשכת מאז אוקטובר 2023, אשר חצה את רף 72 אלף הרוגים.

במישור הגיאוגרפי, מקורות מקומיים תיעדו תנועות אינטנסיביות של כלי רכב של הכיבוש, שכללו העברת קוביות בטון צהובות לכיוון האזורים המערביים של הרצועה, בצעד שמטרתו לנגוס בעוד שטחים ולהרחיב את אזורי החיץ. תנועות אלו התרכזו ליד שכונת זיתון והאזורים הסמוכים למחוז המרכזי, מה שמאיים לצמצם את מרחב המחיה הזמין לתושבים לרמות חסרות תקדים.

החדירה הישראלית החדשה לוותה בירי כבד ופעולות דחפור נרחבות, מה שאילץ מאות משפחות פלסטיניות לעקור שוב מבתיהן ומאוהליהן. עקורים אלו מצטרפים למאות אלפי משפחות הסובלות מעקירה חוזרת ונשנית מאז תחילת התוקפנות, בתוך היעדר מוחלט של תנאי חיים בסיסיים במרכזי המקלט הצפופים החסרים את הסטנדרטים ההומניטריים המינימליים.

במקביל להרג השיטתי, הכיבוש ממשיך להטיל הגבלות חמורות על כניסת סיוע הומניטרי ורפואי מציל חיים, מה שהוביל לצמצום השטח הראוי למגורים לפחות מ-65% מכלל שטח הרצועה. בתי החולים הנותרים סובלים ממחסור חמור בציוד רפואי ותרופות, בנוסף למשבר חמור בביטחון תזונתי ובמים ראויים לשתייה כתוצאה מהמצור המוחלט והשליטה במעברים.

התפתחויות אלו מגיעות בתקופה שבה גוברים הלחצים העממיים הפלסטיניים הדורשים לחייב את הכיבוש לעמוד בהתחייבויות השלב הראשון של הסכם הפסקת האש לפני המעבר לשלבים הבאים. אזרחים ומשקיפים מדגישים את הצורך בהתערבות הקהילה הבינלאומית כדי לעצור את ההפרות הישראליות החוזרות ונשנות, ולהפסיק את מדיניות נגיסת השטחים שמטרתה לשנות את המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית ברצועת עזה.

צבא ישראל ביצע יותר מ-3000 הפרות של הסכם הפסקת האש, מה שהוביל למותם של 986 הרוגים מאז חתימת ההסכם.

גורמים המקורבים לראש ממשלת הכיבוש בנימין נתניהו מקיימים התייעצויות אינטנסיביות לבחינת האפשרות לדחות את מועד הבחירות הבאות לעשרים ושבעה באוקטובר, במקום העשרים בו. תמרון פוליטי זה נועד להעניק לקואליציה השלטת זמן נוסף להשלמת חבילת חקיקה שתבטיח חסינות לתלמידי הישיבות משירות צבאי, וזהו התנאי העיקרי שהמפלגות החרדיות מציבות להמשך שותפותן הפוליטית.

בהקשר של המהלכים החקיקתיים, שר הביטחון ישראל כץ שלח מכתב דחוף לוועדת חוץ וביטחון של הכנסת בדרישה להוציא צו זמני המקפיא את כל ההליכים הפליליים נגד משתמטים משירות למשך שלושה חודשים. צעד זה מגיע כיישום הבטחות שנתניהו נתן למנהיגים הדתיים, במקביל ללחצים שמפעיל מזכיר הממשלה יוסי פוקס לעצור לאלתר את מעצרי תלמידי הישיבות.

במישור הפנימי של מפלגת 'הליכוד', פרצו חילוקי דעות חריפים בין נתניהו לבכירי המפלגה בנוגע למנגנון קיום הבחירות המקדימות (פריימריז) המתוכננות לאוגוסט הקרוב. נתניהו מתעקש לשריין 11 מקומות ברשימת הבחירות למקורביו, מה שנתקל בסירוב מוחלט מצד מנהיגים בולטים כמו דוד ביטן וחיים כץ, שראו בצעד זה פגיעה בדמוקרטיה הפנימית במפלגה.

מצד שני, נתונים רשמיים שהוצגו על ידי נציג הצבא בכנסת חשפו מספרים מזעזעים הנוגעים להיקף ההשתמטות משירות, כאשר מספר המשתמטים הרשמי עבר את ה-32 אלף, בנוסף ל-50 אלף נוספים שהתעלמו מצווי הגיוס הראשוניים. ההערכות מצביעות על כך שמספר המשתמטים הכולל עשוי להגיע ל-90 אלף, למרות שהלחצים המשפטיים האחרונים דחפו כ-2800 תלמידים להסדיר את מעמדם ולהתגייס לשירות צבאי לאחרונה.

מהלכים אלה עוררו גל של זעם בתוך הכנסת, כאשר חבר הכנסת מהליכוד 'דן אילוז' תקף את כיווני ממשלתו, ותיאר את החקיקה המוצעת כ'חוקים פיקטיביים' הפוגעים בציבור ובחיילים המשרתים בשטח. אילוז ראה בניסיון להעביר את 'חוק יסוד: לימוד תורה' המעלה את ערך החינוך הדתי מעל השירות הצבאי, ניצול פוליטי וחומרי של הדת על חשבון ביטחון המדינה.

הקואליציה שאני חבר בה יורקת בפני הציבור באמצעות חקיקה פיקטיבית המשתמשת בדת כדי להשיג רווחים פוליטיים.

קצב ההפרות הישראליות של הסכם הפסקת האש באזורי דרום לבנון גבר, כאשר מטוסי קרב פתחו בתקיפה שכוונתה לעיירה אל-מנסורי שבמחוז צור. תקיפה זו גרמה לפציעתו של אזרח אחד בדרגות פציעה שונות, והוא הועבר לבתי חולים בעיר צור לקבלת טיפול רפואי הכרחי, על רקע מתח ביטחוני בשטח.

מקורות מקומיים דיווחו כי כטב"ם של צבא הכיבוש השליך פצצת הלם ליד רכב אזרחי בעיר נבטיה, מה שגרם לפציעות בקרב הנוכחים במקום כתוצאה מהפיצוץ. שיטה זו היא חלק ממדיניות הפחדה שנוקט הכיבוש מאז הפסקת הפעולות הצבאיות הנרחבות, במטרה לדחוף את התושבים להתרחק מאזוריהם.

ההפרות לא הוגבלו רק לתקיפות אוויריות, אלא התרחבו וכללו פעולות סריקה באש כבדה באמצעות מקלעים כבדים בעיירות חדאת'א, א-טירי וכונין. מקורות בשטח דיווחו כי קולות פיצוצים עזים נשמעו בשעות הבוקר המוקדמות בתוך העיירה כונין, מה שמעיד על המשך הפעילות הצבאית הישראלית היבשתית בנקודות אלו.

בעיר נבטיה, הנחשבת לעורק הכלכלי והתרבותי של דרום לבנון, נחשף היקף ההרס העצום שפקד את השוק ההיסטורי שלה ואת מתקניה החיוניים. שוק זה, הקיים עשרות שנים ומאכלס מאות חנויות, הפך כיום להריסות המשקפות את אכזריות המלחמה הישראלית האחרונה, שכוונתה ישירות לתשתיות העיר.

העיר עדה כעת לחזרה ביישנית ומוגבלת של תושביה שנעקרו במהלך העימותים, בתנאי חיים מורכבים ביותר. למרות הכרזת הפסקת האש, הטיסות המתמשכות של כטב"מים וביצוע תקיפות לסירוגין זורעים פחד בלב החוזרים ומגבילים את תנועת החיים הנורמליים בשכונות המגורים.

במישור השירותים, הרשויות הממשלתיות הלבנוניות משקיעות מאמצים נמרצים לשיקום המתקנים הבסיסיים שנפגעו כדי להבטיח את המשך שהות התושבים. הצוותים הטכניים הצליחו להחזיר את זרימת המים לשכונות נבטיה לפני יומיים, בצעד ראשון לקראת הקלה על סבל התושבים שנותרו בעיר למרות ההפגזות.

בנוגע למגזר האנרגיה, חל שיפור קל עם חזרת החשמל דרך הרשת הרשמית של המדינה אתמול, אם כי לשעות אספקה מוגבלות מאוד. לעומת זאת, רשתות הגנרטורים הפרטיות, עליהן מסתמכים האזרחים באופן מהותי, עדיין אינן פועלות, מה שמגביר את הקושי בהפעלת המתקנים הנותרים.

התנועה המסחרית במרכז נבטיה סובלת משיתוק כמעט מוחלט, כאשר רוב החנויות והמוסדות הכלכליים עדיין סגורים עקב הרס או חוסר אמצעים. התושבים מנסים להבטיח את צרכיהם הבסיסיים בקושי רב, בתוך הריסות הבניינים ששימשו פעם כמרכז מסחרי שוקק חיים.

הדיווחים מהשטח מצביעים על כך שהכיבוש שואף באמצעות הפרות מתמשכות אלו ליצור אזור חיץ דה פקטו על ידי מניעת יציבות אוכלוסייה. פעולות הסריקה וירי לעבר שכונות מגורים גבוליות מתבצעות מדי יום, מה שמהווה הפרה ברורה של ההבנות הבינלאומיות שפיקחו על הפסקת הפעולות העוינות.

במציאות מרה זו, התקווה נשארת על יכולתן של המוסדות הלבנוניים להאיץ את פעולות השיקום ולספק ביטחון לחוזרים. העיניים נשואות לקהילה הבינלאומית ללחוץ על שלטונות הכיבוש להפסיק את הפרותיהם ולהבטיח את יישום סעיפי הפסקת האש באופן שיגן על אזרחים בכפרים ובעיירות הדרומיות.

הכיבוש נוקט בשימוש בפצצות הלם במטרה להרחיק את התושבים ולמנוע מהם לחזור לבתיהם באזורי הגבול.

הפוליטיקה, במורכבותה, דומה למדעי הטבע כמו פיזיקה גרעינית וקוונטית, שבהם מערכות ומרחבים משתלבים באופן שהבנת התופעה הפוליטית דורשת רמות מרובות של פרשנות. כשם שחוקי המכניקה אינם מספיקים לבדם כדי להסביר תופעות אטומיות, כך גם הפעולה הפוליטית דורשת כלים אנליטיים החורגים מההיגיון הליניארי המסורתי.

לעתים קרובות, המעצמות הגדולות נופלות למלכודת של שימוש בכלי חשיבה השייכים לעבר כדי להתמודד עם אתגרי עידן חדש, מה שמוביל לפער בין המציאות המשתנה לבין ההחלטה הפוליטית. ניתוק זה מהמציאות מסביר מדוע אימפריות נכשלות בחיזוי רגעי התפרצות עממית או שינויים רדיקליים במאזני הכוחות הלא-חומריים.

הדילמה של קריסת אימפריות טמונה בחוסר היכולת של האסכולה הריאליסטית להסביר את דעיכת הכוח למרות עליונות חומרית מוחצת, שכן היגיון זה מתעלם מתפקידם של הלגיטימציה והקבלה העממית. כאשר הכוח השולט מאבד את רצונם של הנשלטים, מתחילה שחיקה שקטה במבנהו, שאינה נראית לעיניים השקועות בחישובי נשק וכסף.

המעצמות השולטות מתכחשות למציאותן החדשה ובמקום להסתגל אליה, הן מתעקשות על מדיניות של ביטול והתבדלות, בהתבסס על תהילת העבר וכליו שכבר אינם תקפים. התעקשות זו יוצרת הצטברות של עוולות המובילות ברגע היסטורי מסוים להתפרצות פתאומית המכה בפרשנויות הליניאריות של האירועים.

מה שהעולם חווה היום מייצג שינוי עמוק בתודעה וברצון, שהם הגורמים המסוכנים ביותר לכל מערכת הגמונית, שכן שינוי תפיסות הוא המפתח האמיתי לשינוי היסטורי. העמים החלו להתעלות מעל דפוסי החשיבה שהוכתבו על ידי המעצמות הגדולות, ופונים לעבר עולם חדש המבוסס על אתגר ודחיית תלות.

חשיבות השלב הנוכחי טמונה בשינוי המתמיד בתפיסת המחשבה האנושית כלפי ארצות הברית וישראל, שכן מעמדן בלבבות בני האדם השתנה באופן חסר תקדים. עוולות ההגמוניה הצטברו בזירות שונות, בין אם באמצעות שוליים כלכליים, אינטלקטואליים או פוליטיים, מה שיצר סביבה עולמית הדוחה את המצב הקיים.

חברות ההתנגדות הצליחו לערער את לגיטימיות הכיבוש ולשבור את אשליית החולשה ששררה באזור במשך עשורים, ובכך הניעו את העמים להחזיר לעצמם את רצונם. התחייה האמיתית הזו החלה באמונה בזכות ובחירות, והתפתחה להחזקת רצון להגן ולהקריב, מה שהעמיק את ההצדקות לתרבות ההתנגדות.

העמידה ההיסטורית והיצירתיות בשטח שהתגלו מאז אירועי 'מבול אל-אקצא' מהוות נקודת מפנה גדולה שחשפה את האמת הנסתרת מאחורי הפנים האמריקאיות והישראליות. על פי מקורות אנליטיים, חזית ההתנגדות הצליחה לבדה להדוף את המתקפה הקשה ביותר בהיסטוריה המודרנית בזכות השילוב בין המסלולים הפוליטי והצבאי.

מה שהכיבוש ווושינגטון מקדמים כהישגים צבאיים מתברר במהרה כהפסד אסטרטגי במערכת הידע והחברתית הרחבה יותר של העולם. החישוב הכולל של רווח והפסד אינו יכול להיות מוגבל לזווית אחת, אלא דורש ראייה מקיפה הלוקחת בחשבון את המערכות הסובבות את הפעולה ואת האינטראקציות שלהן.

הנדרש בשלב זה, עם התקרבות העימות לתחנות מכריעות, הוא יציבות והמשך רצון האתגר להתמודד עם כוח ההגמוניה העז ביותר שידע ההיסטוריה. האנושות היום מתעלה מעל כלי הניהול האמריקאיים שכבר נחשפו לחלוטין, בעוד שהמעצמות העולות מחפשות דריסת רגל בעולם רב-קוטבי.

הממשל האמריקאי חווה מצב של חזרה על כלי העבר למרות מוגבלותם וירידת יצירתיותם המערכתית, מה שמתבטא בבירור במחויבותו לאג'נדה של הימין הקיצוני בישראל. אג'נדה זו, המבוססת על הפצת כאוס וערעור מדינות לאומיות, מגבירה את בידודה של וושינגטון אפילו בקרב בעלות בריתה המסורתיות.

העולם רואה היום שאינטרסיו טמונים ביציבות ובבנייה, בעוד ש'מערכת הכאוס' שמנהיגות המעצמות השולטות מהווה איום על יסודות האמון ההכרחיים לשיתוף פעולה בינלאומי. מדיניות ערעור היציבות בחוץ לא תישאר מוגבלת שם, אלא תמצא את דרכה בהכרח אל תוך אמריקה הפנימית הנמצאת במשבר.

החברה האמריקאית סובלת מסכסוכים פנימיים וממאבקי זהויות, מה שגורם לייצוא הכאוס לחוץ להשפיע לרעה על לכידותה הפנימית עקב השתלבות המערכות הגלובליות. ההימור על כוח צבאי בלבד ללא כיסוי מוסרי או חוקי הוא הימור על עתיד האימפריה עצמה.

לסיכום, קריאת קרבי ההיסטוריה מאשרת כי התודעה העממית היא הסלע שעליו מתנפצות אשליות הכוח המוחלט, וכי השלב הבא יראה שחיקה נוספת בהשפעת הכוחות המסרבים להכיר בזכויות הלגיטימיות של העמים, ובראשם העם הפלסטיני.

הדבר המסוכן ביותר העומד בפני כוח ההגמוניה הוא אובדן קבילות שליטתו, דבר שהאימפריה בדרך כלל אינה מבחינה בו עקב שקיעתה באשליית הכוח החומרי.

שקט כבד משתרר על נמלי רצועת עזה, שם סירות שפעם היו עורק חיים הפכו להריסות ועדויות למלחמה שריסקה את יסודות הקיום. הדייגים מתמודדים היום עם מציאות מרה שהפכה את מסע הדיג להרפתקה מסוכנת, עד כדי כך שהכלל הרווח ביניהם הוא שמי שנכנס לים אבוד ומי שיוצא ממנו נולד מחדש.

הדייגים נזכרים במרירות בימים שקדמו למלחמה, אז צי הים של עזה היה מהמפותחים באזור, תוך שימוש בטכנולוגיות חדישות ומכשירי ניווט. היום, השגשוג הזה התפוגג לחלוטין לאחר שהמבצעים הצבאיים פגעו בנמלים ובסירות הגדולות, והפכו אותם להריסות וציוד שרוף שאינו ראוי לשימוש.

מול ההרס הנרחב הזה, נאלצו הדייגים להמציא אמצעים פרימיטיביים ביותר כדי לשרוד, וכיום הם משתמשים ב'מקררים וסירות קטנות' העשויים מלוחות קלקר המיועדים לאחסון מזון. הם מניחים פנסים קטנים וחתורים במשוטים ידניים בלב ים, מנסים להשיג כל שלל שישביע את רעב משפחותיהם בהיעדר חלופות.

המשבר לא נעצר בהרס הסירות, אלא התרחב לכלול עלייה מטורפת במחירי ציוד הדיג הבסיסי שהפך נדיר בשווקים. מחיר גליל רשת דיג קפץ מ-100 שקלים ליותר מ-2500 שקלים, סכום שרוב הדייגים אינם יכולים להרשות לעצמם לנוכח הקריסה הכלכלית הכוללת.

בשל היעדר סירות מצוידות והגבלות ביטחוניות הדוקות, פעולות הדיג הצטמצמו לרצועת חוף צרה ביותר שאינה עולה על מאות מטרים. המצור הימי הזה הוביל לדלדול משאבי הדגה באזורים הקרובים, והדיג הצטמצם למינים קטנים מאוד שבעבר הוזנחו או שימשו כדשן לאדמה.

המחסור החמור הזה בכמויות הדיג השתקף במחירי הדגים בשווקים המקומיים, שם נרשמו קפיצות אדירות שנעו בין פי ארבעה לפי שבעה. מינים נחותים שנמכרו במחירים זולים לפני המלחמה, מוצעים היום במחירים גבוהים העולים על כוח הקנייה של האזרח העזתי הפשוט.

באשר למינים יוקרתיים של דגים, הם הפכו לחלום רחוק אפילו עבור הדייגים עצמם שאינם יכולים לטעום אותם או להגיש אותם לילדיהם. רכישת ארוחת דגים צנועה דורשת סכומי כסף גדולים שהפכו קשים להשגה לנוכח היעדר מוחלט של הזדמנויות עבודה והתפשטות האבטלה הכפויה ברצועה.

בנוסף למצוקה הכלכלית, סכנת מוות ומעצר אורבת לדייגים בכל רגע, כאשר ספינות מלחמה פותחות באש ללא אזהרה מוקדמת לעבר הסירות הפרימיטיביות. מקורות בשטח דיווחו על מות דייג צעיר ומעצר של יותר מ-15 אחרים לאחרונה, בנוסף להחרמת הציוד הפשוט שנותר להם תחת איום נשק.

בתוך התמונה העגומה הזו, עובדי ענף הדיג מתלוננים על הזנחה בינלאומית וסיוע ברור, כאשר אף גורם לא התערב באופן משמעותי כדי לשקם את הענף החיוני הזה. הדייגים קוראים לקהילה הבינלאומית ולארגוני זכויות האדם ללחוץ למען הסרת המצור הימי ומתן הציוד הדרוש כדי להחזיר את מקור פרנסתם היחיד.

אנחנו לא מסתכנים; אנחנו זורקים את עצמנו לזרועות המוות כדי שילדינו לא ימותו מרעב.

מצפה הנשק הנפץ פרסם את דוחו השנתי לשנת 2025, הכולל נתונים מזעזעים על נפגעי הפצצות ופעולות צבאיות ברחבי העולם. מקורות זכויות אדם דיווחו כי הדוח תיעד למעלה מ-22,600 אזרחים שנהרגו ונפצעו כתוצאה משימוש בנשק נפץ ב-65 מדינות, מה שמשקף עלייה מסוכנת בחומרת הסכסוכים המזוינים והשפעתם על האוכלוסייה חסרת ההגנה.

הדוח הדגיש באופן נרחב את תפקידו של צה"ל במניין זה, כאשר 56% מכלל מקרי המוות האזרחיים שתועדו בעולם כתוצאה מחומרי נפץ יוחסו לו בלבד. המצפה הסביר כי הרוב המכריע של קורבנות אלה נהרגו במהלך התוקפנות המתמשכת ברצועת עזה, שבה נעשה שימוש נרחב בכוח הרסני באזורים צפופי אוכלוסין מאז סוף 2023.

בהקשר קשור, הדוח תיעד עלייה עצומה בשימוש במל"טים לתקיפת מחנות עקורים ברצועת עזה וערים בגדה המערבית הכבושה, כאשר התקפות אלו הוכפלו פי חמישה בין השנים 2024 ל-2025. הנתונים אישרו כי כוחות הממשלה הרשמיים היו האחראים העיקריים לאסונות ההומניטריים, עם שיעור של 85% מכלל האירועים הקשורים לחומרי נפץ באזורי סכסוך.

הסטטיסטיקה חשפה גם מגמה מסוכנת של תקיפת מוסדות חינוך וסיוע, כאשר התקפות על בתי ספר ואוניברסיטאות עלו ביותר מ-60% בהשוואה לשנה הקודמת. גם פעולות הומניטריות לא נמלטו מההסלמה הזו, שכן הדוח תיעד עלייה של 50% בתקיפות נגד צוותי סיוע, מה שהפריע להגעת סיוע חיוני לנפגעים באזורי העימות.

המצפה סיכם בדוחו כי מספרים אלה מייצגים רק את מה שתועד באופן ישיר, וסביר להניח שמספר הקורבנות בפועל גבוה בהרבה מהמפורסם. הוא ציין כי ההשפעות העקיפות של הרס תשתיות, שירותים בסיסיים ובתי חולים מובילות למקרי מוות נוספים שאינם נכללים בדרך כלל בסטטיסטיקה המיידית של נפגעי הפצצות ישירות.

יותר ממחצית ממקרי המוות כתוצאה משימוש בנשק נפץ בעולם יוחסו לצה"ל, במיוחד ברצועת עזה.

שמה של קוראסאו עלה לאחרונה בזירה הספורטיבית הבינלאומית באמצעות קבוצת הכדורגל שלה שהשתתפה במוקדמות גביע העולם, מה שעורר את סקרנותם של העוקבים לגבי המדינה הקטנה הזו, שאוכלוסייתה אינה עולה על 160 אלף נפש. עם זאת, המראה הספורטיבי מסתיר מאחוריו היסטוריה ארוכה של קולוניאליזם, שכן האי עדיין כפוף לכתר ההולנדי עד היום, ומאפייני שחקניו ממוצא אפריקאי חושפים שורשים טרגיים שמושתקים ברישומים הרשמיים.

הסיפור החל כאשר ההולנדים כבשו את האי לאחר שגירשו ממנו את הספרדים, והפכו אותו לתחנה אסטרטגית ולמרכז חיוני לסחר בעבדים שהובאו בכוח מיבשת אפריקה. מנקודה זו, בני אדם חולקו כסחורות למושבות שונות באמריקות, מה שגרם לחברות ההולנדיות הטרנס-יבשתיות להרוויח הון עתק מסחר זה, שעבורו נקבעו כללים מוסדרים באותה תקופה.

גורלה של קוראסאו קשור לסורינאם, שקיבלה את עצמאותה מהולנד בשנת 1975, אירוע שאחריו גל הגירה נרחב שכלל שליש מהאוכלוסייה לכיוון השטחים ההולנדיים. כיום, יותר מרבע מיליון אנשים ממוצא סורינאמי חיים בהולנד, מה שמסביר את המגוון האתני הבולט בחברה ההולנדית, למרות ניסיונותיהם של מוסדות התרבות שם להפריד מגוון זה מהקשרו ההיסטורי הקולוניאלי.

בחיפוש במוזיאונים הלאומיים ההולנדיים, כמו מוזיאון 'רייקס' או מוזיאון הימי, המבקר נתקל בהיעדר מוחלט של כל אזכור להיסטוריה של העבדות שהמדינה הפעילה. מוסדות אלה מתמקדים בהצגת כוח ימי, הצלחות מסחריות ופיראטיות ככלים לבניית האימפריה, בעוד שפשעים הומניטריים שליוו עלייה זו מוזנחים, מה שמשקף סלקטיביות בתיעוד הזיכרון הלאומי.

לעומת זאת, פרדוקס מוזר מתגלה בביקור במרכזי סחר העבדים לשעבר במזרח אפריקה, ובמיוחד באי זנזיבר שהיה תחת שלטון העומאנים. שם, שוק העבדים הפך לאתר תיירותי המקדם נרטיב ספציפי המציב את הערבים כנאשמים היחידים, בעוד שדמויות בריטיות מתוארות כשליחי רחמים ומנהיגי תנועות לשחרור מעבדות.

התצוגות בזנזיבר כוללות ציורים המתארים נערים אפריקאים כבולים באזיקים עם הערות המאשימות את 'האדון הערבי' בביצוע פשעים אכזריים, בעוד שתפקידם של פוליטיקאים אנגלים כמו ויליאם וילברפורס מודגש. ניגוד זה בהצגה נועד לרחוץ את ידיהן של המעצמות הקולוניאליות הגדולות מדמם של מיליונים, ולהטיל את האשמה כולה על סוחרים מקומיים ומתווכים כדי לטהר את האימפריות שהקימו מערכת זו.

הדבר לא נעצר במוזיאונים, אלא התרחב לזיוף תוכניות לימודים במדינות אפריקאיות, כפי שתועד על ידי המנוח ד"ר עבד אל-רחמן אל-סמיט במסעותיו. הוא מצא בתוכניות הלימודים של רפובליקת מלאווי תמונות של ספינות עבדים בריטיות מתועדות בארכיונים העולמיים, אך הן הוצגו לתלמידים כספינות השייכות לסוחרים מוסלמים שהעבירו עבדים לארצות ערב.

זיוף שיטתי זה מראה כיצד מתבצעת מניפולציה בתמונות ובמסמכים היסטוריים כדי לשרת אג'נדות פוליטיות מסוימות, כאשר שמות החברות הבעלים של הספינות משתנים בספרי הלימוד המקומיים. השוואת תוכניות לימודים אלה למה שקיים במוזיאונים של בתי הספר לרפואה ומנתחים בבריטניה חושפת בבירור את שקריות הטענות המנסות לכתוב מחדש את ההיסטוריה באופן המשרת את המעצמות הקולוניאליות לשעבר.

פשע העבדות היה תופעה עולמית שבוצעה על ידי רוב האימפריות העתיקות במזרח ובמערב כאחד, ולא ניתן להכחיש את קיומה בכל הקשר היסטורי. אך הבעיה טמונה בניסיון של 'מנהיגי כנופיות' מהמעצמות הבינלאומיות הגדולות לרחוץ את ידיהם מפשעים אלה ולהדביק אותם לחסידים קטנים או ליריבים פוליטיים ותרבותיים.

אנו חיים כיום בעידן של זרימת מידע עצומה, מה שעלול להטעות חלק בקלות הגישה לאמת, אך המציאות מוכיחה ששפע המידע עלול לבנות חומה עבה המסתירה את הראייה. רשתות חברתיות ופלטפורמות דיגיטליות עלולות לתרום להשטחת סוגיות היסטוריות גדולות, מה שמקשה על האדם המודרני לחדור את הקליפה כדי להגיע למהות העובדות.

סיפורה של נבחרת קוראסאו נותר רק פתח פשוט להבנת עומק הסכסוכים ההיסטוריים והתרבותיים שעדיין מטילים את צילם על ההווה. הספורט כאן אינו רק משחק, אלא מראה המשקפת שינויים דמוגרפיים וחברתיים הנובעים ממאות שנים של ניצול קולוניאלי שאירופה מנסה כיום לשכוח או לייפות.

הצורך הפך דחוף למאמצי מחקר ותיעוד עצמאיים כדי להתמודד עם הנרטיבים הקולוניאליים השולטים במוזיאונים ובתוכניות הלימודים הבינלאומיות. ללא הבנה אמיתית של השורשים, העמים שהיו בעבר מושבות יישארו שבויים לנרטיב של התליין הכותב את ההיסטוריה מנקודת מבטו שלו, תוך התעלמות מאנחות הקורבנות שבנו בגופם את עלייתן של אימפריות אלה.

בסופו של דבר, האתגר הגדול ביותר העומד בפני התודעה הערבית והאפריקאית הוא להחזיר את היוזמה בתיעוד ההיסטוריה שלהם הרחק מהשפעות חיצוניות. חשיפת הסתירות במוזיאונים ההולנדיים או בתוכניות הלימודים האפריקאיות היא צעד ראשון לקראת שחרור התודעה מהתלות התרבותית שנכפתה על ידי שנים ארוכות של שליטה קולוניאלית ישירה ועקיפה.

האמת ההיסטורית אינה ניתנת למחיקה לנצח, יהיה כוחה של מכונת התקשורת או המוסדות התרבותיים המנסים לייפות את הכיעור אשר יהיה. והחיפוש אחר 'המהות' בתוך ערימות המידע השטחי הוא המשימה העיקרית של כל מחפש אמת בעולם שבו זיוף שיטתי של הזיכרון הקולקטיבי של עמים הולך וגובר.

הם מתגאים בפיראטיות ומסתירים את סחר העבדים; כך נראים המוזיאונים ההולנדיים המציגים את התהילה הקולוניאלית ומעלימים את הטרגדיה של מיליוני אפריקאים.

במזרח התיכון ומחוצה לו, הנחה עתיקה ששלטה בחשיבה על מלחמה במשך עשורים נשחקת בשקט: שכוח צבאי, אם ישמש מספיק ובאופן מכריע, מסוגל לייצר תוצאה פוליטית סופית. מאיראן ועד עזה, ועם התרחבות התחרות בין המעצמות הגדולות, סכסוכים מתרחקים יותר ויותר מסופים ברורים, לעבר מצב מעורפל יותר שניתן לתאר כ"ניהול סכסוכים" במקום הכרעתו.

איראן נמצאת בלב השינוי הזה. היא אינה מדינה הנעה לעבר הגמוניה אזורית מוגמרת, וגם אינה בנתיב של קריסה אסטרטגית ברורה. במקום זאת, היא נראית תקועה ב"אזור אפור" שבו כלי בלימה משתלבים עם דינמיקות של הסלמה, שבהן רמת הלחץ עולה ועלות ההשפעה מנוהלת, מבלי שזה יתורגם לתוצאה סופית יציבה.

מציאות זו משקפת שינוי עמוק יותר בטבעה של המלחמה עצמה. המלחמה העכשווית אינה עוד אירוע צבאי נפרד, אלא הפכה למערכת רב-שכבתית שבה כלים צבאיים משתלבים עם כלכלה, לחץ פיננסי, לוחמת סייבר, סכסוכי פרוקסי והשפעה תקשורתית. בהקשר זה, המלחמה אינה נלחמת עוד בשדה קרב אחד, אלא ברשת מורחבת של זירות משתלבות.

חשוב מכך, המלחמה אינה מייצרת עוד תוצאות ליניאריות. החזקת כוח אינה אומרת בהכרח יכולת לייצר תוצאה פוליטית יציבה, מכיוון שהמעבר מכוח לתוצאה מותנה בגורמים מורכבים יותר: הסביבה הבינלאומית, מאזני הרתעה, עלות פוליטית ותגובת היריב. וכך, "המרחק בין כוח לתוצאה" הפך להיות המרחב של הפוליטיקה המודרנית.

גם טבעה של העלות במלחמה השתנה באופן דרמטי. ההתפתחות הטכנולוגית בדיוק אש ובמעקב הפכה את התקיפות לממוקדות יותר, אך יחד עם זאת העלתה את רגישות האבדות בסביבות אזרחיות. עם צפיפות עירונית ושילוב אזרחי-צבאי, כל עימות רחב היקף מייצר עלות אנושית ופוליטית גבוהה בזמן קצר, שלא ניתן לבודד אותה מהלחץ התקשורתי המיידי ומהשלכות הלגיטימציה הבינלאומית. בכך, המלחמה אינה ניתנת עוד לבלימה בתוך שדה הקרב המסורתי שלה.

התיאוריות המדברות על "גבולות הכוח הקשה" לוכדות חלק מהתמונה, אך לעיתים מפשטות אותה. הבעיה אינה בירידת הכוח, אלא בשינוי תפקידו: מכלי להכרעה לכלי לניהול איזון. הכוח אינו משמש עוד לסיום סכסוכים, אלא לקביעת גבולותיהם: הרתעה, בלימה והעלאת עלות ההתפרצות.

שינוי זה אינו מוגבל למזרח התיכון. סין מפעילה את השפעתה באמצעות כלכלה, שרשרות אספקה, טכנולוגיה ועיצוב מחדש של תלות הדדית, בעוד רוסיה משתמשת בשילוב של כוח צבאי, כלים קיברנטיים והשפעה באזורים אפורים כדי לעצב מחדש מציאויות גיאופוליטיות. בשני המקרים, הכוח הופך לכלי מיקום ארוך טווח יותר מאשר כלי הכרעה סופית.

בהקשר זה, המדיניות האמריקאית כלפי איראן נראית קרובה יותר לניהול איזון מאשר לשאיפה להכרעה. וושינגטון פועלת לבלימת ההשפעה האיראנית, העלאת עלות ההתרחבות האזורית וחיזוק מבנה הרתעה רב-צדדי, תוך הימנעות מהידרדרות למלחמה רחבה שקשה לשלוט בתוצאותיה. זוהי גישה המבוססת על ויסות הקצב ולא על סיום המשחק.

בהקשר זה, מדינות המפרץ משולבות מחדש במערכת הרתעה רחבה יותר, שבה יכולותיהן הצבאיות והביטחוניות מתחזקות, אך הן נשארות בגבולות מחושבים המונעים מהן להפוך למרכזי כוח עצמאיים המסוגלים לעצב מחדש את מאזן הכוחות האזורי באופן בלתי מבוקר. ברקע, העליונות הצבאית האיכותית של ישראל נשארת גורם קבוע בהנדסת איזון בלתי יציב זה.

אך דפוס זה אינו מופיע באופן הומוגני בכל הזירות. המלחמה בעזה מציגה דוגמה שונה לגבולות ההכרעה הצבאית בעידן המודרני. היא החלה בהיגיון הקרוב למלחמות מסורתיות: מטרות צבאיות ברורות, שימוש אינטנסיבי בכוח וציפיות לאפשרות להשיג תוצאה מהירה. אולם, נתיב זה נתקל במהרה במגבלות מבניות, שהבולטות שבהן הן הקושי להשיג הכרעה בסביבה עירונית צפופה, העלות האנושית הגבוהה הנובעת מהדיוק הגבוה של כלי נשק מודרניים, והשילוב אזרחי-צבאי, בנוסף ללחץ התקשורתי והפוליטי העולמי המיידי. עם הצטברות מגבלות אלו, המלחמה עברה בהדרגה מהיגיון ההכרעה להיגיון השחיקה וניהול מציאות מורכבת ביותר.

וכך מתברר שהעולם אינו חווה מעבר מלא מדגם מלחמה אחד לאחר, אלא חי במצב של שילוב בין שני דפוסים: מלחמות השואפות להכרעה אך נתקלות בגבולותיה, וסכסוכים המנוהלים מלכתחילה לטווח ארוך ללא סופים ברורים.

בהקשר זה, איראן אינה נראית כמקרה יוצא דופן, אלא כאינדיקטור לשינוי רחב יותר: עולם שבו מלחמות אינן מייצרות עוד סופים ברורים, אלא מנוהלות בתוך מערכות בקרה מורכבות. הכוח עדיין מרכזי, אך הוא אינו עוד כלי לסיום הסכסוך, אלא לשמירתו בגבולות שניתן לשלוט בהם.

ובמהלך העשור הקרוב, סביר להניח שדפוס זה יעמיק עוד יותר: מלחמות לא יחזרו להיגיון ההכרעה המהירה, אלא ימשיכו להפוך לסכסוכים מנוהלים ארוכי טווח, שבהם הכוח נמדד ביכולתו לשלוט בהסלמה ולא לסיים אותה, וביכולתו לנהל את האיזון ולא לשבור אותו.

שר המלחמה של הכיבוש, ישראל כץ, אישר כי נוכחות כוחות הצבא בשטחי לבנון תימשך לטווח ארוך, וציין כי מגמה זו מגיעה במסגרת אסטרטגיה ביטחונית מקיפה. כץ חשף כי קיימות הבנות והסכמים עם מפקד הפיקוד המרכזי האמריקאי הקובעים אי נסיגה מהאזורים הביטחוניים המוגדרים בלבנון ובסוריה, בנוסף לרצועת עזה, מה שמשקף תיאום צבאי הדוק עם וושינגטון בחזיתות אלו.

השר הדגיש בהצהרותיו כי שלטונות הכיבוש לא ינקטו בצעדי נסיגה נוספים לאחר השלב הניסיוני הנוכחי בדרום לבנון, אלא אם יתקיים התנאי של פירוק חיזבאללה מנשקו באופן מלא ומקיף. כץ ראה בקשר הקיים בין הזירות האיראנית והלבנונית אינטרס אסטרטגי של ארצות הברית, בטענה שלולא קשר זה, היכולות הצבאיות של חיזבאללה היו קורסות לחלוטין מול המכות החוזרות ונשנות.

בהקשר של שינויים בשטח, כץ הסביר כי תל אביב נאלצה לאמץ אפשרויות צבאיות חלופיות כתוצאה ממגבלות ומגמות פוליטיות חיצוניות מסוימות, כאשר הוחלט לעבור לתוכנית של העמקת הנוכחות באזור המכונה 'הקו הצהוב' בתוך העומק הלבנוני. תוכנית זו נועדה לחזק את השליטה בשטח ולמנוע כל ניסיונות להתארגנות מחדש של הכוחות המזוינים באזורים הסמוכים לגבול הצפוני של השטחים הכבושים.

כמו כן, שר המלחמה של הכיבוש הביע ספק ברור ביעילות וביכולת של המערכת הצבאית הלבנונית הרשמית לשלוט במצב או להתמודד עם הפלגים החמושים בדרום. כץ טען כי חיילי צבא לבנון לא יתערבו בעימות ישיר נגד חיזבאללה, מה שמחייב את צבא הכיבוש להאריך את תקופת פעולותיו הקרקעיות ונוכחותו הצבאית בתוך שטחי לבנון כדי להבטיח את מה שתיאר כהשגת יעדים ביטחוניים ארוכי טווח.

לא תהיה נסיגה נוספת לאחר שני האזורים הניסיוניים בדרום לבנון עד שחיזבאללה יפורק מנשקו לחלוטין.

התביעה הכללית הישראלית הגישה כתבי אישום רשמיים נגד שישה מתנחלים, שכללו אישומים בביצוע "פעולות טרור" על רקע תקיפות אלימות שכוּונו נגד הכפר דיר דיבוואן בגדה המערבית הכבושה. צעד משפטי זה מגיע על רקע ביקורת בינלאומית ומקומית גוברת על היעדר אחריות על פשעי מתנחלים חוזרים ונשנים נגד אזרחים פלסטינים ורכושם.

מקורות רשמיים דיווחו כי התקיפה, שהתרחשה ב-14 ביוני, כללה תיאום מוקדם בין התוקפים שפרצו לכפר כשהם רעולי פנים. המתנחלים השתמשו במהלך התקיפה בחומרים דליקים, גז מדמיע וסכינים, מה שהוביל להפחדת התושבים ולגרימת נזק חמור לרכוש ציבורי ופרטי.

כתב האישום שהוגש נגד המתנחלים כלל הצתת אש במסגד המקומי של הכפר, בנוסף לשריפת שטחים חקלאיים וכלי רכב בבעלות אזרחים פלסטינים. החקירות תיעדו גם את יידוי האבנים של הקבוצה לעבר בתים מאוכלסים ותקיפה ישירה של התושבים, במה שהתביעה תיארה כמעשה הנובע ממניעים לאומניים קיצוניים.

מצדה, משטרת ישראל ציינה כי כתבי אישום אלה מעלים את סך התיקים שהוגשו נגד מתנחלים המעורבים בפעולות אלימות מתחילת השנה ל-51 מקרים. עם זאת, ארגוני זכויות אדם מפקפקים ביעילותם של צעדים אלה, ומדגישים כי הם עדיין אינם מספיקים כדי להרתיע מתנחלים או לספק הגנה אמיתית לפלסטינים באזורי החיכוך.

הפלסטינים מתלוננים באופן קבוע כי מערכת המשפט הישראלית מקלה ראש בתקיפות מתנחלים, שלרוב עוברות ללא ענישה מרתיעה. משקיפים סבורים כי הגשת אישום בגין "טרור" נגד מספר מצומצם של מתנחלים אינה משנה את מציאות ההתפשטות ההתנחלותית והתקיפות היומיומיות השיטתיות שמטרתן עקירת התושבים מאדמותיהם.

סטטיסטיקות האו"ם מצביעות על קפיצה מסוכנת בקצב האלימות של המתנחלים במהלך שנת 2026, כאשר הארגון הבינלאומי תיעד ממוצע של שש תקיפות יומיות במחוזות שונים של הגדה המערבית. נתונים אלה משקפים מצב של אנרכיה ביטחונית המופעלת על ידי מתנחלים תחת הגנה או העלמת עין של כוחות הכיבוש במקרים רבים.

בגדה המערבית הכבושה מתגוררים כיום למעלה מחצי מיליון מתנחלים ישראלים, הפרוסים בעשרות התנחלויות ומאחזים הנחשבים בלתי חוקיים על פי החוק הבינלאומי. מתנחלים אלה חיים בקרב כשלושה מיליון פלסטינים, מה שיוצר מצב מתמיד של מתח וחיכוך הנובע מהחרמת אדמות ותקיפות מתמשכות.

מעשי האלימות בגדה המערבית, הכבושה על ידי ישראל מאז 1967, נמשכים ללא אופק לפתרון, תחת ממשלה ימנית התומכת בהתפשטות ההתנחלותית. למרות הגשת כתבי האישום האחרונים, נותרה דאגה בקרב חוגי זכויות האדם שמא צעדים אלה הם רק ניסיונות לייפות את תדמית מערכת המשפט בפני הקהילה הבינלאומית ללא שינוי אמיתי בשטח.

החקירות חשפו תיאום בין המתנחלים לכניסה לכפר עם פנים רעולות, כשהם נושאים חומרים דליקים וכלי נשק קרים לביצוע סדרת פעולות טרור.

ממשלת נורווגיה הודיעה היום, יום שישי, על כוונה רשמית להטיל איסור מקיף על סחר בסחורות ושירותים המיוצרים בהתנחלויות ישראליות שהוקמו בשטחים הפלסטיניים הכבושים. צעד משפטי זה נועד למנוע מאזרחים וחברות נורווגיות לעסוק בכל פעילות מסחרית שעלולה לתרום לקיימות או לתמוך בהרחבת ההתנחלויות, שאותה אוסלו רואה כבלתי חוקית. מהלך זה בא כהשלמה לעמדותיה הפוליטיות המתקדמות של נורווגיה, במיוחד לאחר הכרתה הרשמית במדינת פלסטין מוקדם יותר בשנת 2024.

שר החוץ הנורווגי, אספן בארת' איידה, אישר בהצהרה רשמית כי ארצו מחויבת להבטיח שהמגזר הפרטי או יחידים לא ייהנו מפרקטיקות המפרות את החוק הבינלאומי בשטחים הכבושים. איידה הבהיר כי ההתנחלויות הישראליות מהוות מכשול לשלום, והדגיש את הצורך בנקיטת צעדים קונקרטיים לניתוק הקשר הכלכלי עם ישויות בלתי חוקיות אלו. הצהרה זו מגיעה בהקשר של לחצים בינלאומיים גוברים לתת דין וחשבון לישראל על מדיניות ההתפשטות שלה בגדה המערבית.

טיוטת החוק המוצעת, שצפויה לזכות באישור הפרלמנט הנורווגי לאור ההסכמה הפוליטית סביבה, כוללת הגבלות מחמירות הכוללות יבוא ויצוא של סחורות מההתנחלויות. האיסור אינו מוגבל רק לסחר מסורתי, אלא מתרחב וכולל איסור על עסקאות נדל"ן ומכירה או קנייה של קרקעות בתוך ההתנחלויות. תוספת איכותית זו לחקיקה נחשבת לניסיון לייבש את מקורות המימון וההשקעות המזינים את נוכחות ההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים.

מבחינה משפטית וזמנית, ממשלת נורווגיה קבעה את ה-19 בספטמבר כתאריך האחרון לסיום תקופת ההתייעצות הציבורית בנוגע לטיוטת החוק, לפני העברתו לגורמי החקיקה הסופיים. נורווגיה מבססת את מהלכה זה על שורה של החלטות בינלאומיות של האו"ם המאשרות את אי-חוקיות ההתנחלויות ורואות בהן הפרה בוטה של אמנת ז'נבה הרביעית. מגמה זו מחזקת גם את פסק הדין של בית הדין הבינלאומי לצדק משנת 2024, שגינה באופן מוחלט את פרקטיקות ההתנחלויות הישראליות.

מנגד, רשויות הכיבוש הישראליות ממשיכות לדחות מגמות בינלאומיות אלו, תוך הסתמכות על טענות לקשרים היסטוריים ודתיים לגדה המערבית כדי לעקוף החלטות שיפוטיות בינלאומיות. למרות ערעוריה של ישראל על פסקי הדין של בית הדין הבינלאומי לצדק, העמדה הנורווגית מהווה הסלמה דיפלומטית וכלכלית בולטת ביבשת אירופה. החלטה זו, אם תאושר סופית, תציב את נורווגיה בחזית המדינות המתרגמות את הכרתן הפוליטית במדינת פלסטין לצעדים כלכליים ומשפטיים קונקרטיים בשטח.

אזרחים וחברות בנורווגיה לא צריכים להפיק תועלת מפעילויות המסייעות או תומכות בהמשך פעילות ההתנחלויות הישראליות הבלתי חוקיות בפלסטין.