בעוד וושינגטון וטהראן מגיעות להבנות להפסקת המלחמה, שעשויות לשרטט מחדש את סדרי העדיפויות באזור, עולה שאלה מהותית: האם סיום המלחמה בעזה יהפוך לחלק מהסדרי היציבות החדשים, או שהסוגיה הפלסטינית תישאר מחוץ למשוואות ההסדר, למרות נוכחותה הגוברת בתודעה העולמית?
האינדיקטורים הולכים ומתרבים שההבנות האמריקאיות-איראניות חורגות בתכנן מהנושא הגרעיני להסדרים ביטחוניים ופוליטיים רחבים יותר הנוגעים לעתיד האזור ויציבותו. ולמרות שפרטי ההבנות הללו טרם התגבשו באופן סופי, הן מעלות שאלה חשובה ביותר עבור הפלסטינים: האם הן יכולות לפתוח את הדרך לסיום המלחמה בעזה, או שהן יובילו לסידור מחדש של סדרי העדיפויות באזור מבלי לטפל במהות הטרגדיה הפלסטינית?
במהלך החודשים האחרונים, נראה היה שהצדדים השונים מהמרים על השגת רווחים נוספים לפני המעבר לשלב ההסדרים. אולם, המשך המלחמה, התרחבות העלות האנושית, והלחצים הפוליטיים והדיפלומטיים הגוברים על ישראל, כולם גורמים שדחפו לכיוון חיפוש מוצא שיעצור את הלחימה מבלי שאף צד ייראה כמובס לחלוטין.
בהקשר זה, ההבנות האמריקאיות-איראניות עשויות לרכוש חשיבות מיוחדת. וושינגטון, השואפת לייצב יציבות אזורית שתאפשר לה להתמקד בסדרי עדיפויות בינלאומיים אחרים, אינה נראית מעוניינת להשאיר את האזור כבן ערובה למלחמה פתוחה שעלולה להתפוצץ בכל רגע. כמו כן, איראן, אם תצליח להשיג הבנות הנוגעות לסנקציות או למעמדה האזורי, עשויה למצוא עניין בייצוב הרגיעה בכל החזיתות הקשורות אליה.
מכאן עולה האפשרות שעזה תהפוך מתיק תקוע מחוץ להבנות לאחת הנהנות העקיפות מהן, לא בגלל שהצדדים הנוגעים בדבר הציבו פתרון לסוגיה הפלסטינית, אלא בגלל שסיום המלחמה עשוי להפוך לצורך לשרת הסדרים אזוריים רחבים יותר.
אולם, אפשרות זו אינה אומרת שישראל ויתרה על מטרותיה או שינתה את חזונה למלחמה. ממשלת תל אביב עדיין שואפת לתרגם את מה שהיא רואה כהישגים צבאיים למציאות פוליטית וביטחונית ארוכת טווח, שתבטיח לה את מירב השליטה על עתיד הרצועה.
אך הניסיון הממושך מאז תחילת המלחמה הראה גם את גבולות הכוח הצבאי. למרות היקף ההרס העצום והאבדות האנושיות חסרות התקדים, ישראל לא הצליחה לכפות תפיסה פוליטית יציבה ליום שאחרי.
לכן, כל הפסקת מלחמה, בין אם תבוא כתוצאה מהבנות אזוריות, לחצים בינלאומיים או שחיקה הדדית, לא תכריע את השאלות הבסיסיות הנוגעות לעתיד עזה ולזהותה הפוליטית והמנהלית.
ייתכן שהפסקת הלחימה קרובה יותר ממה שהייתה בחודשים הקודמים, אך סיום המלחמה אינו בהכרח סיום המשבר. הבעיה האמיתית מתחילה ביום שאחרי.
מי ינהל את הרצועה? ומה אופי ההסדרים הביטחוניים? ומי הגורם הפלסטיני שייצג את עזה בפני העולם ובפני התורמים? וכיצד ניתן למנוע חזרה למעגל חדש של הרס וסכסוך?
על שאלות אלו ההבנות האמריקאיות-איראניות אינן יכולות לענות, מכיוון שהן נוגעות בראש ובראשונה למצב הפלסטיני הפנימי ולאופי המערכת הפוליטית הפלסטינית ולעתיד ייצוגה הלאומי.
בעיה זו מקבלת חשיבות כפולה כאשר מדברים על שיקום. היקף ההרס שנגרם לעזה עולה בהרבה על מה שנראה במלחמות קודמות, מה שאומר שתהליך השיקום יצריך משאבים כספיים עצומים ומחויבות ערבית ובינלאומית ארוכת טווח.
אולם, המדינות הערביות והגורמים התורמים אינם נראים מוכנים לממן מחזור חדש של שיקום בהיעדר חזון פוליטי ברור או סמכות פלסטינית מאוחדת המסוגלת לנהל את התהליך ביעילות ובשקיפות.
לכן, השאלה כבר אינה נוגעת רק להיקף הכספים הנדרשים, אלא לקיומה של סביבה פוליטית יציבה שתבטיח ששיקום יהפוך לפרויקט של חיים ויציבות, ולא לתחנה זמנית המקדימה סבב חדש של הרס.
בעוד שהסוגיה הפלסטינית עדה להתרחבות חסרת תקדים של אהדה ותמיכה עולמית, הפלסטינים מתמודדים עם אחד המשברים הפנימיים העמוקים ביותר שלהם. הפילוג המתמשך, ריבוי מוקדי ההחלטה, ושחיקת הלגיטימיות של המוסדות הלאומיים, כולם גורמים המגבילים את היכולת לנצל את השינויים המתחוללים בזירה הבינלאומית.
וכאן מוטלת אחריות מיוחדת על הרשות הפלסטינית ותנועת חמאס יחד. הרשות נדרשת לחדש את לגיטימיותה ולבנות מחדש את מוסדותיה על בסיס שותפות וייצוג הרחק מהגמוניה והדרה, בעוד חמאס נדרשת לבצע בחינות פוליטיות עמוקות שיפתחו את הדלת לשותפות לאומית אמיתית החורגת מההיגיון של התבדלות. שכן, ללא השבת האחדות הלאומית, הפלסטינים יישארו החוליה החלשה בכל הסדרים אזוריים עתידיים, יהא אשר יהא היקף האהדה הבינלאומית לסוגייתם.
גם אם ההבנות האמריקאיות-איראניות יצליחו להפחית את רמת המתיחות האזורית ולסיים את המלחמה בעזה, הדבר לא ישנה עובדה בסיסית ששורשי הסכסוך עדיין קיימים.
הסוגיה הפלסטינית אינה רק משבר הומניטרי, ולא רק תיק ביטחוני שניתן לניהול, אלא סוגיה של עם השואף לחירות ולהגדרה עצמית ולסיום הכיבוש. העשורים האחרונים הוכיחו שהתעלמות מעובדה זו או דחייתה אינה מובילה להיעלמות הבעיה, אלא לחזרתה בצורות מורכבות ויקרות יותר.
לכן, כל יציבות אזורית שתיווצר מההבנות החדשות תישאר שברירית אלא אם כן תלווה במסלול פוליטי רציני שיטפל בזכויות הלאומיות הפלסטיניות וישים קץ להמשך הכיבוש, ההתנחלויות ומדיניות כפיית העובדות בשטח.
אולם, הגורם המכריע בעתיד השלב הבא לא יהיה רק מה שיוסכם בין וושינגטון לטהראן, ולא גבולות הכוח הישראלי או הלחצים הבינלאומיים, אלא יכולתם של הפלסטינים עצמם להחזיר לעצמם את היוזמה.
הפריצה האמיתית מתחילה בבנייה מחדש של המערכת הפוליטית הפלסטינית על בסיס שותפות, דמוקרטיה וייצוג, והסכמה על תוכנית כוללת המאזנת בין העקרונות הלאומיים ודרישות השלב, והופכת את הגנת הקיום הפלסטיני ועמידותו לעדיפות מרכזית.
בהקשר זה, במיוחד לאור האתגרים החיצוניים והפנימיים העומדים בפני הוועדה הלאומית לניהול הרצועה, עולה הצורך הדחוף בהקמת ממשלת הסכמה לאומית לא-פלגנית שתזכה למנדט פוליטי מכלל הפלסטינים, באופן שיאפשר לה לפעול כסמכות מעבר לפיקוח על ניהול ענייני הרצועה ומאמצי הסיוע והשיקום, ולהכין את התנאים לטיפול במבוי הסתום הפלסטיני הפנימי. ומשימתה העיקרית תהיה איחוד מחדש של המוסדות הפלסטיניים והכשרת הדרך לבחירות כלליות, נשיאותיות ופרלמנטריות, ככניסה העיקרית לחידוש המערכת הפוליטית והשבת אחדות הייצוג וההחלטה הפלסטינית ולחסימת הדרך בפני תל אביב לקרוע את הישות הלאומית.
ההבנות האמריקאיות-איראניות עשויות לתרום לפתיחת חלון לסיום המלחמה, ועשויות לסייע במניעת הידרדרות האזור לעימות רחב יותר, אך הן לא יוכלו לבדן לשרטט את עתיד עזה או לפתור את הסוגיה הפלסטינית. שכן, הדבר יישאר קשור, לפני כל דבר אחר, ליכולתם של הפלסטינים להפוך את מה שצבר עמם של עמידה והקרבה, ואת מה שהשיגה סוגייתם של נוכחות מוסרית ופוליטית גוברת בעולם, לפרויקט לאומי מאוחד המסוגל לכפות את עצמו כשותף בעיצוב העתיד, ולא רק כנושא להחלטות של אחרים.
אם ההבנות האזוריות עשויות לפתוח את הדלת לסיום המלחמה, הרי שמה שיקבע את צורת השלב הבא הוא האם הפלסטינים מסוגלים לעבור את הדלת הזו מאוחדים, או שהם ייכנסו אליה כשהם עדיין שבויים בפילוג ובמשבר עצמו שליווה אותם לאורך השנים האחרונות, ועיכב את יכולתם להפוך את הקרבנות של עמם להישגים פוליטיים ולאומיים ברי קיימא.
שתף את דעתך
האם ההבנות האמריקאיות-איראניות יפתחו את הדרך לסיום המלחמה בעזה?