סוגיית החיג'אב והמראה הציבורי של נשים באלג'יריה חזרה לעמוד בראש הדיון הציבורי, בעקבות סדרת אירועים שקישרו בין מראה אישי לעבודה פוליטית ומנהלית. הופעתה של שרת הסולידריות הלאומית, המשפחה וסוגיות נשים, סוריה מולוג'י, ללא כיסוי הראש שבו נהגה להופיע, עוררה גל של תגובות מעורבות בפלטפורמות המדיה החברתית, בין תומכים למתנגדים.

שינוי זה במראה השרה הגיע במהלך פיקוחה על טקס כבוד רשמי לבכירים במשרד, פעילות פרוטוקולית שהפכה לחומר עשיר לדיון לאחר פרסום התמונות הרשמיות. הצופים התחלקו בין אלה שראו בצעד זה חלק מחופש אישי והתמקדות בכישרון, לבין אלה שזיהו שינוי בתדמית הסטריאוטיפית של פקידת הממשלה.

השרה מולוג'י, בעלת רקע אקדמי ודוקטורט באנתרופולוגיה, כיהנה בעבר כשרת התרבות לפני שעברה למגזר הסולידריות. למרות חריפות הדיון, חלק נרחב מהפרשנים קראו להעריך את ביצועי הפקידים על בסיס מדיניות ציבורית ותוצאות שהושגו בשטח, הרחק מפרטים צורניים.

המחלוקת לא נעצרה בגבולות הממשלה, אלא התרחבה לתחום הפוליטי עם תחילת ההכנות לבחירות לפרלמנט, שם בלטה תופעת מועמדות נשים לא מכוסות ראש ברשימות של מפלגות בעלות רקע איסלאמי. משקיפים ראו בצעד זה רצון להיפתח ולהרחיב את בסיסי הבוחרים כדי למשוך פלחי חברה מגוונים.

תנועת הבנייה הלאומית עמדה בלב הדיון הזה לאחר שכללה מועמדות לא מכוסות ראש, צעד שעורר שאלות לגבי מידת מחויבות המפלגות לרקען האידיאולוגי לעומת דרישות התחרות הפוליטית. אקדמאים רואים בכיוון זה גמישות ארגונית שמטרתה להתגבר על התבניות המסורתיות שאפיינו את העבודה המפלגתית האיסלאמית במשך שנים.

בהקשר קשור, עוררו הצהרותיה של האקדמאית ח'אולה טאלב אל-אבראהימי, נכדתו של המלומד אל-בשיר אל-אבראהימי, תגובה רבה לאחר שדיברה על מושג החיג'אב. אל-אבראהימי ציינה כי החיג'אב חורג מהצורה החיצונית וקשור למערכת ערכים והתנהגות, מה שפתח דלת חדשה לקריאות אינטלקטואליות על זהות ודת.

בצד השני של הזירה האלקטורלית, הופיעה פרדוקס בולט ברשימות מפלגת חזית הכוחות הסוציאליסטיים בעלת האוריינטציה החילונית, שם נעדרו תמונות של חלק מהמועמדות מכרזות התעמולה. היעדרות זו עוררה שאלות לגבי השפעת המנהגים החברתיים השמרניים באזורים מסוימים על צורת הנוכחות הפוליטית של נשים.

עיתונאים וצופים מתחו ביקורת על תופעת 'המועמדות ללא פנים', בטענה שעבודה פוליטית דורשת בניית יחסי אמון ויזואליים וישירים עם הבוחרים. מקורות תקשורת תהו לגבי התועלת במועמדות לתפקיד ציבורי תוך הימנעות מהופעה פומבית, ומידת התאמתה לרוח חוקי הבחירות הקיימים.

השאלות המשפטיות כללו גם את תפקיד הרשויות העצמאיות לבחירות בארגון תהליך התעמולה הוויזואלית והבטחת שקיפות זיהוי המועמדים. משפטנים סבורים כי היעדר כללים ברורים בעניין זה עלול לפתוח פתח לפרשנויות שונות מאזור לאזור על בסיס מאפיינים חברתיים.

האקדמאי סולימאן נאסר העלה שאלה האם מועמדות נשים לא מכוסות ראש במפלגות איסלאמיות נחשבת לנטישת עקרונות או רק לטקטיקה אלקטורלית. הוא ציין כי תופעה זו עלולה לגרום לסוג של ניכור בקרב הבסיסים המאבקיים הוותיקים שנקשרו למפלגה על בסיס זהותה השמרנית הנוקשה.

מצד שני, צופים ציטטו חוויות פוליטיות דומות במדינות כמו תוניסיה וטורקיה, שם קלטו מפלגות איסלאמיות נשים מוכשרות לא מכוסות ראש ללא התנגשות עם הרקע. הם ראו כי בגרות פוליטית מחייבת הפרדה בין אמונות אישיות לבין תוכניות פוליטיות המשרתות את טובת הציבור.

דיונים אלה משקפים מצב של תסיסה אינטלקטואלית בתוך החברה האלג'יראית, המנסה ליישב בין מקוריות לדרישות המודרניות במרחב הציבורי. התגובות המעורבות מראות כי סוגיית הנשים עדיין מהווה אבן יסוד בעיצוב האיזונים הפוליטיים והחברתיים במדינה.

בצל שונות זו, בולט זרם הקורא לחרוג מ'דיונים שוליים' ולהתמקד באתגרים הכלכליים והחברתיים העומדים בפני אלג'יריה. תומכי גישה זו מדגישים כי קריטריון היושרה והכישרון צריך לקדם כל שיקול אחר הקשור ללבוש או למראה החיצוני של הפקידים.

לסיכום, תופעות אלה נשארות אינדיקטור לשינויים עמוקים במבנה המפלגות הפוליטיות האלג'יראיות ובאופן התמודדותן עם הציבור. בין אם שינויים אלה נובעים מאמונות אינטלקטואליות חדשות או מצורך אלקטורלי, הם מציבים את החברה בפני שאלות מהותיות לגבי עתיד הזהות והייצוג במוסדות המחוקקים.

החיג'אב הוא מושג רחב יותר מכיסוי ראש חיצוני בלבד, והוא עשוי להיות קשור להתנהגות האדם ולערכיו הפנימיים.

בשעות האחרונות חלו התפתחויות דרמטיות ביחסים בין איראן לארצות הברית, כאשר צבא ארה"ב הודיע על יירוט והפלת כטב"מים מתאבדים ששוגרו על ידי טהראן לעבר ספינות סוחר במצר הורמוז. למרות ההסלמה בשטח, הפיקוד המרכזי של ארה"ב אישר כי נתיב המים האסטרטגי נותר פתוח לתנועה ימית בינלאומית, וציין כי הניסיונות האיראניים לא השיגו את מטרותיהם בשיבוש הסחר.

בהקשר קשור, ראש ממשלת פקיסטן, מוחמד שהבאז שריף, חשף פריצת דרך דיפלומטית גדולה בדמות השגת הנוסח הסופי של הסכם שלום בין וושינגטון לטהראן. הכרזה זו מגיעה כשיא של סדרת דיונים חשאיים וגלויים שמטרתם הייתה להפחית את המתיחות באזור, ולקבוע לוח זמנים לסיום המשברים התלויים ועומדים בין הצדדים מזה שנים רבות.

מצידו, שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, אישר כי ארצו נמצאת בנקודה הקרובה ביותר האפשרית לחתימה על מזכר הבנות מקיף עם ארצות הברית. עראקצ'י הסביר כי ההסכם הזמני כולל סעיפים חיוניים, ובראשם סיום המצור הכלכלי האמריקאי על איראן, ופתיחה מלאה מחדש של מצר הורמוז לשיט, מה שסולל את הדרך להרגעה אזורית רחבת היקף.

ראש הדיפלומטיה האיראנית ציין כי המזכר הצפוי לא יוגבל ליחסים דו-צדדיים, אלא יכלול גם הכרזה על סיום הפעולות הצבאיות בכל החזיתות הבוערות, כולל הזירה הלבנונית. מגמה זו משקפת רצון משותף להכיל את הסכסוכים האזוריים שאיימו בהתפוצצות כוללת בחודשים האחרונים, תוך התמקדות בפתרונות פוליטיים במקום בעימותים מזוינים.

לגבי סוגיית הגרעין המורכבת, מקורות יודעי דבר הבהירו כי הוחלט לדחות את נושאי ההעשרה והסרת הסנקציות הכלכליות הכוללות לשלב שני של המשא ומתן. שלב זה צפוי להימשך 60 יום, ובמהלכו יידונו הפרטים הטכניים והמשפטיים כדי להבטיח עמידה של כל הצדדים בסעיפי ההסכם, ולמנוע כל הפרה שעלולה להחזיר את המשבר לנקודת ההתחלה.

בשינוי בולט בעמדה האמריקאית, דיווחו מקורות תקשורת בוושינגטון כי הממשל האמריקאי ויתר על התנאי של השגה כפויה של אורניום איראני מועשר והשמדתו. הנשיא דונלד טראמפ איים בעבר להשיג חומרים אלה בין אם בהסכמת טהראן ובין אם בניגוד לרצונה, אך ההבנות האחרונות הובילו לנוסחה מוסכמת המבטיחה את סילוק המלאי המועשר ברמה גבוהה תחת פיקוח בינלאומי.

דיווחים עיתונאיים אמריקאים חשפו כי הבית הלבן הכין תוכנית צבאית מלאה להשתלטות על מאגרי האורניום באיראן, אך הנשיא טראמפ הוציא הוראות לביטולה ברגעים האחרונים. טראמפ נימק את החלטתו לסגת מהאופציה הצבאית בחששו מאבדות אנוש גדולות בקרב הכוחות האמריקאים, והעדיף את המסלול הדיפלומטי המבטיח פיקוח הדוק על מתקני הגרעין.

טהראן התחייבה, על פי ההבנות החדשות, להיפטר ממלאי האורניום המועשר ברמה גבוהה במהלך תקופת ההפוגה שנקבעה לחודשיים, תוך מתן אפשרות למנגנוני פיקוח קפדניים. לארצות הברית כבר יש מצלמות מעקב מתקדמות ליד אתרי האחסון, מה שיחזק את יכולתה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לוודא את יישום התחייבויותיה של איראן ללא צורך בהתערבות צבאית ישירה.

טהראן קרובה יותר מאי פעם להגיע למזכר הבנות שיסיים את המצור ויעצור את המלחמה בכל החזיתות.

הנהגת תנועת ההתנגדות האסלאמית חמאס הודיעה על התקדמות משמעותית בסבב השיחות המתנהל בבירה המצרית קהיר בימים האחרונים. התנועה אישרה כי המשלחת שלה, בשיתוף עם הכוחות הלאומיים, גיבשה תגובה אחראית ומאוחדת לסעיפי מפת הדרכים שהוצגה על ידי המתווכים לסיום המלחמה ברצועת עזה.

בכיר התנועה, טאהר אל-נונו, הבהיר כי הדיונים הנוכחיים מתמקדים במנגנוני יישום הסכם הפסקת האש והשלמת תיקי השלב הראשון של ההצעה. הוא ציין כי הדיונים מתרחבים וכוללים את ביסוס הזכויות הפוליטיות של העם הפלסטיני והבטחת קבלת הוועדה המנהלית הלאומית את משימותיה בניהול הרצועה.

אל-נונו הדגיש בהצהרות לעיתונות כי השיחות מציבות בראש סדר העדיפויות את הנסיגה הישראלית המלאה מכל אזורי רצועת עזה. כמו כן, המאמצים נועדו להגביר באופן דחוף את זרימת הסיוע ההומניטרי ולהתחיל באופן מיידי בפעולות סיוע ושיקום כדי להבטיח את ביטחון ויציבות האזרחים.

משלחת התנועה בקהיר כללה מנהיגים בולטים בראשות ח'ליל אל-חיה, שם נערכה סדרה של פגישות אינטנסיביות עם המתווכים ונציגי הפלגים הפלסטיניים. פגישות אלו התנהלו באווירה של אחריות גבוהה במטרה להגיע לנוסחת הסכם שתזכה לקבלה לאומית ותסיים את התוקפנות המתמשכת.

בהקשר קשור, חשפו מקורות יודעי דבר כי המתווכים עושים מאמצים כבירים לנסח מחדש את סעיפים שמונה ותשע של ההצעה, המהווים את לב המחלוקת סביב תיק הנשק. סעיפים אלו נחשבים למכשול העיקרי שמנע הגעה להבנות סופיות בסבבים קודמים.

משקיפים סבורים כי הדיונים עברו את שלב הדחייה או הקבלה העקרונית, ועברו לפרטי אופן הביצוע, התזמון והערבויות הנדרשות. הצדדים המשתתפים שואפים למצוא מוצא פוליטי שיאזן בין דרישות ההסכם לבין שמירה על יכולות ההגנה של הפלגים במסגרת לאומית.

הכוחות הפלסטיניים דבקו במערכת של קווים אדומים נוקשים, ובראשם דחיית פגיעה בנשק האישי בשום פנים ואופן. הפלגים התנו כל הסדרי ביטחון בלוח זמנים ברור לנסיגה ישראלית כוללת מהרצועה, וראו בנשק קשור לריבונות הלאומית.

התנאים הפלסטיניים כללו גם את הצורך לסיים את תופעת הכנופיות ושיתוף הפעולה עם הכיבוש לפני כניסה לפרטים כלשהם הנוגעים לנשק. הכוחות הלאומיים הדגישו כי תיק זה חייב להיות מטופל במסגרת פלסטינית פנימית טהורה, הרחק מכל תכתיבים או הסדרי ביטחון זמניים שהכיבוש כופה.

הנתונים המגיעים מקהיר מצביעים על כך שהשעות הקרובות יהיו מכריעות בקביעת מסלול המשא ומתן. האווירה הנוכחית אינה מעידה על קריסת הדיאלוג, אלא על ניסיון רציני לקרב עמדות ולבנות נוסחה שתגן על העקרונות הפלסטיניים ותעניק למתווכים הזדמנות להשיג פריצת דרך.

אנליסטים פוליטיים סברו כי התפקיד המצרי מתמקד כעת בבניית גשר שיעבור מעל המכשול הגדול המפריע לדרך ההסכם. נראה שיש רצון להפוך את תיק הנשק מנקודת התנגשות לחלק מפתרון פוליטי כולל שיסיים את הסכסוך המתמשך.

מצד שני, מקורות תקשורתיים אישרו כי האווירה החיובית בפגישות קהיר משקפת רצון פלסטיני אמיתי להקל על סבל התושבים. מגמה זו נועדה להסיר את כל המכשולים הטכניים והפוליטיים שעלולים לעכב את יישום ההבנות בשטח.

הכדור נמצא כעת, על פי הערכות פוליטיות, במגרש של הצד הישראלי והממשל האמריקאי לנקוט בצעדים מעשיים. הנדרש כעת הוא מעבר ממדיניות של לחצים בשטח לשלב של מחויבות בפועל לדרישות שמפת הדרכים המוצעת מציבה.

משקיפים מזהירים כי כישלון הזדמנות זו יטיל על הכיבוש ועל ארצות הברית את האחריות להמשך ההסלמה והיעדר היציבות. הדרישות הפלסטיניות ברורות וממוסגרות בערבויות לאומיות שמטרתן להגן על החזית הפנימית ולהתחיל שלב שלאחר המלחמה.

החוגים העממיים והפוליטיים ממתינים לתוצאות הימים הקרובים, בתקווה כי הנוסח החדש של קהיר יוביל להפסקת אש קבועה. ההימור נשאר על מידת יכולתם של המתווכים לשכנע את כל הצדדים בנוסח המתוקן שיבטיח נסיגה ושיקום.

קהיר אינה מחפשת היום הסכם חדש, אלא גשר שיעבור מעל המכשול הגדול האחרון המפריע לדרך.

ראש הקהילה היהודית בסוריה, בייחור שמנטוב, הודיע על תחילת עבודות שיקום וחידוש נרחבות בבית הקברות היהודי הממוקם בשכונת אל-טבאלה בדמשק. צעד זה נעשה בשיתוף פעולה עם מוסד 'מוזאיק הסורית' התורם לשימור אתר היסטורי זה המשתרע על פני עשורים ארוכים.

שמנטוב הבהיר בהצהרות לעיתונות כי עבודות השיקום מתמקדות בעיקר במצבות של אישים היסטוריים בולטים, ביניהם קברו של הרב הראשי נסים יצחק אנדבו. הרב אנדבו ידוע היסטורית כמי שליווה את המרגל הישראלי המפורסם אלי כהן ברגעיו האחרונים לפני הוצאתו להורג בדמשק.

העבודות האמנותיות המתבצעות כוללות צביעה מחדש של מצבות השיש שניזוקו עקב פגעי מזג האוויר והזמן, מה שהוביל למחיקת הכיתובים והשמות עליהן. כמו כן, צוותי השטח פועלים לניקוי השטחים הנרחבים של בית הקברות מעשבים יבשים וקוצים שצמחו בצפיפות בשנים האחרונות.

בית הקברות בשכונת אל-טבאלה הוא האתר היחיד המיועד לקבורת בני הקהילה היהודית בעיר דמשק, והוא משתרע על שטח עצום המוערך בכ-250 אלף מטרים רבועים. בית הקברות ממוקם במיקום אסטרטגי בצד המזרחי של הדרך לשדה התעופה הבינלאומי של דמשק, וכולל בתוכו את שרידיהם של אלפי מתים מתקופות זמן שונות.

ראש הקהילה חשף ירידה חדה במספר היהודים המתגוררים בבירה הסורית, כאשר נותרו מהם שישה אנשים בלבד נכון לעכשיו. הוא ציין כי ירידה זו החלה משנת 1992 כאשר ליהודים הותר לעזוב את המדינה, אז מספרם לא עלה על 30 איש.

במהלך 34 השנים האחרונות נקברו בבית הקברות 24 אנשים בלבד, מה שמשקף את ההצטמקות הגדולה בגודל הקהילה בתוך סוריה. ההלוויה האחרונה שפיקח עליה שמנטוב באופן אישי הייתה של הגברת רחל סלים קמעו זאגה, שנקברה באמצע חודש פברואר השנה.

האחראי על הקהילה אישר כי פעולות הקבורה מתבצעות בפיקוחו הישיר, בעוד שהתפקיד הרשמי מוגבל להליכי טהרה במוסדות קבורה ציבוריים. משפחת שומר בית הקברות, המתגוררת בבית ייעודי בתוך חומותיו, אחראית על משימות השמירה והתחזוקה היומיומית ועל הסיוע בהליכי הקבורה.

בית הקברות היהודי בדמשק מתאפיין בעלויות קבורה נמוכות בהשוואה לבתי קברות מפורסמים אחרים בעיר כמו בית הקברות 'באב א-סגיר'. שמנטוב הבהיר כי הקבורה כמעט חינם, כאשר בני משפחת הנפטר משלמים רק עבור החומרים הבסיסיים המשמשים לבניית הקבר והכנתו.

הסיבה לזמינות השטחים ועלויות הנמוכות נובעת מהשטח הגיאוגרפי הגדול של בית הקברות, שעדיין מסוגל להכיל אלפי קברים נוספים. למרות גילם של קברים רבים, כ-60% מהם עדיין במצב טוב, בעוד שהקברים הרעועים עוברים כעת עבודות שיקום.

שמנטוב ציין היעדר רישומים רשמיים מדויקים של שמות כל הקבורים בחלקים העתיקים, כאשר זיהוים מתבסס על הכיתובים הגלויים מעל המצבות. עבודות השיקום הנוכחיות שואפות לבסס זהויות היסטוריות אלו לפני שאפיוניהן ייעלמו לחלוטין עקב בלאי טבעי של שיש ואבן.

לגבי המצב הביטחוני של האתר, ראש הקהילה אישר כי בית הקברות נשאר מוגן מפני פעולות צבאיות ופגזים לאורך שנות המשבר הסורי. למרות שלמות הקירות החיצוניים, הם סובלים מכמה סדקים מבניים שיטופלו במסגרת תוכנית השיקום המקיפה בחסות מוסד 'מוזאיק'.

פלטפורמות המדיה החברתית הפיצו סרטונים המראים את תחילת העבודה בפועל באתר, כאשר ראש מוסד 'מוזאיק' ג'ו ג'גאטי פרסם צילומים של פעולות הניקוי והשיקום. המוסד תיאר עבודה זו כצעד חיוני לשימור המורשת התרבותית המגוונת של העיר דמשק ולהבטחת כבודם של אתרים היסטוריים לדורות הבאים.

תהליך השיקום כולל מצבות של אישים היסטוריים, ביניהם הרב הראשי נסים יצחק אנדבו, שליווה את המרגל הישראלי אלי כהן בעת הוצאתו להורג.

המשבר הלובי שב לחזית העניין הבינלאומי עם חשיפת מפת דרכים חדשה על ידי הממשל האמריקאי, שמטרתה לסיים את מצב הפיצול המוסדי הנמשך מזה שנים. מסעד בולוס, יועץ נשיא ארה"ב לענייני המזרח התיכון ואפריקה, הבהיר כי החזון האמריקאי שואף לשלב את המוסדות המתחרים תחת סמכות אחת, במקביל לפתיחת אופקים רחבים לחברות נפט אמריקאיות כדי לחזק את נוכחותן במגזר האנרגיה הלובי.

התוכנית האמריקאית, לפי הצהרותיו של בולוס לעיתון ה"פייננשל טיימס", מבוססת על הקמת ממשלה מאוחדת שתמלא את משימות ייצוג כל הצדדים והמוסדות הלאומיים. צעד זה נועד לספק סביבה יציבה התומכת במאמצי האו"ם לארגן בחירות לפרלמנט ולנשיאות, כאשר הסדר זה נתפס כתקופת מעבר קצרה לפני הפנייה לקלפיות.

בפרטים מעוררי מחלוקת לגבי מבנה השלטון המוצע, דיווחים הצביעו על כך שהתוכנית כוללת הצבת סדאם חפתר, בנו של מפקד כוחות מזרח לוב, בראש מועצה נשיאותית מבצעת. בתמורה, ההצעה קובעת כי ראש ממשלת האחדות הלאומית, עבד אל-חמיד דבייבה, יישאר בתפקידו, עם הטלת תיק ביטחון לאומי על דמות המקורבת אליו, בניסיון ליצור איזון בין הכוחות השולטים בשטח.

היועץ האמריקאי סבר כי ישנם אינדיקטורים חיוביים התומכים בצעדים אלה, ביניהם ההסכם שנחתם בנובמבר האחרון למימון פרויקטים לפיתוח ברחבי המדינה. הוא גם ציין את אישור התקציב הלאומי המאוחד הראשון באפריל האחרון כצעד היסטורי שלא התרחש מזה למעלה מעשור, בנוסף לשיתוף הפעולה הצבאי הגובר באמצעות השתתפות לוב בתמרוני פלינטלוק תחת פיקוד הפיקוד האמריקאי באפריקה.

במישור הכלכלי, וושינגטון מניחה את כובד משקלה מאחורי חברות אנרגיה גדולות כמו קונוקו פיליפס ושברון, שכבר חתמו על הסכמים אסטרטגיים עם הצד הלובי במהלך השנה הנוכחית. התוכנית האמריקאית שואפת להכפיל את תפוקת הנפט הלובי לשלושה מיליון חביות ביום בתוך ארבע שנים, מה שיחזיר את לוב לרשימת היצרניות הגדולות בעולם.

למרות השאיפות האמריקאיות, דיפלומטים ומשקיפים לענייני לוב הביעו ספק ביכולתן של עסקאות אלה לעמוד בפני המורכבות הפנימית של לוב. הם סבורים כי הגישה האמריקאית הנוכחית מסתמכת במידה רבה על היגיון העסקאות וההשקעות, גישה שעלולה להתנגש עם שורשי המשבר הקשורים לחלוקת העושר והשלטון בין האזורים השונים.

סיכויי הפיוס המקיף עומדים בפני אתגרים חמורים לנוכח המשך הפיצול בין ממשלות המזרח והמערב, והסלמת שיח חוסר האמון ההדדי בין היריבים הפוליטיים. יוזמות בינלאומיות קודמות נתקלו תמיד במציאות האינטרסים הצרים של הצדדים המקומיים, מה שחיזק את מצב הקיפאון הפוליטי והחליש את אמון הציבור הלובי בכל פתרונות חיצוניים מוצעים.

בהתפתחות שטחית חדשה, תשע עיריות הכריזו על הקמת מה שהוגדר כ"מחוז המרכז", בצעד שמטרתו הרשמית היא הפעלת ביזור מנהלי והשגת אינטגרציה כלכלית. אולם, הכרזה זו התקבלה בחששות נרחבים שהיא עלולה להיות הקדמה לישויות אזוריות חדשות שיסבכו את הזירה הפוליטית ויפתחו פתח לאפשרויות של חלוקה בפועל של המדינה.

מצדו, נאסר אבו דיב, המזכיר הכללי של מפלגת לוב האומה, שלל אפשרות לפריצת דרך קרובה לעבר אחדות פוליטית מלאה, והעריך כי מצב חלוקת השלטון הנוכחי יימשך. הוא ציין בהצהרות לתקשורת כי מה שמוצע על ידי חלק מהגורמים לגבי מחוזות כלכליים אינו בעל כיסוי חוקתי ברור, שכן מחוזות פוליטיים דורשים חקיקה שתגדיר את סמכויותיהם בדייקנות.

אבו דיב הבהיר כי המציאות הלובית הנוכחית נכפית על ידי כוחות דה פקטו המחזיקים בכסף ובנשק במזרח ובמערב כאחד. איזון צבאי ופיננסי זה הפך את המשלחות הבינלאומיות והאזוריות לחסרות אונים לכפות פתרון יסודי, במיוחד לנוכח המחלוקות העמוקות בתוך המוסדות המחוקקים לגבי החוקים המסדירים את תהליך הבחירות.

אבו דיב הטיל ספק בתועלת היוזמה האמריקאית אם היא מבוססת רק על הסדרים לחלוקת עושר ושלטון בין אישים בעלי השפעה. הוא סבר כי עסקאות כאלה עשויות לספק יציבות זמנית לכאורה, אך אינן מהוות כניסה אמיתית לבניית מדינה מאוחדת ויציבה שתענה על שאיפות העם הלובי לשינוי דמוקרטי.

משקיפים תהו לגבי הערבויות שוושינגטון יכולה להציע להצלחת מפת דרכים זו, במיוחד מכיוון שהמדיניות האמריקאית באזור נשלטת לעיתים קרובות על ידי אינטרסים של נפט וביטחון. השאלה נותרה פתוחה לגבי מידת קבלת הצדדים הלוביים הפעילים לוותר על הישגיהם הנוכחיים לטובת נוסחת שלטון משותפת שאולי לא תבטיח את הישארותם בזירה בעתיד.

בצל השתיקה הרשמית של הממשלה המרכזית בטריפולי כלפי חלק מהמהלכים האזוריים, גוברים החששות משחיקת סמכות המדינה לטובת בריתות אזוריות. מציאות זו מציבה את היוזמה האמריקאית בפני מבחן אמיתי, שכן היא או שתצליח לגשר על הפער בין היריבים, או שתהפוך לניסיון נוסף המתווסף לרשימת היוזמות שלא טיפלו במהות הסכסוך.

הזירה הלובית ממתינה כעת לתגובות הרשמיות של הכוחות הפעילים בבנגאזי ובטריפולי כלפי ההצעות האמריקאיות שהודלפו. עם המשך ההתערבויות החיצוניות וניגודי האינטרסים, הסדר מקיף ובר קיימא נותר יעד רחוק, בציפייה לפריצת דרך אמיתית שתסיים את מצב הציפייה והזהירות השורר במדינה.

התוכנית מבוססת על הקמת ממשלה מאוחדת המייצגת את כל מוסדות המדינה, ועשויה להוות הסדר מעבר קצר טווח לפני הבחירות.

ד"ר איברהים נייראת

היחסים בין וושינגטון לתל אביב עוברים שלב של מיקום מחדש פוליטי, שאינו נראה על פניו כניתוק או נסיגה מהברית המסורתית, אך משקף שינוי חשוב בסגנון השיח האמריקאי עצמו, במיוחד בקרב חוגי המפלגה הרפובליקנית, שם גוברת חשיבותה של גישת מדיניות החוץ מנקודת מבט של "האינטרס האמריקאי קודם כל". שינוי זה אינו אומר התפרקות הברית האסטרטגית עם ישראל, אך הוא מצביע על ניסוח מחדש של אופן הצגתה הפוליטית והתקשורתית בפני הציבור האמריקאי, שהפך רגיש יותר לעלות המעורבות החיצונית ולריבוי משבריה, וזאת במקביל להתקרבות הבחירות האמצעיות בארה"ב בשנת 2026, המניעות את השיח הפוליטי לכיוון בהירות וחדות רבה יותר בסוגיות מדיניות החוץ.

בהקשר זה, ניתן להבין את הפומביות הגוברת בהצהרות של כמה פקידים אמריקאים, המדגישות את עצמאות ההחלטה האמריקאית או מזכירות את היקף התמיכה הצבאית בישראל, כחלק משיח המכוון בראש ובראשונה לקהל האמריקאי. נראה כי שיח זה נועד להדגיש שמדיניות החוץ האמריקאית אינה מנוהלת באופן אוטומטי על פי שיקולי בריתות, אלא נתונה לבדיקה מתמדת הכוללת עלות, תוצאות וסדרי עדיפויות פנימיים, וזאת לאור קיומם של זרמים פוליטיים בתוך המפלגה הרפובליקנית הנוטים לצמצם את המעורבות החיצונית, ועם עליית חשיבותו של מצב הרוח האלקטורלי בהכוונת סדרי העדיפויות של השיח הפוליטי.

שינוי זה בשפה הפוליטית מצטלב עם שלב אזורי שבו התרחש עימות צבאי שבו השתתפה ארצות הברית לצד ישראל בהקשר של ההסלמה עם איראן, לפני שהסתיים מאוחר יותר בהבנות שנועדו להפחית את המתיחות. שלב זה הדגיש את הסיכונים של התרחבות הסכסוך האזורי והשפעותיו על שוקי האנרגיה והיציבות הבינלאומית, מה שהניע את מקבלי ההחלטות בוושינגטון לזהירות רבה יותר בניהול המעורבות הישירה במשברי המזרח התיכון, והעדפת כלי בלימה ולחץ דיפלומטי על פני עימות פתוח.

במסגרת זו, הגיעו ההצהרות הפומביות שביקרו עמדות מסוימות של פקידים בממשלת ישראל, או הדגישו את היקף התמיכה הצבאית האמריקאית בישראל, כחלק מניסיון לאפס את קצב היחסים מבלי לפגוע במהותם האסטרטגית. הן מאשרות את המשך הברית, אך יחד עם זאת משקפות רצון להפחית את הסיכונים של הידרדרות להסלמה רחבה יותר שוושינגטון אינה רוצה לשאת בעלותה הפוליטית או הצבאית, במיוחד בסביבה פוליטית פנימית הקשורה יותר לחישובים אלקטורליים.

מנגד, בישראל שוררות קריאות המשקפות חשש גובר מירידה ברמת "הערבות הפוליטית הבלתי מותנית", למרות המשך התמיכה הצבאית החזקה. חשש זה אינו קשור לאפשרות של סיום התמיכה, אלא לאפשרות של קשירתה יותר להתנהגות ממשלת ישראל בתיקים האזוריים, מה שהופך כל ביקורת אמריקאית פומבית לאינדיקטור פוליטי רגיש, גם אם אינה משנה את מהות ההתחייבויות האסטרטגיות.

בהקשר זה, בולט דיון גובר בחוגים פוליטיים מסוימים סביב מקומו של בנימין נתניהו במשוואה עם וושינגטון, לא מנקודת מבט של קריסת היחסים, אלא מנקודת מבט של גבולות ההשפעה הפוליטית הישירה והעקיפה על ההחלטה האמריקאית. עם העלייה בפומביות הפערים סביב תיקים כמו איראן וניהול ההסלמה האזורית, ועם העלייה בזהירות האמריקאית מעלות המעורבות החיצונית, נראה כי מרחב התמרון הפוליטי בפני ממשלת ישראל מורכב יותר ממה שהיה בשלבים קודמים, מבלי שזה אומר שינוי מהותי באופי הברית.

באשר לתמונה הרחבה יותר, ניתן לקרוא את המתרחש כמעבר הדרגתי מניהול סכסוכים פתוחים לניהול איזונים זהירים יותר. מדיניות ארצות הברית אינה מצביעה על נסיגה מהאזור, אך היא נוטה יותר ויותר לצמצם את המעורבות הישירה, ולהעדיף כלי לחץ דיפלומטי וניהול איזונים במקום כניסה לעימותים ארוכים או בלתי מחושבים בתוצאותיהם.

במקביל, מתפתח בתוך ארצות הברית דיון ציבורי מגוון יותר סביב אופי היחסים עם ישראל. במקום ההסכמה המסורתית על חשיבות התמיכה הבלתי מותנית, חלק מהשכבות, במיוחד בקרב הדורות הצעירים, מעלות שאלות הנוגעות לעלות תמיכה זו והשלכותיה על הפנים האמריקאי. דיון זה אינו משקף עמדה אחידה או שינוי כולל בדעת הקהל, אך הוא מצביע על הצגה מחדש של היחסים במסגרת חישובי עלות-תועלת, לאור ריבוי המשברים הפנימיים והחיצוניים.

בנוסף לכך, התפתחות נוספת היא העלייה בוויכוח סביב הנרטיבים הרווחים בנוגע לסכסוך במזרח התיכון, כאשר הנרטיב הישראלי המסורתי כבר אינו שולט במרחב הפרשנות כבעבר, אלא הפך לנושא לדיון רחב ומגוון יותר, מול נוכחות גוברת של נרטיבים המתמקדים בהיבטים ההומניטריים ובסבל הפלסטיני. שינוי זה אינו משקף בהכרח שינוי במדיניות הרשמית, אך הוא מצביע על שינוי בסביבת הדיון הציבורי וריבוי מקורותיו והשפעותיו, במיוחד עם התרחבות המדיה הדיגיטלית ופלטפורמות התקשורת.

יש להוסיף כי דעת הקהל האמריקאית הפכה לאחד הגורמים הנלקחים בחשבון באופן משמעותי יותר בחישובי מדיניות החוץ, אם כי באופן עקיף. עם התגברות הרגישות לעלות ההתערבויות החיצוניות, ממשלות אמריקאיות הפכו זהירות יותר להתאים את שיחן למצב הרוח הפנימי, מבלי שזה אומר כפיפות מלאה של ההחלטה החיצונית לו, אלא הכנסתו כגורם מבין גורמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות.

לפיכך, השינוי המתחולל אינו נראה כשינוי במהות הברית האמריקאית-ישראלית, אלא כארגון מחדש של אופן ניהולה וגבולות ביטויה. היחסים עדיין מבוססים על יסודות אסטרטגיים איתנים, אך דרך הגישה אליהם הפכה מורכבת יותר, וקשורה יותר לאיזון בין התחייבויות חיצוניות לשיקולים פנימיים, בסביבה בינלאומית ואזורית סוערת ומרובת מוקדי השפעה.

הרשויות השיפוטיות בעיר איסטנבול שבטורקיה החלו בפעולות נרחבות נגד קבוצה של יוצרות תוכן בפלטפורמות דיגיטליות, במסגרת קמפיין שתואר כגדול מסוגו לאחרונה. צעד זה מגיע לאחר חקירות אינטנסיביות שערכה התביעה הכללית בנוגע לפעילויות אלקטרוניות שנחשבו כמפרות את החוקים והמוסר הציבורי במדינה.

התביעה הכללית הגישה כתבי אישום רשמיים נגד כ-27 משפיעניות, בגין פרסום תוכן המתואר כ'מיני ומגונה' באמצעות פלטפורמות מנויים בתשלום. הנאשמות בתיק זה עומדות בפני סכנת עונשי מאסר חמורים, כאשר התקנות המשפטיות מצביעות על אפשרות למאסר של עד עשר שנים במקרה של הרשעה.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי החקירות התמקדו בעיקר בשימוש בפלטפורמות דיגיטליות גלובליות, כולל פלטפורמת 'אונלי פאנס' אשר נתונה לחסימה רשמית בטורקיה מאז השנה שעברה. נראה כי הרשויות שואפות באמצעות קמפיין זה לרסן תוכן שהן רואות בו איום על מערכת הערכים בחברה הטורקית.

הדוחות הטכניים שצורפו לתיק חשפו כי הנאשמות נקטו בטכניקות מתקדמות לשינוי כתובות פרוטוקול אינטרנט (IP) ועקיפת החסימה המקומית. אמצעים טכניים אלו אפשרו למשפיעניות להגיע לקהל רחב בתוך טורקיה למרות ההגבלות שהוטלו על אתרים אלו.

החקירה לא הוגבלה רק להיבט המוסרי, אלא כללה גם חקירות נרחבות בנוגע להכנסות הכספיות העצומות שהושגו מפעילות זו. כוחות הביטחון עוקבים כעת אחר העברות בנקאיות ונכסים פיננסיים החשודים כקשורים ישירות לרווחים הנובעים מהתוכן שבגינו הוגש כתב האישום.

בחודשים האחרונים נרשמה סדרה של פשיטות ביטחוניות מתואמות שכללו מספר ערים טורקיות גדולות, והביאו למעצר של מספר חשודות ותפיסת ציוד אלקטרוני. פשיטות אלו הן חלק מאסטרטגיה ביטחונית מקיפה למאבק בפשעי סייבר הקשורים לניצול מסחרי של תוכן בלתי חוקי.

פרשה זו עוררה גל נרחב של מחלוקת בחוגים הטורקיים, כאשר הדעות נחלקו בין תומכים בצעדים משפטיים מחמירים למתנגדים להם. הזרם השמרני רואה בפלטפורמות אלו איום ישיר על ערכי המשפחה והחברה, מה שמחייב התערבות נחרצת של המדינה להגנת החברה.

מנגד, זרמים ליברליים מאמצים נקודת מבט שונה, ורואים ברדיפות המשפטיות פגיעה בחופש הבחירה האישי של מבוגרים. צדדים אלו סבורים כי פעילות דיגיטלית אישית צריכה להישאר מחוץ לפיקוח ביטחוני הדוק כל עוד היא מתבצעת במסגרת פלטפורמות פרטיות וסגורות.

דיוני המשפט הרשמיים צפויים להתחיל באיסטנבול בתקופה הקרובה, לאחר שבית המשפט המוסמך אישר את כתב האישום שהוגש על ידי התביעה הכללית. משפט זה זוכה לתשומת לב תקשורתית רבה, בהתחשב בכך שהוא מהווה תקדים בטיפול בסלבריטאים של פלטפורמות דיגיטליות בתשלום.

הרשויות הטורקיות שואפות באמצעות מסלול משפטי זה להעביר מסר נחרץ לכל מי שמנסה לעקוף את החוקים המסדירים את המרחב הדיגיטלי. צפוי כי פרשה זו תפתח פתח לחקיקה מחמירה יותר בנוגע לפיקוח על תוכן אלקטרוני חוצה גבולות.

החקירות מצביעות על שימוש בטכניקות מתקדמות לעקיפת החסימה שהוטלה על פלטפורמות דיגיטליות במטרה להגיע לקהל בתוך המדינה ולהשיג רווחים כספיים.

ירושלים- "אל-קודס" דוט קום – מאת אחמד ג'לאג'ל- עמותת אל-בוסתן סילוואן חגגה את סיום קורס השפה הטורקית לקבוצת משתתפים צעירים, אשר התקיים במסגרת תוכנית "חלוצי הנוער", וזאת במהלך טקס סיום לימודי המרכז התרבותי הטורקי בירושלים לשנת 2026, בנוכחות אישים רשמיים, נציגי מוסדות שותפים והורי התלמידים.יו"ר מועצת המנהלים של עמותת אל-בוסתן סילוואן, קוטייבה עודה, נשא דברים בהם הדגיש את חשיבות ההשקעה באנרגיית הצעירים ופיתוח כישוריהם הלשוניים והתרבותיים, שיבח את מאמצי המשתתפים ומחויבותם להמשיך ללמוד ולהיפתח לתרבויות שונות, ואת דבקותם בתקווה וביצירת עתיד טוב יותר למרות האתגרים העומדים בפניהם.במהלך הטקס, קיבלו התלמידים תעודות סיום מהמנהל המרכז התרבותי הטורקי בירושלים, מר אנסאר פיראט, ומהשגריר הנכבד איסמעיל צ'ובאן אוזלו, הקונסול הכללי של הרפובליקה הטורקית בירושלים, אשר כיבד את הטקס בנוכחותו ושיתף את הבוגרים בשמחתם על הישג זה.סיום לימודי המשתתפים מגיע במסגרת מאמצי תוכנית "חלוצי הנוער" בעמותת אל-בוסתן סילוואן, שמטרתה לחזק את יכולות הצעירים ולהעצים אותם לרכוש מיומנויות וידע חדשים הפותחים בפניהם אופקים רחבים יותר בתחומי החינוך והתקשורת התרבותית. כמו כן, סיום לימודים זה מהווה השלמה לסדרת קורסים לשוניים שקיימה העמותה, אשר כללו את השפות הצרפתית והאנגלית, וכלה בקורס השפה הטורקית.בסיום הטקס, העניקה עמותת אל-בוסתן סילוואן מתנה סמלית למרכז התרבותי הטורקי, כביטוי לתודה והערכה על שיתוף הפעולה הפורה שתרם להצלחת קורס זה, והביעה את תקוותה להמשך השותפות וביצוע תוכניות ופעילויות משותפות נוספות המשרתות את צעירי ותושבי העיר ירושלים.

משפחתו של האזרח מוחמד יוסף כעאבנה ניצלה מניסיון רצח המוני לפנות בוקר היום שבת, לאחר שקבוצת מתנחלים הציתה את מתקני המגורים שלהם בכפר א-טייבה, מזרחית לעיר רמאללה. מקורות מקומיים דיווחו כי התוקפים חדרו לסביבת הבית וחתכו את גדר המגן לפני שהשליכו חומרים דליקים ביותר על המבנה בו מתגוררת המשפחה עם ארבעת ילדיהם.\n\nהמקורות ציינו כי המשפחה הצליחה לצאת מהמבנה העשוי מפח ועץ ברגעים האחרונים, כאשר תגובתם המהירה של התושבים וועדות השמירה הליליות מנעה טבח ודאי. התושבים הצליחו להשתלט על השריפה ולכבות אותה לפני שהיא כילתה את כל תכולת הבית, בתוך בהלה שאחזה בילדים שניצלו בנס מלהבות האש.\n\nפשע זה מגיע בהקשר של סדרת התקפות שיטתיות שמבצעים המתנחלים נגד קהילות פלסטיניות מזרחית לרמאללה, במטרה להטיל אימה על התושבים ולדחוף אותם לעקירה כפויה מאדמותיהם. התקפות אלו דומות למדיניות העקירה שמבצעים המתנחלים באזורים שונים של הגדה המערבית הכבושה תחת הגנה ישירה של כוחות צבא הכיבוש.\n\nבדרום הגדה, מתנחלים תקפו בתי אזרחים באזור ח'לת אל-חומס בעיירה יטא, מה שהוביל לפציעת מספר פלסטינים בחבלות ומקרי חנק כתוצאה מריסוס גז פלפל על פניהם. במקום לרדוף אחר התוקפים, חיילי הכיבוש עצרו אחד מהפלסטינים הפצועים כדי להבטיח את נסיגת המתנחלים בשלום מהאזור הממוקד.\n\nהתקפות לא הוגבלו לרמאללה וחברון, אלא התרחבו לכלול התקפות מאורגנות על אזור ירזה בבקעת הירדן הצפונית ועל העיירה אידנא מערבית לחברון, שם נפצעו מספר אזרחים בדרגות פציעה שונות. התקפות סימולטניות אלו משקפות את התרחבות היקף האלימות המתנחלית, המכוונת כעת לכפרים ולעיירות הפלסטיניות באופן יומיומי ובתיאום שטח ברור.\n\nמצדו, חשף המשרד הלאומי להגנת האדמה והתנגדות להתנחלויות בדו"ח השבועי שלו הסלמה מסוכנת במדיניות ההתנחלות הרשמית. הדו"ח הבהיר כי צבא הכיבוש משתמש בצווי צבא ככלי עיקרי להרחבת ההתנחלויות הקיימות וללגליזציה של מאחזים רועיים חדשים על חשבון אדמות פרטיות של אזרחים פלסטינים.\n\nהדו"ח ציין כי מאז השבעה באוקטובר 2023 הוצאו יותר מ-113 צווים צבאיים, מספר שיא השווה להיקף הצווים שהוצאו במהלך עשרים השנים האחרונות יחד. החלטות אלו נועדו לכפות מציאות גאוגרפית חדשה שתקל על סיפוח שטחים נרחבים מהגדה המערבית ותחתור תחת כל אפשרות לרצף גאוגרפי פלסטיני.\n\nהמשפחה ניצלה בנס כתוצאה מהוצאת הילדים מיד עם הבחנה בהתלקחות האש במתקן המגורים, כאשר השמירה הלילית מנעה אסון אנושי.

מקורות רשמיים בצבא הכיבוש דיווחו היום, חמישי, כי מסוק צבאי שהוביל את נשיא הישות, יצחק הרצוג, נאלץ לבצע נחיתת חירום פתאומית באחד מבסיסי חיל האוויר. הליך מנע זה הגיע לאחר שהמטוס נפגע מהתנגשות עם ציפור במהלך טיסתו, מה שחייב התערבות מהירה של צוות הניווט כדי להבטיח את שלומם של הנוסעים.

בהודעת צבא הכיבוש הובהר כי המסוק היה במשימת העברה של הרצוג מהעיר ירושלים הכבושה לכיוון האזורים הצפוניים, לפני שהתרחשה התאונה שאילצה אותו לשנות את מסלולו ולפנות לבסיס צבאי קרוב. המקורות אישרו כי האירוע הסתיים בשלום ללא נפגעים בנפש או נזק חומרי משמעותי למבנה המסוק הצבאי.

מצדן, חשפו מקורות תקשורת השייכים לכיבוש כי המסוק מדגם 'UH-60 בלאק הוק', המכונה מקומית 'ינשוף', המריא מאזור 'הר הרצל' בירושלים. הרצוג היה בדרכו להשתתף בניחום אבלים בצפון, אך המכשול האווירי הפתאומי מנע מהמטוס להגיע ליעדו המתוכנן בזמן.

הדיווחים ציינו כי נחיתת החירום בוצעה בהצלחה בבסיס חיל האוויר 'פלמחים' הממוקם באזור תל אביב במרכז הארץ, שם עבר המטוס בדיקה טכנית ראשונית מיד עם הגעתו. לאחר וידוא שלומם של כולם, הועברו נשיא הישות והפמליה שליוותה אותו למסוק חלופי שסופק על ידי חיל האוויר להשלמת הטיסה המתוכננת צפונה.

יש לציין כי תאונות התנגשות ציפורים במסוקים צבאיים נחשבות לאתגרים טכניים העומדים בפני חיל האוויר, ולרוב מטופלות בפרוטוקולי אבטחה מחמירים, במיוחד בעת העברת אישים בכירים. הרצוג חידש את לוח הזמנים שלו לאחר עיכוב קצר, בתוך כוננות טכנית בבסיס חיל האוויר להערכת מצב המסוק שנפגע בתאונה.

המסוק נחת בבסיס חיל האוויר במרכז הארץ לאחר התנגשות עם ציפור, ולא נרשמו נפגעים או נזקים.

יושב ראש הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבף, הדגיש את עמדתה הנחרצת של ארצו בנוגע לביטחון נתיבי המים, והדגיש כי טהראן לא תסבול כל ניסיונות התערבות אמריקאיים במצר הורמוז. קאליבף הסביר כי הרשויות האיראניות הצליחו לטפל בתיקים הקשורים למעבר ספינות סיניות דרך המצר, ובכך להבטיח את יציבות תנועת הסחר בהתאם לחזון האיראני.

הבכיר האיראני חשף פרטים על התיאום עם סולטנות עומאן, וציין כי הביקור האחרון למסקט הניב הסכם להסדרת מנגנון מעבר הספינות בהתבסס על סעיף 5 של מזכר הבנות משותף. הוא הדגיש כי צעדים אלו באים במסגרת הקפדת טהראן על התייעצות מתמדת עם המדינות הגובלות במפרץ כדי להבטיח את ביטחון האזור הרחק מהתערבויות חיצוניות.

בהקשר של ההסלמה עם הכיבוש הישראלי, האשים קאליבף את תל אביב בניסיון לחבל בהבנות הקיימות בין איראן לארצות הברית. הוא ראה בכוח ההרתעה האסטרטגי של איראן את הערובה היחידה למנוע מישראל לגרור את האזור לסכסוכים צבאיים חדשים, וקרא לאמץ טקטיקות פוליטיות מדויקות להפחתת מפלס המתיחות האזורית.

בנוגע לתיק הלבנוני, קאליבף קיים שיחות עם משלחת מתנועת אמל ונציג של יושב ראש הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, בשולי טקסי הלוויה של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. הדיונים עסקו בסעיף הראשון של מזכר ההבנות האיראני-אמריקאי, המתמקד בתמיכה בריבונות המדינה הלבנונית והבטחת נסיגת כוחות הכיבוש הישראלי משטחיה.

יושב ראש הפרלמנט האיראני הזהיר מפני התנערות וושינגטון ותל אביב מהתחייבויותיהן, והדגיש כי איראן מוכנה לחדש צעדי נגד מתאימים במקרה של אי עמידה בהתחייבויות. מקורות עיתונאיים ציטטו את קאליבף באומרו כי יישום סעיפי ההבנות משרת את האינטרס של יציבות בעלות הברית באזור, ובראשן המדינה הלבנונית.

מצדו, הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ הביע אופטימיות זהירה לגבי מסלול המשא ומתן עם טהראן, וסבר כי הצד האיראני הסכים לדרישות הבסיסיות של וושינגטון. טראמפ הדגיש בהצהרות לתקשורת כי מטרתו העיקרית היא למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני, והכחיש קיום רצון אמריקאי לשנות את המשטר הקיים שם.

למרות סימני ההרגעה, צצה נקודת מחלוקת מהותית בנוגע למנגנון שחרור הכספים האיראניים המשוחררים, כאשר טראמפ הציע להפנותם לרכישת מוצרים חקלאיים אמריקאיים במסגרת הסכם שלום כולל. מנגד, טהראן דחתה הצעה זו, מה שמעיד על המשך המורכבות בתיק הכלכלי הקשור להסכם הגרעין ולהבנות הפוליטיות הרחבות יותר.

טהראן לא תאפשר כל התערבות אמריקאית במצר הורמוז, וכוח ההרתעה שברשותנו ימנע מישראל להצית מלחמה חדשה באזור.

הכוח המשותף, בעל ברית של צבא סודאן, הודיע ביום שבת כי הצליח להשתלט באופן מלא על העיירה האסטרטגית אבו קמרה במדינת צפון דרפור. התקדמות זו בשטח הגיעה לאחר עימותים צבאיים עזים שניהלו הכוחות המזוינים, הנתמכים על ידי ההתנגדות העממית, נגד כוחות התמיכה המהירה, כאשר הקרבות נמשכו משעות הבוקר המוקדמות של שבת ועד שעות הערב.

מקורות בשטח אישרו כי הפעולות הצבאיות בציר אבו קמרה גרמו לכוחות התמיכה המהירה אבדות כבדות בנפש ובציוד לחימה. המקורות הבהירו כי הכוחות התוקפים הצליחו להשמיד ולשרוף מספר כלי רכב צבאיים, בנוסף לתפיסת כלי רכב אחרים שמישים לאחר בריחת אנשי הצד השני מהאזור.

פעילים ואנשי הכוח המשותף הפיצו סרטונים בפלטפורמות המדיה החברתית, המציגים חיילים מתפרסים בתוך העיירה ומבססים את עמדות ההגנה החדשות שלהם. מנגד, לא פורסמה כל תגובה רשמית מצד כוחות התמיכה המהירה בנוגע לאובדן אתר אסטרטגי זה עד לשעות המאוחרות של שבת בערב, מה שמחזק את הדיווחים על נסיגה תחת לחץ ההתקפה.

העיירה אבו קמרה זוכה לחשיבות גאוגרפית וכלכלית רבה, שכן היא ממוקמת בצומת דרכי מסחר חיוניות המקשרות בין מספר מחוזות באזור דרפור, ונמצאת כ-200 קילומטרים צפונית-מערבית לעיר אל-פאשר. כוחות התמיכה המהירה השתלטו על עיירה זו בדצמבר בשנה שעברה, מה שהפך את כיבושה מחדש למטרה מרכזית עבור הצבא כדי לאבטח את קווי האספקה.

במישור הפוליטי, משרד החוץ הסודאני פרסם הודעה שבה הפריך את ההצהרות המיוחסות ליועץ הנשיא האמריקאי לענייני ערבים ואפריקה, מסעד בולוס. המשרד הכחיש באופן מוחלט את הדיווחים על דחיית מסמך אמריקאי על ידי מועצת הריבונות המעבר בנוגע למאמצים לסיים את המלחמה המתמשכת במדינה כבר למעלה משנתיים.

משרד החוץ הסודאני הדגיש כי דבריו של הבכיר האמריקאי בפני מועצת הביטחון של האו"ם לא היו מדויקים, ואינם מבטאים את העמדות הרשמיות של מוסדות המדינה הסודאנית. המשרד ציין כי הממשלה מתמודדת באחריות ובחיוביות עם כל היוזמות שמטרתן להפסיק את שפיכות הדמים ולהחזיר את היציבות, כולל ההצעות האמריקאיות האחרונות.

ההודעה הבהירה כי ח'רטום הגישה תגובה מפורטת ובונה במסגרת ההתייעצויות המתמשכות עם וושינגטון, מה שמשקף את פתיחות ההנהגה הסודאנית לפתרונות פוליטיים. המשרד הדגיש כי ממשלת סודאן יזמה בעבר הגשת הצעות למועצת הביטחון שמטרתן להגן על אזרחים וליצור אקלים מתאים להפסקת פעולות האיבה.

המשרד הזכיר את מחויבותו הקודמת ל'הצהרת ג'דה' שנחתמה במאי 2023, ואת הסכמתו החוזרת ונשנית להפוגות הומניטריות כדי להקל על הגעת סיוע לנפגעים. המשרד ראה כל ניסיון להציג את הממשלה כגורם מעכב של שלום כסותר את העובדות בשטח ובדיפלומטיה שהתרחשו בחודשים האחרונים של הסכסוך.

משרד החוץ הסודאני דרש מהקהילה הבינלאומית לנקוט עמדה תקיפה כלפי מה שתיאר כ'אספקה חיצונית' שכוחות התמיכה המהירה מקבלים של נשק ושכירי חרב. המשרד הדגיש כי ייבוש מקורות התמיכה הצבאית והפוליטית לכוחות אלה הוא התנאי הבסיסי והיחיד להבטחת הצלחת כל תהליך שלום עתידי בסודאן.

המשרד גם קרא לגורמים אזוריים ובינלאומיים להתמודד באופן מציאותי עם המשבר הסודאני, וראה כי המדינה מתמודדת עם תוקפנות ישירה המכוונת נגד קיום המדינה ומוסדותיה הלאומיים. המשרד הדגיש כי הגנת הריבונות הסודאנית דורשת תמיכה בינלאומית ברורה למוסדות הלגיטימיים מול הקבוצות החמושות המאיימות על הביטחון הלאומי.

בשטח, כוחות התמיכה המהירה עדיין שולטים על שטחים נרחבים בחמש מדינות דרפור, בעוד הצבא שומר על עמדות אסטרטגיות בצפון דרפור ומנהל את הפעולות ממרכזיו המבוצרים. העיר אל-פאשר היא מוקד הסכסוך הנוכחי, כאשר כל צד שואף לחזק את השפעתו באזור חיוני זה המקשר את סודאן לגבולותיה המערביים.

בבירה ח'רטום ובמספר מדינות אחרות, צבא סודאן ממשיך לאכוף את השפעתו ולהרחיב את היקף פעולותיו הצבאיות כדי לאבטח את האתרים החיוניים. התפתחויות אלו מתרחשות בזמן שבו העם הסודאני סובל ממשבר הומניטרי חמור, בתוך תקוות שתלויות בהצלחת הלחצים הבינלאומיים לדחוף את הצדדים לשולחן משא ומתן רציני שיסיים את הלחימה.

כל מאמץ לסיים את המלחמה צריך לכלול הפסקת האספקה החיצונית של נשק ושכירי חרב לכוחות התמיכה המהירה, וסיום התמיכה הפוליטית והדיפלומטית המאפשרת להם להמשיך בפעולותיהם הצבאיות.

מקורות עיתונאיים דיווחו כי ראש ממשלת ספרד, פדרו סנצ'ז, הפך לדמות בולטת בזירה הפוליטית האירופית כאחד המנהיגים המשפיעים ביותר בזירה הבינלאומית. שינוי זה הגיע בעקבות עמדותיו הנחרצות נגד מדיניות ממשל ארה"ב בראשות דונלד טראמפ, במיוחד בנוגע לסוגיה האיראנית, מה שהפך אותו למוקד תשומת הלב של התקשורת העולמית בפסגות האירופיות האחרונות.\n\nלמרות האתגרים העצומים העומדים בפני סנצ'ז בתוך ספרד, מקואליציה ממשלתית רעועה ועד שערוריות שחיתות הרודפות את מקורביו, נוכחותו הבינלאומית רשמה קפיצת מדרגה איכותית. הוא הפך ממנהיג שהעיתונאים התמקדו בשאלות על ענייני פנים, למנהיג שבירות גדולות מצפות להצהרותיו בנוגע לסוגיות גורליות המשפיעות על ביטחון היבשת והעולם.\n\nשורשי עלייתו זו נעוצים בסוף פברואר האחרון, כאשר סנצ'ז בלט כמנהיג היחיד באיחוד האירופי שגינה במפורש את המתקפה הצבאית שפתחו ארצות הברית והכיבוש נגד איראן. ראש ממשלת ספרד תיאר פעולות אלו כ'בלתי חוקיות', בעמדה שנחשבה על ידי משקיפים לאמיצה וברורה יותר מהעמדות המאופקות שהביעו מנהיגי צרפת וגרמניה.\n\nסנצ'ז לא הסתפק בגינוי מילולי, אלא נקט בצעדים מעשיים על ידי מניעת מטוסי קרב אמריקאים מלהשתמש בבסיסים צבאיים משותפים או לחצות את המרחב האווירי הספרדי. החלטה זו עוררה את זעמו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, שתיאר את ספרד כ"מדינה נוראית ולא ידידותית", ואיים להטיל סנקציות מסחריות ולפעול להוצאתה מברית נאט"ו.\n\nעל פי ניתוחים, המתקפה האלימה מהבית הלבן הובילה לתוצאות הפוכות, שכן היא תרמה להפיכת העמדה הספרדית הבודדת לזרם אירופי כללי. מנהיגי האיחוד האירופי מיהרו להביע סולידריות עם מדריד מול האיומים האמריקאים, מה שהפך את סנצ'ז ל"מנהיג המוסרי" של האיחוד מול מדיניותו המתנגשת של טראמפ.\n\nשר החוץ הספרדי, חוסה מנואל אלברס, סבור כי ארצו לא הייתה מבודדת בעמדותיה, אלא מילאה תפקיד מנהיגותי שעודד אחרים ללכת בעקבותיה. אלברס הדגיש כי מחויבותו של סנצ'ז לעקרונות החוק הבינלאומי וזכויות האדם היא המנחה את מצפן מדיניות החוץ הספרדית בצל התהפוכות העולמיות הנוכחיות.\n\nדיווחים מצביעים על כך שסנצ'ז נהנה מחסינות יחסית ללחצים כלכליים אמריקאים, בשל היקף הסחר המוגבל בין שתי המדינות בהשוואה למדינות כמו גרמניה. כמו כן, הצלחתה של ספרד בהשגת פריצת דרך באנרגיה מתחדשת הפחיתה את תלותה במשברי אנרגיה הקשורים למזרח התיכון, מה שהעניק למדריד מרחב תמרון פוליטי גדול יותר.\n\nשורשי ההתפתחות הפוליטית של סנצ'ז נעוצים בניסיונו בבוסניה והרצגובינה בשנת 1997, שם שימש כיועץ כלכלי במשלחת האו"ם בסרייבו. ניסיון זה, על פי זיכרונותיו, חיסן אותו מפני "פורענויות הלאומיות" וגרם לו להאמין בצורך להגן על הסדר העולמי הרב-צדדי והמוסדות הבינלאומיים מול שיח השנאה.\n\nבתוך ספרד, המצב נותר מורכב, כאשר סקרי דעת קהל מראים שיותר מ-60% מהאזרחים אינם בוטחים בראש ממשלתם למרות הפופולריות הבינלאומית שלו. האופוזיציה הימנית מנצלת סוגיות שחיתות כדי לפתוח במתקפות מתמשכות נגדו, מתארת אותו כ"שם נרדף לשחיתות", ודורשת בחירות מוקדמות כדי לסיים את הקיפאון הפוליטי.\n\nעם זאת, סנצ'ז הוכיח יכולת יוצאת דופן לשרוד פוליטית, כאשר הצליח לחזור להנהיג את המפלגה הסוציאליסטית לאחר שהודח בשנת 2016 באמצעות קמפיין עממי שהוביל בעצמו. בעלי בריתו מתארים אותו כ"לוחם" בעל גמישות גבוהה בהתמודדות עם משברים, מה שאפשר לו להקים את ממשלת הקואליציה הראשונה בתולדות ספרד המודרנית.\n\nבנוגע לסוגיה הפלסטינית, סנצ'ז נקט עמדה בולטת שעוררה את זעמו של הכיבוש הישראלי, כאשר תיאר את הפעולות הצבאיות ברצועת עזה כ"רצח עם". עמדה זו, למרות שגרמה למשבר דיפלומטי עם תל אביב, חיזקה את מעמדו בקרב בסיסי התמיכה העממיים בספרד ובאירופה המתנגדים למלחמות ולהפרות זכויות אדם.\n\nמומחים פוליטיים סבורים כי סנצ'ז עשוי לחזק את נוכחותו הבינלאומית כדי לפצות על חולשת מעמדו הפנימי ועל הקושי להעביר חקיקה בפרלמנט המפוצל. ההתמודדות עם מדיניות טראמפ זוכה לתהודה רחבה בקרב הרוב האירופי הרואה בנשיא ארה"ב איום על יציבות היבשת ועל הסדר הדמוקרטי שלה.\n\nבצל האיומים האמריקאים להגדיל את ההוצאות הצבאיות, סנצ'ז שמר על עמדתו המתנגדת להגדלת תקציבי הביטחון, עמדה הנתמכת על ידי תמיכה עממית רחבה בספרד. הוא נתפס כדמות פרוגרסיבית המסרבת להיגרר למרוצי חימוש, ומעדיף להשקיע בפיתוח בר קיימא ובפתרונות דיפלומטיים לסכסוכים בינלאומיים.\n\nלסיכום, פדרו סנצ'ז עומד בפני מבחן אמיתי של איזון בין שאיפותיו הבינלאומיות לבין מחויבויותיו המקומיות עד סוף כהונתו בשנת 2027. מאבקו עם ממשל טראמפ ואתגורו למדיניות הצבאית באזור יישארו ציר מרכזי שיגדיר את מאפייני המנהיגות האירופית בשנים הקרובות.\n\nספרד מעולם לא הייתה לבד, פשוט היינו בחזית, מובילים כדי שאחרים יוכלו להצטרף אלינו.

הפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ"א) נכנסה רשמית למשבר סביב העיתונאי הצרפתי כריסטוף גלייז, הכלוא בבתי הכלא באלג'יריה, באמצעות צעד סמלי ומשפטי שכלל הענקת אישור עיתונאי רשמי לסיקור גמר גביע העולם 2026. מקורות תקשורת אישרו כי אישור זה מאפשר לגלייז תיאורטית למלא את תפקידו עבור המגזין הצרפתי 'סו פוט' באצטדיונים המארחים את הטורניר בארצות הברית, קנדה ומקסיקו.

במהלך מסיבת עיתונאים שנערכה ערב פתיחת חגיגת הכדורגל העולמית, התייחס ג'יאני אינפנטינו, נשיא פיפ"א, למצבו של העיתונאי הצרפתי העצור, וציין כי היעדרותו מדוכן העיתונאים לא תשנה את העובדה שמקום שמור לו. אינפנטינו הביע את תקוותו להוצאת חנינה נשיאותית על ידי הרשויות באלג'יריה שתאפשר לגלייז לעזוב את הכלא ולהצטרף למשלחות התקשורת הבינלאומיות המשתתפות בסיקור האירוע.

מצדה, ארגון 'עיתונאים ללא גבולות' בירך על הצעד, וראה בהענקת האישור לעיתונאי שמאחורי סורג ובריח מסר תמיכה חזק והבלטת עניינו בפני דעת הקהל העולמית. הארגון הסביר כי תזמון מהלך זה עם פתיחת אירוע הספורט הגדול בעולם מציב את התיק תחת זכוכית מגדלת של תשומת לב בינלאומית חסרת תקדים.

שורשי הפרשה נעוצים בחודש מאי 2024, כאשר הרשויות באלג'יריה עצרו את כריסטוף גלייז בזמן שהכין כתבה עיתונאית על מועדון שביבה אל-קבאיל. הוא הואשם ב'האדרת טרור' על רקע קשריו עם אנשים המאמצים תזות בדלניות באזור קביליה, מה שהוביל מאוחר יותר לגזר דין של שבע שנות מאסר.

ההליך המשפטי של גלייז עבר תפנית מכרעת בשבועות האחרונים לאחר החלטה של בית המשפט העליון באלג'יריה, שקבעה את סיום כל הליכי הערעור הקשורים לתיק. התפתחות זו הגיעה לאחר שהעיתונאי ויתר על ערעורו, ודחיית הערעור שהוגש על ידי התובע הכללי, מה שהפך את גזר הדין נגדו לסופי ובלתי ניתן לערעור משפטי.

צוות ההגנה של העיתונאי הצרפתי הסביר כי הפיכת גזר הדין לסופי היא תנאי משפטי מהותי בחוק האלג'יראי לבחינת האפשרות ליהנות מצעדי חנינה נשיאותית. בהתאם לכך, תיק גלייז עומד כעת בתנאים המעניקים לנשיא הרפובליקה את הסמכות החוקתית להתערב ולהוציא החלטה על שחרורו, דבר שמצפים לו בחוגים הדיפלומטיים הצרפתיים.

בהקשר קשור, מקורות דיווחו כי משפחתו של גלייז בצרפת ממשיכה לפנות לרשויות באלג'יריה לרחם עליו, במיוחד עם תחושת הבידוד הממושכת שלו בכלא. אמו של העיתונאי דיווחה לאחר ביקור אחרון כי הוא נמצא בתנאי מעצר רגילים, אך המשך המעצר לזמן ממושך החל להשפיע על מצבו הנפשי למרות עמידתו.

לחצים בינלאומיים אלה מגיעים בתקופה שבה היחסים בין אלג'יריה לצרפת חווים הקלה יחסית, כאשר ביקורים קונסולריים ומגעים רשמיים למעקב אחר מצבם של אזרחים צרפתים גברו. הופעתו הפומבית האחרונה של גלייז הייתה בתמונה שפרסמה נשיאת עמותת 'אלג'יריה-צרפת' סגולן רויאל, בה נראה לובש ז'קט ספורט ובמצב גופני טוב, כשהוא מחזיק ספר על תולדות האמיר עבד אל-קאדר.

בנוגע לטורניר, גביע העולם 2026 יתקיים לראשונה בארגון משותף של שלוש מדינות, ובהשתתפות שיא של 48 נבחרות. העיניים נשואות למקסיקו שתהפוך למדינה הראשונה שתארח את המונדיאל שלוש פעמים, בעוד קנדה מתכוננת לחנוך את נוכחותה כמדינה מארחת לראשונה בתולדותיה, בתוך ציפיות לתחרויות עזות הכוללות 104 משחקים.

בעוד העולם עסוק בהכנות לכדורגל, קולות ביקורתיים עולים בנוגע לסטנדרטים כפולים בטיפול בסוגיות הומניטריות, כאשר משקיפים הצביעו על שתיקת פיפ"א כלפי סבלם של ספורטאים פלסטינים. דוחות זכויות אדם מאשרים את מותם של למעלה מ-1000 ספורטאים פלסטינים והרס מוחלט של תשתית הספורט ברצועת עזה כתוצאה מהתקפות ישראליות מתמשכות.

מהדורה זו של המונדיאל עדה לשינויים חוקיים וארגוניים נרחבים, הכוללים הרחבת סמכויות טכנולוגיית הווידאו (VAR) ואימוץ שלב 32 הקבוצות לראשונה בתולדות התחרות. כמו כן, האוהדים מצפים לאפשרות של השתתפות שישית של ליונל מסי וכריסטיאנו רונאלדו, בעוד שישה מאמנים ארגנטינאים מובילים נבחרות שונות בתופעה אימונית ייחודית.

תיק כריסטוף גלייז נותר תלוי בין מסדרונות הפוליטיקה והספורט, כאשר מגיני חופש העיתונות מקווים ש'דיפלומטיית המונדיאל' תתרום לסגירת פרק כליאתו. עם שריקת הפתיחה למשחק הראשון בין מקסיקו לדרום אפריקה, המקום המיועד לגלייז בדוכן התקשורת יישאר סמל למאבק בין חוקים מקומיים לדרישות בינלאומיות.

הוא לא איתנו היום אבל כיסאו מחכה לו, ואנו מקווים לחנינה נשיאותית שתאפשר לו להצטרף אלינו לסיקור הטורניר.

בירת סוריה, דמשק, נערכת לקבל את נשיא צרפת עמנואל מקרון בביקור רשמי צפוי, שמטרתו לקדם את היחסים הדו-צדדיים בין שתי המדינות ולתאם עמדות בנוגע לסוגיות אזוריות ובינלאומיות. מקורות רשמיים בנשיאות הרפובליקה הסורית דיווחו כי הדיונים יכללו אופקים לשיתוף פעולה בתחומים שונים, מה שמשקף את רצונה של פריז לחזק את נוכחותה הפוליטית בזירה הסורית החדשה שנוצרה לאחר השינויים הפוליטיים בסוף 2024.

לנשיא צרפת יתלווה משלחת בכירה הכוללת קבוצת משקיעים ונציגי חברות צרפתיות גדולות, באיתות ברור לשאיפת שני הצדדים לתרגם את ההתקרבות הפוליטית לפרויקטים כלכליים מוחשיים. סדר היום של הביקור יכלול עריכת דיון עגול בראשות נשיא סוריה אחמד א-שראע ועמיתו הצרפתי, בהשתתפות חברי שתי המשלחות, לדון בתיקי שיקום והשקעות משותפות.

מהלך דיפלומטי זה מגיע לאחר סדרת מהלכים מקדימים, שהבולט שבהם היה ביקורו של נשיא סוריה אחמד א-שראע בפריז במאי 2025, שנחשב אז ליציאתו הרשמית הראשונה לבירות המערב. פגישות אלו בארמון האליזה סללו את הדרך לניסוח מחדש של הבנות ביטחוניות ופוליטיות בין דמשק לפריז לאחר שנים ארוכות של ניכור דיפלומטי.

בהקשר קשור, מקורות תקשורתיים חשפו שיחת טלפון שהתקיימה לאחרונה בין שר החוץ הסורי אסעד א-שייבאני ועמיתו הצרפתי ז'אן-נואל בארו, כאשר השיחה התמקדה במנגנונים לפיתוח שיתוף פעולה משותף. תקשורת אינטנסיבית זו נתפסת כהוכחה לרצינותם של שני הצדדים להתגבר על תקופת הנתק שהחלה בשנת 2012 כאשר צרפת סגרה את שגרירותה במחאה על מדיניות המשטר הקודם.

ביקורו הצפוי של מקרון מהווה אירוע היסטורי, בהיותו הנשיא הצרפתי הראשון שדורש על אדמת דמשק מאז ביקורו של ניקולא סרקוזי בשנת 2009, והוא גם המנהיג הראשון של מדינה באיחוד האירופי שמבקר בסוריה בעידן החדש שלה. מהלך זה מאשר את שבירת הבידוד הבינלאומי שהוטל על דמשק במשך שנים, ופותח את הדלת בפני בירות אירופיות אחרות לבחון מחדש את עמדותיהן הדיפלומטיות.

דמשק עדה מאז תחילת 2025 לתנועה דיפלומטית רחבה, כאשר אירחה מנהיגים בולטים, ביניהם אמיר קטאר ונשיא פלסטין, ועד לביקורו של נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי באפריל האחרון. ביקורו של מקרון בא כדי להכתיר מסלול עולה זה בהשבת מעמדה של סוריה כמרכז קבלת החלטות פוליטיות ואינטראקציה דיפלומטית באזור הערבי ובעולם.

למרות שטרם נקבע תאריך מדויק לביקור, חוגים פוליטיים מצפים לתוצאותיו, במיוחד בכל הנוגע לתיק הסנקציות הבינלאומיות וההתחייבויות הפוליטיות ההדדיות. הצד הסורי שואף באמצעות פסגה זו להבטיח תמיכה בינלאומית לתהליך היציבות הכלכלית, בעוד צרפת מקווה להבטיח את האינטרסים האסטרטגיים שלה ולהבטיח תפקיד פעיל בעיצוב עתיד האיזונים האזוריים.

הביקור הצפוי מגיע במסגרת מסלול מתמשך של מגעים והתייעצויות פוליטיות בין שני הצדדים, במטרה לפתח את היחסים הסורים-צרפתיים ולחזק את התיאום בנוגע לסוגיות משותפות.

סעיף 200 לחוק הבחירות האלג'יראי תפס את מרכז הבמה הפוליטית עם תחילת מסע הבחירות לפרלמנט הקרוב, כאשר החלטות רשות הבחירות הלאומית העצמאית הובילו לפסילת מספר שמות מהמירוץ. סעיף זה מטיל תנאים מחמירים הנוגעים ליושרת המועמדים, מה שיצר בלבול בחישוביהם של כמה כוחות פוליטיים המבקשים לכסות את כל מחוזות הבחירה.

הסעיף הנזכר דורש כי רישום המועמד יהיה נקי מכל קשרים חשודים עם כסף מושחת, או מעבר פלילי הפוגע במוסר הציבורי וביושרה הפוליטית. טקסט משפטי זה הפך למוקד דיון סוער בין המפלגות והשחקנים בתחום המשפטי, במיוחד לאור השפעתו הישירה על גודל רשימות הבחירות המשתתפות.

מצדו, הבהיר מנהיג מפלגת חזית השחרור הלאומי, נור א-דין א-סד, כי פעולות הפסילה לא הוגבלו רק לענייני שחיתות כספית כפי שנטען. א-סד ציין כי חלק מהתיקים נדחו כתוצאה מטעויות ארגוניות גרידא, כגון רישום מועמד לעצמו בשתי רשימות שונות בשני מחוזות מרוחקים, מה שמנוגד לנהלים המנהליים הנהוגים.

בהקשר קשור, אישר סעיד אל-עיסאווי, מועמד מטעם תנועת חברת השלום, כי יישום סעיף 200 הטיל צל על מספר בכירים שהתכוונו להתמודד. למרות זאת, הדגיש אל-עיסאווי כי התנועה הצליחה לספוג את ההלם הארגוני הזה ולעבור את השלב כדי להמשיך במסע הבחירות שלה ולמשוך מצביעים.

במישור המשפטי, עלו שאלות לגבי קריטריוני יישום סעיף זה ומידת הבהירות של התנאים שרשות הבחירות מאמצת בהערכת תיקי המועמדות. משקיפים סבורים כי העמימות בחלק מהפרשנויות המשפטיות עלולה לפתוח פתח לערעורים משפטיים נרחבים מצד הנפגעים מהחלטות הפסילה האחרונות.

במסגרת זו, הצהיר המומחה למשפט חוקתי, מוסא דהאן, כי כל הסתייגויות פוליטיות מתוכן סעיף 200 חייבות לעבור את המסלול החקיקתי הנכון. דהאן הבהיר כי הפרלמנט הבא הוא הגוף המוסמך לבחון את החוק ולתקן את הסעיפים ששחקנים פוליטיים עשויים לראותם כלא ברורים או זקוקים לדיוק רב יותר.

המפלגות הפוליטיות מתמודדות כעת עם האתגר של החזרת האמון למצביע האלג'יראי לאור פסילות אלו, כאשר נאומיהן מתמקדים בצורך להתגבר על נושא הפסילה ולהתמקד בתוכניות הבחירות. כוחות פוליטיים רואים כי העדיפות העליונה כעת היא להבטיח השתתפות עממית רחבה כדי לחזק את הלגיטימיות של המוסד המחוקק הבא.

תיק תנאי המועמדות וקריטריוני היושרה נותר פתוח לכל האפשרויות ברחוב האלג'יראי, בציפייה למה שיביאו הימים הקרובים של מסע הבחירות. התפתחויות אלו הדגישו מחדש את רצון המדינה לטהר את העבודה הפוליטית מפגעי הכסף המושחת, למרות המחלוקת סביב מנגנוני היישום.

אם המפלגות יראו כי סעיף 200 כולל עמימות, הדרך החוקית תהיה באמצעות הצעת תיקון דרך המועצה העממית הלאומית הבאה.

בירות ותל אביב מתכוננות לסבב חדש של משא ומתן ישיר בוושינגטון, הפגישה השנייה בסבב החמישי, וזאת תחת הפסקת אש שברירית שבה נרשמות הפרות ישראליות חוזרות ונשנות. מטרת הדיונים הללו היא להגיע לנוסחה סופית לייצוב הביטחון, אך מנגנוני הנסיגה הישראלית מהדרום עדיין מהווים את המכשול הבולט ביותר בפני כל התקדמות ממשית.

בשטח, מכונת המלחמה הישראלית לא נרגעה, כאשר מקורות דיווחו על מותם של שני בני אדם כתוצאה מתקיפה שבוצעה על ידי כטב"ם שפגע ברכב בסביבת העיירה כפר רומאן שבמחוז נבטיה בדרום לבנון. תקיפה זו מגיעה בהקשר של המשך ההתקפות שמבצע הכיבוש בתירוץ של הסרת איומים מיידיים, מה שמעמיד את ההבנות הביטחוניות במבחן.

מצדו, צבא ישראל הודיע על ביצוע מבצע לחיסול שני חמושים של חיזבאללה באזור תל עלי א-טאהר הסמוך לנבטיה, בטענה שהם היוו איום ישיר על כוחותיו המוצבים שם. זו הפעם השנייה ביומיים שבה מכריז הכיבוש על ביצוע פעולות חיסול בשטח בעומק האזורים שאמורים להיות כפופים להסדרים ביטחוניים.

במסדרונות הדיפלומטיה בוושינגטון, המשלחת הלבנונית דבקה בעמדה נחושה הדורשת נסיגה ישראלית מלאה ובלתי מותנית מכל השטחים הלבנוניים הכבושים. לבנון מדגישה כי פריסת ריבונות המדינה והגבלת הנשק לידי צבא לבנון היא הדרך היחידה להשגת יציבות מתמשכת בגבול הצפוני של פלסטין הכבושה.

מנגד, ישראל מפגינה עקשנות ברורה באמצעות דרישה לשמור על עמדות צבאיות באזורים אסטרטגיים בתוך השטח הלבנוני. ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שואף לכפות מציאות של 'אזור ביטחון' קבוע, מה שבירות רואה כהפרה בוטה של הריבונות הלאומית ונסיגה מההבנות הבינלאומיות.

סוגיית 'האזורים הניסיוניים' בולטת כאחד הפתרונות המוצעים המעוררים ויכוח נרחב, כאשר היא קובעת נסיגה ישראלית מוגבלת ממגזרים מסוימים כדי לבחון את יכולתו של צבא לבנון לשלוט בביטחון בהם. תל אביב עוקבת אחר מנגנון זה בזהירות רבה, ומתנה את המשך הנסיגה במניעת חזרת כל השפעה צבאית של חיזבאללה לאותם אזורים.

בנוגע לעמדות הפוליטיות הקשוחות, שר הביטחון הישראלי ישראל כץ הצהיר כי תל אביב לא תיסוג מדרום לבנון גם אם הממשל האמריקאי ידרוש זאת במפורש. הצהרות אלו נאמרו במהלך כנס בתל אביב, ומשקפות את גודל האתגר הישראלי להבנות האמריקאיות-איראניות הקוראות לכבד את שלמות השטח הלבנוני.

עמדה נוקשה זו של כץ מתיישבת עם הודעה משותפת שפורסמה לאחרונה על ידי נתניהו וראש המטה אייל זמיר, שבה אישרו את כוונתם להמשיך לכבוש את מה שהם מכנים האזור הביטחוני. מגמה זו משקפת רצון ישראלי להפוך את הכיבוש הזמני למציאות ארוכת טווח, תוך התעלמות מהדרישות הלבנוניות והבינלאומיות החוזרות ונשנות.

מצדו, נשיא לבנון ג'וזף עאון הבהיר כי הדיונים סביב 'האזורים המודליים' עדיין נמשכים ולא הגיעו להסכם סופי, בהמתנה לתגובות ברורות מהצד הישראלי. עאון הדגיש במהלך פגישתו עם משלחת בריטית כי העדיפות העליונה היא לייצב את הפסקת האש ולהבטיח את חזרת העקורים לכפריהם ושיקום.

מהלכים אלו מתרחשים במקביל למאמצים בינלאומיים בהובלת וושינגטון ודוחא בשיתוף פעולה עם טהראן ופקיסטן ליצירת מנגנון פיקוח יעיל שימנע הידרדרות המצב לעימות כולל. מנגנון זה מעורר דאגה בחוגים הישראליים, במיוחד מכיוון שהוא כולל צדדים שאינם מקיימים יחסים עם תל אביב, מה שהופך את התיאום בשטח למורכב וקשה.

בהקשר של תמיכה בינלאומית במוסדות הלבנוניים, מסמכים דיפלומטיים חשפו הצעה של האיחוד האירופי לשלוח משימה צבאית ואזרחית ללבנון שתמשך שלוש שנים. משימה זו נועדה לספק ייעוץ טכני והכשרה מתקדמת לצבא לבנון וכוחות הביטחון הפנימיים כדי לחזק את יכולותיהם לשלוט בגבולות ובאזורים הדרומיים.

הצעת האיחוד האירופי דורשת הסכמה פה אחד מ-27 המדינות החברות, ועל כך מתנהל דיון כעת בבריסל כצעד מקדים לתמיכה במדינת לבנון בשלב שלאחר הנסיגה. משקיפים רואים בתמיכה אירופית זו ערובה בינלאומית נוספת להפגת החששות הביטחוניים הישראליים בנוגע לריק הצבאי בדרום.

למרות יוזמות אלו, המציאות בשטח נשארת המניע העיקרי לאירועים, כאשר ישראל ממשיכה בהפגזותיה הארטילריות והאוויריות בתירוצים ביטחוניים קלושים. מקורות בשטח מאשרים כי הפרות אלו נועדו להפעיל לחץ על המשא ומתן הלבנוני בוושינגטון כדי שיעשה ויתורים בנושא האזורים הגבוליים הרגישים.

לסיכום, שיחות וושינגטון נותרו תלויות בין רצון לבנוני להחזיר ריבונות מלאה לבין התעקשות ישראלית לנגוס בחלקים מהדרום תחת השם ביטחון. עם המשך נפילת חללים ופצועים, ההימור נשאר על מידת יכולת הלחצים הבינלאומיים לרסן את ההסלמה הישראלית ולהבטיח את יישום החלטות האו"ם הרלוונטיות.

גם אם תהיה דרישה אמריקאית, צה"ל לא ייסוג מדרום לבנון.

שר התפוצות בממשלת הכיבוש הישראלית, עמיחי שיקלי, הביע חששות עמוקים מהיווצרות ברית אזורית חדשה הכוללת את קטאר, טורקיה ופקיסטן. השר, חבר מפלגת הליכוד, סבר כי ציר זה ממלא תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות הבינלאומית, במיוחד בכל הנוגע לסוגיה האיראנית המורכבת.

שיקלי ציין בהצהרות שמסר לכלי תקשורת עבריים ביום רביעי בבוקר, כי השלישייה הזו היא הכוח המניע העיקרי מאחורי ההסכם שהושג לסיום מצב המלחמה בין ארצות הברית לאיראן. הוא תיאר ברית זו כאתגר אסטרטגי חדש, שחומרתו עולה על הסוגיות המסורתיות שתל אביב התמודדה עמן.

הצהרות אלו מגיעות בעקבות הודעת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על חתימת הסכם רשמי לסיום המלחמה עם טהראן, מה שגרם לזעזוע בחוגים הפוליטיים בישראל. בעוד שוושינגטון אישרה את השלמת ההסכם, טהראן הבהירה כי הטקסים הרשמיים יתקיימו בעיר ז'נבה שבשוויץ ביום שישי הקרוב כדי להעניק נופך בינלאומי להבנות.

על פי מקורות יודעי דבר, ההסכם המתגבש קובע הפסקת אש מיידית בכל החזיתות הקשורות לסכסוך, בנוסף להסרת המצור הימי שהוטל על איראן. החתימה הפומבית בז'נבה גם סוללת את הדרך לתחילת שלב של משא ומתן טכני אינטנסיבי שיימשך שישים יום כדי להכריע בסוגיות התלויות ועומדות בין הצדדים.

השר הישראלי הביע את חששו מההשלכות הכלכליות של הסכם זה, וציין כי שיקום הכלכלה האיראנית, שנפגעה מעשרות שנים ארוכות של מצור, מהווה איום עתידי. עם זאת, שיקלי הדגיש כי החשש הגדול ביותר נובע מזהות הצדדים שתכננו את ההתקרבות הזו, בהתייחסו לדוחא, אנקרה ואסלאמאבאד.

שיקלי השתמש בשפה תוקפנית חריפה בתיאורו את הציר הזה כ"ציר הרשע הסוני הקיצוני", בטענה שהוא מהווה סכנה מיידית לאינטרסים הישראליים באזור. הצהרות אלו משקפות מצב של בלבול בתוך הקואליציה השלטת בתל אביב כלפי השינויים המפתיעים במדיניות החוץ האמריקאית תחת ממשל טראמפ.

בהקשר קשור, ראש הממשלה בנימין נתניהו מתמודד עם גל ביקורת פנימית נרחב מצד האופוזיציה, שהאשימה אותו בכישלון חרוץ בניהול הסוגיה האיראנית. גורמים פוליטיים ישראלים סבורים כי נתניהו הודר לחלוטין מאחורי הקלעים של המשא ומתן שהתנהל בין וושינגטון לטהראן, מה שהעמיד אותו במצב מביך מול דעת הקהל.

האופוזיציה הישראלית האשימה את נתניהו בשקרים לגבי ידיעתו את פרטי ההסכם, וסברה כי נשיא ארה"ב "השפיל" את בעלת הברית הישראלית בכך שהדיר אותה מההסדרים הסופיים. משקיפים סבורים כי הסכם זה מהווה מכה לאסטרטגיה של נתניהו, שהתבססה על המשך הלחץ הצבאי והכלכלי המרבי על המשטר האיראני.

במישור המעשי, אנליסטים סבורים כי הסרת המצור הימי על איראן תוביל לשינוי מאזן הכוחות בנתיבי המים החיוניים, וזה מה שהמערכת הביטחונית הישראלית חוששת ממנו. תל אביב חוששת שהפתיחות הכלכלית לטהראן תחזק את השפעת בעלות בריתה באזור, במיוחד לאור הכיסוי הפוליטי מצד הציר הקטארי-טורקי-פקיסטני.

הדיווחים מצביעים על כך שהמשא ומתן הטכני שיתחיל בז'נבה יהיה מורכב ביותר, שכן הוא יעסוק בפרטים מדויקים הנוגעים לתוכנית הגרעין וליכולות הטילים. עם זאת, תחילתה בפועל של הפסקת האש שמה קץ לשלב של הסלמה צבאית שכמעט גררה את האזור לעימות כולל ופתוח.

בתוך ישראל, גוברות הקריאות להטיל אחריות על הממשלה על מה שמתואר כעיוורון פוליטי כלפי המהלכים הדיפלומטיים הבינלאומיים. המבקרים סבורים כי עיסוקה של הממשלה בתוקפנות נגד רצועת עזה ובפשעים שבוצעו שם הסיט את תשומת הלב משינויים גדולים המתרחשים במפה הפוליטית העולמית והאזורית.

הצהרותיו של שיקלי משקפות גם מתח ביחסים עם טורקיה וקטאר, הממלאות תפקידים מתווכים ומשפיעים בסוגיות הרגישות באזור. נראה שתל אביב מתייחסת בחשדנות לכל התקרבות אזורית שאינה עוברת דרך ערוציה או משרתת את האינטרסים הביטחוניים הישירים שלה, במיוחד אם היא נתמכת על ידי כוחות אסלאמיים גדולים.

לסיכום, הציפייה נותרה השלטת לגבי תוצאות טקסי החתימה בז'נבה ביום שישי, בתוך שאלות לגבי אופי הערבויות שניתנו על ידי הצדדים הבינלאומיים. על רקע תמונה זו, ישראל מוצאת את עצמה מול מציאות חדשה המחייבת אותה להעריך מחדש את בריתותיה ואויביה לאור עלייתם של צירים אזוריים שלא נלקחו בחשבון.

מה שאנו רואים לנגד עינינו הוא עלייתו של ציר חדש ומסוכן ביותר, והוא זה שניסח את ההסכם לסיום המלחמה בין ארצות הברית לאיראן.

גרשון בסקין

בסוף אוקטובר, הישראלים ילכו לקלפיות כדי לבחור ממשלה חדשה. בתחילת נובמבר, הפלסטינים צפויים לעשות את אותו הדבר. נדיר בהיסטוריה של הסכסוך הזה ששני העמים, בזמן כה קרוב זה לזה, יתבקשו לבחור את מנהיגיהם ואת כיוונם הלאומי. זה יוצר הזדמנות גדולה, ואחריות שמוטלת בראש ובראשונה על הישראלים והפלסטינים, וארצות הברית, מדינות ערב, אירופה והקהילה הבינלאומית הרחבה יותר יכולות לעזור להם לשאת בה.

שום מנהיג זר או כוח חיצוני לא צריך לבחור את מנהיגי ישראל או פלסטין. זו משימתם של הבוחרים הישראלים והפלסטינים בלבד. אך הקהילה הבינלאומית יכולה להבהיר איזה עתיד היא מוכנה לתמוך בו. היא יכולה לומר לשני העמים שהשלום אינו סיסמה ריקה, שיש אופק דיפלומטי אמיתי, ושמנהיגים שיציעו תקווה על ידי בחירת אומץ במקום פחד לא יישארו לבד.

הנשיא טראמפ צריך לאמץ הזדמנות זו ולפרסם הצהרה פשוטה, ישירה והיסטורית:

• ארצות הברית תומכת בביטחון ישראל ובשילובה המלא במזרח התיכון. • ארצות הברית תומכת בחירות הפלסטינים, במדינתם, בדמוקרטיה שלהם ובכבודם. • ארצות הברית תעבוד עם שותפים אזוריים ובינלאומיים כדי לקדם וליישם פתרון שתי מדינות. • ארצות הברית מצפה מהישראלים והפלסטינים לבחור מנהיגים המסוגלים לעשות שלום.

הצהרה כזו לא תהווה התערבות בבחירות, אלא תהיה בהירות אסטרטגית. אם תפורסם כעת, חודשים לפני הבחירות, היא עשויה להשפיע על תוצאות הבחירות בישראל ובפלסטין, לא על ידי הכתיב למי אנשים צריכים להצביע, אלא על ידי הצגת סוג העתיד שקולותיהם יכולים לאפשר. היא תאמר לבוחרים שיש חלופה למלחמה, לכיבוש, למצור, לטרור, לדיכוי, לנקמה ולייאוש. היא תבהיר שמנהיגיהם הבאים יישפטו על פי יכולתם להשיג חירות, ביטחון, כבוד ושלום.

אך מסר של טראמפ לבדו לא יספיק. חשיבותו האמיתית תלויה באופן שבו המועמדים הישראלים והפלסטינים יגיבו עליו.

המועמדים הישראלים המבקשים להחליף את הממשלה הנוכחית צריכים לומר בבירור: ביטחון ישראל חיוני, אך הוא אינו יכול להיות מושג באמצעות כיבוש קבוע. ישראל חייבת להביס את הטרור ולהתעקש על הסדרי ביטחון חזקים, אך היא חייבת גם לפתוח בפני הפלסטינים אופק מדיני, ולהכיר בזכותם לחירות, ריבונות וכבוד. עתידה של ישראל אינו להיות מבצר מוקף אויבים, אלא להיות מדינה לגיטימית, בטוחה ומשולבת במזרח התיכון.

ועליהם לומר לבוחרים הישראלים: הדרך בה הלכנו בשנים האחרונות נכשלה. היא הביאה אסון, מלחמה, בידוד, נזק כלכלי ופילוג פנימי, וכמות עצומה של מוות והרס. איננו יכולים לנהל את הסכסוך הזה לנצח. ואיננו יכולים לחשוב שניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית בכוח או בנורמליזציה עם כמה מדינות ערביות. ישראל יכולה להתקבל באזור, אך לא כל עוד מיליוני פלסטינים נשארים תחת כיבוש, ללא חירות וללא עתיד מדיני.

המועמדים הישראלים צריכים גם לפנות לבוחרים הפלסטינים באופן עקיף, אך ברור וחד משמעי: אתם אינכם אויבינו כעם. אנו הישראלים מכירים בקשר ההיסטורי והדתי של העם הפלסטיני לארץ זו. גם אתם רוצים לחיות, לגדל את ילדיכם, לבנות את כלכלתכם, ולשלוט בעתידכם. אנו מוכנים לנהל משא ומתן עם המנהיגים הפלסטינים שתבחרו; מנהיגים שידחו אלימות, יקבלו הכרה הדדית, יתמכו בדמוקרטיה, ויהיו מוכנים לבנות מדינה לצד ישראל ולא במקומה. ביטחוננו וחירותכם חייבים להיבנות יחד.

המועמדים והמפלגות הפלסטיניות צריכים להיות באותה מידה של בהירות. עליהם לומר: השנים האחרונות הראו את חוסר התוחלת הנורא של האלימות. המאבק המזוין לא שחרר את פלסטין, לא סיים את הכיבוש, ולא השיג ריבונות. הוא הביא סבל, הרס, בידוד ואובדן. העם הפלסטיני זקוק לדרך חדשה: דמוקרטיה, אחדות לאומית, אי-אלימות, בניית מוסדות, לגיטימציה בינלאומית, ואסטרטגיה מדינית המסוגלת לזכות בתמיכה אזורית ועולמית. כמו כן, הפלסטינים צריכים להכיר בקשר ההיסטורי והדתי של העם היהודי לארץ זו, כפי שהישראלים צריכים להכיר בקשר ההיסטורי והדתי של העם הפלסטיני אליה.

המועמדים הפלסטינים צריכים לומר: מטרתנו היא חירות ומדינה, לא נקמה. מטרתנו היא סיום הכיבוש, לא השמדת ישראל. מטרתנו היא בניית פלסטין – בעזה, בגדה המערבית ובירושלים המזרחית – כמדינה דמוקרטית, אחראית וריבונית, שתחיה בשלום לצד ישראל. אנו נדרוש את זכויותינו בתקיפות, אך באמצעות דיפלומטיה, שכנוע, חוק, פעולה עממית לא אלימה, בריתות בינלאומיות ומשא ומתן.

המועמדים הפלסטינים צריכים גם לפנות לבוחרים הישראלים באופן עקיף: אנו מבינים שהישראלים זקוקים לביטחון. ואנו מבינים את הטראומה והפחד שהישראלים נושאים. איננו מבקשים מהישראלים לסמוך על מילים בלבד. אנו מוכנים לבנות מוסדות, הסדרי ביטחון, מערכות חינוך והתחייבויות מדיניות שיוכיחו שהמדינה הפלסטינית תהיה שותפה לשלום, לא פלטפורמה למלחמה. אנו רוצים שילדינו יחיו לצד ילדיכם בכבוד ובביטחון.

דיאלוג עקיף זה יכול לשנות את אווירת הבחירות. במשך שנים, הטיעון המרכזי נגד השלום היה זהה בשתי החברות: “אין שותף בצד השני”. הישראלים אומרים שאין שותף פלסטיני, והפלסטינים אומרים שאין שותף ישראלי. וכל צד משתמש בקיצוניות של הצד השני כהוכחה לכך שהשלום בלתי אפשרי. מעגל זה חייב להישבר.

האתגר העיקרי כעת הוא לבנות מחדש את האמון בקיומם של שותפים לשלום בצד השני. וזה לא יקרה רק באמצעות דיפלומטיה סודית. זה חייב לקרות בגלוי, במהלך מסעות הבחירות עצמם. המפלגות הישראליות התומכות בשלום צריכות לומר שחירות הפלסטינים היא חלק מביטחון ישראל. והמפלגות הפלסטיניות התומכות בשלום צריכות לומר שביטחון ישראל הוא חלק מחירות הפלסטינים. אלה אינן ויתורים; זהו הבסיס לכל עתיד ריאלי.

הסכמים מדיניים לבדם אינם מספיקים. המועמדים משני הצדדים צריכים להתמודד גם עם סוגיות יסוד אחרות, כמו מה שאנו מלמדים את ילדינו. תוכניות הלימודים נמצאות בידי המדינה, ולכן הן מהביטויים הכנים ביותר של ערכי החברה. הדור הבא לא צריך לרשת רק קברים, חומות, מחסומים, רקטות, צפירות, שנאה ופחד. הוא צריך לרשת את כלי הדו-קיום: השפה – עברית וערבית – ידע, אמפתיה, חשיבה ביקורתית, יושר היסטורי ואמונה שהעם האחר אינו נועד להיות אויב נצחי.

הבחירות אינן רק על מי עולה לשלטון. הן על מה שהחברות אומרות לעצמן על מה שאפשרי. אם המועמדים הישראלים יתמודדו בבחירות רק על פחד, הם ייצרו עוד פחד. ואם המועמדים הפלסטינים יתמודדו בבחירות רק על קיפוח, הם ייצרו עוד ייאוש. אך אם המועמדים משני הצדדים ידברו על שלום, שותפות, דמוקרטיה, ביטחון, חירות, תקווה ושילוב אזורי, הסביבה הפוליטית תתחיל להשתנות.

יש רגעים בהיסטוריה שבהם התזמון הוא קריטי. וזמן הפעולה הוא עכשיו – לפני סוף אוקטובר ותחילת נובמבר. הישראלים והפלסטינים יצביעו בקרוב בזמן קרוב מאוד. הם לא צריכים להצביע בחושך. עליהם להבין שהצבעתם לא תשפיע רק על עתידם, אלא תשפיע גם על הבחירות שיעשה הצד השני.

דלת השלום לא תיפתח מעצמה; היא תיפתח רק אם המנהיגים משני הצדדים יאמרו את האמת לעמיהם, ואם הבוחרים יבחרו בעתיד במקום בפחד.

המשרד הממשלתי לתקשורת ברצועת עזה הודיע על שינוי דרמטי במבנה הניהולי של הרצועה, כאשר מוחמד עבד אל-חאלק אל-פארה הגיש את התפטרותו הרשמית מראשות ועדת החירום הממשלתית ומתפקידו כראש בפועל למעקב אחר העבודה הממשלתית. צעד זה מגיע בהקשר של הסדרים רחבים יותר שמטרתם לעצב מחדש את הנוף הניהולי בעזה באופן התואם את ההבנות הלאומיות האחרונות.\n\nמקורות רשמיים אישרו כי ההחלטה על פירוק ועדת החירום הממשלתית לא הייתה צעד ניהולי מבודד, אלא אישור לרצינות הכוונה ליישם את ההסכמים שנחתמו ולהקל על תהליך העברת השלטון הניהולי החלקה. כל ההכנות המשפטיות והטכניות הנדרשות הושלמו כדי להבטיח את הצלחת תהליך המסירה והקבלה של המערכת הממשלתית בכל מתקני הרצועה.\n\nבמסגרת השקיפות הלאומית, הסדרים ניהוליים חדשים אלה הוצגו בפני הצוות הלאומי המייצג את הפלגים והכוחות הפלסטיניים השונים, בנוסף לוועדה העליונה של השבטים והחמולות ונציגי מוסדות החברה האזרחית. הצגה זו התקיימה בנוכחות משקיף רשמי מטעם האו"ם כדי להבטיח את יושרת ובהירות הצעדים שננקטו בפני הקהילה הבינלאומית.\n\nמצדו, דובר תנועת חמאס, חאזם קאסם, הבהיר כי פירוק המוסדות הקיימים כיום בעזה נועד בראש ובראשונה ליצור בסיס פוליטי וניהולי חזק לביסוס הפסקת אש כוללת. הוא הדגיש כי המוסדות לא יחוו כל מצב של ריק ניהולי, שכן הם ימשיכו לבצע את משימותיהם עד שהוועדה הלאומית לניהול עזה תיטול את תפקידיה באופן רשמי.\n\nהנהגת התנועה הפנתה קריאות מפורשות למועצת השלום ולגורמים הבינלאומיים לנקוט בצעדים מעשיים ורציניים כדי להקל על כניסת הוועדה הלאומית לרצועה ותחילת עבודתה. התנועה ראתה בהעצמת ועדה זו את הדרך היחידה להבטיח את יציבות המצב ההומניטרי והניהולי הרחק מהמשיכות הפוליטיות שהותירו שנות המלחמה.\n\nבהקשר קשור, בכיר בחמאס, מחמוד מרדאווי, תיאר את החלטת ההתפטרות כ"צעד לאומי" המשקף את העדפת האינטרס הציבורי על פני אינטרסים מפלגתיים צרים. הוא קרא לכל הכוחות הפלסטיניים להתלכד סביב החלטה זו ולתמוך בקבלת הוועדה הלאומית את תפקידיה, ודרש מהקהילה הבינלאומית ללחוץ על שלטונות הכיבוש שלא להפריע להגעת הוועדה לעזה.\n\nמצד שני, מהלכים אלה נתקלו בספקנות רחבה מצד החוגים הישראליים, כאשר מקורות תקשורתיים ציטטו גורמים בתל אביב שתיארו התפטרויות אלה כ"הטעיה תקשורתית". מקורות ישראליים טענו כי חברי הממשלה עדיין ממלאים את תפקידיהם בפועל, וכי צעד זה נועד רק להתנער מהתחייבויות מסוימות בפני המתווכים.\n\nהנרטיב הישראלי טוען כי תנועת חמאס נוקטת בתמרונים ניהוליים אלה מחשש שתואשם בהפרת הסכמים בינלאומיים או אזוריים, ורואה במה שקורה ניסיון למשוך זמן. למרות ספקנות זו, הגורמים בעזה מתעקשים כי המסלול הניהולי החדש נכנס לתוקף בפועל, בהמתנה להשלמת הצעדים הפוליטיים המקבילים.\n\nפירוק המוסדות הממשלתיים בעזה מהווה בסיס איתן לביסוס הפסקת האש ולהקל על המעבר הניהולי.

שלטונות הכיבוש הישראלי הקיפו חלקת אדמה חיונית השייכת לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית בגדר ברזל בעיירה סילוואן שבירושלים הכבושה. צעד זה מגיע על רקע סחבת מתמשכת מצד בתי המשפט הישראליים בטיפול בתביעה שהגישה הפטריארכיה במחאה על השתלטות בלתי חוקית על נכסיה הכנסייתיים.

מקורות מקומיים דיווחו כי כוחות הכיבוש פשטו על האתר בשבוע שעבר והקימו שערי ברזל וגדר סביב האדמה בטענה שהיא שייכת לעירייה. האחראי על טיפוח האדמה, חאלד אל-זיר, הסביר כי מטרת צעדים אלה היא לאלץ את בעלי האדמה להזניח אותה כהכנה להשתלטות מלאה עליה באמתלות של ייפוי וגינון פיקטיביים.

שטח האדמה הממוקדת הוא כ-11 דונם, והיא בעלת חשיבות דתית והיסטורית רבה מכיוון שהיא כוללת עתיקות מתקופת הרומאים וקברים עתיקים הקשורים לדת הנוצרית. מנהלי המנזר מדגישים כי ניסיונות ההשתלטות על שטח זה החלו לפני יותר מעשור באמצעות זרועות הכיבוש השונות, כולל מה שמכונה רשות הטבע והעירייה.

שומרי האדמה והחקלאים בה מתמודדים עם הגבלות שיטתיות מאז 2009, כאשר כוחות הכיבוש עוקרים עצים והורסים טרסות אבן הנבנות לשיקום האתר. מטרת הכיבוש באמצעות פרקטיקות מתועדות אלה היא למנוע כל פעילות פלסטינית או כנסייתית באזור כדי לקדם את הנרטיב הישראלי הטוען שהאדמה מוזנחת וזקוקה להתערבות חיצונית.

במישור המשפטי, שלטונות הכיבוש מסרבים להכיר במסמכים הרשמיים המוכיחים את שייכות האדמה למנזר, וממשיכים לדחות דיוני בתי משפט למרות הצגת כל ההוכחות. בית המשפט מתרץ את הדחייה בצורך לבחון את הטענות הישראליות, בעוד הוא מונע מבעלי האדמה המקוריים לעבד אותה או לטפל בה כדי לחזק את טענת ה'הזנחה' שבה הוא משתמש להשתלטות.

בהקשר קשור, נתונים שפורסמו על ידי מרכזים לזכויות אדם המתמחים בחופש דת חשפו עלייה חמורה בקצב התקיפות המכוונות נגד נוצרים ומקומות הקדושים שלהם בירושלים. על פי הדיווחים, תועדו למעלה מ-88 אירועי תקיפה והטרדה מאז תחילת השנה הנוכחית, רובם התרכזו בעיר העתיקה, סביבת הר ציון והפטריארכיה הארמנית.

הסטטיסטיקה מצביעה על כך שהרבע השני של השנה הנוכחית לבדו شهد 63 אירועים, מה שמבשר על רישום שיא חדש שיעלה על ההפרות שתועדו בשנה שעברה. הפרות אלה כללו תקיפות מילוליות ופיזיות, השחתת קברים ומצבות, בנוסף לכתובות גרפיטי גזעניות וחילול חוזר ונשנה של אתרים דתיים נוצריים.

הם רוצים שנזניח את האדמה כדי שיוכלו מאוחר יותר לפרוץ אליה בטענה שהיא מוזנחת וזקוקה לגינון וטיפול, אך מטרתם היא להפוך את כל האדמות הללו ליהודיות.

חשיבות המחלוקות הנוכחיות בין וושינגטון לתל אביב אינה טמונה בפרטי מזכר הבנות כאן או הסכם שם, וגם לא בפערים זמניים בין ממשל אמריקאי לממשלה ישראלית, אלא במה שהן עשויות לחשוף לגבי שינויים עמוקים יותר במבנה המערכת האזורית והבינלאומית. אירועים היסטוריים גדולים אינם נמדדים תמיד בגודלם הישיר, אלא בשינויים שהם משקפים במאזני הכוחות ובמגמות העתיד. נכון שהדיבורים על נתק אמריקאי-ישראלי נשארים רחוקים מהמציאות. הברית בין שני הצדדים עדיין נמנית עם הבריתות היציבות ביותר בעולם, נתמכת על ידי רשת רחבה של אינטרסים אסטרטגיים, צבאיים, כלכליים ופוליטיים. אך נכון גם שהברית אינה אומרת התאמה מלאה בחזונות ובעדיפויות, במיוחד ברגעי תפנית גדולים שבהם מדינות מגדירות מחדש את האינטרסים והתפקידים שלהן. בהקשר זה, נראה שהמחלוקות האחרונות סביב איראן, המלחמה בעזה ועתיד ההסדרים הביטחוניים באזור משקפות פער הולך וגובר בין חזון אמריקאי השואף לנהל את האיזונים האזוריים ולמנוע התפרצויות גדולות, לבין חזון ישראלי שעדיין מהמר בעיקר על היגיון ההרתעה והכוח הצבאי וכפיית עובדות בשטח. העולם השתנה רבות בעשרים השנים האחרונות. ארצות הברית כבר אינה רואה במזרח התיכון את מרכז הכובד היחיד באסטרטגיה הגלובלית שלה. התחרות עם סין, הסכסוך עם רוסיה, והשינויים הכלכליים והטכנולוגיים הגדולים, דחפו את וושינגטון לסדר מחדש את סדרי העדיפויות שלה, ולחפש גישות המפחיתות את עלות המעורבות הצבאית הישירה ומגבירות את ההסתמכות על דיפלומטיה וניהול איזונים. מנגד, האזור עצמו עובר שינויים עמוקים. כוחות ערביים ואזוריים בעלי משקל פוליטי וכלכלי הולך וגובר צצו, והפכו מסוגלים להשפיע על משוואות הביטחון, היציבות, האנרגיה וההשקעות. כבר לא ניתן לנהל את המזרח התיכון באמצעות צד אחד או ציר אחד כפי שהיה במצבים קודמים. מכאן נובעת המשמעות האמיתית של המחלוקות האמריקאיות-ישראליות. הן אינן מבטאות רק הבדל בניהול משבר מסוים, אלא עשויות לשקף שינוי הדרגתי בתפיסה האמריקאית כלפי האזור, מגישה המבוססת על מרכזיות ישראל לגישה רחבה יותר הלוקחת בחשבון רשת מורכבת של אינטרסים, שותפויות ואיזונים אזוריים. אולם, ההיבט החשוב ביותר נוגע לישראל עצמה. המלחמה האחרונה, עם כל ההרס, האבדות האנושיות וההשלכות הפוליטיות והמשפטיות שהביאה עמה, העלתה שאלות מהותיות לגבי גבולות הכוח הצבאי ויכולתו להשיג יעדים פוליטיים. למרות העליונות הצבאית והטכנולוגית העצומה שישראל מחזיקה, היא לא הצליחה להכריע את הסכסוך הפלסטיני, לסיים את הסוגיה הפלסטינית או לכפות מציאות פוליטית יציבה שתבטיח לה ביטחון קבוע. הניסיון הוכיח שוב שהכוח הצבאי יכול לנהל סכסוכים, אך אינו יכול לסיים את הסיבות העמוקות להם. ההיסטוריה מלמדת אותנו שסכסוכים הקשורים לזהות וזכויות לאומיות אינם מוכרעים בכוח בלבד, ושעמים אינם מוותרים על זכויותיהם רק בגלל תבוסה או סבל. מזווית זו, אחת התוצאות הבולטות של השנים האחרונות היא כישלון ההימורים שהניחו שניתן לעקוף את הסוגיה הפלסטינית, לדחוק אותה לשוליים או להוציא אותה מההיסטוריה. הסוגיה חזרה לראש סדר היום הבינלאומי, והעם הפלסטיני חזר לאשר את נוכחותו הפוליטית והלאומית למרות היקף הטרגדיה האנושית העצומה שחווה. במקביל, ישראל מתמודדת עם אתגרים פנימיים הולכים וגוברים הקשורים לאופי המדינה, זהותה ועתידה. הפילוגים הפוליטיים החריפים, הקיטוב בין הזרמים הדתיים והחילוניים, וירידת האמון במוסדות, כל אלה הם אינדיקטורים לכך שהדיון בתוך ישראל כבר אינו סובב רק סביב ביטחון וגבולות, אלא סביב אופי הפרויקט עצמו וכיוונו ההיסטורי. כאן עולה שאלה החורגת מאנשים וממשלות: האם ישראל עומדת בפני משבר מנהיגות חולף, או שהיא נכנסת לשלב של בחינה היסטורית עמוקה יותר? הפרויקט הציוני התבסס במשך עשורים על ההנחה שעליונות צבאית, תמיכה מערבית וזמן יספיקו כולם כדי לבסס את העובדות שנכפו בשטח. אך השינויים הנוכחיים חושפים כי אלמנטים אלה, למרות חשיבותם, כבר אינם מספיקים לבדם כדי להבטיח לגיטימציה, קבלה או יציבות. העולם משתנה. מאזני הכוחות משתנים. והמזרח התיכון עצמו הופך בהדרגה מזירת סכסוכים פתוחים למרחב שבו חשיבות הפיתוח, הכלכלה, השותפויות האזוריות והאינטגרציה האסטרטגית הולכת וגוברת. במציאות כזו, הכוח הצבאי הופך הכרחי לביטחון, אך אינו מספיק לבדו ליצירת השפעה או לבניית עתיד. לכן, מהות העניין אינה קשורה למזכר אמריקאי-איראני או למחלוקת בין וושינגטון לתל אביב, אלא לשאלה הגדולה יותר המטילה את עצמה על האזור כולו: האם אנו עומדים בפני סוף שלב היסטורי ותחילתו של שלב חדש? אם כך הדבר, האתגר האמיתי העומד בפני ישראל לא יהיה כיצד להתגבר על מחלוקת חולפת עם ארצות הברית, אלא כיצד להסתגל למזרח תיכון חדש המתעצב לנגד עינינו; מזרח תיכון שבו מרכזי הכוח מתפזרים, שבו ההגמוניה החד-צדדית נסוגה, ושבו הפוליטיקה, הדיפלומטיה והפיתוח חוזרים לתפוס מקום שהכוח הצבאי אינו יכול להחליף. ובנקודה זו בדיוק, המחלוקת האמריקאית-ישראלית הנוכחית הופכת ליותר מסתם אירוע פוליטי חולף. היא חלון שדרכו ניתן לראות את השינויים העמוקים המתרחשים מתחת לפני השטח של האירועים, ואשר עשויים לצייר מחדש את מפות ההשפעה והאיזונים באזור לעשורים הבאים. אולי השאלה החשובה ביותר היום אינה: האם וושינגטון ותל אביב נחלקו? אלא: האם המזרח התיכון אכן החל לעזוב שלב היסטורי שלם, ולהיכנס לשלב חדש שבו מושגי הכוח, הלגיטימציה והיציבות מנוסחים מחדש על בסיסים שונים מאלה ששלטו באזור לאורך העשורים האחרונים? והאם ישראל איבדה חלק מתפקידה ומעמדה האזורי, אל מול עמידת העם הפלסטיני ועליית כוחות אזוריים ובינלאומיים חדשים, התורמים ומשפיעים על ניסוח מחדש של המערכת האזורית והבינלאומית במזרח התיכון? את זאת יחשפו הימים, החודשים והשנים הבאות.==================================לכן, מהות העניין אינה קשורה למזכר אמריקאי-איראני או למחלוקת בין וושינגטון לתל אביב, אלא לשאלה הגדולה יותר המטילה את עצמה על האזור כולו: האם אנו עומדים בפני סוף שלב היסטורי ותחילתו של שלב חדש?

מקורות רפואיים בבית החולים נאצר ובבית החולים השדה אל-הילאל דיווחו על מותם של שני פלסטינים ופציעתם של 15 נוספים, כתוצאה מתקיפה אווירית שבוצעה על ידי כוחות הכיבוש הישראלי, שכוונה לרכב אזרחי באזור מואסי חאן יונס. תקיפה ישירה זו הובילה למצב כוננות במתקני הבריאות לקבלת הפצועים הסובלים מפציעות שונות ורסיסים בחלקי גופם.

בהתפתחות מקבילה בשטח, עלה מניין ההרוגים מאז שעות הבוקר המוקדמות של יום שני ל-4 הרוגים ו-16 פצועים, לאחר סדרת תקיפות שפגעו באזורים שונים בערים עזה וחאן יונס. המקורות הבהירו כי מטוסי הכיבוש הגבירו את מעקבם אחר כלי רכב ברחובות הראשיים, מה שהוביל לעלייה במספר הקורבנות שנרשמו במחלקות הבריאות.

מקורות בשטח תיעדו את מותו של אדם אחד לפחות בתקיפת מכונית שנסעה ליד צומת 'אסדאא - אל-בחר' ממערב לעיר חאן יונס. בתקיפה נוספת, מטוס סיור שיגר טיל לעבר רכב ליד אזור 'אל-מטחן' מצפון לעיר, אך השגחה עליונה מנעה נפגעים, כאשר כל הנוסעים ניצלו למרות הנזק הכבד שנגרם לרכב.

בעיר עזה, נהרגו האזרח פאדי פלאח דגמש ואשתו, ו-6 נוספים נפצעו באורח שונה, בעקבות תקיפה ישראלית שכוונה לבית מגורים בשכונת תל אל-הווא בדרום העיר. תקיפות אלו מתרחשות על רקע טיסה אינטנסיבית של מסוקים ישראליים בגובה נמוך מעל אזורים שונים ברצועה, מה שמעלה חששות מפני גלי הפצצה חדשים.

במישור הסטטיסטי, הדיווחים מצביעים על כך שמניין הפרות הפסקת האש מאז העשירי באוקטובר 2025 הגיע ל-1066 הרוגים ו-3445 פצועים. נתונים אלו משקפים את המשך ההסלמה הצבאית למרות ההבנות הבינלאומיות, כאשר הכיבוש ממשיך בפעולות הריסת בתים והקמת סוללות עפר בעשרות אתרים צבאיים לאורך הקו הצהוב.

הנתונים הרשמיים המעודכנים מצביעים על כך שמספר הקורבנות הכולל של מלחמת ההשמדה המתמשכת מאז אוקטובר 2023 עלה על 73 אלף הרוגים ו-173 אלף פצועים, באסון הומניטרי חסר תקדים. כמו כן, הפעולות הצבאיות השיטתיות גרמו להרס של כ-90% מהתשתיות האזרחיות ברצועת עזה, מה שהפך את תנאי המחיה לבלתי אפשריים כמעט עבור התושבים הנצורים.

צוותי ההצלה והרפואה ממשיכים במאמציהם המפרכים בשטח להעברת הקורבנות ותיעוד המקרים, למרות המחסור החמור בציוד רפואי ובדלק הדרוש להפעלת בתי החולים. המקורות מדגישים כי תקיפת כלי רכב אזרחיים הפכה לדפוס חוזר, שבאמצעותו הכיבוש שואף לשתק את תנועת האזרחים ולהגדיל את מחיר האבדות בנפש בקרב האזרחים.

מערכת הבריאות נמצאת בכוננות מיידית לקבלת הקורבנות והפצועים כתוצאה מרסיסים ופציעות שונות שנגרמו להם.

קריאות אינטלקטואליות מודרניות מעלות שאלות מהותיות לגבי המעבר ממונחים יציבים כמו 'פסיקת החוקים' למרחבים של 'פרוצדורליות' ו'ארכיטקטורה'. המהות האפיסטמולוגית של שינוי זה טמונה בהבחנה בין מודעות גרידא לדבר לבין מנגנוני הפעלתו בפועל במציאות החומרית.

הגישה הפרוצדורלית מייצגת תהליך של מעבר ביצועי קפדני מכוונות ומודעות מנטלית לניסוח חומרי ומעשי של הסיבות. בהקשר זה, סורת אל-כהף אינה מציגה 'פסיקה מצדיקה' קרה המנמקת מצב של חולשה, אלא משרטטת מדריך דינמי המקשר בין ההתגלות למציאות.

הטקסט הקוראני מגלה הקפדה רבה על הבנת המתבונן כיצד התרחש נס הגנת הנערים באמצעות הסבר פיזיקלי מדויק. הפסוקים פירטו את תנועת שקיעת השמש ואת יחסה למרחב הזוויתי של המערה, בנוסף למנגנון התנועה החיונית למניעת נזק לרקמות באמצעות הפיכה מתמדת.

פרטים אלו מדגישים כי ההגנה האלוהית לא דילגה מעל חוקי החומר, אלא ניהלה אותם ביעילות פיזיקלית הגבוהה ביותר האפשרית. זה מוביל אותנו לחשיבה פרוצדורלית הרואה בחוקים האלוהיים חוקים קפדניים שיש להתמודד איתם בחוכמה ובהבנה מלאה של דרישותיהם החומריות.

הסורה מתחילה בהכרזה על סמכות ההתגלות כסרגל מדידה קוסמי המכוון את זוויות התנועה האנושית ומגן עליה מפני סטייה. דפוס שליטה זה מייצג את היושרה החוקית המבססת מסגרת ערכית הרואה בהעצמה פרי של תגובה נכונה לחוקי היקום.

הסורה מקשרת את מציאות הבריאה עם מבחן העבודה, ומסדירה את היחסים בין הרצון למודעות התנועתית האנושית. מטרת אזכור הרצון אינה להשבית את העתיד או להוביל להסתמכות פסיבית, אלא לווסת את משוואת הפעולה באמצעות מיצוי מירב המאמץ הפיזי והמנטלי יחד עם ודאות בהשגחה האלוהית.

ארכיטקטורת ההעצמה בסורה מתעצבת בארבעה שלבים מבניים המעבירים את הקהילה המאמינה מחולשה לריבונות. השלב הראשון מתחיל בהגנה על ליבת הקבוצה, שם מתגלה המודעות הביטחונית והצעדים הביצועיים המבוקרים להבטחת ההישרדות הפיזית והאמונית.

בשלב השני, בולט המבחן הכלכלי באמצעות סיפור בעל שני הגנים המציג מבנה חלוקתי מוקפד של משאבים. למרות עמידה בסיבות החומריות, ההתנתקות מסמכות ההתגלות והיהירות הקוגניטיבית הובילו להרס מוחלט של המבנה החומרי.

הסורה עוברת בשלב השלישי לאימון קוגניטיבי באמצעות מסע משה וח'דר עליהם השלום. כאן נחשף הציר הקוגניטיבי לוויסות היחסים בין חזות הפסיקה לבין פנימיות החוכמה, כאשר הסיבות הפיזיקליות נעות בניהול נסתר עליון שאינו נתפס על ידי הראייה המוגבלת.

בשלב זה מתגלים המושגים של 'תכנון מונע באמצעות אובדן חלקי' ו'בנייה קשה'. ניקוב הספינה היה פגם מודע להגנה על מקור הפרנסה, ותיקון הקיר היה מאמץ פיזי לשמירה על פיקדונות העתיד, מה שמקשר את המאמץ האנושי להנדסה הנסתרת הכוללת.

הארכיטקטורה מגיעה לשיאה בשלב הרביעי עם ד'ו אל-קרנין, שיישם את חוק 'אז עקב אחר סיבה' בצורתו המפוארת ביותר. הוא דחה את מודל התלות המבוסס על 'המס המוגמר', והעדיף בניית עצמי חברתי באמצעות העברת ידע טכני ואימוץ כלי התנגדות.

ד'ו אל-קרנין הסתמך על גיוס האנרגיות הפיזיקליות של החברה והפיכתן לשותפים פעילים בתהליך הבנייה. הדבר הסתיים בייצור סכר פיזי מוצק מברזל ונחושת, מה שהכריע את סכנת ההגמוניה החיצונית והקים העצמה פוליטית וטכנית מקיפה.

הגישה המבנית של הסורה מוכיחה שההעצמה היא מערכת אינטגרלית המתחילה בהגנת המודעות ומסתיימת באימוץ קולקטיבי של הטכנולוגיה. זהו מסע העובר במבחן המשאבים וויסותם המוסרי, ולאחר מכן התרגלות לקבלת חוכמת הנסתר, עד להתנגדות המבוססת על ידע וכוח.

לסיכום, המעשה הטוב מתמזג עם הכנות כדי להכריז על ניצחון התגובה הנבונה תחת חסות הייחוד. הסורה מאשרת בסיומיה שההדרכה אינה נפרדת מהסיבתיות, ושההעצמה האמיתית אינה מושגת אלא במיצוי מלא של כל המאמץ האנושי הזמין.

סורת אל-כהף אינה מציגה פסיקה מצדיקה המנמקת חולשה, אלא מתריעה בפנינו על מדריך חוקי דינמי המשתלב במפרקיה.

ההשלכות של המצור הישראלי על רצועת עזה אינן מוגבלות עוד למחסור בתרופות ובציוד כירורגי בבתי החולים הגדולים, אלא התרחבו והשפיעו ישירות על תחום רפואת השיניים ותעשיית השיניים. מגזר מומחה זה עומד בפני סכנת קריסה מוחלטת כתוצאה מהאיסור המתמשך על כניסת חומרי גלם חיוניים, מה שמאיים למנוע מאלפי חולים שירותי טיפול ושיקום הכרחיים.

מקורות טכניים דיווחו כי המעבדות הרפואיות בעזה הפכו למעין סדנאות ידניות המסתמכות על תחליפים פרימיטיביים שאינם מבטיחים את רמת האיכות הרפואית המינימלית הנדרשת. העובדים בתחום זה מוצאים את עצמם בפני אתגרים חסרי תקדים לאור הגידול במספר הפצועים הזקוקים לתותבות שיניים כתוצאה מפגיעות ישירות במלחמה.

טכנאי השיניים רמי אל-ריפי הסביר כי המחסור החמור פגע בחומרים המשמשים יום-יומית, כאשר ציוד חיוני נעלם לחלוטין בשנים האחרונות. הוא ציין כי הפסקה זו השפיעה באופן שלילי וישיר על יכולתן של המעבדות הנותרות להמשיך לספק שירותים לאזרחים ולמרפאות פרטיות.

חומר ה'זיטה פלוס' המיועד ללקיחת מטבעי שיניים הוא אחד החומרים הבולטים שנעלמו לחלוטין מהשווקים המקומיים ברצועת עזה. מקורות אישרו כי מחירי חומר זה, אם היה זמין בכמויות קטנות, הגיעו לרמות מופקעות העולות על יכולתם של המעבדות והחולים כאחד, מה שהוביל לצמצום המקרים המופנים לטיפול.

המשבר לא נעצר בשלב המדידות הראשוניות, אלא פגע גם בגבס הרפואי המיוחד המשמש לייצור דגמים ותותבות שיניים שונות. עקב אובדן סוג זה של גבס, נאלצו הטכנאים לחפש תחליפים חדשניים, אך אלה חסרים את המפרטים הבריאותיים המדויקים הנדרשים בסוג זה של מקצועות רפואיים.

חלק מהמעבדות נקטו בשימוש בגבס המופק מפסולת מבנים הרוסים לאחר טחינתו ועיבודו מקומית כדי לשמש כתחליף לגבס הרפואי החסר. אל-ריפי אישר כי תחליפים אלה אינם משתווים לאיכות המקורית מבחינת עמידות ודיוק, מה שהופך את התותבות הסופיות לפגיעות לנזק וסדקים מהירים לאחר הרכבתן לחולים.

הסבל בתוך המעבדות מחריף עם המשך משבר האנרגיה והמחסור בדלק ובגז הדרושים להפעלת ציוד חימום. מציאות זו דחפה את הטכנאים לחדש אמצעים פרימיטיביים להמסת השעווה המשמשת לייצור תותבות שיניים, במיוחד אלה המיועדות לקשישים שאיבדו את כל שיניהם.

מקורות בשטח ציינו שימוש בשמן צמחי כתחליף לגז בתהליכי חימום תבניות שיניים, שיטה שיש לה תופעות לוואי שליליות. פליטת פיח והצטברות שאריות בעירה על התבניות מובילות לירידה באיכות הייצור ובמראה הסופי של התותבת, בנוסף לסיכונים בריאותיים פוטנציאליים.

תותבות קבועות, כגון גשרים וכתרים, מתמודדות עם אתגרים גדולים יותר עקב הפסקת אספקת חומרים מתכתיים וסגסוגות מיוחדות המשמשות לייצורן. רכיבים אלה נחשבים חיוניים ואינם ניתנים להחלפה בחומרים מקומיים, מה שהוביל להשעיית עשרות מקרים טיפוליים בתוך המעבדות בהמתנה לפתיחת המעברים.

מומחים מזהירים כי המשך מצב זה יוביל בהכרח לסגירת המעבדות הנותרות ולפיטורי כוח האדם הטכני המומחה. באחת המעבדות, מספר הטכנאים ירד מעשרה לפני המלחמה למספר מצומצם מאוד הפועל במינימום האמצעים הזמינים, על רקע ירידה חדה בפריון.

מעבדות שיניים רבות ברצועה נהרסו ישירות כתוצאה מהפצצות אוויריות וארטילריות, בעוד מעבדות אחרות נסגרו בכפייה לאחר שאזל מלאי החומרים שלהן. אלפי תבניות לא גמורות נערמות כעת בפינות המעבדות, במראה הממחיש את היקף השיתוק שפקד את המגזר החיוני הזה.

בסיום הקריאות מהשטח, עובדי מגזר השיניים דרשו מארגון הבריאות העולמי ומהגורמים הבינלאומיים ללחוץ לפתיחת המעברים בפני ציוד רפואי. הם הדגישו כי המשך מניעת כניסת חומרים אלה מהווה הפרה של זכות החולים לטיפול, ומעמיד את מערכת הבריאות בעזה בפני קריסה מוחלטת שתפגע בכל תחומי התמחותה.

המעבדות נאלצו להשתמש בגבס חלופי ממוחזר מפסולת מבנים הרוסים לאחר טחינתו ועיבודו מקומית כדי לפצות על המחסור החמור.

סדקי אבו דהיר / חוקר ויועץ בתקשורת דיגיטלית

האירועים החברתיים בחברה הפלסטינית אינם עוד כפי שהיו בעבר. חתונה אינה רק שמחה, אירוסין אינם רק תחילת חיים, מסיבת סיום אינה רק חגיגה של שנות עמל, ואפילו ביקור משפחתי אינו אירוע למפגש וחיזוק קשרי משפחה. הטכנולוגיה חדרה לפרטי חיינו, ואז הגיעו פלטפורמות המדיה החברתית, ואחריהן הבינה המלאכותית, כדי לעצב מחדש את מושג האירוע עצמו, לא רק בצורתו, אלא גם באופן שבו אנו רואים אותו, את עצמנו ואת האחרים.

מנקודת מבטי, הבעיה מעולם לא הייתה בטכנולוגיה. היא כלי שיצר הזדמנויות רבות, הקל על התקשורת ואפשר לנו לתעד את הרגעים היפים ביותר. אך הבעיה החלה כאשר כלים אלה הפכו למדד לערך חברתי, והאירוע נבנה לעיתים למען התמונה יותר מאשר למען האנשים, ולמען מה שיתפרסם על המסכים יותר מאשר מה שיישאר בזיכרון.

אני מרגיש שעברנו בהדרגה מתרבות של שיתוף לתרבות של השוואה. השאלה כבר אינה איך היה האירוע, אלא כמה עלה, מי הביא את המתנה היקרה ביותר, מי ערך את המסיבה המפוארת ביותר, מי הופיע בהופעה הטובה ביותר, ומי צבר יותר צפיות ותגובות לאחר סיום האירוע. כאילו הערך כבר אינו ברגשות, אלא ברושם שאנו משאירים אצל האחרים.

עם כניסת הבינה המלאכותית, השוואות אלו הפכו למורכבות יותר. תמונות ניתנות לשיפור, סרטונים ניתנים להפקה בצורה קולנועית, פנים ניתנים לעריכה, וזיכרונות ניתנים לשחזור כדי להיראות מושלמים יותר ממה שהיו במציאות. וכאן מתחילה ההשוואה הלא הוגנת, מכיוון שאנו משווים את חיינו האמיתיים לתוכן שעבר עריכה, שיפור והפקה, ואנו מרגישים שמה שיש לנו פחות, ומה שאנו חיים פחות יפה, למרות שהאמת עשויה להיות שונה לחלוטין.

שינוי זה לא הוגבל רק להיבט הפסיכולוגי, אלא התרחב גם להיבט הכלכלי. חלק מהאירועים הפכו לנטל כלכלי כבד על בעליהם ועל המוזמנים אליהם, וחלקם לוו כספים או הכבידו על עצמם כלכלית כדי לא להיראות פחות מאחרים, בעוד שאחרים מתנצלים על אי הגעה או חשים מבוכה מכיוון שאמצעיהם אינם מאפשרים להם לעמוד ברמת הוצאות זו. וכאן האירוע, שאמור להיות מקור לשמחה, הופך למקור ללחץ, דאגה ומבוכה.

ואני חושב שהדבר המסוכן ביותר שאנו חווים היום הוא שהתחרות כבר אינה מוצהרת, אך היא קיימת בכל הפרטים. תחרות על העיצוב, על הבגדים, על המתנות, על הצילום, על מספר העוקבים, ואפילו על אופן הצגת האירוע עצמו. תחרות זו אולי לא תוכר על ידי רבים, אך היא הפכה לחלק מההתנהגות החברתית הנכפית על ידי הפלטפורמות הדיגיטליות בצורה עקיפה.

עם הזמן התחלנו לאבד משהו שתמיד אפיין את החברה הפלסטינית, והוא הפשטות, הספונטניות והסולידריות. האירועים היו הזדמנות למפגש משפחות ולחיזוק קשרים חברתיים, אך היום רבים מהנוכחים עסוקים בצילום יותר מאשר בשיחה, ובפרסום הרגע יותר מאשר בחיים אותו, ובמעקב אחר תגובות בטלפונים שלהם יותר מאשר באינטראקציה עם האנשים סביבם.

אני לא קורא לדחות את הטכנולוגיה או את הבינה המלאכותית, שכן הן חלק מעתידנו, אך אני מאמין שעלינו לאזן מחדש בין מה שאנו חיים לבין מה שאנו מציגים, ובין ערך האדם ומה שיש לו ממוסר ואהבה, לבין ערך האירוע ומה שהוא מפרסם בתמונות. אירועים לא צריכים להיות זירה להוכחת עליונות חברתית או יכולת כלכלית, אלא מרחב לחיזוק קשרים, החלפת אהבה, ויצירת זיכרונות כנים שאינם זקוקים לפילטרים או לאלגוריתמים כדי להיראות יפים.

אני חושש שתרבות זו תמשיך להתפשט עד שערך האדם יהיה קשור למה שהוא מסוגל להראות ולא למה שהוא נושא בתוכו, ושהשמחה תהפוך לנטל, והמחמאה לתחרות, והקשר החברתי להשוואה מתמדת שאינה נגמרת. אנו זקוקים להחזיר לעצמנו את מהות אירועינו, ולזכור שהזיכרונות היפים ביותר אינם אלה שצברו את מספר הצפיות הגבוה ביותר, אלא אלה שנשארו חרוטים בלבבות, מכיוון שיחסים אנושיים אינם נמדדים באיכות התמונות, ולא בגודל האולמות, ולא בערך המתנות, אלא בהשפעה הכנה שהם משאירים בנפשות.

בתוך הרעש הפוליטי והפרשנויות הסותרות שליוו לאחרונה את התיק הלבנוני, עולה אמת בסיסית המצביעה על כך שסוריה אינה רוצה להיכנס למלחמה חדשה, וגם ארצות הברית אינה שואפת להתערבות צבאית סורית שם. נראה שהמגמה הכללית היא לחפש מוצא פוליטי למשבר הלבנוני, במיוחד לאחר ששנות ההסלמה הוכיחו שהרס אינו יכול לייצר פתרונות ברי קיימא למדינות מסוכסכות.

המדינה הסורית, שיצאה ממלחמה הרסנית שנמשכה כמעט עשור וחצי, ואיבדה חלק גדול מתשתיותיה, מציבה כיום את השיקום והפיתוח בראש סדר העדיפויות הלאומי שלה. לא הגיוני שדמשק תשאף לפתוח חזיתות חיצוניות או להיכנס להרפתקאות צבאיות הסותרות את צרכיה הדחופים להחזיר את הצמיחה הכלכלית ולמשוך השקעות זרות כדי לשקם את מה שהותירה המלחמה.

הגיאופוליטיקה כופה אינטגרציה בלתי נמנעת בין שתי המדינות, כאשר ביירות היא הריאה הימית של דמשק, בעוד טריפולי מהווה הרחבה טבעית לאזורי מרכז סוריה. האינטרס הסורי האמיתי טמון בהפיכת הגבולות למעברי סחר ותיירות, כאשר כל יציבות פיננסית או ביטחונית בלבנון משפיעה לחיוב על הפנים הסורי, ולהיפך, לאור החפיפה הגיאוגרפית העמוקה.

במישור העמדות הבינלאומיות, נראה כי גישתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מתרחקת מרעיון ההסלמה הצבאית הישירה לטובת הכלה של משברים באמצעות כלי השפעה פוליטיים. וושינגטון רואה בדמשק צד בעל השפעה היסטורית המסוגל לתרום לייצור הסדר פוליטי בר קיימא, במיוחד מכיוון שחוויות העבר הוכיחו שפתרונות צבאיים יקרים אינם מבטיחים יציבות ארוכת טווח באזור.

המסרים שיצאו מדמשק לאחרונה מצביעים על גישה המבוססת על דיאלוג במקום נקמה, והבנה של המציאות הלבנונית המורכבת, כולל היחסים עם חיזבאללה. פתיחות זו משקפת רצון לסגור תיקי עבר ולפתוח דף חדש המבוסס על שותפות אסטרטגית, הרחק מתפיסות ההגמוניה המסורתיות ששלטו בעשורים קודמים והכבידו על שתי המדינות.

לבנון עוברת כיום את אחד ממשבריה הכלכליים והפוליטיים המורכבים ביותר, מה שהופך את שיתוף הפעולה האזורי לצורך דחוף ולא רק לאופציה פוליטית. ניצול האקלים הבינלאומי הנוכחי והפתיחות הסורית עשויים לייצג הזדמנות נדירה להציל את לבנון מקריסה מוחלטת, בתנאי שהיחסים ייבנו על אינטרסים משותפים והתרחקות מחישובים אידיאולוגיים צרים שרוששו את משאבי שני העמים.

ביירות מייצגת את הריאה הימית הטבעית של דמשק, ומה ששתי המדינות זקוקות לו היום אינם קווי מגע חדשים, אלא דרכי סחר, השקעות ואינטגרציה כלכלית.

הקדמתו של החוקר והסופר מחמוד מוחמד שאקר לספרו של ההוגה מאלכ בן נבי, 'התופעה הקוראנית', היא מסמך אינטלקטואלי ומכונן החורג מגבולות ההלל הספרותי המסורתי. שאקר ניסח אותה בעומק קיומי וביקורתי ייחודי, בהתבסס על סודות השפה הערבית כדי להתמודד עם מה שכינה 'אלילי הידע' שחדרו לתודעה הערבית העכשווית כתוצאה מהפלישה התרבותית.

הקדמה היסטורית זו נעה בשלוש רמות מארגנות, כשהראשונה מתחילה בציר הרטוריקה והטעם הלשוני כמבצר מקור המגן על הטבע האנושי. שאקר סבור כי נס הקוראן אינו מחקר תיאולוגי יבש, אלא אנרגיה רטורית מוחלטת המעניקה לאומה חסינות מפני רעיונות זרים המנסים להפריד את הרעיון מהמעשה ומהיעילות.

בציר השני, שאקר פותח במתקפה חריפה על האוריינטליזם והתלות הקוגניטיבית, ומתאר אותם כ'מכרסמים תרבותיים'. הוא פירק בכישרון כיצד אוריינטליסטים כמו 'גיב' ו'מאסיניון' פעלו לערער את המבנה התרבותי של האומה באמצעות יצירת 'קרינה' אינטלקטואלית הגורמת לאינטלקטואלים לקבל את ידיעותיהם על דתם ממקורות עוינים.

שאקר הזכיר את סוגיית השירה הפרה-אסלאמית שהעלה 'מרגליות' ואומצה על ידי טה חוסיין, והדגיש כי המטרה לא הייתה מדע מופשט אלא הרס הבסיס הרציונלי של נס הקוראן. עבור שאקר, השירה הפרה-אסלאמית מייצגת את המסמך הטבעי המוכיח את יכולת השפה הערבית לפני האסלאם, מה שהופך את שונות הקוראן משפה זו להוכחה חד משמעית למקורה האלוהי.

שאקר מציג ניתוח מתודולוגי מכריע של מושג הנס, ומבחין בין 'מוקד האתגר' המיוצג בסגנון וברטוריקה, לבין 'אמיתות הנבואה' הנגזרת מחדשות הנסתר והחקיקה. הבחנה זו נועדה להחזיר את הכבוד למהות הנס כהוכחה לשונית מרהיבה הפונה לטבע הערבי בביטויו הנשגבים ביותר.

שאקר מבקר את מה שכינה 'הטעות המתודולוגית' של האימאם אל-באקילאני בספרו 'נס הקוראן', כאשר ניסה לבקר את שירו של אמר אל-קייס כדי להוכיח את עליונות הקוראן. שאקר סבור כי השוואה זו אינה הוגנת, מכיוון שהיא משווה דיבור אנושי חסר לדיבור אלוהי חף מטעויות, במקום לבחון את המקסימום שיכולות הכוחות האנושיים להשיג כדי להראות את פני השונות המוחלטת.

שאקר שיבח את גישתו השיטתית של מאלכ בן נבי, וראה בקישור הרעיון הדתי למרכיבי הציוויליזציה (האדם, האדמה, הזמן) התקדמות נבונה לקראת ירושת הציוויליזציה. חיבור היסטורי זה מגן על התמיכה הציוויליזציונית של האומה והופך את אנרגיית הייחוד מכתבים שמורים בלבד לציוויליזציה מוחשית במציאות החיים.

שאקר התייחס בחומרה לסוגיית 'תרגום הקוראן', וראה בה פיתוי המוביל לחסר ולפיגור קוגניטיבי. אם הערבים, עם רטוריקתם המבריקה, לא יכלו להתנגד לקוראן, הרי ש'גבורת הטיפשות' היא לטעון ליכולת לתרגם אותו לשפה אחרת תוך שמירה על תכונת הנס ההופכת אותו להוכחה על כל העולמות.

שאקר סבור כי החלשת השפה הערבית במוסדות החינוך היא פשע קולוניאלי שמטרתו למנוע מהמוחות לטעום את נס הקוראן. הקרב, לדעתו, הוא קרב על 'ריבונות לשונית', שכן האדם השולט ברטוריקתו שולט בזהותו, בחסינותו וביכולתו להתמודד עם ניסיונות נישול פסיכולוגי.

שאקר מתאר את 'רעיון האליל' כהלך רוח המשתחווה בפני שיטות המערב החומרניות ומנסה לשקול את ההתגלות האלוהית באמצעותן. נפילה קוגניטיבית זו היא, לדעתו, עצם היכולת לקולוניאליזם, שבה הרעיון מתנתק משורשיו השמימיים כדי להתמוסס בהקשרים חומרניים מנותקים מהאמיתות המוחלטות.

הטעם הפסיכולוגי של הרטוריקה הקוראנית הוא המניע העיקרי ההופך את הטקסט מחומר למחקר דיאלקטי לאנרגיה פעילה בשטח. שאקר מדגיש כי אובדן חוש רטורי זה מוביל בהכרח לקריסת המנהיגות הציוויליזציונית של האומה ולנפילת לכידותה הקיומית מול האתגרים הגדולים.

ההקדמה נחשבת לקריאה מפורשת להחזרת 'הריבונות הקוגניטיבית' באמצעות שימור שפת הקבלה והחיבור למערכת התנועתית של הקוראן. הרטוריקה והשפה הן מאגר הטבעים וכוח הראייה ההופך לתובנה המובילה את האומה לעבר פלטפורמת ההעצמה וההתקדמות הנבונה.

מקורות אנליטיים דיווחו כי חזונו של שאקר מייצג את 'החיסון הגדול ביותר' נגד חדירת רעיונות מרושעים הפוגעים ביעילות הייחוד. המאבק הקוגניטיבי שחווה דורו מול המערביזציה הוליד חשיבה ביקורתית זו המקשרת בין ישרות הלשון לבריאות הביצוע הציוויליזציוני.

לסיכום, הקדמתו של שאקר ל'תופעה הקוראנית' נשארת מגדלור לכל מי שמחפש מקוריות ועכשוויות בו זמנית, שכן היא שילבה בין מורשת השפה לחוקי הציוויליזציה. זהו מסמך המכונן תודעה חדשה הדוחה תלות ומעורר את זרועות הפעילים להפוך את הטקסט הקוראני למנוע ריבוני במהלך ההיסטוריה.

נס הקוראן אינו עניין דיאלקטי הנדון בספרי תיאולוגיה, אלא אנרגיית הרטוריקה המוחלטת החודרת ללב הנפש האנושית ומשנה אותה לחלוטין.

הזירה הבינלאומית עדה למצב של ציפייה אינטנסיבית לקראת ההכרזה הרשמית על פרטי ההסכם שהושג בין ארצות הברית לאיראן. התפתחויות אלו מגיעות לאחר סבבי משא ומתן חשאיים, כאשר צפוי שהסכם זה ישרטט קווים חדשים ליחסים הדו-צדדיים ולסוגיות האזוריות התלויות ועומדות באזור.

בהקשר קשור, נשיא ארה"ב דונלד טראמפ התייחס לחשיבות האסטרטגית של מיצר הורמוז, והדגיש את הצורך להבטיח את ביטחון השיט הבינלאומי במעבר מים זה, הנחשב לעורק הראשי של סחר הנפט העולמי. מקורות ציינו כי הצהרות הנשיא משקפות את רצונה של וושינגטון לקשור כל הבנות פוליטיות ליציבות נתיבי המים החיוניים.

משקיפים סבורים כי חשיפת סעיפי הסכם זה עשויה להוביל לשינויים מהותיים במאזן הכוחות האזורי, במיוחד לאור האתגרים הכלכליים והפוליטיים העומדים בפני הצדדים המעורבים. צפויה לצאת הודעה רשמית משותפת שתבהיר את ההתחייבויות ההדדיות ולוחות הזמנים ליישום מה שהוסכם בין שני הצדדים.

מיצר הורמוז מהווה עורק חיים חיוני, ואנו עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות שם לאור ההבנות החדשות.

במקרה הפלסטיני, הזירה הפוליטית אינה נראית כפי שהיא מוצגת בשיח הרשמי, בהצהרות ממשלתיות או בהודעות ההדדיות בין הפלגים. מאחורי פני השטח המוצהרים, פועלת מערכת מורכבת יותר, שבה הפוליטיקה משתלבת עם הכלכלה, החברה עם המשפחה, והמימון החיצוני עם ההחלטות הפנימיות, ברשת השפעה שקשה לאחוז בה ישירות, אך היא נוכחת בפרטי החיים הפוליטיים היומיומיים. רשת זו, שניתן לתאר אותה באופן מטפורי כ"לוביסטים", אינה גוף אחד או ארגון מוגדר, אלא מערכת של יחסים בלתי רשמיים המשחזרת את הכוח ומכוונת את קבלת ההחלטות מחוץ למסגרות המוסדיות המסורתיות.

בתחקיר זה, אין מדובר בטענה לקיומה של "קנוניה" או מרכז אחד המכוון את ההחלטות, אלא בהבנת מנגנוני ההשפעה הבלתי נראים המתעצבים בסביבה פוליטית המאופיינת בפילוג, בריבוי מוקדי כוח, בחולשת מוסדות מאוחדים ובהמשך התלות במימון חיצוני. זוהי סביבה שהופכת את קידום היחסים האישיים, הרשתות החברתיות והנאמנויות הארגוניות על פני כללים מוסדיים נוקשים לדבר טבעי.

מחקרים שפורסמו ב-Cambridge University Press בנושא ממשל ותפקיד ארגונים לא ממשלתיים בפלסטין, מצביעים על כך שזרם המימון החיצוני למוסדות החברה האזרחית לא היה רק תמיכה פיתוחית או הומניטרית, אלא תרם לעיצוב מחדש של מבנה השחקנים בתוך החברה. חלק ממוסדות אלה, על פי הניתוח האקדמי, כבר לא פעלו רק על פי סדרי עדיפויות מקומיים הנובעים מהבסיס החברתי, אלא על פי תנאי מימון וקריטריונים של תורמים חיצוניים, מה שהוביל להיווצרות שכבה של מתווכים בין הפנים לחוץ, השולטת בזרימת המשאבים ומגדירה מחדש את סדרי העדיפויות הציבוריים.

שינוי זה יצר מעין "לובי אזרחי" בלתי מוצהר, שאינו מפעיל השפעה פוליטית ישירה, אך משפיע על ניסוח השיח הציבורי, הכוונת פרויקטים וקביעת מי מקבל מימון ומי נדחק לשוליים. עם הזמן, חלק ממוסדות החברה האזרחית הפכו לחלק מרשת השפעה רחבה יותר שבה הפוליטיקה מצטלבת עם מימון בינלאומי, ואג'נדות מקומיות מתערבבות עם סדרי העדיפויות של המממנים.

במקביל, מחקרים שפורסמו ב-Journal of Palestine Studies, יחד עם עבודותיו של החוקר רקס בריינן, מציגים תמונה מעמיקה יותר של מבנה האליטות הפוליטיות הפלסטיניות לאחר אוסלו. ספרות זו מצביעה על כך שתהליך בניית הרשות לא הוביל להפרדה ברורה בין המדינה לחברה, אלא שחזר רשתות אליטיסטיות התלויות בנאמנות וביחסים פנימיים באותה מידה שהן תלויות במוסדות רשמיים. אליטות אלה אינן פועלות רק במסגרות מפלגתיות, אלא בתוך מעגלים חופפים של יחסים אישיים, ארגוניים ואינטרסנטיים, מה שהופך את תהליך קבלת ההחלטות לתוצר של איזונים פנימיים יותר מאשר יישום של מדיניות מוסדית ברורה.

בהקשר זה, הגישה להחלטה הפוליטית עצמה הופכת לתהליך משא ומתן מורכב בין מוקדי השפעה מרובים בתוך הפלגים והמוסדות, כאשר שיקולים ארגוניים מצטלבים עם חישובים אישיים, והכוח מחולק מחדש באופן מתמיד על פי מאזנים בלתי כתובים.

הכלכלה, מצדה, אינה עומדת מחוץ למשוואה זו. על פי ניתוחי הכלכלה הפוליטית שפורסמו בעבודות כמו Profit over Palestine דרך OpenEdition Books, מתברר שהקשר בין הון לשלטון במקרה הפלסטיני אינו קשר של הפרדה בין שני מגזרים, אלא קשר של חפיפה עמוקה. רשתות אינטרסים נוצרות בין אנשי עסקים למעגלים פוליטיים, מה שיוצר דפוס שניתן לתאר כקפיטליזם של פרוטקציה, שבו השוק אינו פועל בנפרד מההשפעה הפוליטית, אלא בתוכה ובצילה.

במודל זה, הכסף אינו משמש רק לייצור או השקעה, אלא גם ככלי השפעה פוליטית, בין אם באמצעות מימון, שותפויות או שליטה על מגזרים כלכליים חיוניים. חפיפה זו מקשה על ההבחנה בין החלטה כלכלית להחלטה פוליטית, שכן כל אחת מהן הופכת להרחבה של השנייה בתוך רשת אינטרסים אחת.

החברה האזרחית, לעומת זאת, עברה שינוי מבני עמוק בעשורים האחרונים, כפי שמודגם במחקרי "NGOization" שפורסמו בפלטפורמות אקדמיות כמו ULiège ORBi. חלק גדול מהפעילות האזרחית והתנועתית הוסב למוסדות מקצועיים התלויים במימון חיצוני, ופועלים על פי תוכניות מוגדרות וקריטריונים של תורמים. שינוי זה, למרות שחיזק יכולות ארגוניות בתחומים מסוימים, תרם גם ליצירת פער בין המוסדות לבסיס העממי, ועיצב מחדש את החברה האזרחית כחלק מרשת ניהולית פיננסית יותר מאשר תנועת לחץ חברתית עצמאית.

במסגרת זו, החברה האזרחית עצמה הופכת לחלק ממערכת השפעה עקיפה, שבה הפוליטיקה משתלבת עם מימון ובניית מוניטין מוסדי, וחלק מהארגונים הופכים לשחקנים מתווכים בין הפנים הפלסטיני לעולם החיצוני.

לא ניתן להפריד מבנה זה מהתפקיד החברתי המסורתי, שבו המשפחה, החמולה והקשרים המקומיים עדיין ממלאים תפקיד פעיל בעיצוב ההשפעה, במיוחד ברמה המקומית. בבחירות, בתעסוקה ובניהול סכסוכים, קשרים אלה נשארים גורם משפיע, שאינו פועל מחוץ למדינה, אלא בתוכה ובמקביל לה. חפיפה זו מוסיפה שכבה נוספת של מורכבות, שבה הכוח אינו מוגבל למוסדות הרשמיים, אלא מפוזר ברשת חברתית רחבה.

ברקע, הממד הבינלאומי נותר גורם מכריע. הסוגיה הפלסטינית אינה סוגיה פנימית סגורה, אלא מרחב פתוח להשפעות בינלאומיות ואזוריות מרובות, באמצעות תמיכה פוליטית ופיננסית, או באמצעות לחץ דיפלומטי, או באמצעות השפעה עקיפה על סדרי העדיפויות של השחקנים המקומיים. קשר זה הופך את ההחלטה הפלסטינית לחלק מרשת רחבה יותר של יחסים בינלאומיים, שבה חישובים מקומיים מצטלבים עם איזונים אזוריים ובינלאומיים.

כאשר אוספים את כל האלמנטים הללו – האליטות הפוליטיות, הכלכלה, החברה האזרחית, המבנה החברתי והממד הבינלאומי – מתברר שמה שמכונה "לוביסטים" במקרה הפלסטיני אינו ישות נפרדת או תופעה מקרית, אלא תיאור של רשת מבנית של השפעה הפועלת בתוך המערכת הפוליטית עצמה. רשת זו אינה מבטלת את המוסדות, אך היא מגדירה מחדש את תפקידם וגבולותיהם, והופכת את ההחלטה הפוליטית לתוצאה של אינטראקציה מתמדת בין הרשמי לבלתי רשמי.

הבעיה המרכזית שמבנה זה חושף אינה קשורה לקיומה של השפעה כשלעצמה, אלא להיעדר גבולות ברורים בין מוסדות לרשתות, בין חוק ליחסים, בין מדינה לחברה, ובין פנים לחוץ. היעדר זה יוצר מצב של נזילות פוליטית, שבו מוקדי הכוח משתנים ללא הרף, והאמון הציבורי במוסדות נשאר חשוף לטלטלות, וקשה לבנות מערכת פוליטית המבוססת על כללים יציבים וברורים.

בסופו של דבר, לא ניתן להבין את הפוליטיקה בפלסטין כמערכת מוסדות בלבד, אלא כמבנה מורכב של שכבות השפעה, שבו כוחות רשמיים ובלתי רשמיים נעים במרחב אפור רחב, שבו ההחלטות מתקבלות לעיתים הרחק מהאור, אך הן קובעות את צורת המציאות הפוליטית כולה בכל מקרה.