הורמוז מצית מחדש את העימות… מחלוקת הריבונות מערערת את ההבנה האמריקאית-איראנית

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 8/7/2026

ניתוח חדשותי

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע מטורקיה ביום רביעי בבוקר על סיום תוקפו של מזכר ההבנות בן שישים הימים בין ארצות הברית לאיראן, והדגיש כי ההסכם הגיע לסיומו לאחר ההסלמה הצבאית האחרונה בין הצדדים. טהראן מיהרה להכריז על אותה עמדה, וקבעה כי המזכר איבד את הצדקתו להמשך לאחר שהגיבה למתקפות האמריקאיות בהתקפות טילים שכונו נגד בסיסים אמריקאיים באזור.

בכך, ההבנה, שנחשבה למסגרת זמנית להפחתת המתיחות ולפתיחת מסלול משא ומתן רחב יותר, עברה לשלב חדש של עימות, שהחזיר לקדמת הבמה את השאלה הרגישה ביותר ביחסים בין שני הצדדים: האם המחלוקת הייתה סביב יישום סעיפי ההסכם, או סביב אופי המערכת הביטחונית שתשלוט במפרץ ובמצר הורמוז בשלב הבא?

ההתפתחויות האחרונות חושפות כי סיום מזכר ההבנות לא היה תוצאה של תקרית צבאית נפרדת, אלא נבע מצבירת מחלוקות מהותיות סביב פרשנות סעיפיו הבסיסיים. וושינגטון וטהראן התייחסו להסכם כאילו הוא נושא משמעויות שונות, במיוחד בכל הנוגע לחופש השיט, תפקידה של איראן באבטחת מצר הורמוז, וגבולות ההשפעה שהיא יכולה לשמור עליהם במהלך תקופת המעבר.

מנקודת המבט האיראנית, שמירה על מצר הורמוז פתוח אינה אומרת ויתור על תפקידה הביטחוני באזור. טהראן רואה באחריותה ההיסטורית והגיאוגרפית על חלק גדול מהמצר כמעניקה לה את הזכות לפקח על תנועת כלי השיט המסחריים, כולל הודעה על מעברם במהלך תקופת שישים הימים שהייתה אמורה להכשיר הסכם קבוע.

וושינגטון, לעומת זאת, אימצה פרשנות שונה לחלוטין, וראתה כי מושג "המצר הפתוח" פירושו הבטחת חופש השיט לכלי שיט מסחריים ללא צורך בקבלת אישור איראני או תיאום מוקדם עמה. מנקודת המבט האמריקאית, תפקידה של איראן מוגבל להבטחת בטיחות המעבר, ולא לבעלות על סמכות לארגונו או לשליטה בנתיביו.

וכאן התגלה לב המשבר: מחלוקת על נוסח ההסכם שהפכה למאבק על ריבונות והשפעה.

עבור איראן, מצר הורמוז אינו רק נתיב ימי, אלא הוא אחד מכלי הכוח האסטרטגיים החשובים ביותר שברשותה. טהראן מבינה כי יכולתה להשפיע על תנועת השיט העולמית מעניקה לה קלף הרתעה מול העליונות הצבאית האמריקאית. לכן היא רואה בכל הסדרים המפחיתים את תפקידה במצר כניסיון לרוקן אותה מכלי האסטרטגיה החשובים ביותר שלה.

מנקודה זו, מתן אפשרות לספינות לעבור דרך המעבר הדרומי ללא הודעה לאיראן אינו נקרא בטהראן כהליך טכני, אלא כתחילתו של שינוי כללי המשחק, ויצירת מציאות ימית חדשה שיכולה להימשך גם במקרה של חזרה לעימות צבאי.

מנגד, ארצות הברית רואה כי קבלת כל נוסחה שתעניק לאיראן תפקיד בלעדי או כמעט בלעדי בניהול תנועת השיט עלולה להוות תקדים מסוכן, לא רק עבור המפרץ, אלא עבור עקרון חופש השיט הבינלאומי. וושינגטון גם חוששת שתיאום חובה עם איראן יהפוך להכרה פוליטית עקיפה בהשפעתה על אחד מנתיבי השיט החשובים בעולם.

לכן, הקרב על הורמוז אינו במהותו קרב על ספינות, אלא על מי הבעלים של הזכות לקבוע את כללי הביטחון הימי במפרץ.

המשא ומתן לפני קריסת מזכר ההבנות דן בנוסחת פשרה לפיה ספינות מסחריות יודיעו לאיראן ולאחת ממדינות המפרץ הנוגעות בדבר על תנועת השיט לפני המעבר. נוסחה זו נועדה להשיג איזון קשה בין דרישות שני הצדדים: שמירה על תפקיד איראני מוגבל בהסדרי הביטחון, ומניעת הפיכתה להכרה בזכות בלעדית לניהול המצר.

אך פשרה זו לא עמדה בפני ההסלמה הצבאית, לאחר שאיראן ראתה בכמה פעולות מעבר אתגר ישיר לפרשנותה להסכם, בעוד וושינגטון ראתה בהן תרגול טבעי של חופש השיט.

נראה כי ההחלטה האמריקאית להגיב צבאית ולהטיל מחדש סנקציות נפט לא נועדה רק להגיב להסלמה האיראנית, אלא לעצב מחדש את משוואת ההרתעה. וושינגטון רצתה להעביר מסר כי כל ניסיון לשנות את כללי השיט או לכפות מציאות חדשה ייתקל בעלות גבוהה, וכי ארצות הברית עדיין מסוגלת להשתמש בכליה הצבאיים והכלכליים בו זמנית.

עם זאת, הטלת סנקציות הנפט מחדש מעלה שאלות לגבי ערך התמריצים הכלכליים בכל משא ומתן עתידי. הסרת ההגבלות על יצוא הנפט האיראני הייתה אחד הכלים החשובים ביותר שבהם השתמשה וושינגטון כדי לעודד את טהראן לעמוד בהסכם. אך אם רישיונות אלה יהיו ניתנים לביטול עם כל משבר, חברות ומדינות יבואניות עלולות לאבד את האמון בהמשכיותם, מה שמפחית את ערכם המעשי והפוליטי.

וכאן מתגלה פרדוקס חשוב: וושינגטון עשויה להשתמש בסנקציות כדי ללחוץ על איראן, אך יחד עם זאת היא עלולה להחליש את אחד מקלפי המיקוח שלה אם השוק יאבד אמון בתמריצים שהיא מציעה.

בסופו של דבר, קריסת מזכר ההבנות אינה רק כישלון של הסדר זמני בין וושינגטון לטהראן, אלא חושפת את עומק המחלוקת סביב עתיד המערכת הביטחונית במפרץ. שני הצדדים לא נחלקו רק סביב יישום ההסכם, אלא סביב המשמעות הפוליטית והאסטרטגית שהוא נושא.

השאלה הבסיסית נשארת: האם ניתן להחיות מסלול משא ומתן חדש המבוסס על נוסחה ברורה יותר לגבי מצר הורמוז, או שההסלמה האחרונה סגרה את הדלת בפני כל פשרה קרובה?

האפשרות המציאותית ביותר נשארת חזרה לנוסחת הבנה המבטיחה חופש שיט, ושומרת יחד עם זאת על האינטרסים של כל הצדדים, מבלי להעניק לאף צד הכרה בלעדית בשליטה על המצר. המשך העימות, לעומת זאת, עלול להפוך את הורמוז מנקודת מחלוקת במשא ומתן לניצוץ של משבר אזורי רחב יותר שקשה להכיל את השלכותיו.

הורמוז… קרב על לגיטימציה לפני שהוא קרב על שיט

משבר מצר הורמוז חושף כי המאבק האמיתי אינו סובב רק סביב תנועת הספינות, אלא סביב מי הבעלים של הזכות להגדיר את כללי המערכת הביטחונית במפרץ. ארצות הברית מגינה על עקרון חופש השיט הבינלאומי, בעוד איראן רואה כי מיקומה הגיאוגרפי מעניק לה תפקיד ביטחוני שלא ניתן להתעלם ממנו. לכן המחלוקת הנוכחית מייצגת עימות על השפעה ולגיטימציה יותר מאשר מחלוקת טכנית סביב הליכי מעבר. כל צד חושש כי ויתור בהורמוז יוביל להפסד אסטרטגי גדול יותר בעתיד האיזון האזורי.

סנקציות נפט… כלי לחץ שעלול לאבד את השפעתו

סנקציות הנפט הן אחד מכלי הלחץ האמריקאיים החשובים ביותר על איראן, אך הן זקוקות למרכיב בסיסי כדי להישאר יעילות: אמון בהמשכיותן. אם השווקים יראו כי כל רישיון לרכישת נפט איראני יכול להיעלם עם המשבר הפוליטי הראשון, חברות יהססו להיכנס להסכמים ארוכי טווח. ואז הסנקציות יהפכו מכלי משא ומתן גמיש למדיניות לחץ בעלת השפעה מוגבלת. לכן השימוש בתמריצים וסנקציות דורש איזון מדויק כדי שוושינגטון לא תאבד את אחד מקלפי המיקוח החשובים ביותר שלה בכל משא ומתן עתידי.

סיום המזכר אינו אומר סיום הדיפלומטיה

למרות חומרת ההסלמה, סיום מזכר ההבנות אינו בהכרח אומר סיום המסלול הדיפלומטי בין וושינגטון לטהראן. ההיסטוריה מוכיחה כי הסכמים זמניים קורסים לעיתים קרובות לפני שההסדרים הגדולים מבשילים. אך החזרה למשא ומתן דורשת טיפול בסוגיות שנדחו בעבר, ובראשן מעמדו של מצר הורמוז וגבולות ההשפעה הימית האיראנית. אם שני הצדדים יצליחו להפריד את המחלוקת סביב הריבונות מהצורך להבטיח את ביטחון השיט, המשבר הנוכחי עשוי להפוך להזדמנות לבניית הבנה בת קיימא יותר מחדש.