עזה: פרויקט העיצוב מחדש והזכויות של הבית הפלסטיני

המצב ברצועת עזה אינו עוד רק משבר הומניטרי, אלא ביטוי לשלב מתקדם במלחמת ההשמדה הישראלית, הלובשת צורות רבות של הרג, הפצצות והתנקשויות, ועד לרעב, מצור חונק וצמצום הסיוע ההומניטרי. במקביל, ישראל ממשיכה לכפות מציאות חדשה בשטח באמצעות הרחבת מה שמכונה "אזור החיץ" או "הקו הצהוב", הכולל כמעט 70% משטח הרצועה, בעוד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ממשיך לאיים בהמשך המלחמה ולסרב לכל התחייבות ברורה לסיומה.

מנגד, הפלסטינים ברצועת עזה ממתינים לתוצאות השיחות המתנהלות בין הפלגים הפלסטיניים והמתווכים, בצל לחצים גוברים להגיע להסכם הפסקת אש, שיגדיר מחדש את עתיד הרצועה מבחינה פוליטית וביטחונית, במיוחד בכל הנוגע לסוגיית הנשק, הממשל האזרחי וההסדרים הביטחוניים.

אולם, מה שמתרחש היום אינו ניתן לצמצום למשא ומתן על הפסקת אש, אלא נראה כחלק מניסיון רחב יותר לייצר מציאות פוליטית, גיאוגרפית ודמוגרפית חדשה בעזה, שתהפוך את תוצאות המלחמה לנקודת מוצא לשלב שונה, ולא לסיומה. וכאן עולה שאלה החורגת מפרטי המשא ומתן אל מהות השלב עצמו: האם אנו עומדים בפני סיום המלחמה, או בפני עיצוב מחדש של צורת עזה ועתידה?

בהקשר זה, הלחץ הבינלאומי הופך לחלק מהנוף הפוליטי המלווה את המלחמה. הקהילה הבינלאומית, יחד עם גורמים ערביים, ממשיכה ללחוץ על הפלגים הפלסטיניים למלא את התחייבויותיהם על פי התוכנית האמריקאית, בעוד שאין לחץ דומה על ישראל למלא את התחייבויותיה.

ההצהרה האמריקאית-מפרצית האחרונה שיקפה סתירה זו בבירור, שכן היא הדגישה את פירוק נשקם של הפלגים וקישרה את שיקום עזה להסדרים ביטחוניים ומנהליים, ללא כל דרישה מישראל או מארצות הברית למלא את התחייבויותיהן הכלולות בתוכנית הפסקת האש ובהחלטת מועצת הביטחון. התעלמות זו משקפת המשך גישה בינלאומית המטילה על הפלסטינים בלבד את עלות ההתחייבויות, בתמורה לפטור את ישראל מכל אחריות פוליטית או משפטית.

חוסר איזון זה מתרחב גם לעמדות הערביות והאסלאמיות, אשר עד כה לא הצליחו להפעיל לחץ פוליטי יעיל על ארצות הברית כדי לחייב את ישראל להפסיק את המלחמה, להסיר את המצור ולהבטיח את הזכויות הפלסטיניות, וגם לא נוצלו הכלים הפוליטיים והכלכליים הערביים כדי להחזיר את האיזון לתיק עזה, כך שיהפוך לחלק ממשוואה אזורית רחבה יותר במקום להישאר זירה שבה תנאים נכפים מצד אחד.

בכך, הבעיה לא הצטמצמה לחוסר היכולת להפסיק את המלחמה, אלא לבשה צורה עמוקה יותר המתבטאת במתן כיסוי פוליטי בינלאומי ואזורי להמשכה, והפיכתה ממלחמה צבאית פתוחה למסלול פוליטי המנוהל במטרה לעצב מחדש את מציאות רצועת עזה באופן התואם את החזון הישראלי.

מזווית זו, התוכנית האמריקאית אינה נראית כתגובה לתוצאות המלחמה, אלא כהמשך פוליטי שלה. מה שישראל לא הצליחה להשיג בכוח צבאי, היא שואפת לכפות באמצעות הסדרים פוליטיים, ביטחוניים ומנהליים ארוכי טווח, שיהפכו את השליטה ברצועה לפחות יקרה ויותר בת קיימא, מבלי לסיים את הכיבוש או להכיר בזכויות הלאומיות הפלסטיניות.

לכן, השלב הנוכחי אינו שלב "אחרי המלחמה", אלא שלב מעבר המלחמה מכליה הצבאיים הישירים לכלים פוליטיים, ביטחוניים, כלכליים ומנהליים שקטים יותר, אך לא פחות מסוכנים. הקרב כבר אינו סובב רק סביב הפסקת אש, אלא סביב מי קובע את כללי היום שאחרי, ומי קובע את צורת עזה, תושביה, ניהולה ועתידה.

זה מתבטא בבירור במציאות בשטח: הרחבת אזורי החיץ, הידוק ההגבלות על כניסת סיוע הומניטרי, שליטה במנגנוני חלוקתו, מניעת שיקום, והמשך ההתקפות היומיומיות, אינם צעדים נפרדים, אלא חוליות קשורות בפרויקט אחד שמטרתו לעצב מחדש את עזה דמוגרפית, גיאוגרפית ופוליטית. במובן זה, מה שהמלחמה הצבאית אינה יכולה לכפות בכוח, פועלים לייצב באמצעות ניהול האוכלוסייה והמשאבים ושליטה בתנאי החיים, ובכך להפוך את "שלב המעבר" למציאות קבועה.

כמו כן, ההתמקדות בחוסר האיזון בכוחות בין הפלסטינים לישראל, למרות נכונותה, מסתירה חוסר איזון עמוק יותר הקשור בהיעדר רצון בינלאומי אמיתי לכפות התחייבויות הדדיות ושוויוניות. הניסיון הוכיח שהקהילה הבינלאומית לא רק נכשלה בפיקוח וביישום, אלא אימצה למעשה היגיון המחייב את הפלסטינים בהתחייבויותיהם באופן מיידי ומחייב, בעוד שהתחייבויות ישראליות נחשבות לעניינים הניתנים לדחייה, פרשנות מחדש ומשא ומתן.

בכך, הלחץ על הפלסטינים אינו עוד רק השתקפות של חוסר איזון הכוחות, אלא הפך לחלק ממנגנון ניהול הסכסוך, כאשר הם נתפסים כצד הניתן יותר ללחץ ולסחיטת ויתורים, בעוד שהצד החזק נותר לכפות עובדות בשטח ולאחר מכן לנהל עליהן משא ומתן מחדש. במובן זה, הלחץ הבינלאומי אינו מנותק מהפרויקט הישראלי, אלא הפך, במישרין או בעקיפין, לאחד מכלי ייצוב תוצאותיו.

הדבר אינו מוגבל לעזה בלבד, שכן המודל המוצע חורג מגבולות הרצועה. קישור שיקום לבחינות ביטחוניות, קישור זכויות אדם לתנאים פוליטיים, ועיצוב מחדש של הממשל הפלסטיני באופן התואם את הדרישות הישראליות, כל אלה הם אינדיקטורים לניסיון לעצב מחדש את היחסים בין הפלסטינים לכיבוש על בסיס חדש, שבו הכיבוש יהיה פחות יקר, בעוד שהפלסטינים יהפכו לתלויים יותר בהסדרים חיצוניים שיקבעו את צורת חייהם הפוליטיים והכלכליים.

בהקשר זה, הארכת שלב המעבר הופכת לאמצעי לביסוס הדרגתי של המציאות בשטח, כך שצעדים זמניים יהפכו למציאות קבועה, וניהול המשבר יהפוך למטרה בפני עצמה, ולא לשלב המוביל לפתרון פוליטי צודק.

אולם, מציאות זו, על קשיחותה, אינה אומרת שתוצאותיה נקבעו מראש. הצלחת כל פרויקט לעיצוב מחדש של עזה אינה תלויה רק במאזני הכוחות הבינלאומיים והאזוריים, אלא מושפעת גם מיכולתם של הפלסטינים לבנות עמדה לאומית אחידה שתגביל את יכולתה של ישראל לנצל את הפילוג ולכפות את מציאותה החדשה. ככל שהפילוג גובר, כך מתרחבת יכולתו של הכיבוש להפוך עובדות זמניות להסדרים קבועים.

למרות כל זאת, הפלסטינים עומדים בפני אתגר מרכזי המתבטא ביכולתם לבנות מחדש את ביתם הפנימי, להחזיר את המינימום של אחדות פוליטית, ולגבש אסטרטגיה לאומית משותפת המסוגלת להגן על האדם הפלסטיני, לשמור על האדמה, למנוע עקירה, ולסכל פרויקטים של עיצוב מחדש של עזה, ובכך להחזיר לסוגיה הפלסטינית את היוזמה במקום להסתפק בתגובות למה שהכיבוש כופה.

בסופו של דבר, השאלה אינה עוד איך תסתיים המלחמה, אלא איזו מציאות היא תשאיר אחריה. הקרב האמיתי אינו עוד צבאי בלבד, אלא הפך לקרב על צורת עזה, על עתיד הסוגיה הפלסטינית, ועל יכולתם של הפלסטינים למנוע הפיכת האסון למערכת פוליטית קבועה שתעצב מחדש את קיומם, זכויותיהם ועתידם.