הסופרת האמריקאית ממוצא איראני, אזאדה מועאווני, סברה כי שורשי הסכסוך הנוכחי בין טהראן לוושינגטון נמשכים עשרות שנים ארוכות. מועאווני הזכירה במאמר שכתבה ב'ניו יורק טיימס' את נאומו של ראש ממשלת איראן המנוח מוחמד מוסאדק משנת 1951, והדגישה כי עקרונות העצמאות שעליהם קרא עדיין מעצבים את התודעה הקולקטיבית האיראנית.
הסופרת הסבירה כי הפלת מוסאדק בשנת 1953 על ידי ארצות הברית ובריטניה, בעקבות החלטתו להלאים את הנפט, הייתה נקודת מפנה היסטורית. אירוע זה לא היה רק הפיכה צבאית, אלא הפך לסמל עולמי להתנגדות להגמוניה המערבית על משאבי עמים מתפתחים ועל ריבונותם הלאומית.
מועאווני סברה כי המדיניות שנקטה הממשל האמריקאי לאחרונה נגד איראן החייתה באופן בלתי צפוי את המורשת ההיסטורית הזו. היא ציינה כי התקיפה נגד טהראן הגיעה בתקופה של תמורות גיאופוליטיות גדולות, כאשר מדינות רבות שואפות להפחית את תלותן בהחלטה האמריקאית ולפנות לכיוונים בינלאומיים חדשים.
לפי המאמר, נוצר גל רחב של סולידריות עם איראן בחלקים שונים של העולם הלא-מערבי, במה שהסופרת תיארה כרגע 'אני איראן'. סולידריות זו לא נבעה בהכרח מהסכמה עם מדיניותה הפנימית של טהראן, אלא מהחשש המשותף מהתערבויות חיצוניות וכפיית רצונות בינלאומיים בכוח.
הסופרת הדגישה כי איראן לא הסתפקה בעמידה צבאית, אלא הוכיחה את יעילותה בהשפעה על מאזני הכלכלה העולמית. האיום המתמשך על השיט במצר הורמוז העניק לה משקל נוסף בזירה הבינלאומית, מה שאילץ את המעצמות הגדולות לחשב מחדש את יחסן לתפקידה האזורי של טהראן.
בהקשר לתגובות בינלאומיות, מקורות דיווחו כי סין ורוסיה ניצלו את העימות הזה כדי לחזק את רטוריקת ההתנגדות שלהן לקוטביות יחידה. המנהיגים שי ג'ינפינג וולדימיר פוטין תיארו את המהלכים האמריקאים כ'בוגדניים', מה ששיקף את עומק הבריתות החדשות שנוצרו מול וושינגטון.
מועאווני ציינה כי התקשורת הסינית הרשמית השתמשה בטכנולוגיות בינה מלאכותית כדי לתאר את הסכסוך, כאשר ארצות הברית הוצגה כנשר טורף, ואילו איראן יוצגה כחתול פרסי גאה. סיקור תקשורתי זה משקף את היקף הקיטוב התרבותי והפוליטי שהמלחמה יצרה ביבשת אסיה.
ברמה האזורית, מדינות כמו טורקיה, מלזיה ופקיסטן הציגו עמדות עממיות ורשמיות בולטות התומכות באיראן. בטורקיה, סקרי דעת קהל הראו כי הרוב המכריע של האזרחים מתנגד להתקפות האמריקאיות, בעוד הנשיא ארדואן תיאר את המלחמה כמעשה חסר טעם וחסר לגיטימציה חוקית.
במלזיה, הפרלמנט נקט בצעד סמלי של עמידת דקת דומיה לזכר קורבנות המלחמה, בעוד ראש הממשלה אנואר איברהים הזהיר מפני השלכות ההתקפות הללו. איברהים סבר כי מה שאירע מהווה תקדים מסוכן המאיים על יציבות הסדר הבינלאומי ועל הכללים השולטים ביחסים בין מדינות.
בהודו, למרות ההתקרבות הרשמית לכיבוש הישראלי, בלטו קמפיינים עממיים רחבי היקף של סולידריות עם העם האיראני. קמפיינים אלה כללו תרומות כספיות ושליחת סיוע רפואי והומניטרי, מה שמשקף פער בין המגמות הפוליטיות הרשמיות לבין האהדה העממית לנושאי ריבונות.
הדיונים התרחבו ליבשת אפריקה, שם עורר משבר מצר הורמוז חששות רציניים לגבי ביטחון האנרגיה והמזון. הסופרת ציטטה פוליטיקאים בדרום אפריקה שאמרו כי יש צורך לחזק את שיתוף הפעולה במסגרת קבוצת 'בריקס' כדי להפחית את התלות במערכות הכלכליות הנשלטות על ידי המעצמות המערביות.
מועאווני קישרה בין מותו של המנהיג העליון האיראני לשעבר בתקיפה אמריקאית-ישראלית לבין הסלמת רטוריקת 'האימפריה הקורסת'. היא ציינה כי אירוע זה, במקום להחליש את המשטר, תרם לאיחוד החזית הפנימית האיראנית מאחורי דגל ההגנה על המולדת והריבונות המאוימת.
הסופרת סיכמה כי המלחמה הובילה לתוצאות הפוכות לחלוטין ממה שתכננו וושינגטון ותל אביב, כאשר חומרת הביקורת הפנימית על המשטר פחתה. רבים מהאיראנים רואים כעת במדינה מבצר נגד הפצצות ולחצים חיצוניים, מה שהעניק למשטר לגיטימציה חדשה הנובעת מסוגיית העצמאות.
בסיום ניתוחה, הדגישה מועאווני כי איראן מחזיקה כיום בנרטיב חדש המסוגל לשווק אותו לעולם כמדינה עומדת איתן מול המעצמות הגדולות. נרטיב זה עשוי להפוך את טהראן לשחקן מרכזי בעיצוב הסדר הבינלאומי החדש המתגבש הרחק מההגמוניה האמריקאית המוחלטת.
טראמפ והכיבוש הישראלי תרמו, מבלי שהתכוונו לכך, לחיזוק המדינה האיראנית ולביסוסה כסמל של התרסה והתנגדות.
شارك برأيك
סופרת אמריקאית: המלחמה האחרונה החייתה את מורשת 'מוסאדק' והפכה את איראן לסמל עולמי של התרסה