מאז תחילת מסלולי הרגיעה וההסכמים הזמניים ברצועת עזה, ברור כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו אינו רואה בהפסקת האש צעד לקראת שלום. במקום זאת, הוא רואה בה כלי טקטי לעיצוב מחדש של תנאי הסכסוך באופן שישרת את הישרדותו הפוליטית לנוכח המשברים הפנימיים הרצופים הרודפים אותו.
נתניהו מבין היטב כי הפסקה מוחלטת של הפעולות הצבאיות תהיה כרוכה בהכרח בפתיחת שערי האחריות המשפטית והציבורית בנוגע לכישלונות העבר. לכן, שולחן המשא ומתן הפך בעיניו מאמצעי להשגת הסדר כולל לזירת תמרון פוליטי וקניית זמן מול יריביו ובני בריתו כאחד.
בחודשים האחרונים נצפה דפוס חוזר של התנהגות משא ומתן ישראלית המבוססת על שינוי תנאים שהוסכמו מראש. בכל פעם שהצדדים התקרבו להבנות בסיסיות, צצו דרישות חדשות הנוגעות לפירוק נשק ההתנגדות או לשינויים מהותיים בהסדרי הביטחון ארוכי הטווח ברצועה.
דרישות חדשות אלו, על פי מקורות מעורים, נועדו לסבך את תמונת המשא ומתן ולהציב מכשולים שקשה יהיה להתגבר עליהם בטווח הנראה לעין. בכך מבטיח נתניהו את המשך מצב ה'לא-מלחמה ולא-שלום' המעניק לו כיסוי פוליטי להישאר בתפקידו מבלי להציע ויתורים מהותיים.
הקריאה הפוליטית של גישה זו מבהירה ניסיון ישראלי להעביר את הדיון מהפסקת אש להגדרה מחדש של מציאות עזה שלאחר המלחמה. נתניהו מתעקש להפוך את הרצועה לאזור מפורז לחלוטין, תוך התעלמות מתיקי השיקום והצרכים ההומניטריים הדחופים של התושבים.
אסטרטגיה זו מסתמכת על מה שידוע במדע ניהול משברים כמדיניות 'העלאת רף הדרישות' כדי להצדיק כל כישלון עתידי בשיחות. באמצעות קישור תיקים הומניטריים דחופים לסוגיות ביטחוניות מורכבות, הכיבוש שואף להטיל על הצדדים האחרים את האחריות לכישלון המאמצים הבינלאומיים והאזוריים.
לא ניתן להפריד התנהגות זו מאופי הקואליציה הימנית השלטת בתל אביב, המסרבת לכל סיום מלחמה ללא השגת 'הכרעה מוחלטת'. נתניהו מוצא את עצמו נאלץ לאזן בין לחצי שריו הקיצוניים לבין הלחצים הבינלאומיים הגוברים, מה שהופך את ההתמהמהות לאפשרותו היחידה.
למרות עקשנות זו, דיווחים אחרונים מצביעים על כך שהקהילה הבינלאומית החלה לאבד את סבלנותה כלפי אסטרטגיית הארכת המלחמה. ישנה השתכנעות גוברת כי הפעולות הצבאיות אינן משיגות עוד יעדים אסטרטגיים מוחשיים, אלא מגבירות את מורכבות המצב האזורי והבינלאומי.
המתווכים הבינלאומיים ממשיכים ללחוץ לייצוב הרגיעה ולמעבר לשלבי יישום, ומאשרים התקדמות ברוב הנקודות הטכניות. עם זאת, התנאים הישראליים הנוספים נותרו המכשול הגדול ביותר המונע הפיכת הבנות אלו למציאות מוחשית בשטח.
התרחישים הבאים נעים בין שלושה מסלולים עיקריים: הראשון הוא המשך 'הדחייה המאורגנת' השומרת על המשא ומתן פתוח ללא תוצאות. מסלול זה מאפשר לנתניהו לשמור על איזון עדין בין דרישות קואליציוניות ללחצים חיצוניים באמצעות יישום חלקי של חלק מהסעיפים.
התרחיש השני הוא כפיית הסדר הדרגתי תחת לחץ אמריקאי ובינלאומי אמיתי שנתניהו אולי לא יוכל לעמוד בו. במקרה זה, הוא עשוי להיאלץ לקבל ויתורים כואבים אם העלות הפוליטית והצבאית של המשך הדימום הנוכחי בעזה תעלה.
התרחיש השלישי והמסוכן ביותר הוא חזרה למעגל ההסלמה הצבאית הכוללת בכל פעם שהמשא ומתן מתקרב לרגע ההכרעה הסופי. אפשרות זו נועדה לערבב מחדש את הקלפים, אך היא טומנת בחובה סיכונים של התפוצצות אזורית שישראל אולי לא תוכל להכיל את השלכותיה.
בסופו של דבר, נתניהו מהמר על גורם הזמן כבן ברית מרכזי לדחיית ההתחייבויות הגדולות וליצירה מחדש של תנאי המשא ומתן. אך ניסיון היסטורי מוכיח כי התמהמהות עלולה להפוך מאמצעי להשגת רווחים לנטל אסטרטגי המצר את צעדיו של בעליה.
השאלה המהותית העומדת בפני האזור אינה רק מתי תסתיים המלחמה, אלא מתי נתניהו יאבד את יכולת התמרון. המשך הלחצים הפנימיים והחיצוניים עלול להוביל בסופו של דבר לקריסת מדיניות הדחייה, ולהציב את כולם בפני התחייבויות השלום הכפוי.
נתניהו אינו מתייחס להפסקת האש כתחנה לסיום המלחמה, אלא ככלי לניהול הסכסוך ולעיצוב מחדש של תנאיו.
شارك برأيك
התמרון הפוליטי של נתניהו: הפסקת האש כאסטרטגיה להארכת המלחמה