האם עוד אפשר להחיות את פתרון שתי המדינות?

המינוי של השגריר הסעודי לירדן מר נאיף א-סודיירי גם לשגריר סעודיה למדינת פלסטין צריך לשמש נורה אדומה לאלו בישראל אשר מאמינים כי הנורמליזציה בין ישראל לבין סעודיה כבר כאן מעבר לפינה. אלא שלנורמליזציה עם הממלכה הסעודית ישנו תג מחיר שאינו בר מימוש עם הממשלה הקיצונית משיחית ימנית של נתניהו, והוא הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967. ראש הממשלה נתניהו מעולם לא היה פרטנר לשלום ישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות לשני עמים – ובממשלתו הנוכחית זה נכון יותר מאי-פעם. למעשה, פתרון שתי המדינות נותר היום רק כמנטרה של הקהילה הבינלאומית ושל חלקים בחברה הישראלית. כל אדם שמכיר ולו מעט את מציאות החיים של הפלסטינים בגדה המערבית חייב להטיל ספק גדול בהיתכנותו של הפתרון הזה. אובדן הרוב בעדו  בשתי החברות אינו רק שינוי אופנתי של הרוח הפוליטית, אלא הוא תוצר של שינוי עמוק של המציאות בשטח. מאות אלפי ישראלים שולטים ברובו הגדול של השטח, והאוכלוסייה הפלסטינית כולה נאנקת תחת מגפיה של מדינת משטרה צבאית. יחד עם שלטון פלסטיני כושל, רוב הפלסטינים שותפים למחשבה כי הדרך לשלום נקלעה למבוי סתום, וכך חושבים גם ישראלים רבים מאוד. 

מדוע שתי מדינות?

אני מודה שבמשך עשרות שנים עד לפני כשנתיים הייתי סניגור איתן של פתרון שתי המדינות. כבר ב-1976 כתבתי בעיתוןThe Jewish Radical  (בברקלי, קליפורניה) את מאמר הדעה הראשון שלי בעד הקמת מדינה פלסטינית בשטחים שנכבשו ב-1967 ובירתה מזרח ירושלים. עֶמדתי יצאה אז מהשקפת עולם ציונית, אך כיום אינני מזדהה עוד כציוני. להבנתי, אז והיום, הסכסוך הישראלי-הפלסטיני נסוב סביב שני עמים החיים בשטח אחד מוגדר, ושניהם מוכנים להילחם, להרוג וגם להיהרג לשם השגת ביטוי טריטוריאלי של הזהות הלאומית-דתית שלהם. שני העמים טוענים כי הם שואבים את זהותם מהטריטוריה הזאת, וגם מעניקים את זהותם לאותה טריטוריה. בשל האיבה הקשה וההיסטוריה הארוכה של גרימת סבל הדדי, סברתי כי אין פתרון של חיים בצוותא במדינה אחת נטולת זהות לאומית-דתית, ולכן הפתרון הסביר ביותר הוא חלוקת השטח לשתי מדינות המעניקות לשני העמים את הזכות להגדרה עצמית. הערכתי שחלוקה כזאת יכולה ליצור מצב של win-win לשני הצדדים.  

שנים אחר כך, כאשר פורסם כי הושג הסכם הצהרת העקרונות של אוסלו בסוף אוגוסט 1993 שמחתי לשמוע מאחד האדריכלים של ההסכם, חברי ועמיתי רון פונדק המנוח, שתכנון ההסכם היה מבוסס על שיתוף פעולה הדוק בין הצדדים ועל גבולות יחסית פתוחים בין מדינת ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית. הסכם הביניים אשר נחתם ב-28 בספטמבר 1995 יצר 26 ועדות משותפות בכל תחומי החיים, שנועדו לממש את רעיון שיתוף הפעולה בין שני העמים בשתי המדינות השכנות. לאחר רצח רבין ועלייתו של נתניהו לראשות הממשלה תהליך השלום הוכנס לקיפאון, והוועדות המשותפות הפכו למעשה להיות מסגרות של הטלת וטו ישראלי על צרכים פלסטיניים. הוועדה הראשונה שבה זה קרה הייתה ועדת המים המשותפת. אחריה באה ועדת הכלכלה המשותפת שבה ישראל החלה בסירובה לחתום על העברת כספי המיסים – מע״מ ומכס – אשר היא גובה (עד היום) עבור הפלסטינים לפי ההסכם, מכיוון שלפלסטינים אין שליטה בגבולות חיצוניים. עם פרוץ האינתיפאדה השנייה שבקו חיים כל הוועדות המשותפות, ולא שבו לחיים מאז. 

באינתיפאדה השנייה נוסחה וקובעה הסיסמה ״אנחנו כאן, והם שם״, ויחד איתה נבנו חומות וגדרות, אשר תקעו מסמרים אחרונים בארון המתים של תהליך השלום. תומכי פתרון שתי המדינות מאז הם בעיקר אנשי ביטחון בכירים לשעבר אשר סירסו את רעיון שתי המדינות החיות בשלום, בשיתוף פעולה ובגבולות פתוחים, ואימצו מושגים של הפרדה וגירושין. אותם אנשי ציבור סייעו בגיבוש דעת קהל בישראל ובפלסטין שלפיה חזון השלום הישראלי-הפלסטיני פס מן העולם ושהדבר הטוב ביותר שנוכל לקוות לו הוא הסדרים בעלי אופי לא אלים ומשטר של שליטה ישראלית לעולמי עד. עם זאת, חלק מאותם אנשים אף דוגלים בנסיגה חד-צדדית משטחים למרות הכישלון הענק של הנסיגה החד-צדדית בעת ההתנתקות מעזה. זוהי אסטרטגיה כושלת שפעלה כנבואה שהגשימה את עצמה והביאה אותנו לידי המצב הנוכחי של מדינה יהודית דמוקרטית בעלת עליונות יהודית מובהקת, שכמובן אינה יכולה להתיישב עם יחסי שלום עם שכנינו הפלסטינים. גישה זו, בהיותה נטולת כל בסיס של חזון ותקווה, גם אינה יכולה לזכות בתמיכה של רוב העם בישראל. 

הימין בישראל הצליח לקבור את פתרון שתי המדינות, לפחות לעת עתה, בפעילות המתמשכת שלו להתרחבות מסיבית של השליטה הישראלית בכל רחבי הגדה המערבית ולגזילת עוד ועוד קרקעות, וכמובן במעשי אלימות נוראים של הצבא ושל מתנחלים נגד תושבים פלסטינים בשטחים מדי יום ביומו. האסטרטגיה של נתניהו של החלשת הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית וראשה בעיני העם הפלסטיני בשעה שהקהילה הבינלאומית דואגת לשמור על קיומה, ובה בעת של שמירה על חמאס מוחלש בעזה – הבטיחו לו שלא יופעל לחץ על ישראל לנהל מו״מ עם הפלסטינים. היחלשות התפקוד של הרשות הפלסטינית ולפיכך אובדן זכות הקיום שלה בעיני הציבור הפלסטיני סייעו לצמצום סיכויי הקיום של מדינה פלסטינית עצמאית. 

לנוכח כל זאת, אלו הדבקים בפתרון שתי המדינות ומעוניינים לשמר את האופציה לקיומו חייבים ליזום שיח ציבורי רחב ועמוק על שאלת הדרך שבה עוד אפשר לממשו. המהלך הסעודי הוא צעד בכיוון הנכון למימוש הפתרון הזה. מהלך אפשרי נוסף – ארה״ב ומדינות אירופה חייבות לנקוט עמדה ברורה של תמיכה בפתרון זה – להכיר במדינת פלסטין וגם למנות שגרירים אליה. ועוד באותו כיוון – אוסטרליה הודיעה לאחרונה שהיא שבה לכנות את הגדה המערבית בשם שטחים פלסטינים כבושים, זהו גם הכינוי הרשמי בפי ממשלת בריטניה, אך אין די בכל אלה, כל עוד הם נותרים בשדה ההצהרתי בלבד. במילים אחרות, כל אותן מדינות מצהירות שהן תומכות בפתרון שתי המדינות, אך למעשה הן אינן עושות מאומה כדי לקדמו. הכרה במדינת פלסטין והצבת שגרירים בה יכולות לעזור להחזיר את הפתרון הזה למרכז הבמה המדינית. התומכים בפתרון שתי המדינות צריכים להפסיק לדבר על הפרדה וגירושין וצריכים לאמץ השקפה של שיתוף פעולה חוצה גבולות. כן, צריכה להיות הפרדה מדינית, אך יש לשאוף לשינוי המציאות של חומות וגדרות ברגע הראשון שיתאים לזה (מהר ככל האפשר). 

הפלסטינים, אשר עדיין תומכים בפתרון שתי המדינות וסבורים כי לעם הפלסטיני שמורה הזכות להגדרה עצמית, חייבים לגבש מתווה לקבלת שליטה על חייהם ועל גורל העם הפלסטיני. הם חייבים לפתוח בשיח של שיתוף פעולה עם שכניהם הישראלים, ולנקוט גישה חיובית כלפי נורמליזציה עם ישראל – כמובן לאחר שתסתיים שליטתה עליהם, על אדמותיהם ועל חייהםֿ. הפלסטינים צריכים להביא בחשבון אפשרות של מיעוט יהודי במדינתם. הם ייטיבו לבטא אפשרות זו, במילים שאמר לי ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר ד״ר סלאם פיאד: המדינה הפלסטינית תיתן למיעוט היהודי שיישאר בה אותו יחס בדיוק שמדינת ישראל נותנת למיעוט הפלסטיני שבתוכה. משפט מבריק! הפלסטינים יכולים להעניק ליהודים שיחיו בתחומי מדינתם סטטוס של תושב או סטטוס של אזרח, כל עוד תושבים יהודים אלו יכירו בריבונות פלסטינית במקומות מגוריהם. במדינת פלסטין לא יהיו קהילות יהודיות אֶקסְקלוּסִיבִיות, ליהודים בלבד, שיאסרו כניסת פלסטינים להתגורר בהן. אפשר שבקהילות היהודיות יהיו בתי ספר שבהם ילמדו בשפה העברית. הרשות הפלסטינית, או ממשלת פלסטין כפי שהיא מכנה את עצמה, צריכה כבר עכשיו להתחיל ללמד עברית בכל בתי הספר שלה מכיתה א׳ כמו שמלמדים בהם את השפה האנגלית. כדאי להם לעשות כן אף אם במדינת ישראל לא עושים כך בשפה הערבית, אך כמובן גם זה צריך לקרות. 

עלינו לחשוב על אופציות נוספות של שלום על בסיס מדינה פדרלית או קונפדרלית ואף על אפשרות לכלול בתוכה גם את ירדן. כאשר אנו נושאים עינינו לעתיד של שלום ולנורמליזציה, כדאי לנו מאוד להבין כי מסגרת של מו״מ שכוללת עוד מדינות באזור יכולה להוביל להסכמים בני קיום ושרידות יציבים יותר ממסגרת בי-לטרלית ישראלית-פלסטינית, הודות ליכולת להתייחס באופן מרחבי יותר לסוגיות רגישות בעלות חשיבות ואינטרסים לכל עמי האזור. ככל שנוכל לפעול בשיתוף פעולה אזורי בכינון מדינה פלסטינית שכנה, כך מדינה זו תהיה יציבה יותר ובעלת מוטיבציה ואינטרסים גבוהים יותר לקיום הסכמי שלום בני קיימא עם מדינת ישראל.