איך הלאומיות והציונות האירופית מחצו את הברית הערבית-יהודית

הציונות, האווטאר היהודי של הלאומיות האירופית, הרסה מאות שנים של אחדות בין העם הערבי והיהודי, כותבים יחיא מכאוי ואמיר פליישמן.

  ממשלת ישראל - וחלק גדול מהתקשורת המערבית - רוצה שתאמין שמלחמתה של ישראל בעזה מתנהלת בשם הציוויליזציה המערבית.

ישראל נמצאת בקו החזית מול ההמונים הבלתי מכובסים של הדרום הגלובלי, הם אומרים. הפלסטינים הם ברברים שצריך לרסק אותם.

ההיגיון הגזעני והקולוניאלי הזה מופעל שוב ושוב כדי להצדיק את רצח העם הפלסטיני על ידי ישראל כחלק מהפרויקט ה"תרבותי" הקולקטיבי של המערב. אבל זה לא היה כל כך מזמן שהיהדות הודרה ממה שנקרא ציוויליזציה מערבית.

במשך רוב ההיסטוריה, היהודים באירופה ובמזרח התיכון היו הקורבנות של האימפריאליזם המערבי ולא של חיילי הסער שלו. הסיפור על איך זה הגיע - ואיך זה היה יכול להיות אחרת - מספק תובנה לגבי הדינמיקה האידיאולוגית הפועלת כיום בפלסטין.

"היהודים הערבים שהגיעו לישראל עשו זאת גם כפליטים וגם כמתנחלים. זו לא סתירה. החלת התווית של קולוניאליזם מתנחלים על ישראל אינה עניין של גינוי מוסרי. היא מתארת מבנה של נישול מתמשך וחיסול ילידים. תושבים לטובת המתנחלים"

הולדת הלאומיות המערבית: אידיאולוגיה של שוני

הלאומיות המערבית בנויה על הרעיון שמדינות מורכבות מקבוצות אתניות הניתנות להגדרה והומוגניות.

לא כך חיו בני אדם במשך רוב שנות קיומנו, כאשר ההיסטוריה הארוכה של קהילות יהודיות בגולה במזרח התיכון, בצפון אפריקה ומעבר לכך היא עדות לכך.

הייתה אפשרות לסוג אחר של לאומיות - כזו שכללה מגוון אתני כחלק ממה שהפך את האומה למה שהיא.

הבונדיסטים באירופה ניסו ליישם אלטרנטיבה זו, תוך שאיפה לשייכות יהודית במדינות הלאומיות החדשות של מזרח אירופה בתחילת המאה העשרים. בהשוואה לבונדיזם, הציונות הייתה אידיאולוגיה שולית שפנתה למיעוט של יהודי אשכנז.

רק רצח רוב יהדות אירופה אפשר לציונות להגיע לעלייה. הלאומיות הגולה הייתה קיימת גם במזרח התיכון ובצפון אפריקה, אך נהרסה עבור קהילות יהודיות ערביות על ידי הקולוניאליזם האירופי, עם הציונות כצורתה האחרונה.

במקום שיהודים יישארו נטועים בקהילות שבהן חיו במשך אלפי שנים, הם נדחקו לתוך מדינת ישראל, ויצרו מעין גטו לאומי ליהדות העולמית. זה לא היה צריך להיות ככה. ליהודים ולערבים יש היסטוריה משותפת, כזו שיכולה הייתה להיות גם עתיד משותף.

איך הציונות הרסה את יהדות ערב

אחת הטרגדיות של המאה העשרים הייתה מיגור הקשר הערבי-יהודי והרס קהילות יהודיות בנות מאות אם לא אלפי שנים במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

ממרוקו ועד איראן, קהילות יהודיות ששגשגו פעם התרוקנו. כך או אחרת, הם נפלו קורבן להיגיון של הקולוניאליזם האירופי.

כאשר הלאומיות האירופית הביאה להרס של קהילות יהודיות במזרח התיכון ובצפון אפריקה, האופן שבו התרחש הרס זה השתנה ברחבי האזור.

באלג'יריה השתמשה הרפובליקה השלישית הצרפתית במתנה המפוקפקת של אזרחות צרפתית - שנמנעה מרוב המוסלמים האלג'יריים - כדי לגייס את הקהילה האלג'יראית-יהודית לפרויקט הקולוניאלי. לאחר שאלג'יריה קיבלה עצמאות מצרפת, כמעט כל האוכלוסייה היהודית היגרה, כשהרוב עזב לצרפת, לא לישראל.

בעיראק, יבוא הלאומיות האירופית הוביל לעלייה במתקפות אנטישמיות של קבוצת קצינים פרו-נאצים בשם כיכר הזהב שניסו להתנגד לכיבוש הבריטי. הבידוד שלאחר מכן של יהודי עיראק הגיע לשיאו בפוגרום ב-1941, הפרהוד, שגבה את חייהם של 180 יהודים ילידים.

  גם בביטוי היהודי שלה, הציונות, הלאומיות האירופית התגלתה עוינת לקהילות יהודיות ערביות.

ההפצצות על שכונות יהודיות בבגדד בין השנים 1950-1951 היו סבורות רווחות על ידי יהודי עיראק כי בוצעו על ידי כוחות ישראליים על מנת להקל על ההגירה היהודית לישראל.

כמה שנים מאוחר יותר, בפרשת לבון 1954, גייסה ישראל כמה מיהודי מצרים כדי להטמין פצצות במטרות יהודיות ואמריקאיות, מתוך כוונה הן לעודד הגירה יהודית לישראל והן לערער את המשטר האנטי-אימפריאלי של נאצר.

במשפט הפעילים הזהיר תובע המדינה פועד אל-דיגווי את הניסיון לפלג את המצרים על פני קווי דת, וקבע כי "יהודי מצרים חיים בתוכנו והם בני מצרים. מצרים לא עושה הבדל בין בניה בין אם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים". חזון זה של מצרים התברר בסופו של דבר בלתי מתיישב עם האתנולאומיות שבבסיס הקולוניאליזם והציונות האירופית.

  "חשיבותם של היהודים לתנועות העצמאות הערביות הייתה נרחבת ומשמעותית, ולאחר מכן נשכחה במהירות והודחה, ככל הנראה משום שההיסטוריה הזו איימה על המפעל הציוני המתפתח ועל המסורת האימפריאלית האירופית בת מאות שנים"

מקרים אלה מדגימים שתי נקודות מפתח: הראשונה היא שהאנטישמיות הערבית צמחה מתוך קבוצה מסוימת של גורמים מבניים ופוליטיים.

המציאות הגיאופוליטית במזרח התיכון שלאחר המלחמה היא של מדינה גרעינית רבת עוצמה, כזו שמציגה את עצמה כחולצת החלוץ של היהדות בעולם, מפציצה שוב ושוב את שכנותיה, כובשת את שטחיהן וכיום מבצעת רצח עם נגד קבוצה ילידית עניה ובלתי מוכרת. .

ובעוד פעילים - כולל בעלי ברית יהודים של פלסטין - מציינים בצדק שהציונות אינה מייצגת את היהדות, נקודה זו מוסתרת על ידי המדינה הציונית עצמה, שלעתים קרובות מתייגת את פעילות הטיהור האתני שלה כ"ייהוד" של השטחים הפלסטיניים.

האנטישמיות הערבית שונה במידה ניכרת מהאנטישמיות האירופית, שהאחרונה מבוגרת משמעותית ונבעה מגזעי גזע חסרי בסיס.

ההנהגה האירופית והישראלית מנסות להציג את האנטישמיות הערבית כאנלוגית לזו של אירופה - תוך שהיא משתמשת בגיבוי של אירופה לישראל כאות לכפרה שלה - על ידי השוואת ההתקפות ב-7 באוקטובר לשואה.

אבל לעשות זאת הוא להתעלם בציניות מהכיבוש של פלסטין המחייב את ההתנגדות של אנשיה, כמו גם להכחיש את השנאה הזדונית שהובילה לרצח העם של יהודים באירופה. השוואת השניים גוזלת את תמימותם של קורבנות השואה ומוחקת את זכותם של הפלסטינים להתנגד לדיכוי.

הנקודה השנייה היא שהאנטישמיות הערבית היא לא רק תוצאה של הקמת מדינת ישראל אלא הייתה אבן יסוד של התנועה הציונית עצמה.

אירופה אפשרה את המדינה הציונית באמצעות הצהרת בלפור אך גם יצרה את התנאים לדרישותיה באמצעות הרדיפה הבלתי פוסקת שלה את יהודי אירופה מלכתחילה.

על מנת לגבות עוד יותר את הטענה הציונית שרק מדינה יהודית יכולה להגן על עתיד היהדות, הציונים הראשונים בעצמם ביקשו ליצור אווירה של פחד סביב קהילות יהודיות במזרח התיכון, גם במקרים שבהם לא הייתה קיימת.

אפוא האנטישמיות הערבית הייתה הכרחית כדי להצדיק את הקמת מדינת ישראל, ולאחר מכן שימשה לאחר מעשה כדי להגן על הנישול והרצח של קהילות פלסטיניות.

האירוניה היא שיציאת היהודים מ-MENA הייתה תוצאה של ציונות, אך גם הכרחית ליצירת אוכלוסיית הרוב היהודי לישראל, שבלעדיה הפרויקט הציוני עלול היה חסר כוח-עמידה.

היהודים הערבים שהגיעו לישראל עשו זאת גם כפליטים וגם כמתנחלים. אין זו סתירה. החלת התווית של קולוניאליזם מתנחלים על ישראל אינה עניין של גינוי מוסרי. הוא מתאר מבנה של נישול וחיסול מתמשכים של תושבים ילידים לטובת המתיישבים.

אף שיהודים ערבים הושמו בתחילה במחנות כשהם הגיעו לישראל, אף על פי שהם הותקפו על ידי בעלי עליונות יהודים בטעות שהם ערבים מוסלמים, ולמרות שמעולם לא היה ראש ממשלה 'מזרחי', יהודים ערבים בישראל עדיין נהנים מהקולוניאליזם. הפקעת פלסטין.

זה נלכד אפילו במינוח המשמש לתיאור אזרחי ישראל הערבים: בשרשרת של מחיקות, יהודים ערבים נעצבים מחדש כ'מזרחים', מסיגים את זהותם הערבית, ואזרחי 1948 הפלסטינים של ישראל הופכים ל'ערבים ישראלים', ומעלימים את הפלסטינים שלהם. זהות. בשני המקרים יש לבנות מחדש את זהותם אל מול הציונות.

מעבר לאובדן החיים העצום שהיא חוללה, הטרגדיה של הציונות הייתה בניפוץ מה שאולי היה סולידריות טבעית בין שתי קבוצות המתנגדות לאימפריאליזם האירופי.

היסטוריות משותפות, עתיד מפוצל: מורשת הלאומיות האירופית בפלסטין

הצצות של סולידריות ערבית-יהודית נראו באופן שבו קהילות ערביות, מוסלמיות ויהודיות, חברו להתנגדות לשלטון הקולוניאלי: כאשר צרפת של וישי הפשיטה לפתע את רכושם של יהודי אלג'יריה והציעה רווחים מופרזים למוסלמים האלג'יריים ב-1941, אף ערבי לא בחר לעשות זאת. לקבל את ההצעה - בניגוד למתנחלים הצרפתים בארץ.

חשיבותם של היהודים לתנועות העצמאות הערביות הייתה נרחבת ומשמעותית, ולאחר מכן נשכחה במהירות והודחה, ככל הנראה משום שההיסטוריה הזו איימה על המפעל הציוני המתפתח ועל המסורת האימפריאלית האירופית בת מאות שנים.

לאומיות היא המצאה לאחרונה. מתת היבשת ההודית למזרח אירופה וכמובן לפלסטין, השאיפה להומוגניות אתנית יצרה עולם רצוף סכסוכים.

משמעות הדבר הייתה כמובן הרס של אנשים, אך גם מחיקה של היסטוריה עשירה ומשותפת. אובדן ההיסטוריה הזו הוא דבר להתאבל; אבל שזה בכלל קיים, נותן לנו למה לקוות. כל מהלך לקראת שלום בר-קיימא בפלסטין ובישראל היום ידרוש ארגון מחדש מהותי של האמונה הלאומית שהניעה את הציונות מאז ומתמיד.

האמונה הזו הוכיחה את עצמה כהרסנית מבחינה היסטורית הן עבור קהילות מוסלמיות והן עבור קהילות יהודיות ב-MENA - אך כיום הפלסטינים הם אלו שנושאים את נטל ההרס הזה. עתיד משותף לכל העמים בפלסטין יתאפשר רק לאחר שיקבלו את הצדק שנמנע מהם.