כרטיסי פריבילגיה ישראלים.. הנדסת החברה הפלסטינית בין מעמד לציות

"הסכם אוסלו" מתואר כרעיון הגדול ביותר שהמציא הקולוניאליזם לאורך ההיסטוריה, לא משום שהוא שיחזר את הקולוניאליזם הקולוניאלי של התנועה הציונית באופן מקובל בינלאומי, אלא משום שהוא פעל, לעומק, להנדס מחדש את החברה הפלסטינית, אמנם התפוקות שלה בשלמותן נחשבות לכישלון אם הן נבדקות לפי מה שהיו. מה צפוי בעולם ומה שקורה בשטח, אבל זה לא אומר להתעלם ממדיניות גיהוץ המודעות, הבלימה והחברה ההנדסית, כדי שהתוכנית הישראלית מייחסת לה חשיבות רבה ורואה בה נשק איתן מול הפלסטינים.

כדי להנדס מחדש את החברה הפלסטינית, גישות הוליסטיות כוללות את כל תחומי החיים ונכנסות להיבטים המדויקים של העלאת מודעות ובניית תדמית, ומה שאחרים בחברות אחרות רואים באופן ספונטני כמכוון, במיוחד בכל הנוגע לבניית תדמית שלילית של פלסטיני, על ידי המהנדסים הישראלים האחראים על התיק הערבי בפרט. כולל הכלים והיתרונות של תעשיית הבידול החברתי, לרבות כרטיסי (VIP-BMC).

כרטיסי עילית פוליטית פרימיום
יוסי ביילין אומר בתולדות שלב אוסלו, שהיה אחד האדריכלים שלו: יצרנו עם הסכם אוסלו את הרעיון של (VIP), ומטרתו הייתה שקבוצה מהאליטה הפוליטית והכלכלית הפלסטינית לחיות חיים שונים מאלו של האזרח הפלסטיני הפשוט.הוא חווה את המאבק היומיומי של ניווט בין החסמים וההגבלות המורכבות של החיים הפלסטינים. זה גורם לדרישותיו להיות שונות.

רשויות הכיבוש מנפיקות כרטיס (VIP) ל-VIP, כרטיס זה משמעו מתקנים לתנועה, נסיעה ממסדרון מיוחד במעברים מבלי להיכנס למגבלות מורכבות של תחנות המתנה ונסיעה שאין להן אנלוגים בעולם, כניסה לאדמות 1948 בכל עת ובאמצעות רכבים פרטיים, בנסיעה מנתב"ג.

קהילת ה-VIP התחברה בצורה גרועה למציאות החיים של האזרח הפלסטיני. התוכנית הישראלית לא הסתירה שהיא רצתה לבודד את האליטה הפוליטית איתה היא מנהלת משא ומתן מהמציאות החיה של הפלסטינים, מה שאומר שמי שגר בתוך המתקנים הללו לא יוכל עוד להבין לעומק מה מחסום קלנדיה, המכולה. או שבילי העבודה עם שחר פירושם להגיע לעובדים למקומות העבודה שלהם בתוך או שעות. ההמתנה הארוכה והמסלול בן 16 השלבים לנסיעות לחו"ל.

כרטיסי Premium Economy Elite
נקודת מוצא זו של התמודדות לא הייתה מוגבלת רק לחלק מהאליטה הפוליטית. בצד הכלכלי ישנם כרטיסי (BMC), שרשויות הכיבוש עשו להם מתקנים נהדרים בשנים האחרונות, והם הפכו נגישים לכמה אלפי סוחרים בכירים. ומשפחותיהם, כך שזה ייצר בחברה מעמד שנקרא בעלי BMC. התחרות בהשגת כרטיס זה הפכה למקור התרברבות של חלקם ולרצון גדול למלא את תנאיו, בעוד לשכות המסחר הפכו לחזיתות מתווכות לארגון השגתו, ובמקום להתעסק בקידום מדיניות הארגון. כלכלת התנגדות או התערבות במדיניות כלכלית, היא הפכה למתווך בלבד להנפקת אישורי עבודה לפנים ולהנפקת כרטיסי זיכיון אלו מיועדים לסוחרים גדולים.

שלטונות הכיבוש השתמשו בהיגיון של גזרים ומקלות בהצגת הקלפים הללו. הם נסוגו לאחרונה ממספר חברים בוועד המרכזי של פת"ח בגלל שהם הצהרות או קיימו אינטראקציה עם אירועי ההתנגדות האחרונים או האדירו את הקדושים. שינוי מוחלט של השיח, גם אם זה בשפה של סולידריות עם הקורבן.

כמובן שלא ניתן להטיל ספק בפטריוטיות ובשיוך של המחזיקים בקלפים הללו, שכן רובם הם אנשים בעלי זיקה גבוהה לעמם ותרומה גדולה לחברתם, אך הסיפור קשור בביות. בהקשר זה מוזכר כי קציני מודיעין ישראלים איימו על סוחרים פלסטינים למשוך מהם את כרטיסי ה-BMC בשל השתתפותם ב'תרומה' לבנייה מחדש של בתים של לוחמי התנגדות שנהרסו על ידי הכיבוש, זו דוגמה לאמצעי בלימה רבים. זה קשור גם לדימוי שהכיבוש מבקש להעביר לעולם על הפלסטינים ושהם חיים חיים יפים ונורמליים שאינם זמינים במדינות רבות בעולם, אם כי מאחורי הדימוי היפה הזה של קבוצה מאוד מצומצמת ב- מבחינת מספרים, יש אלפי תמונות קשות של שאר האנשים המרוסקים.

מסיבה זו, משרד האזרחים ברשות הפלסטינית הפך חשוב יותר בפועל ממועצת השרים, רבים מבקשים את אישורו, כי משרד האזרחים הוא זה שמנהל את הקשר הזה ומנפיק כרטיסים אלה בתיאום עם הצד הישראלי מציין כי גם הצד הישראלי עוסק ישירות בציבור. כרטיסים אלו מונפקים לקבוצות אחרות מחוץ להקשר של משרד האזרחים משיקולים שונים, במיוחד מאחר שרשויות הכיבוש פנו בשנים האחרונות באופן מכוון ישירות מול הציבור הפלסטיני והתעלם חלקית מנוכחותה של הרשות הפלסטינית.

כמובן שיש להבחין בין היתרים שניתנו על ידי רשויות הכיבוש לעובדים פשוטים על מנת לעבוד בפנים (יותר מ-100 אלף עובדים בפנים על פי היתרי עבודה שניתנו על ידי רשויות הכיבוש, ופי שלושה ממספר זה עבודות ללא היתרים ו לסכן את חייהם מדי יום כדי להגיע לעבודתם) ובין כרטיסים אלו המונפקים לכיתה עילית ספציפית. הסיבה לכך היא מתן היתרי עבודה, מלכתחילה, תחת פריט ההקלות, משום שחובתן של רשויות הכיבוש, על פי המשפט הבינלאומי, לספק הזדמנויות עבודה לאנשים המצויים בעיסוק, ומשום שההפרשה. מההיתרים הללו מעורבבים עם אפיזודות שונות של ניצול במונחים של ערך עודף, זכויות עובדים, והתועלת הרבה שרשויות הכיבוש משיגות מניצול צורך. המעמד הזה לעבודה.

תעשיית תמונות מזויפות
אבל לסיפור של כרטיסי (BMC) ו-(VIP) יש עניין אחר. אחד התיירים שנוסע דרך לוד/נתב"ג אומר, "הופתעתי מכמות כלי הרכב הנושאים מספרי רישום פלסטינים שחונים בחצרות. של לוד/נתב"ג". אחרים המשיכו לרשום סרטונים של מכוניות יוקרה פלסטיניות שחונות בחצרות נמל התעופה. כמובן שאין שם ולו רכב פלסטיני אחד שאינו מפואר. העניין מצטייר כעושר ופזרנות עבור הפלסטינים, אבל האמת אחרת.

אכן, יש להכיר תמיד באינטליגנציה של המוח הישראלי וביכולתו המאורגנת לתעמולה, לצרבת מודעות ויצירת תדמית, וששום דבר לא נעשה במקרה ושהשיח המקומי והבינלאומי שלו, במיוחד בשנים האחרונות, התפתח מאוד עם תערובת של מומחים בפסיכולוגיה, סוציולוגיה, תעמולה, תקשורת וביטחון.

אם נחזור לסיפור הרכבים החונים בלוד/נתב"ג, אחד התנאים לקבלת כרטיס (BMC) הוא שהמכונית בעלת מפרט יוקרתי ודגם חדיש. הדבר הביא חלק מהסוחרים להחליף את רכביהם בהתאם לתנאים, במידה שחלקם פנו לשם כך להלוואות. התוצאה הסופית היא רכבי יוקרה פלסטינים, ואיפה? בחזית ישראל לעולם [לידה/נתב"ג] נותן רושם שונה לחלוטין מחיי היום-יום של הפלסטיני תחת הכיבוש.

ואם רשויות הכיבוש נוקטות במדיניות של ענישה קולקטיבית שפוגעת בציבור הרחב, הן אינן מנסות להתמודד עם אותו עיקרון עם פריבילגיה מסוג זה, והסיבה היא זהה, והיא לגמרי מובנת והגיונית, שכן זה מוביל לפגיעה ב"מרכיב האמון" בין קבוצות החברה, ותורם לפער חברתי ויצירת שנאה בין קבוצות חברתיות שונות, לעמוד בתור ארוך תוך כדי צפייה באחר מציג את מרצו ועובר בצורה חלקה, והגרוע מכל הוא כשהוא מהאליטה, אז איזה אמון יתחדש באליטה הזו? בדיוק זה כל העניין של הנדסת החברה מחדש.

בכל פרט ופרט בחיים מבקשות רשויות הכיבוש להפלות בין אנשים. בסוג אחר של הקלות, ובמקום למלא את חובתה לספק מעברים חלקים לפלסטינים לנסיעות לחו"ל, הם נוקטים בהקלות באמצעות מתן שירות VIP במעברי הגבול מעבר אל-כרמה ידוע לשמצה במונחים של צפיפות ונהלי נסיעה הם דוגמה לכך.המתקנים הנדרשים ניתנים למטיילים, אבל איזה סוג מהם? התשובה היא למי שיש לו את היכולת לשלם יותר, כך שמתרחשת גם אפליה בין אנשים, וזה מה שנדרש בישראל. אם האזרח הפלסטיני הממוצע נאלץ לבלות שעות ארוכות בחום הקיץ כדי לעבור בין הצד הירדני והפלסטיני עקב הליכי בדיקה מורכבים, כדי לחצות סוף סוף מרחק שלא יעלה על כמה קילומטרים לאחר תשלום אגרות מופקעות, אז כל פלסטיני יכול לשלם - נוסף על העמלות הללו - סכום נוסף של ערך (120) דולר יכול להתגבר על זה תוך דקות.

שירות זה מצטייר כהקלה ודפוס נסיעה יוקרתי לפלסטינים במעבר הידוע לשמצה, אך האם משפחה פלסטינית בת שש נפשות יכולה למשל לשלם 750$ נוספים על מנת להתגבר על משבר המעבר!! מספר מוגבל יכול לעשות זאת בעוד שאחרים נשארים לסבול. זו הפרדה חברתית מכוונת, ומוזר שהיא מקובלת על הפלסטינים כאילו זה ההבדל בין קבוצה קטנה שיכולה לחיות עם פריבילגיות לבין עם מרוסק ששולטים בשליטה ובסיבוך בחייו.

מדיניות אפליה.. למה?
מחקר חברתי שנערך על ידי שירות הביון הישראלי "שב"כ" לפני שנים הצביע על כך ש-10% מהעם הפלסטיני הם סוכנים של ישראל או מעדיפים לחיות מתחת למדינת ישראל, וכ-15-20% הם "טרוריסטים" (כלומר התנגדות). לוחמים) שמשתמשים ב"אלימות" נגד הכיבוש, אבל הבעיה בעיני השב"כ היא לא בקטגוריה זו או אחרת, הבעיה מבחינתם היא בציבור הרחב או ב-70% הנותרים, כי כשהם לוקחים דוכן, הם עוקבים אחר 20% מה"מחבלים" ולא 10% ממשתפי הפעולה. אנחנו מבינים מכאן איך הרוב הזה נועד לחיות חיים מורכבים ולא יציבים, ושהם צריכים לאבד את האמון בכל דבר תוך כדי צפייה בכמה קבוצות שנהנות מפריבילגיות גדולות רק בגלל שנכנסו למשוואת הביות והבלימה.

מסוכן לא פחות כאשר אורח חיים זה הופך עבור קבוצה מצומצמת מאוד של פלסטינים למקור התעמולה המטעה של הכיבוש שהוא מקרין לחו"ל, במיוחד בצד הערבי, ונופל טרף לאותו עם רדוד ראייה בערבי. אזור שמתעתעים בדפוס תעמולה ישראלי מכוון ומושקע היטב. זו מלחמת תדמית מצד אחד, ומלחמה של החברה ההנדסית מצד שני.

בהיבט אחר של התמונה, אחת ההפרשות הרעות של תודעה צריבה הקשורות לגישה זו היא קידום דפוס החיפוש אחר "ישועה פרטנית" במקום בניית פתרונות באמצעות סולידריות קולקטיבית.הכיבוש שואף באופן אקטיבי לבנות פתרונות בציבור. חיי הפלסטינים לפי הדפוס הזה, שתפתור את הבעיה שלך באופן אינדיבידואלי מבלי לדאוג לאחרים.

בטוח שזה לא הצליח הרבה ברמת הבסיס, כי אחת מצורות האיתנות הפלסטינית לאור כל העיוותים המקיפים אותם היא סולידריות ו"סיוע". אולם, הנדסה מחדש של החברה על פי דפוס "הצלה הפרטנית" היא גם תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה, ואחד מביטוייה הוא סיווג כזה שאינו הופך בושה לקבוצה המייצגת כלכלה או חלוץ פוליטי כדי להתגבר על המורכבות שהכיבוש מכניס עם הצלת הפרט בעוד השאר חיים האנשים הסובלים.

קיומה של תופעה זו, כמו גם קבלתה, הוא הקטסטרופה עצמה, זה לא נושא שניתן לקבל אם נוצרת תודעה קולקטיבית אמיתית הרואה בקבוצה כוח חשוב יותר מהפרט, ובסולידריות קולקטיבית פתרון פחות יקר מהצלה אינדיבידואלית, ובבניית פתרונות כקבוצה מוסרית יותר מאשר להיות תלויה במשוואות ביות. על "אל ג'זירה טט"