מקור השפה האנושית: האם זו מתנה אלוהית או המצאה אנושית?

שאלת מקור השפה האנושית נותרה אחת התעלומות הפילוסופיות והלשוניות המורכבות ביותר שליוו את מסע המחשבה האנושית. הוויכוח סביבה מתחלק לשני זרמים עיקריים: האחד רואה בה תוצר של התפתחות חברתית ומוסכמה אנושית, והשני טוען שהיא מתנה אלוהית 'מוכתבת' שליוותה את האדם מאז בריאתו. ההיסטוריון האלג'יראי ד"ר אחמד בן נועמן סוקר סוגיה זו, ונוטה לדעה שהשפה היא הוראה אלוהית שהוטמעה באדם הראשון, עליו השלום.

התומכים בתאוריית השפה האלוהית, וביניהם הפוסק אבן חזם, מסתמכים על טיעון הגיוני לפיו הטענה בדבר מוסכמה דורשת קיומה של שפה קודמת שבה בני האדם יכלו לתקשר כדי להסכים על קביעת סמלים לשוניים, מה שמוביל לרגרסיה אינסופית. כמו כן, האדם בשלביו הראשונים לא היה בעל הבגרות המנטלית המספקת כדי לגבש מערכת לשונית מורכבת ללא בסיס ידע קודם שקיבל באמצעות הוראה ישירה מהבורא.

באותו הקשר, בולטת דעתו של המלומד הגרמני מקס מולר, שניתח את המקורות המשותפים של השפות ההודו-אירופיות, וגילה שהן נובעות מכ-500 מקורות המצביעים על משמעויות כלליות מופשטות. מולר סבור שהיעדר דמיון בין צלילי מקורות אלה למשמעויותיהם שולל את השערת חיקוי הטבע, ומדגיש שהשפה לא נוצרה מתוך הסכמה אנושית, שכן הסכמה דורשת אמצעי תקשורת קודם שאינו יכול להיות סימון בעניינים מופשטים.

הפסוק הקדוש 'וילמד אדם את השמות כולם' מהווה את העמוד התווך המרכזי במחשבה האסלאמית לתמיכה בתאוריית השפה האלוהית, שכן הטקסט מציין שאלוהים העניק לאדם את היכולת לקרוא בשמות ולהתבטא. חוקרים סבורים שההתייחסות הספציפית ל'שמות' נובעת מכך שהם מהווים את מהות השפה והיציבות הקוגניטיבית, בעוד שפעולות וצרכים חומריים יכולים להיות מושלמים באמצעות תנועות גוף ואינטראקציה יומיומית.

ד"ר בן נועמן מקשר בין יכולת לשונית זו לבין המבנה הפיזיולוגי הייחודי של האדם, שכן הבורא הטמיע במוח האנושי מרכזי ביטוי שאינם קיימים ביצורים אחרים. קיומם של הגרון ומיתרי הקול המפותחים, במקביל לנכונות מולדת לשמוע קולות אנושיים, הופך את השפה למערכת אינטגרלית שנבראה עם האדם ולא הומצאה מאוחר יותר.

התזה מרחיקה לכת ורואה בשפה הערבית את הלשון הראשונה שלמד אדם, ומסתמכת על כך שהקוראן הקדוש העביר את שיחות הנביאים מאז בריאת העולם בלשון ברורה זו. נהוג לחשוב שהערבית שילבה בין מאפייני שפת האם לבין השפות שהסתעפו ממנה, מה שהפך אותה לכלי יחיד המסוגל להכיל את ההתגלות האחרונה ולשמר את כלליה הדקדוקיים והמורפולוגיים ללא שינוי.

בניתוח לשוני של השם 'אדם', מסביר האקדמאי העיראקי מיתם סדאם שאטי שהמילה נושאת משמעויות אטימולוגיות עמוקות רק בערבית, שכן היא קשורה ל'אדמה' שהיא צבע עור האדמה. קשר זה בין השם לבין המכונה בתבנית הערבית מחזק את ההשערה שהדיאלוג הראשון בין אדם לחווה היה בלשון ערבית מקורית, לפני שהשפות התפצלו והלשונות התרבו לאורך הדורות.

חוקרים כמו אבן פארס בספרו 'אל-סאחבי' מאשרים שלשון הערבים היא אלוהית באופן מובהק, ומצטטים את פרשנויות אבן עבאס לפיהן אלוהים לימד את אדם את שמות כל הדברים, אפילו את הדברים הקטנים שבני האדם מכירים. גישה זו רואה בשפה הערבית מערכת שלמה שירדה עם כלליה, ולא רק ניב שהתפתח עם הזמן מצלילים פרימיטיביים כפי שטוענים כמה בתי ספר בלשניים מערביים.

מצדו, האימאם אבו אל-חסן אל-אשערי העביר דעה זו בספרי היסוד, וראה בנקודת המוצא האלוהית הכרחית כדי למנוע את בעיית 'המעגל והקדימות' בהיווצרות הדיבור. בני האדם זקוקים לכלי תקשורת כדי להסכים על השפה, ואם כלי זה לא היה קיים במקור על ידי הבורא, הרי שבלתי אפשרי מבחינה לוגית שהתקשורת האנושית תתחיל מאין ואפס.

האוניברסליות של השפה הערבית ויכולתה האלוהית מתבטאת בקלות הגיית אותיותיה על ידי בני אדם מכל הגזעים בעת קריאת הקוראן הקדוש, למרות הבדלי לשונותיהם המקוריות. מוצאי האותיות הערביות נראים כאילו עוצבו להתאים למערכת הדיבור של כל אדם בריא, וזו תכונה ייחודית התומכת ברעיון ששפה זו היא המקור שעליו נוצר הביטוי האנושי.

כמו כן, בולטת תכונת ה'החלפה' בערבית כפתרון אלוהי להקל על ההגייה, שכן כמה אותיות מחליפות זו את זו כדי להתאים ליכולות ההגייה המשתנות בין בני האדם. גמישות לשונית גבוהה זו, תוך שמירה על מהות המשמעות, משקפת חוכמה אלוהית בהפיכת לשון זו לכלי אוניברסלי החורג מגבולות אתניים וגיאוגרפיים, ומקשר את האדם למקורו הראשון.

המאמר מצטט גם את דעותיו של ד"ר עלי פהמי ח'שים, שחקר את השורשים המשותפים בין הערבית לשפות עתיקות כמו המצרית והאוגריתית, ומצא מילים כמו 'אב' הנושאות את אותה משמעות. דמיון שורשי זה מחזק את הרעיון של קיומה של שפת אם אחת, שבעלי זרם זה רואים בה את הערבית שנשמרה על ידי ההתגלות מפני היעלמות או שינוי שפקד שפות אחרות.

לסיכום, המאמר מגיע למסקנה שהשייכות לשפה הערבית היא שייכות למערכת ביטוי שאלוהים בחר בה להיות פתיחת הבריאה האנושית וסיומה. הקישור בין 'האסלאם' כדת מונותאיסטית כוללת מאז אדם, לבין 'הערבית' כלשון לדת זו, מציג חזון אינטגרלי ההופך את השפה וההתגלות לשני צדדים של אותו מטבע במסע ההדרכה האנושית.

הוויכוח בין השפה האלוהית למוסכמה אינו רק מותרות אינטלקטואליות, אלא חיפוש אחר זהות האדם ומהות קיומו כיצור מדבר ומחויב. על פי חזון זה, השפה מעולם לא הייתה רק צלילים אקראיים, אלא אמון חינוכי שהחל במילה 'קרא' ונמשך בביטוי אלוהי שעדיין מדהים את המוחות במבנהו ובנסיו.

השפה האנושית הראשונה לא הייתה תוצאה של הסכמה והסכם, אלא היא הוראה אלוהית שהוטמעה באדם על ידי אלוהים מרגע הבריאה הראשון.