אזהרות ישראליות מפני שקיעה מחודשת בביצה הלבנונית למרות 'ניצחונות נקודתיים'

גורמי מחקר בתל אביב הזהירו מפני הסכנה שבשמחה יתרה על מה שמכונה 'ניצחונות נקודתיים' בחזית הצפונית, והתריעו מפני הידרדרות מחודשת של צה"ל למבוי סתום אסטרטגי שישחזר את כישלונות העשורים הקודמים. קריאות עבריות הצביעו על כך שהסמליות שההנהגה הצבאית מייחסת לשליטה על עמדות אסטרטגיות עלולה להטעות בהקשר של לוחמה מודרנית.

במאמר ניתוח שפורסם בעיתון 'מעריב', הסבירה החוקרת ענת הוכברג-מרום כי השבת השליטה על אתרים כמו מבצר שקיף נושאת משמעויות פסיכולוגיות והיסטוריות עמוקות בקרב הציבור הישראלי. היא סברה כי אתרים אלו מזכירים את הקשר הכואב לפצעי העבר, במיוחד מכיוון שהיו עדים לקרבות עזים שניהל צבא הכיבוש לפני עשורים.

החוקרת הזכירה את מורשת שנת 1982, אז נהרגו שישה מחיילי יחידת הסיור של חטיבת גולני במהלך ניסיון להשתלט על המבצר, מה שהפך אותו לאייקון של כישלון ודימום מתמשך. היא ציינה כי אותה תקופה עדה לשקיעה ישראלית ב'ביצה הלבנונית' שנמשכה שמונה עשרה שנים, מה שמעורר חששות מפני חזרה על אותו תרחיש כיום.

הניתוח הדגיש כי שליטה גיאוגרפית על גבעות ועמדות מבוצרות אינה מספקת עוד פתרון מהותי לאיומים הביטחוניים המתפתחים העומדים בפני ישראל. מרום אישרה כי המציאות האסטרטגית הנוכחית מוכיחה כי נוכחות קרקעית אינה מספיקה כדי לשקם את כוח ההרתעה שנשחק באופן חמור וברור בשנים האחרונות של העימות.

החוקרת תמכה בנקודת מבטה בהתבסס על הצהרותיו של תמיר היימן, ראש אמ"ן לשעבר, שאישר אף הוא את מוגבלות הפעולות הקרקעיות. היימן סבור כי כיבוש מעוזי חיזבאללה לא יסיים את איום המל"טים או הטילים המכוונים לעומק, בהתחשב באופי כלי הנשק המשמשים וביכולתם לעבור גבולות.

המאמר ציין כי חיזבאללה עדיין מפגין נועזות מבצעית בולטת, תוך הסתמכות על ארסנל עצום של טילים ארוכי טווח ומל"טים מתאבדים המסופקים על ידי איראן. מערכות מתקדמות אלו יוצרות איום החורג מהטופוגרפיה הגיאוגרפית וקווי ההגנה המסורתיים שצה"ל מנסה לבסס בשטח.

מרום הזהירה כי הסתמכות יתר על הישגים צבאיים טקטיים ללא חזון מדיני ברור תוביל בהכרח למבוי סתום. היא סברה כי היעדר הסדר עם ממשלת לבנון פירושו הישארות הצבא במצב של שחיקה מתמדת, מה שמשרת את אסטרטגיית היריבים לגרור את ישראל למלחמת התשה ארוכה.

החוקרת גם ציינה את הצורך במנגנון פיקוח בינלאומי יעיל ויציב כדי להבטיח כל הסדרים ביטחוניים עתידיים, וסברה כי הבטחות צבאיות בלבד אינן מספיקות כדי לאבטח את היישובים הצפוניים. היא הסבירה כי ניסיונות העבר הוכיחו כי ואקום פוליטי מתמלא במהרה בהסלמה צבאית מורכבת ואכזרית יותר.

הקריאה האנליטית התייחסה לכך שהחברה הישראלית עדיין רדופה על ידי זיכרון הנסיגה מלבנון בשנת 2000, מה שהופך כל חדירה קרקעית חדשה למלווה בחשדנות וזהירות רבה. החוקרת סבורה כי ההנהגה המדינית נדרשת לספק תשובות ברורות לגבי 'היום שאחרי' המלחמה כדי למנוע נפילה למלכודת הכיבוש הקבוע.

בסיום ניתוחה, קראה מרום לצורך באיזון בין כוח צבאי לדיפלומטיה, והדגישה כי כוח לבדו אינו מסוגל עוד להכריע סכסוכים באזור. היא סברה כי המעבר מ'ניצחון נקודתי' ליציבות אסטרטגית דורש אומץ פוליטי השווה לאומץ הצבאי בשטח.

השאלה שנותרה פתוחה בקרב החוגים הישראליים היא עד כמה הממשלה הנוכחית מסוגלת לגבש מוצא מדיני שישמור על מה שהיא רואה כהישגים צבאיים, מבלי להידרדר לכיבוש יקר וממושך. מקורות מאשרים כי האתגר הגדול ביותר טמון בהפיכת הלחץ הצבאי להישגים מדיניים מוחשיים שיסיימו את האיום הקיומי על הגבול הצפוני.

ההישג הטקטי שאינו נתמך בהסדר מדיני עם ממשלת לבנון ובמנגנון פיקוח בינלאומי, עלול להפוך מניצחון נקודתי למבוי סתום אסטרטגי.