השבוע שעבר חל במקביל ליום השנה לייסוד הארגון לשחרור פלסטין, הבית המוסרי, המדיני והלוחמני של עמנו הפלסטיני וכתובת אחדותו, שהושקה לאחר כינוס המועצה הלאומית הראשונה ב-1964, עבורה. התנועה הלאומית שהוכנה בירושלים, בשל משמעויות ההיסטוריה שעיר בירה זו נושאת מראשוני הכנענים ועד ימינו, ומה היא מהווה משמעות המשקפת את מעמדה, את זהותה הפוליטית ואת מורשתה התרבותית והתרבותית עבורה. אנחנו, אנשי הבעלים של הארץ הזאת.
עשורים ארוכים חלפו מאז אותו תאריך, למרות שהקורבנות של עמנו במסגרת תנועתם הלאומית החלו שלושים שנה קודם לכן, מאז מהפכת אל-בוראק, שיום השנה המאה הראשון לה מתקרב כעבור כמה שנים.
היום, אחרי 59 שנות הקמת, נותרה השאלה: איפה אנחנו עכשיו ולאן אנחנו הולכים? האם אנחנו באמת יודעים מה אנחנו רוצים ושואפים להשיג זאת לפי מה שאנחנו יודעים? מול בהירות האסטרטגיה של אויבנו של יישום גישה קולוניאלית מתמשכת, נהלים ופשעים תחת קונצנזוס ציוני ותמיכה רשמית מהמערב, במאמץ להשיג מציאויות חדשות בשטח ולכפות אותן בהדרגה על העולם.
יש צורך דחוף בהקשר זה לדעת יותר על עצמנו, במיוחד בנסיבות אלו. אין צורך בניסיונות לגלות מחדש את כדור הארץ על ידי חלק כדי לדעת את מידת הפשע של הכיבוש הזה כעת. ממתי היה עיסוק לא פלילי לאורך ההיסטוריה מראשיתו ועד לקריסתו?
בכל פעם שנראה יותר אפשרויות ויכולות שעשויות להיות בחלקן סמויות וקשורות למה שאנו רוצים להיות היום לאחר המאבק הארוך הזה, כך נהיה קרובים יותר למציאות שלנו ולהשגת המטרות שאנו רוצים שלשמן הוקם אש"ף.
אבל עכשיו, עם ההכרח להעריך את הצעדה ואת מה שקורה היום בגישה של שישה עשורים, וזוהי חובה מבחינת מה שמוכתב לנו מהאחריות הלאומית וההכרח להתחדשות אינטלקטואלית, במקום להסתכל קדימה. לראות מה קורה.
התבוננות בדברים על המשתנים שלהם היא מקור הגישה לידע, לאמת ולהתפתחות, יש כאלה שלא רואים את ההיסטוריה בתנועה הדינמית שלה, והם רוצים שהיא תישאר בסתירה לחוקי הטבע וההתפתחות. ויש כאלה שלא רואים טעויות חדשות שחוזרות על עצמן מהעבר, יש לנו את היכולת לא לחזור עליהן ועכשיו מבצעים אותן שוב.
עברו עשורים בהם בני עמנו הציגו שיירות של אנוסים, פצועים, אסירים ומגורשים, עשורים בהם השתנו התנאים הפוליטיים והמשטרים הערביים, והעולם היה עד לשינויים גדולים שהובילו לשינוי הקוטביות של הסדר העולמי, שינוי של שחקנים בזירה הבינלאומית, כיבוש שאר אדמות פלסטין ההיסטורית בשנת 1967, והתנאים הנובעים מכך. בעקבות הרחבת השלמת כיבוש ההתנחלויות הזה ככלי קולוניאלי באזור במטרה להתאים אותו בהתאם לאינטרסים של המערב הקולוניאלי.
דחיית השגת פתרונות לאומיים למספר אתגרים העומדים בפנינו, והתמודדות עם ניסיונות לכפות את מדיניות המערב במה שמכונה גישת ניהול משברי הסכסוך ללא הפתרון הרדיקלי שלה, שהמערב, בהובלת ממשלים ארה"ב עוקבים, נוקט עד היום. , במיוחד בתנאים בינלאומיים אלה המואצים לקראת השינוי הבינלאומי המתמשך, האם נכנסנו בעבר ונכנס אלינו היום אם הם יצליחו שוב בניסיונותיהם במנהרה חשוכה שבסופה אולי יהיה קשה לראות את האור בה רצונם לשמר את מה שנותר משליטתם ולהגן על פרויקט מדינת הכיבוש הקולוניאלי למרות כמה הערות מילוליות מהם שאינן משנות את גורמי היחסים ביניהם.
צבירת התנאים ההכרחיים לתנועה פוליטית על ידי ניצול יכולתו של עמנו לעמוד איתן בהתנגדות לאתגרים, ועל בסיס דבקות בצורך לסיים לחלוטין את הכיבוש המתנחלים ואת משטר האפרטהייד הקולוניאלי כתוצאה אחת שלפיה כל אפשרי נתיב המשא ומתן המדיני מבוסס על התפתחות המעבר למערכת הרב-לאומית, אך בחסות בינלאומית רחוקה מלהיות המונופול האמריקאי המוטה והמעורב הוא הדבר החשוב ביותר כיום בתמורה לכל לחצים על אש"ף שיחזירו את גלגל ההיסטוריה לאחור. על ידי קבלת מוצרי קוסמטיקה לכאן או לכאן מול הכיבוש הקולוניאלי הזה באמצעות מה שנקרא "שיקום האמון" או "שיפור תנאי החיים והכלכליים של האוכלוסייה" או "שימור על סמך המצב ההיסטורי הקיים, אותו הם ניסו לשנות. מאז 1928.
התמודדות עם זה מחייבת דבקות בחזון של סיום הכיבוש תחילה, כתחילת הדרך לקראת מה שיקח אותנו אחר כך לאפשרויות השלום, לעמידה האיתנה של עמנו ולאפשר לו לחיות בכבוד, דבקותנו בארצנו, החזרת האמון בין בסיס המרכיבים השונים של החברה וההנהגה, נקיטת צעדים המעצימים את המנגנונים הדמוקרטיים, ההשתתפות העממית ותפקידה כמקור כוח והפרדתו, והסלמה של ההתנגדות העממית במעשה, לא ב. מילה, שאושרה בחוקים הבינלאומיים לעמים הכפופים לקולוניאליזם, ולפעול להתנתקות מהכיבוש על כל משמעויותיו, ולהגדיר את הקשר הקיים עם הכיבוש על בסיס סתירה וקונפליקט, על פי החלטות ה- ישיבות עוקבות של המועצה המרכזית של אש"ף.
וזה חייב להיות מלווה בהרחבת בסיס הבריתות שלנו עם עמים, כוחות מתקדמים, תומכי חופש, דמוקרטיה ושלום בעולם, ומדינות הדוגלות בזכויות הלאומיות שלנו ובנושאים של צדק ושלום, במיוחד עם התמורות הנוכחיות בציבור העולמי. דעה לגבי דמותה של ישראל כיום.
חשוב גם כעת להתקרב לגושים הכלכליים המתעוררים, במיוחד עם תחילת הופעתו של הסדר הבינלאומי החדש, שאת השלכותיו אנו מתחילים לראות באזור. כמו כן, תשומת לב ועבודה קשה לחשיבות החיזוק האחדות הלאומית שלנו במסגרת אש"ף, שיש להרחיב את בסיס הנוער שלו מהדור החדש שהפך לבלתי מאורגן בשלב זה, בנוסף להטמעת המגזרים האיגודים המקצועיים ומוסדות החברה האזרחית הרחבים בשל תפקידם והשינויים החברתיים העוברים מקום, מבלי להגביל אותם לסיעות הפעולה הלאומיות על חשיבות תפקידם המיליטנטי, למרות שתוכניותיהם של חלקם הסתיידו היום והשפעותיהן בחברה שלנו הולכות ופוחתות. והחיוניות בה כבית מוסרי בהיעדר של המדינה, וככותרת לשחרור לאומי ולבנייה דמוקרטית ואיחוד שיח השחרור שלה בפני העולם, רחוק מהמשך לשון ההצהרות או מחזיק באחריות מול המשך הפשעים היומיומיים שבוצעו, ככיבוש. אינו מתכחש לאחריותו, אלא מצהיר עליה בפני העולם החופשי ואינו דואג להוקעה והוקעה.
ארגון השחרור, הממוקד בהיסטוריה ובמורשתו המהפכנית כיום, הוא לפניו היה הנציג הלגיטימי היחיד של עמנו בכל מקומות קיומו, והוא נהנה ממעמד עולמי זה מאז רבאט ואסיפת האומות כשהיה המנהיג האלמותי. "אבו עמר" נשאה אליו את ענף הזית ביד אחת ואת האקדח בשנייה, ולאחר מכן קטפה הכרה בינלאומית היא מובילת המאבק בשלב השחרור הלאומי עד שנגיע לסיום הכיבוש לימין. להגדרה עצמית, עצמאות לאומית, חופש, החזרת פליטינו, קורבנות פשע הנכבה, בהתאם להחלטה 194, ושחרור אסירים וגופות קדושים מקברי מספרים ומקררים.
ארגון השחרור הוא זה ששמר על דרך הפעולה הלאומית המהפכנית עם הממד האנושי המתקדם שלה ותרבותנו המרובה וההרמונית בו-זמנית, ואת המחלוקת במסגרת האחדות.
זוהי התואר שעלינו להמשיך איתה כמסגרת יחידה, דמוקרטית, לוחמנית, מחודשת ואינטראקטיבית בניהול קרבותינו בחזיתות השונות, בשטח ובפורומים בינלאומיים, כדי להציג את המדינה הכובשת כפושעת, גזענית, קולוניאלית. משטר שנוהג בטיהור אתני ואינו מחפש שלום.
