הזירה התרבותית והספרותית הערבית איבדה את המשורר, הסופר וההוגה הסורי הבולט עבדאללה עיסא א-סלאמה, שהלך לעולמו בבירה הירדנית עמאן בגיל 82. המנוח נחשב לאחד מגדולי הספרות הגלותית, לאחר שבילה עשורים ארוכים הרחק ממולדתו סוריה, והקדיש את עטו להגנה על ערכי החירות, הצדק והזהות הערבית והאסלאמית.

המנוח נולד בשנת 1944 בכפר אל-חדידי, השייך לאזור מנבג שבפרברי חלב, אותה אדמה שהולידה את המשורר העבאסי המפורסם אל-בוחטרי. קשר גיאוגרפי ויצירתי זה הוביל את המבקרים להעניק לא-סלאמה את הכינוי 'בוחטרי של העידן', בהוקרה על עושר לשונו ועוצמת שירתו, ששאבה את מקוריותה מהמורשת ואת דאגותיה מהמציאות.

מסעו האקדמי של א-סלאמה החל בחלב, ולאחר מכן עבר לדמשק, שם סיים את לימודיו בחוג לשפה הערבית באוניברסיטה בשנת 1968, בהשפעת דור של מדענים והוגים גדולים. שאיפתו האקדמית לא נעצרה כאן, והוא קיבל מאוחר יותר תואר במשפטים מאוניברסיטת ביירות הערבית בשנת 1988, ובכך שילב בין רהיטות הדיבור לדיוק החוק.

המנוח השתלב מוקדם בעבודה ציבורית ובפעילות פוליטית בסוריה, מה שעלה לו במחיר יקר של חירותו, כאשר נעצר בשנת 1973. עם התגברות הלחץ הפוליטי בתחילת שנות השמונים, נאלץ לעזוב את המדינה ולהתיישב בירדן, כדי להתחיל פרק חדש בחייו כאחד הקולות הבולטים של האינטלקטואלים הסורים בגלות.

בתחום השירה, הותיר א-סלאמה מורשת עשירה שהתבטאה בחמישה ספרי שירה עיקריים, שהחלו ב'הצל והחום' בשנת 1975, ואחריו 'נווה מדבר בתוהו' ו'יבלות במצח השומרוני'. שיריו התאפיינו ביכולת יוצאת דופן לשלב סוגיות קיומיות עם המציאות הפוליטית המרה, מה שהפך את שירתו למראה המשקפת את שבריריות ושאיפות האדם הערבי.

שיריו של א-סלאמה זכו לתפוצה רחבה שחרגה מהאליטות הספרותיות לקהל הרחב, במיוחד באמצעות שני שיריו 'אני והזמיר' ו'שחרר את ידי, כי איני משבוייך'. שני שירים אלו הפכו לאייקונים בעולם השירה האסלאמית, ודורות עוקבים שרו אותם כהמנון לחירות ודחיית כבלים, מה שחיזק את מעמדו כמשורר של ערכים ועקרונות.

הפרוזה לא הייתה פחות נוכחת במסלולו, שכן הוא עסק ברומנים ובסיפורים קצרים במיומנות, והוציא יצירות כמו 'הנחשים' ו'הענן הבוכה'. הוא השתמש בסיפוריו בשיטות סמליות וסאטיריות לביקורת על עריצות ושחיתות פוליטית, וראה ברומן אמצעי אמנותי יעיל לתיעוד סבל העמים ולחשיפת מנגנוני הדיכוי והעוול החברתי.

בנוסף ליצירתו הספרותית, א-סלאמה היה הוגה בעל חזון, ופרסם עשרות מאמרים ומחקרים שעסקו בסוגיות של רפורמה תרבותית ופוליטית. כחבר באיגוד הספרות האסלאמית העולמית, הוא תרם באופן פעיל לגיבוש מושגי הספרות המחויבת המשלבת יופי אמנותי ומסר מוסרי נשגב.

המנוח זכה במהלך מסלולו הארוך להערכה ערבית רחבה, שהתבטאה בקבלת פרסים יוקרתיים, ביניהם פרס עוכאז לשירה בשנת 2009 ופרס מוסד אל-באבטין ליצירה שירית. הוקרות אלו היוו הכרה בכישרונו הייחודי וביכולתו לשמור על רמה אמנותית גבוהה למרות תנאי העקירה והגלות הקשים.

משקיפים רואים את חשיבותו של עבדאללה עיסא א-סלאמה בכך שהוא מהווה מודל לאינטלקטואל שלא התפשר על עקרונותיו, ונשאר נאמן לענייני מולדתו למרות המרחק הגיאוגרפי. הוא הצליח באמצעות כתביו לבנות גשר בין דור החלוצים לדור העכשווי, תוך שמירה על שפה ערבית איתנה המסוגלת להכיל את תמורות העידן.

מקורות תרבותיים דיווחו כי מותו של א-סלאמה מהווה אובדן כבד לזירה היצירתית הסורית והערבית, שכן הוא היה קול מאוזן שהתרחק מאורות הזרקורים המזויפים והתמקד במהות המילה. מוסדות ספרותיים רבים ספדו למנוח, והזכירו את עמדותיו האמיצות ותרומותיו שיישארו מקור התייחסות לחוקרים בספרות ההתנגדות והחירות.

אוספי הסיפורים הקצרים שלו, כמו 'למה השוחט משקר?' ו'דמעות דרגאם', התאפיינו ביכולת גבוהה לתפוס פרטים אנושיים קטנים ולהפוך אותם לסוגיות גדולות. הוא האמין שהסופר הוא עד לתקופתו, ושהמילה היא אמנה שיש למלא ביושר ובאחריות, וזה מה שיישם בפועל בכל שורה שכתב.

א-סלאמה חי את שנותיו האחרונות בעמאן, והמשיך את תרומתו האינטלקטואלית עד נשימתו האחרונה, ועקב בדקדקנות אחר כאבי ותקוות העם הסורי. עם מותו נסגר דף מדפי הספרות הסורית המחויבת, אך מורשתו המחולקת בין שירה, רומן ומחשבה תישאר חיה בזיכרון הדורות הבאים כמגדלור למחפשי הכבוד.

עדויות ספרותיות מצביעות על כך ש'בוחטרי של העידן' הצליח להיות קול לחסרי הקול, והביע את טרגדיית הגלות במרירות ובעצב, אך ללא כניעה לייאוש. מסלולו שנמשך למעלה מחצי מאה נשאר עדות לכך שספרות אמיתית היא זו שנוטה לצד האדם ולענייניו הצודקים בכל זמן ומקום.

הדאגה העיקרית שלי היא לחשוף את העוול שסובל ממנו האדם הערבי, שכן הספרות חייבת למלא תפקיד מוסרי ואנושי.

הדובר הצבאי של גדודי עז א-דין אל-קסאם, המכונה 'אבו עוביידה', ראה בתקיפות הישראליות האחרונות על אדמת סוריה הרחבה טבעית של התוקפנות המתמשכת נגד פלסטין ולבנון. הוא הבהיר בהצהרה קצרה כי מהלכים אלו נכללים בתוכנית זדונית שמטרתה להחיות את פרויקט 'ישראל הגדולה' ולבתר חלקים חדשים מארצותינו הערביות כדי לכפות מציאות גיאופוליטית חדשה המשרתת את האינטרסים של הכיבוש.

הדובר הצבאי פנה בקריאה דחופה לכל עמי האומה וקהילותיה, וקרא להם לפעול ברצינות כדי לקטוע את 'האגדה הציונית' הזו באיבה לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא הדגיש כי התרשלות בהתמודדות עם חדירות אלו עלולה להוביל להשלכות חמורות שיפגעו באזור כולו, ואישר כי אחדות העמדה העממית היא הדרך היחידה לסכל את מטרות ההתפשטות של הכיבוש.

בהקשר קשור, אבו עוביידה שיבח את אומץ לבם של תושבי הכפר 'עאבדין' בדרום סוריה, אשר קמו להגן על אדמתם ולהתמודד עם כלי הרכב הצבאיים הפולשים באמצעים פרימיטיביים ופשוטים. הוא הדגיש כי התנגדות עממית זו משקפת דחייה מוחלטת של כניעה או קבלה של נוכחות כוחות הכיבוש על אדמת סוריה, ושיבח את רוח העמידה שהפגינו התושבים מול המכונה הצבאית הישראלית.

בשטח, דיווחו מקורות מקומיים כי הכפרים המערביים של דרעא היו עדים לחדירה של כלי רכב של הכיבוש מבסיס 'אל-ג'זירה', כאשר צבא הכיבוש ניסה להתבסס בכפר עאבדין. התושבים הגיבו בחסימת כבישים ראשיים באבנים ובמכשולים כדי למנוע את התקדמות הכוחות, מה שאילץ את הכיבוש לסגת מ'תל אל-מוגר' לאחר שהקים בו אוהלים צבאיים לזמן קצר, בתוך מצב של התגייסות עממית רחבה.

חדירה זו התרחשה במקביל להפגזה ארטילרית אינטנסיבית וטיסה של מסוקים שירו אש מקלעים לעבר שטחים חקלאיים, בנוסף להטלת פצצות תאורה בשמי אזור 'אגן הירמוק'. תקיפות אלו גרמו לנזקים חומריים כבדים ולמקרים מוגבלים של עקירה בקרב אזרחים, כאשר הכיבוש ממשיך להפר את הסכם 'הפרדת הכוחות' שנחתם בשנת 1974 ולהתעלם מהחוקים הבינלאומיים האוסרים פגיעה בריבונות מדינות.

תוקפנות הכיבוש נגד סוריה היא ניסיון זדוני ליישם את פרויקט ישראל הגדולה ולכפות מציאות חדשה על חשבון ארצותינו.

הילרי קלינטון, מזכירת המדינה האמריקאית לשעבר, הדגישה כי הקהילה הבינלאומית עומדת בפני שיתוק דיפלומטי כתוצאה מדחיית פתרונות אפשריים בחיפוש אחר חלופות אידיאליות שאינן קיימות כיום. במאמר שפרסמה, הבהירה כי תוכניתו של הנשיא דונלד טראמפ, הכוללת 20 סעיפים בנוגע לרצועת עזה, נותרה המסגרת היחידה בעלת השפעה פוליטית ומשאבים מספקים ליישום בשטח.

קלינטון ציינה כי תוכנית זו, אף שייתכן שלא תזכה לקבלה רחבה מכל הצדדים הבינלאומיים, נתמכת בהחלטת מועצת הביטחון של האו"ם. היא גם הצביעה על השתלבותה עם מפת הדרכים שהוצגה על ידי ניקולאי מלאדנוב ו'מועצת השלום', שמטרתה לקשור את נושא השיקום לשינויים מהותיים בניהול הרצועה.

מזכירת המדינה לשעבר הזהירה כי היעדר מתמשך של מסלול מדיני ברור יוביל בהכרח להחמרת המשבר ההומניטרי בעזה ולהישארות השפעת חמאס באמצעות רשתות חלוקת הסיוע. היא סברה כי הישארות המצב הקיים משמעותה הקפאת השקעות והיעדר אופק אמיתי לשיקום, מה שמותיר את האזרחים בתנאי חיים קשים ללא סוף ברור.

קלינטון הדגישה כי תושבי רצועת עזה מבינים שתהליך בנייה אמיתי דורש בהכרח פירוז ומעבר לשלב מדיני חדש שאינו כולל את שלטון חמאס. היא סברה כי הצד הישראלי לא יבצע צעד של נסיגה מהאזורים שכבש בתוך הרצועה אלא אם כן יתממש שינוי ביטחוני וניהולי מקיף זה.

במסגרת ניתוחה את המצב הבינלאומי, תיארה קלינטון את ירידת העניין בנושא עזה בחודשים האחרונים כ'טעות אסטרטגית' שעלולה לאיים על יציבות האזור כולו. היא הדגישה כי הקיפאון הנוכחי משרת רק את הכוחות הקיצוניים, בעוד שהוא מחליש את הכוחות המתונים והופך את ההגעה להסדרים מדיניים בעתיד לעניין קשה ומורכב ביותר.

קלינטון הודתה בקיומם של ספקות והסתייגויות לגיטימיות בקרב ממשלות רבות לגבי סעיפי התוכנית, במיוחד בכל הנוגע לרצף הצעדים המדיניים ולירידה באמון בתפקיד ההנהגה האמריקאי. עם זאת, היא קראה לממשלות אלו להתגבר על הספקות ולהצטרף ליוזמה המוצעת במקום להמתין באופן פסיבי ליוזמות שאולי לעולם לא יגיעו.

היא גם ציינה כי הפלסטינים והישראלים כאחד מחפשים מוצא ממערבולת המשברים המתמשכים, כאשר תושבי עזה שואפים ליציבות בעוד הישראלים דורשים סיום האיומים הצבאיים. היא סברה כי כל שינוי אמיתי בעזה הוא השער ההכרחי לאיחוד מחדש של הפלסטינים תחת הנהגה מדינית בעלת יעילות ואמינות בינלאומית.

קלינטון סיימה את חזונה בהדגשה כי האחריות מוטלת כעת על המדינות הערביות ואירופה להפעיל לחץ משותף שיבטיח את קידום התהליך המדיני. היא הבהירה כי לעיכוב בקבלת החלטות מכריעות יש מחיר הומניטרי ומדיני יקר, והדגישה כי עמדה ניטרלית בצל קיפאון זה תורמת להעצמת הכוחות הרדיקליים ביותר.

הקהילה הבינלאומית אינה עומדת בפני בחירה בין תוכנית אידיאלית לתוכנית גרועה, אלא בין שיפור מסגרת קיימת למרות חסרונותיה, לבין השארת הזירה לכוחות קיצוניים יותר.

בתחילה, יש להודות ולהוקיר לד"ר סנא אבו שנב אל-שראפי על מאמרה החשוב בנושא הקשר בין חינוך, אבטלה ושוק העבודה הפלסטיני. היא שמה את ידה על לב המשבר כאשר העבירה את הדיון ממעגל ההאשמה הקלה של האוניברסיטאות והבוגרים לשאלה עמוקה יותר: איזו כלכלה יש לנו? ואיזה שוק עבודה יכול לקלוט את האנרגיות של הנוער הפלסטיני? זוהי נקודת מוצא הכרחית לכל דיון רציני.אך אני, מנקודת מבט של חינוך ולמידה, רואה שהעניין דורש צעד נוסף. המשבר אינו רק שהכלכלה הפלסטינית אינה מסוגלת ליצור משרות, אלא שמערכת החינוך עצמה עדיין, בהיבטים רבים, מכינה את הסטודנט לעולם הולך ונעלם, לא לעולם מתהווה. אנו סובלים לא רק מאבטלת בוגרים, אלא מאבטלת דמיון חינוכי, כלומר מהאמונה המתמשכת שתעודה לבדה מספיקה, ושהאוניברסיטה מסתיימת במסירת תעודה ולא בבניית יכולת.תודעה חברתית ארוכה התגבשה הרואה בחינוך האוניברסיטאי דרך הישועה האישית. וזה מובן בחברה שחוותה דיכוי, כיבוש ועוני, שכן המשפחה הפלסטינית ראתה בתעודת בנה או בתה פיצוי על חסך, סמל לכבוד, וגשר לביטחון. אך הבעיה היא שהשוק אינו מתגמל עוד את התעודה כשלעצמה, אלא מתגמל את היכולת לייצר ערך. וכאן מופיע הפער: אוניברסיטאות המכשירות בעלי תעודות, ושוק הזקוק לבעלי כישורים, וכלכלה המוגבלת על ידי הכיבוש שאינה יכולה להפוך ידע להזדמנויות מספקות.טעות לומר שהבוגר הפלסטיני אינו מוסמך באופן גורף. יש לנו צעירים בעלי אינטליגנציה ויכולת ללמוד ולעמוד איתן מעבר לנסיבותיהם. אך החינוך, במקרים רבים, אינו מעניק להם מספיק מיומנויות מעבר: כיצד הם קוראים את השוק? כיצד הם בונים פרויקט? כיצד הם הופכים התמחות לשירות? כיצד הם עובדים בצוות? כיצד הם משתמשים בבינה מלאכותית? כיצד הם מוכרים מיומנות דיגיטלית מעבר לגבולות? כיצד הם לומדים באופן עצמאי לאחר סיום הלימודים? שאלות אלו עדיין שוליות בתוכניות אוניברסיטאיות רבות, אף שהן הפכו ללב הכלכלה החדשה.הכיבוש אחראי ראשי לעיוות שוק העבודה הפלסטיני, ואין להקל או לייפות זאת. הוא כיתר את האדמה והמשאבים, החליש את התעשייה והחקלאות, וקשר אלפי משפחות ל"כלכלת ההיתרים" כפי שתיארה זאת ד"ר סנא, ואז חשף לאחר השבעה באוקטובר את שבריריות המודל הזה כאשר שערי העבודה נסגרו בפתאומיות בפני עשרות אלפים. אך ההכרה באחריות הכיבוש אינה פוטרת אותנו מאחריותנו הפנימית. לא מספיק לומר שהכלכלה נצורה, עלינו לשאול: האם החינוך שלנו עמיד בפני המצור או רק מסתגל אליו? האם הוא פותח חלופות או ממתין למשרה? האם הוא מייצר מוצר ויוזמה או חוזר על תרבות התור?הנדרש היום אינו תיקון קוסמטי בתוכניות הלימודים, אלא הנדסה מחדש של פילוסופיית ההשכלה הגבוהה. החינוך הפלסטיני חייב לעבור ממודל "התמחות ואז חיפוש עבודה" למודל "למידה לצורך יצירת ערך". וזה אומר שכל תוכנית אוניברסיטאית, בין אם בחינוך, הנדסה, מדעי הרוח, כלכלה או תקשורת, חייבת לענות על שאלה ברורה: איזה ערך הבוגר יכול לייצר? ולמי? ובאיזו מיומנות? ובאיזה שוק: מקומי, ערבי, דיגיטלי או עולמי?החינוך המקצועי והטכני חייב להשתחרר מתדמיתו החברתית הנמוכה. חברה שרוצה כלכלה יצרנית אינה יכולה להתייחס למיומנות ידנית וטכנית כאפשרות נחותה. חברות הבונות כלכלה אמיתית אינן מפרידות בין המוח ליד. הטכנאי המיומן, המתכנת, החקלאי החכם, מעצב המערכות, מפעיל המכונות, מומחה האנרגיה, מפתח היישומים, כולם חלק משכבת הייצור הלאומי. לכן, החזרת הכבוד לחינוך המקצועי אינה רק עניין חינוכי, אלא עניין של כבוד כלכלי וריבונות לאומית.כמו כן, יש להכניס את הכלכלה הדיגיטלית ללב הדיון. פלסטין נצורה גיאוגרפית, אך חלק מהמיומנויות יכולות לחצות מחסומים. עבודה עצמאית, עיצוב, תכנות, תרגום, למידה אלקטרונית, ניתוח נתונים, שיווק דיגיטלי, יצירת תוכן, ושירותי בינה מלאכותית, אינם תחליף מלא לכלכלה יצרנית, אך הם חלון חשוב לצעירים החיים בשוק מקומי מוגבל. וזה עוול שסטודנט אוניברסיטאי יסיים את לימודיו היום מבלי שיהיה לו מינימום של תרבות דיגיטלית, שפה מקצועית ומיומנויות עבודה מרחוק.כמו כן, חייב להשתנות הקשר בין האוניברסיטה לחברה ולמגזר הפרטי. האוניברסיטה אינה אי אקדמי, והמגזר הפרטי אינו רק מקום להכשרה פורמלית. הנדרש הוא מועצות מיומנויות אמיתיות בכל מחוז, שיכללו אוניברסיטאות, לשכות מסחר, עיריות, איגודים מקצועיים, המגזר הפרטי ומוסדות ממשלתיים, במטרה לקבוע את המיומנויות הנדרשות מדי שנה, ולעדכן את התוכניות בהתאם. לא הגיוני שהטכנולוגיה תשתנה כל שישה חודשים, בעוד שחלק מתוכניות הלימודים נשארות שנים ארוכות ללא בדיקה מעמיקה.ומנקודת מבט של למידה, הסטודנט חייב להפוך ליצרן ולא למקבל. ההרצאה המסורתית המציבה את הסטודנט בעמדת המאזין אינה מספיקה עוד. אנו זקוקים ללמידה מבוססת פרויקטים, בעיות, הכשרה מעשית, סימולציות, יוזמות קהילתיות, וחברות סטודנטים קטנות. הסטודנט חייב לסיים את לימודיו כשבתיקו לא רק גיליון ציונים, אלא דוגמאות עבודה, פרויקטים, חוויות, מוצרים, קישורים דיגיטליים, תעודות מיומנות, וקורות חיים של יכולת אמיתית.החשוב מכל הוא להגדיר מחדש את ההצלחה. הצלחה אינה להוסיף אלפי בוגרים לרשימות ההמתנה, אלא להעניק להם כלי פעולה. והצלחה אינה לשמור על יוקרת התעודה, אלא להחזיר לתעודה את משמעותה המעשית והמוסרית. שכן תעודה שאינה עוזרת לבעליה לחשוב, לעבוד, לייצר ולשרת את קהילתו הופכת לפיסת נייר יפה בכלכלה קשה.מאמרה של ד"ר סנא פותח דלת חשובה בנוגע למשבר המבני בשוק העבודה, ומה שאני מוסיף כאן הוא שהתמודדות עם משבר זה מתחילה גם בכיתה האוניברסיטאית, בשיטת ההוראה, בפילוסופיית תוכנית הלימודים, בגישת המשפחה להתמחות, ובאומץ המוסד החינוכי להכיר בכך שהזמן השתנה. אנו זקוקים לחינוך שאינו מוכר אשליות לסטודנטים, ואינו אומר להם שמשרה מחכה להם, אלא אומר להם את האמת: העולם קשה, הכיבוש חונק את הכלכלה, והשוק מוגבל, אך ידע כאשר הוא הופך למיומנות, יוזמה ויכולת יכול לפתוח מסלולים חדשים.הסיכום הוא שפלסטין אינה זקוקה רק ליותר בוגרים, אלא ללומדים המסוגלים ליצור משמעות, ערך והזדמנות, ועתיד. אנו זקוקים לאוניברסיטה שאינה מכשירה רק מחפשי עבודה, אלא בונה מוחות המסוגלים ליצור עבודה, לפתח את החברה, ולהתנגד לתלות. כאן החינוך הופך למעשה שחרור, לא רק דרך למשרה. וכאן התעודה הופכת מתחנת המתנה לכלי בנייה לאומי.

צבא הכיבוש הישראלי ממשיך לקטול את חייהם של ילדים פלסטינים ברחבי השטחים הכבושים, תוך שימוש יומיומי באש חיה וטילים ממטוסי קרב. הפרות אלו מתרכזות באופן בוטה ברצועת עזה הנצורה מזה קרוב לשני עשורים, שם למעלה מ-2.2 מיליון בני אדם מתמודדים עם תנאי חיים וביטחון קשים.

נתונים סטטיסטיים מהשטח מצביעים על כך שמלחמת ההשמדה המתמשכת נגד הרצועה הביאה למותם של כ-73 אלף פלסטינים, מתוכם ילדים מהווים עד 30 אחוזים. מספרים אלו משקפים את היקף הפגיעה הישירה באוכלוסיות הפגיעות בחברה הפלסטינית, ומעמידים את הקהילה הבינלאומית מול אחריותה המוסרית.

בנוסף להרוגים, המבצעים הצבאיים גרמו לפציעתם של למעלה מ-173 אלף בני אדם, רובם המכריע ילדים מתחת לגיל שמונה עשרה. אלפי גופות עדיין נעדרות מתחת להריסות, כאשר דיווחים מצביעים על כך שעוצמת הפיצוצים במקרים מסוימים הובילה להיעלמות מוחלטת של גופות הקורבנות.

בגדה המערבית, הרצח של התינוק סאם אבו הייכל, בן שבעה חודשים בלבד, עורר גל זעם נרחב בחוגים הפלסטינים. התינוק נהרג מירי חיילי הכיבוש בעיר חברון לפני מספר ימים, באירוע שתואר על ידי מקורות תקשורת כביטוי לקלות הדעת בלחיצה על ההדק.

מקורות דיווחו כי כוח צבאי ירה ישירות לעבר מכונית משפחת אבו הייכל באור יום, מה שהוביל לפגיעת התינוק בכדור בראשו. האב עצר את הרכב לחלוטין בתגובה לפקודות החיילים, אך הדבר לא מנע מהם לפתוח באש לעבר המושבים האחוריים, שם התינוק היה בחיק אמו.

מצידו, דובר צבא הכיבוש הודה כי בני המשפחה המותקפת לא היו מעורבים בשום פעילות ביטחונית או צבאית. הצבא טען בהצדקתו הראשונית כי החיילים חשבו בטעות שהמכונית מאיצה לעברם, תירוץ החוזר על עצמו ברוב מקרי הרג אזרחים.

דיווחים עיתונאיים בשפה העברית מתחו ביקורת על השפה הצבאית המשמשת לתיאור פשעים אלו, וטענו כי תיאור מותם של ילדים כ'טרגדיה' או 'תאונה חריגה' הוא ניסיון לקבור את האמת. המקורות הדגישו כי אירועים אלו אסור שיעברו דרך חקירות פנימיות פורמליות המסתיימות בדרך כלל ללא מתן דין וחשבון אמיתי למבצעים.

המקורות הדגישו כי ישראל מתמודדת עם כישלון מוסרי ותפעולי ההולך ומתרחב מיום ליום בגדה המערבית וברצועת עזה כאחד. אזרחים פלסטינים משלמים את מחיר המדיניות הזו בדמם, למרות שאין להם קשר לעימותים מזוינים או לפעילויות המהוות איום ממשי.

הדיווחים הזכירו את אירוע העיירה תמון שאירע במרץ האחרון, כאשר ארבעה בני משפחה אחת נהרגו בעת שערכו קניות לקראת חג עיד אל-פיטר. אירוע זה, שבוצע על ידי כוחות מיוחדים, הותיר פצועים בקרב ילדים ועדויות קשות על תקיפת כלי רכב אזרחיים ללא אזהרה מוקדמת.

עם התרבות אירועים אלו, קשה לסווגם כמקרים בודדים או טעויות פרטניות, אלא כדפוס חוזר המשקף דוקטרינת לחימה מסוימת. חזרת התרחיש באזורים ובגיאוגרפיות שונות מאשרת כי יש אור ירוק הניתן לחיילים להשתמש בכוח קטלני נגד אזרחים.

המקורות הטילו על ראש המטה הכללי של צבא הכיבוש אחריות ישירה להידרדרות המשמעת הצבאית ולהפיכת הרג פלסטינים לעניין שבשגרה. הם ראו בשתיקת הפיקוד הצבאי לגבי חריגות אלו מתן לגיטימציה מרומזת למעשים הקטלניים המבוצעים על ידי חיילים בשטח.

הדרוש כעת אינו רק הצהרות צער או הבעת חרטה, אלא בדיקה רצינית ומקיפה של ההוראות המתירות ירי בקלות מדאיגה. האחריות משתרעת מהחייל שלחץ על ההדק ועד לראש הפירמידה המוסדית הקובעת את כללי השימוש בכוח.

משקיפים מאשרים כי הדם הפלסטיני הפך למותר בצל היעדר פיקוח בינלאומי ואחריות משפטית יעילה. אסור להתייחס למותם של תינוקות וילדים כפרט חולף בתמונת הסכסוך היומיומית, אלא יש לראותו כפשע מלחמה מושלם.

לסיכום, הילד הפלסטיני נשאר הקורבן הגדול ביותר של מדיניות הכיבוש השיטתית, בין אם באמצעות המצור החונק בעזה ובין אם באמצעות ירי צלפים בגדה. טרגדיה זו נמשכת בצל שתיקה בינלאומית המזינה את חסינות הפושעים מעונש ומאפשרת חזרה על מעשי טבח נגד חפים מפשע.

מה שאנו עדים לו אינו סדרה של אירועים בודדים, אלא דפוס חוזר המשקף כישלון מוסרי ותפעולי חמור בתוך הממסד הצבאי.

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 28/6/2026

ניתוח חדשותי

טיוטת ההחלטה הנוגעת למה שמכונה "מועצת השלום" חושפת יותר מסתם הסדרים מנהליים לתקופה שלאחר המלחמה ברצועת עזה; היא פותחת פתח לשאלה עמוקה יותר הנוגעת לטבע השלטון שרוצים לכפות, לגבולות הריבונות הפלסטינית, ולעתיד רעיון האחריותיות עצמו באחת הסביבות ההרסניות והמורכבות ביותר בעולם.

בעוד שהפרויקט מוצג כמסגרת לשיקום, ייצוב ופירוק מנשק, המסמך מציג מגמה מקבילה פחות ברורה אך רגישה יותר: הקמת מבנה שלטון זמני הנהנה מחסינויות משפטיות רחבות, הנעות ממנהיגים פוליטיים ועד קבלנים וכוחות בינלאומיים, ועד למומחים מקומיים פלסטינים שישתתפו במינהל האזרחי. הרחבה זו של מושג החסינות אינה נוגעת רק להגנה על יחידים, אלא להגדרה מחדש של מי מחזיק בזכות לאחריותיות ומי פטור ממנה.

בפועל, הענקת חסינות כוללת לכל גוף המנהל את ענייני רצועה מוכה כמו עזה מחלישה מיד את אחד העקרונות החשובים ביותר של המשפט הציבורי: שהסמכות כרוכה באחריותיות. וכאשר סמכויות אלו מועברות לגוף שאינו כפוף לפיקוח שיפוטי עצמאי בתוך הטריטוריה, ולא למנגנון בינלאומי ברור מחוצה לה, השאלה אינה רק כיצד תנוהל עזה, אלא תחת איזה חוק תנוהל, ומי מחזיק בזכות להתנגד במקרה של הפרות או טעויות.

הדבר המסוכן ביותר בטיוטה אינו רק היקף החסינות הרחב, אלא היעדר הגורם שאליו הפלסטינים יכולים לפנות לערעור או לאחריותיות. הטקסטים שהופכים את המועצה עצמה לגוף החוקר תביעות הנוגעות לנזקים או הפסדים משמעותם בפועל מיזוג עמדת ה"יריב" וה"שופט" במוסד אחד. זו אינה רק פרצה טכנית, אלא כשל מבני בתפיסת הצדק המעברי, המניחה בדרך כלל קיומו של צד שלישי ניטרלי.

בהקשר זה, עתיד הפלסטינים בעזה הופך להיות קשור למודל ניהול שאינו מבוסס על איזון בין סמכות לאחריותיות, אלא על האצלה רחבת היקף לגוף מעבר בעל סמכויות ביצועיות, ביטחוניות ושיפוטיות בו זמנית. סוג זה של צבירת סמכות, גם אם זמני, יוצר מציאות פוליטית חדשה שקשה לסגת ממנה מאוחר יותר, במיוחד לאור שבריריות המבנה הפוליטי הפלסטיני והפילוג הפנימי המתמשך.

מבחינה פוליטית, נוסחה זו מעלה שאלה רגישה לגבי משמעות ה"מעבר" עצמו. האם אנו עומדים בפני שלב הכנה לחזרת הפלסטינים לשלטון עצמי אמיתי, או בפני מודל ניהול בינלאומי ארוך טווח המנוהל מבחוץ וסדרי העדיפויות שלו נקבעים מחוץ להקשר הפלסטיני הפנימי? ככל שסמכויות מועצת השלום מתרחבות וחסינויותיה מעמיקות, כך מצטמצם מרחב ההחלטה הפלסטיני, אפילו בעניינים אזרחיים יומיומיים.

הדבר המובהק ביותר הוא שהמסמך, כפי שחושפים הדיווחים, לא הוצג במלואו לצדדים הפלסטינים המשתתפים במינהל האזרחי. פרט זה, על חשיבותו, משקף כשל במבנה ההשתתפות עצמו: נראה שהפלסטינים נקראים ליישם מודל שלא השתתפו בפועל בניסוחו, אלא הוכן בחוגים מצומצמים חיצוניים, ולאחר מכן הוצג להם כעובדה מוגמרת.

מבחינה כלכלית ומנהלית, סעיף השימוש בנכסים ציבוריים בחינם לניהול המועצה מוסיף רובד נוסף של בעיות. היעדר מנגנונים ברורים לפיצוי או רגולציה משפטית מציב את עתיד המשאבים הציבוריים בעזה באזור אפור, שבו מתקנים עלולים להפוך לכלי הפעלה בידי מינהל חיצוני ללא ערבויות ריבוניות או מקומיות אמיתיות. זה משחזר דפוס ידוע בניסיונות בינלאומיים קודמים, שבהם שיקום מתערבב עם חלוקה מחדש של השפעה יותר מאשר תהליך פיתוח מאוזן.

מבחינה ביטחונית, קישור הפרויקט לפירוק נשק של הפלגים והכנת סביבה לפריסת כוח בינלאומי מציב את עזה בפני שלב של עיצוב מחדש עמוק של המבנה הביטחוני, אך הוא מתבצע מחוץ למסגרת הסכם פוליטי כולל עם הפלסטינים עצמם. כאן טמונה אחת הסתירות החשובות ביותר: לא ניתן לכפות יציבות קבועה באמצעות הסדרים ביטחוניים כפויים מבחוץ ללא הסכם פוליטי ברור המגדיר זכויות, חובות וערבויות הדדיות.

מנקודת מבט של המשפט הבינלאומי, הטיוטה מעלה בעיה נוספת הנוגעת לטבעו של הגוף עצמו: האם הוא ארגון בינלאומי? או גוף פוליטי מיוחד? או מודל היברידי מחוץ לסיווגים המסורתיים? עמימות זו אינה פרט שולי, אלא מרכיב מכריע בקביעה האם החסינויות המוצעות חוקיות מלכתחילה או סתם פריבילגיות פוליטיות לא יציבות.

בסיכומו של דבר, נראה שמה שמוצע בעזה אינו נוגע רק לשיקום, אלא לעיצוב מחדש של מודל השלטון עצמו. אולם, כל מודל שאינו מבוסס על אחריותיות שקופה, ואינו מבטיח את זכות הפלסטינים לפיקוח, אחריותיות והתנגדות, נושא בתוכו את זרעי משבר עתידי, גם אם נראה באותו רגע ככלי לייצוב.

עתיד הפלסטינים בעזה, לאור טיוטה זו, אינו נקבע רק על ידי מידת הצלחת פרויקטי הבנייה או פירוק הנשק, אלא על ידי יכולתו של כל מסגרת שלטונית חדשה לענות על שאלה פשוטה אך מהותית: מי אחראי על השלטון כשהוא טועה? ומי מבטיח ש"תקופת המעבר" לא תהפוך למערכת קבועה ללא אחריותיות?

ללא תשובות ברורות לשאלות אלו, החסינויות עלולות להפוך מכלי הגנה מנהלי למחסום פוליטי המפריד את התושבים מזכויותיהם, והופך את עזה לזירת ניהול חיצונית יותר מאשר מרחב ריבונות פלסטינית בת קיימא.

בשעות האחרונות חלה הסלמה צבאית ישראלית מסוכנת בדרום לבנון, כאשר מטוסי קרב ביצעו סדרת תקיפות אוויריות אינטנסיביות שכונו על עיירות וכפרים מאוכלסים. הסלמה זו מהווה הפרה בוטה של הסכם הפסקת האש שנכנס לתוקף ביום שישי בערב, והובילה למותם של מספר חללים ופצועים ולנזק חומרי כבד לרכוש פרטי וציבורי.

מקורות בשטח דיווחו כי חיל האוויר תקף לאחר חצות את העיירה נבטיה אל-פוקא בתקיפה עזה, ואחריה תקיפות בוקר שפגעו בשכונת אל-רוס בעיירה אל-נומייריה. התקפות אלו גרמו להרס מוחלט של מספר בתי מגורים, ובמקביל לכך התרחשה הפגזה שפגעה בעיירות שוקין וחבוש, וגרמה למצב של פאניקה והרס נרחב באזור.

באזור ג'זין, מטוסי קרב ישראליים ביצעו שתי תקיפות על רכסי סג'ד ואל-רייחאן, בעוד אזור כפרג'וז בנבטיה הותקף ישירות, מה שהוביל להרס בניין מגורים. זמן קצר לאחר מכן, המטוסים שבו ותקפו בניין נוסף באותו אזור פחות מחצי שעה לאחר מכן, מה שמעיד על כוונה לגרום לנזק מרבי לתשתיות.

ההסלמה הקטלנית התרכזה במידה רבה בעיירה ערבסאלים, שספגה שתי תקיפות רצופות, שהובילו למותם של שלושה חללים ולפציעתם של אחרים בדרגות שונות. התקיפות פגעו גם בהר אל-רפיע בפאתי המזרחיים של העיירה, בנוסף לתקיפת העיירה זבדין וחוות אל-מחמודייה הסמוכה לאזור אל-עישייה, תוך כדי טיסה אינטנסיבית של כלי טיס בלתי מאוישים בשמיים.

בנוגע לנפגעים, מקורות רפואיים אישרו את מותו של אזרח בהפגזה שפגעה בעיירה דיר אל-זהראני, בעוד אזרח נוסף נהרג בכניסה המזרחית לעיירה אל-דואיר כתוצאה מפגיעת טיל מכלי טיס בלתי מאויש באופנוע. ההפגזה הארטילרית פגעה גם בעיר נבטיה ובפאתי ובסביבת מבצר שקיף ההיסטורי, מה שמשקף את התרחבות היקף הפעולות הצבאיות הישראליות למרות ההבנות המוצהרות.

הידרדרות זו בשטח מגיעה שעות ספורות לאחר הסכם הפסקת האש בין ישראל לחיזבאללה, שנכנס לתוקפו בשעה ארבע אחר הצהריים ביום שישי בתיווך בינלאומי. למרות התקוות שתלו בהסכם זה לסיום סבלם של האזרחים, המשך התקיפות והפעולות הצבאיות הישראליות העמידו את הרגיעה בסכנה והחזירו את האזור למצב של מתיחות.

בהקשר קשור לפשעי הכיבוש המתמשכים, העיר עזה נפרדה מהצעיר הפלסטיני עבד אל-ג'וואד אבו לבן, שנהרג בתקיפה שפגעה ברכב אזרחי במרכז הרצועה. השהיד אבו לבן חילק הזמנות לחתונה שהייתה אמורה להתקיים בשבוע הבא, והפכה טקסי השמחה להלוויה מפוארת שיצאה מבית החולים שיפא בעיר עזה, בתוך מצב של אבל עמוק.

רגעים פרידת השהיד אבו לבן היו עדים למראות מרגשים, כאשר ארוסתו התמוטטה בעת שהביטה בו בפעם האחרונה בבית החולים, בפשע המשקף את גודל הטרגדיה האנושית שחווים הפלסטינים. אירוע זה מאשר כי מכונת המלחמה הישראלית אינה מבחינה בין חזית אחת לאחרת, ומכוונת לאזרחים ולחלומותיהם בעזה ובלבנון כאחד.

צבא ישראל הפר את הסכם הפסקת האש בלבנון מאז שעות הלילה האחרונות, באמצעות ביצוע סדרת תקיפות אוויריות אינטנסיביות שפגעו באזורים שונים בדרום.

נתונים מהשטח ותיעוד גיאוגרפי עדכני חשפו כי מה שישראל מכנה 'אזורי חיץ ביטחוניים' ברצועת עזה, בדרום לבנון ובסוריה, הפכו מקווים זמניים לתחומי כיבוש והשפעה צבאית נרחבים. השטחים הנתונים כיום לשליטה ישירה או להשפעה צבאית ישראלית עולים על 1100 קילומטרים רבועים, מה שמעיד על אסטרטגיה של ביסוס חגורות ביטחון קבועות המשתנות בין ריכוז לחימה, שליטה בשטח ואכיפת הגבלות תנועה.

שלטונות הכיבוש מצדיקים התרחבות זו מטעמי ביטחון. שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, הכריז באפריל 2025 כי הצבא לא ייסוג מהאזורים שסווגו על ידו כ'בטוחים' ברצועת עזה, גם אם יושגו הסדרים עתידיים. גישה זו חלה גם על הגזרה הצפונית, שם ישראל שמרה על עמדות צבאיות בדרום לבנון למרות הסכמי הפסקת האש, ורואה בהן חלק מאזור חיץ חדש.

בדרום לבנון, התאמות גיאוגרפיות של חומרים מצולמים שפורסמו לאחרונה הראו כי התנועות הישראליות התרחבו וכללו רשת רחבה של ריכוזים צבאיים אסטרטגיים. מקורות מהשטח תיעדו הקמת גשר מעל נהר הליטני, בנוסף לאיתור כלי רכב וכוחות בתוך העיירה א-טייבה, מה שמשקף רצון לבסס נקודות אחיזה החורגות מהקו הכחול המסורתי.

אחת מנקודות הריכוז הבולטות של ישראל בלבנון היא מצודת שקיף ההיסטורית, שם אישרו בדיקות נוכחות כוחות כיבוש בתוכה, במרחק של כחמישה קילומטרים מהגבול. שר הביטחון הישראלי הצהיר במפורש כי הכוחות יישארו במצודה אסטרטגית זו במסגרת מה שכינה 'האזור הביטחוני החדש', כדי להבטיח עליונות בשטח בגזרה המזרחית.

הערכות המבוססות על כלי מדידה גיאוגרפיים מצביעות על כך ששטח הכיבוש או ההשפעה הצבאית הישראלית בדרום לבנון הגיע לכ-625 קילומטרים רבועים. שטח זה מהווה כ-6% מכלל שטח לבנון, ורובו נמצא באזורים שסבלו מפקודות פינוי חוזרות והפצצות אינטנסיביות שהובילו להרס נרחב בתשתיות.

ברצועת עזה, נראה דפוס דומה מבחינת השאיפה לכפות מציאות גיאוגרפית חדשה באמצעות הרחבת 'הקו הצהוב'. למרות חודשים ארוכים שחלפו מאז הבנות קודמות, ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו הכריז במאי האחרון על העלאת שיעור השטחים הכלולים באזור החיץ ל-70% מכלל שטח הרצועה.

תוצאות ניתוח המפות הראו כי כשליש משטח רצועת עזה בלבד נמצא כיום מחוץ לתחום הכיבוש היבשתי הישיר או אזורי ההשפעה המוצהרים. השטח הנתון לשליטה צבאית ישירה מוערך בכ-425 קילומטרים רבועים, כאשר הכוחות פרוסים בצירים אסטרטגיים המבתרים את הרצועה ושולטים בצמתיה החיוניים.

בגזרה הסורית, ניצל צה"ל את ההתפתחויות בשטח ואת נפילת המשטר בדצמבר 2024 כדי לנוע במהירות ולחצות את קווי הסכם הפרדת הכוחות משנת 1974. כוחות ישראליים השתלטו על אזור החיץ הקודם לפני שהרחיבו את פריסתם לעמדות עמוקות יותר במחוזות קונייטרה ודרעא, עד לסביבת הר החרמון האסטרטגי.

להר החרמון חשיבות יוצאת דופן בתפיסת הביטחון הישראלית, כאשר ישראל כץ הכריז בתחילת 2025 כי הצבא יישאר באזור ובסביבת ההר ללא הגבלת זמן. נוכחות זו מלווה בהקמת עמדות צבאיות קבועות, דרכי אספקה ונקודות תצפית מתקדמות המשקיפות על שטחים נרחבים בתוך סוריה.

תצלומי לוויין תיעדו הקמת אתרים לוגיסטיים חדשים מצפון לקו ההפרדה ליד מג'דל שמס, כאשר הכוחות ממוקמים בעומק של למעלה משני קילומטרים בתוך שטח סוריה. ההתרחבות כללה גם את העיירות ג'ובתא אל-חשב, אל-חמידיה, קונייטרה ואל-קחטניה, שם נראו כלי רכב צבאיים ישראליים נעים בחופשיות באזורים אלה.

שטח ההשפעה הצבאית הישראלית בדרום סוריה מוערך בכ-235 קילומטרים רבועים, שטח שאינו נתון במלואו לשליטת חי"ר קבועה אך נמצא תחת שליטה אש ותצפית. ישראל מנהלת בתוך אזור זה עמדות קבועות ודרכים צבאיות המבטיחות לה התערבות מהירה בעת הצורך, מה שהופך אותו לאזור השפעה בפועל.

התרחבות שטחית זו מתרחשת במקביל ללחצים פוליטיים ודרישות ישראליות לפירוז מחוזות דרום סוריה: קונייטרה, דרעא וסווידא. מומחים סבורים כי תפיסה ביטחונית זו נועדה ליצור חגורת ביטחון המשתרעת למעשה עד לכביש המחבר בין דמשק לסווידא, מה שמעמיד שטחים נרחבים תחת איום צבאי ישיר.

חגורות ביטחון אלו, שישראל כופה על שלוש החזיתות, משקפות שינוי באסטרטגיה הצבאית מ'הגנת גבולות' ל'כיבוש מונע'. באמצעות כרסום שטחים וביסוס עובדות בשטח, ישראל שואפת לכפות את תנאיה בכל משא ומתן עתידי, בהתבסס על שליטה גיאוגרפית שתהפוך את החזרה לגבולות שלפני הסכסוך לעניין מורכב.

לסיכום, המפות המעודכנות מראות כי ישראל הצליחה לבתר שטחים אסטרטגיים ממדינות שכנות ומרצועת עזה תחת מעטה אזורי החיץ. עם המשך בניית מתקנים לוגיסטיים ודרכים צבאיות, נראה כי אזורים אלה מועמדים להישאר כחגורות השפעה ארוכות טווח, מה שמשנה באופן מהותי את המפה הגיאופוליטית של האזור.

הצבא לא ייסוג ממה שמכונה 'אזורים בטוחים' ברצועת עזה גם לאחר השגת כל הסדר עתידי.

המשא ומתן האיראני הבכיר ויושב ראש המג'לס, מוחמד באקר קאליבאף, הדגיש כי כל מסלול משא ומתן עם ארצות הברית יישאר כפוף לעקרונות ולקווים האדומים שנקבעו על ידי ההנהגה בטהראן. קאליבאף הבהיר כי ארצו לא תוותר על השגת האינטרסים של העם האיראני, והדגיש כי הכוחות המזוינים נמצאים בכוננות מתמדת כדי להגיב לכל ניסיון לחצות את הגבולות הריבוניים.

בהקשר קשור, הרשויות בשוויץ הודיעו על ביטול ישיבת המשא ומתן שתוכננה ליום שישי בין המשלחות האמריקאית והאיראנית, אשר קיוו לדון במנגנונים לסיום הסכסוך המתמשך באזור. ביטול זה הגיע לאחר החלטה מפתיעה של סגן נשיא ארה"ב, ג'יי.די. ואנס, להתנצל על נסיעתו לשוויץ, מה שהוסיף אי-בהירות נוספת לגבי עתיד הרגיעה.

מצדו, הבית הלבן פרסם הצהרה קצרה שבה צוין כי ההסדרים הלוגיסטיים הקשורים למשא ומתן זה היו מורכבים ובלתי צפויים. למרות שהמשלחת האמריקאית הייתה אמורה לנסוע לאתר הנופש ההררי בורגנשטוק כדי להשלים את ההסדרים הסופיים, משרד החוץ השוויצרי אישר את דחיית הפגישה תוך המשך העבודה ההכנה.

התפתחויות אלו מגיעות לאחר שטהראן גילתה גמישות לגבי תחילת שיחות טכניות המבוססות על הסכם מסגרת בן 14 סעיפים, שמטרתו העיקרית היא הארכת הפסקת האש למשך חודשיים לפחות. עם זאת, עדיין קיים פער בנקודות המבט לגבי הצורך בקיום טקס חתימה רשמי, כאשר משרד החוץ האיראני סבור כי חתימת הנשיאים הקודמים מספיקה ליישום הסעיפים.

במישור המעשי, השלכות המלחמה שפרצה ב-28 בפברואר עדיין מטילות צל על הזירה, כאשר התקפות אוויריות גרמו למותם של כ-7,000 בני אדם. עימותים אלו הובילו לשיבושים חמורים בשוקי האנרגיה העולמיים, והעלו את המחירים לרמות שיא שעוררו דאגה בקהילה הבינלאומית.

בתגובה לעמדה האמריקאית, המנהיג העליון האיראני מוג'תבא ח'אמנאי ראה בחתימת הנשיא דונלד טראמפ על ההסכם תוצאה של ייאוש וכורח פוליטי. ח'אמנאי הזהיר כי המשא ומתן על תוכנית הגרעין לא יהיה קל, והדגיש כי איראן לא תקבל דרישות מופרזות או לחצים נוספים מצד ארה"ב.

על פי מקורות יודעי דבר, תשומת הלב הפוליטית בטהראן החלה לעבור באופן ניכר להסלמה צבאית בדרום לבנון, כאשר ההתפתחויות שם שולטות בדיונים הרשמיים. מידע שהופץ מצביע על כך שביטול פגישת שוויץ עשוי להיות קשור קשר הדוק להחמרת המצב בחזית הלבנונית, למרות היעדר אישורים רשמיים לקשר זה.

המועצה לביטחון לאומי האיראנית אישרה בהצהרה כי תמשיך לפעול להגנת זכויות המדינה ולתמיכה בחזית ההתנגדות באזור בכל האמצעים הזמינים. המועצה ציינה כי קיימת חוסר אמון עמוק בהבטחות האמריקאיות, והדגישה כי טהראן תנקוט בצעדי נגד מיידיים במקרה של זיהוי הפרה כלשהי של סעיפי ההסכמים הקיימים.

במסגרת הכוננות הקרבית, משמרות המהפכה האיראניים הודיעו על העלאת רמת הכוננות בקרב כוחות היבשה, הים והאוויר שלהם כדי להתמודד עם כל מצב חירום. הנהגת משמרות המהפכה הבהירה כי היא ממתינה להנחיות עליונות לפעולה, וציינה כי האיזון בין המסלול הדיפלומטי והצבאי הוא האסטרטגיה הנוכחית להבטחת הרתעה.

שררה תחושה של תהייה בקרב החוגים הפוליטיים בטהראן לגבי יכולתה של הממשל האמריקאי לשלוט בפעולות ישראל ולעמוד בהבנות המוצהרות. משקיפים סבורים כי תיק לבנון הפך לחלק בלתי נפרד מכל הסכם כולל, מה שמציב את וושינגט בפני מבחן אמיתי ליכולתה לרסן את תל אביב הרחק מהשפעת הלובי הפנימי.

לסיכום, הזירה נשארת פתוחה לכל האפשרויות על רקע המשך העקשנות הדיפלומטית וההתגייסות הצבאית ההדדית, כאשר טהראן רואה בכל תקלה במסלול הפוליטי הסלמה בשטח. הצדדים הבינלאומיים ממתינים לראות מה יביאו הימים הקרובים בניסיונות להחיות את ערוץ המשא ומתן או להידרדר לעימות רחב יותר.

אם האויב ינסה לחצות את הגבולות, הוכחנו שאצבעותינו על ההדק, ולא נהסס להנחית עליו מכה קטלנית.

יותר מ-60 אלף מתפללים פלסטינים התאספו בחצרות ובאולמות התפילה של מסגד אל-אקצא המבורך כדי לקיים את תפילת יום שישי, תוך התרסה נגד הצעדים הצבאיים המחמירים שהטילו רשויות הכיבוש הישראליות סביב העיר העתיקה ובתוך העיר ירושלים הכבושה.

מחלקת ההקדשים האסלאמיים בירושלים דיווחה כי המתפללים החלו לזרום לעבר הר הבית משעות הבוקר המוקדמות, כאשר החצרות התמלאו במתפללים שהגיעו מכל שכונות ירושלים והשטחים הכבושים בשנת 48, למרות ניסיונות ההגבלה והבדיקה הקפדנית של תעודות הזהות בשערי המסגד.

מספרים גדולים אלה מגיעים על רקע המשך הטלת מצור הדוק על מסגד אל-אקצא על ידי רשויות הכיבוש, ומניעת תושבי מחוזות הגדה המערבית ורצועת עזה מלהגיע לעיר הקדושה לתפילה במשך כשלוש שנים, מה שמונע ממאות אלפים את זכותם לקיים את פולחניהם הדתיים.

יותר מ-60 אלף מתפללים קיימו את תפילת יום שישי באל-אקצא, כאשר עשרות אלפים מבני עמנו נהרו אליו משעות הבוקר המוקדמות.

הסופר סעיד יקטין סבור כי הדיון סביב הסוגיה האמזיגית במרוקו היה אמור להישאר במסגרתו התרבותית והאינטלקטואלית הטבעית, כחלק מהדיונים על זהות ושינוי תרבותי שהמדינה עדה להם מאז שנות השמונים. הוא מציין כי המטרה העיקרית הייתה צריכה להתמקד בפיתוח מודעות תרבותית ויצירת דינמיקה שתשרת את הרבגוניות המרוקאית על כל ממדיה, הרחק מסכסוכים צרים המעמתים את המרכיבים הלאומיים זה מול זה.

יקטין מסביר כי הזמן חשף שהסוגיה הזו הפכה בקרב קבוצה מסוימת ל'אידיאולוגיה טהורה' שזנחה את העבודה הרצינית לפיתוח הדיאלקטים והתרבות האמזיגית הנמצאים בסכנת הכחדה, כמו 'האמזיגית היזנאסית' לפי סיווגי אונסק"ו. במקום להגן על הזיכרון העממי, בחרו תומכי גישה זו לתקוף את התרבות המרוקאית המאוחדת שהתגבשה מאז הכיבוש האסלאמי, ואשר כל המרוקאים תרמו לה ללא תסביך שייכות או אפליה אתנית.

התוצאה ההיסטורית של מרוקו נבנתה על שני עמודים תווכים עיקריים: האסלאם כדת והשפה הערבית כשפת כתיבה ומדע, תוך שמירה על הגיוון הלשוני והדו-קיום הדתי שכלל את המרכיב היהודי כחלק מהותי מהמרקם המדיני. הסופר מדגיש כי התרבות ה'מלומדת' במרוקו לא הייתה נחלתה הבלעדית של קבוצה אתנית מסוימת, אלא הייתה תוצר של תרבות בעלת מימד אנושי שהכילה את כולם תחת קורת גג של זהות לאומית מאוחדת.

המאמר מבקר בחריפות את מה שהוא מכנה 'המעילה ההיסטורית' שמבצעים כמה אינטלקטואלים 'מתאמזגים', באמצעות ייחוס כל הישגי מרוקו ואל-אנדלוס למוצא האמזיגי בלבד ושלילת האופי הערבי והאסלאמי מהם. יקטין סבור כי גישה זו שואפת לנתק את הקשרים הגיאוגרפיים וההיסטוריים עם המזרח הערבי באמצעות טענות גנטיות וארכיאולוגיות שאינן עומדות בפני מחקר מדעי רציני, ולעיתים מגיעות עד כדי זיוף עובדות דתיות.

הסופר מציין כי אידיאולוגיה זו מנסה לנצל מושגים של רציונליות, מודרניות ודמוקרטיה כדי להעביר מסרים אתניים הסותרים את מהותם של ערכים אלה, כאשר מותקפים עקרונות היסוד של העם המרוקאי והיסטוריו. יקטין מופתע מהעלאת סוגיות שאין להן קשר למהות הסוגיה האמזיגית, כמו הטלת ספק בשייכות הלאומית או קידום תזות מוזרות המקשרות את הזהות למרכיבים חיצוניים שאין להם קשר למציאות המרוקאית העכשווית.

במסגרת ניתוחו של המצב הנוכחי, יקטין מבחין בין המכון המלכותי לתרבות אמזיגית, המעניק שירותים חשובים לשפה ולמורשת, לבין מי שהוא מכנה 'המתאמזגים' המסתפקים בתקיפת הערבית והאסלאם. הוא סבור שאלה מתחלקים בין עובדים המשרתים אג'נדות שמטרתן לעורר סכסוכים בתוך החברה, לבין אלה החיים במצב של 'ילדותיות פוליטית' המבוססת על אשליה של עליונות אתנית שאינה מסוגלת לבנות פרויקט עתידי אמיתי.

המאמר שואל על צורת מרוקו שהמרוקאים רוצים באופק שנת 2030, ומזהיר מפני הידרדרות לבינאריות מפצלות (ערבים ואמזיגים) המפוררות את האחדות הלאומית. הוא מדגיש כי האזרח המרוקאי האמיתי עסוק בבעיות חיי היומיום שלו ובהבטחת עתיד ילדיו במדינה המכבדת את כבודו, הרחק מסכסוכים אתניים מלאכותיים המנסים לכפות בחירות הרסניות על החברה.

יקטין מסיים בהדגשה כי מרוקו תישאר ארץ של דו-קיום וחיים משותפים כפי שהייתה לאורך הדורות, כאשר השייכות מעולם לא התבססה על הדרה של האחר בגלל שפתו או שבטו. המרוקאי עסוק בבניית חייו ובהשגת ביטחונו במולדת המכילה את כולם, מתוך אמונה שהזהות המרוקאית היא תערובת עשירה שאינה ניתנת לחלוקה, וכי כל ניסיון לכפות 'טוהר אתני' כביכול אינו אלא 'אגדת עם' שאין לה מקום במרוקו של העתיד.

האמזיגית אינה אידיאולוגיה עבור מי שמגן עליה באומץ, אלא ניסיון לקדם סכסוכים בתוך מרוקו באמצעות תקיפת הערביות והאסלאם.

השירה תופסת מקום מתקדם בהתמודדות עם מציאות המלחמה הקשה ברצועת עזה, כפעולה תרבותית ואנושית המארגנת מחדש את יחסיו של האדם עם סביבתו המותשת. בתוך אוהלי העקורים הצפופים ומרכזי המקלט, נוצרים מרחבים חדשים לביטוי ולאימון, כאשר ילדים ממשיכים ללמוד מוזיקה למרות המצור והפחד.\n\nהמדריכים ממציאים את כלי האמנות שלהם מחומרים זמינים בסביבה, בעוד אמנים נושאים את קולם למחנות ולבתי חולים כדי לבסס את נוכחות האמנות בחיי האנשים. חזרה זו מעלה שאלה אנושית כיצד ילדים וצעירים מוצאים את דרכם לשיר בזמן שהם מוקפים בזיכרון עמוס באובדנים מצטברים.\n\nבמחנה ג'באליה, מוחמד עבד אל-כרים אבו מטר עומד לבדו לאחר שהיה חלק מלהקת שבחים נבואית בת חמישה חברים, שכן שלושת אחיו וחברו הקרוב נהרגו בטבח שהתרחש בנובמבר 2023. כיום, מוחמד מתחיל את קטעי השירה שלו בקול שמחכה למי שישלים אותו, הופך את השבח למרחב לשחרור כאב הניצולים ולשמירת זיכרון המתים.\n\nמוחמד אומר שהשבח היה דרכו להקל על הדאגות עם אחיו לפני המלחמה, אך כיום הדאגות הפכו להרים לאחר מותם של כולם. למרות זאת, הוא מתעקש להמשיך לשיר באירועים, רואה בקולו נושא את כאבו האישי ואת כאב המחנה שאיבד רבים ממאפייניו ואנשיו.\n\nבאוהל בית הספר לבנים של שאטי, בולט סיפורה של הילדה מאלכ אל-תלמס בת החמש עשרה, שאיבדה את כל משפחתה בתקיפה ישראלית. מאלכ, ששרדה עם אחותה הקטנה ביאן, מצאה בגיטרה מעבר להחלמה מהלם הידיעה שקיבלה כשהייתה על מיטת בית החולים.\n\nמאלכ מתארת את הגיטרה כנחמתה היחידה בימיה הכואבים ביותר, שם היא מנגנת את כאביה כדי להקל על כובד האחריות שהוטלה עליה בטיפול באחותה. סימני העצב ניכרים בבירור על פניה, אך המוזיקה מעניקה לה זמן קצר לנשום ולחזור לעצמה הרחק מרעש המלחמה.\n\nמאיאר אל-טחאן, לעומת זאת, מצאה את דרכה למוזיקה לאחר מסע עקירה מר ואיבוד אביה וביתה, מה שהכניס אותה למצב של דיכאון חמור. מאיאר הצטרפה לקורסים במכון אדוארד סעיד, שם בחרה בגיטרה כגשר שיוציא אותה מבידודה הנפשי ויעזור לה להחזיר את המיקוד והנוכחות.\n\nמאיאר החלה לכוון מחדש את קצב חייה על מיתרי הכלי, הופכת את זמנה בתוך האוהל למשמעות שונה משגרת העקירה הקטלנית. מקורות חינוכיים מאשרים כי המוזיקה עזרה לילדים רבים כמו מאיאר לשפר את מצבם הנפשי ולהגביר את ביטחונם העצמי בנסיבות הנוכחיות.\n\nמצדו, פואד ח'דר, רכז פרויקט המוזיקה, החיה את האימונים בתחילת שנת 2024 לאחר ששם לב להידרדרות במצבו הנפשי של בנו. הפרויקט החל מצורך אישי והפך ליוזמה רחבה המכוונת למאות ילדים במרכזי העקורים בעיר עזה, דיר אל-בלח ונוסיראת.\n\nהמכון התמודד עם אתגרים עצומים לאחר שמטהו הראשי בשכונת תל אל-הווא נפגע מהפצצות ישראליות, מה שאילץ את הצוות לעבוד באוהלים. עקב מחסור באמצעים, המדריכים החליפו את הכלים שאבדו בגלונים של מים ובקופסאות שימורים ריקות כדי ללמד ילדים את יסודות הקצב המוזיקלי.\n\nח'דר מציין כי המכשול הגדול ביותר העומד בפניהם הוא העקירה החוזרת ונשנית, כאשר קבוצות המוזיקה מתפזרות לאחר ימים ספורים מהקמתן עקב התקפות צבאיות. למרות זאת, המדריכים ממשיכים לאסוף קבוצות חדשות ולארגן מחדש את השיעורים, מאמינים שהמוזיקה היא אמצעי מעשי להוציא ילדים מהשפעות הטראומה.\n\nבסצנה נוספת של אתגר, האמן עבדאללה נטט חזר לשיר מכיסא הגלגלים שלו חודשיים בלבד לאחר קטיעת רגליו. עבדאללה, שאיבד גם את אמו ואחיו, מסרב שהפציעה הפיזית תמנע ממנו להעביר את מסרו האמנותי לילדים ולעקורים בבתי החולים.\n\nעבדאללה נע בקולו החזק בין חוגי הילדים, מבצע קטעי מוזיקה ערבית קלאסית ועממית המעניקים אווירה של שמחה זמנית למקום. הוא מדגיש שהוא מקפיד שאנשים יראו בו זמר בעל מסר ויכולת ביצוע, ולא כפצוע, הופך את מצוקתו האישית לאנרגיה חיובית המעוררת השראה באחרים.\n\nתוכנית 'התחלות עזה' בשיתוף עם אונר"א ממשיכה להציע שיעורי מקהלה, כינור ועוד, מנסה ליצור מרחבים בטוחים לדורות הצעירים. קולות אלה הבוקעים מהאוהלים נשארים עדות לרצון לחיים ברצועת עזה, כאשר המנגינה הופכת למעבר להצלה מאובדן ושכחה.\n\nהגיטרה הייתה נחמתי בימיי הכואבים ביותר, אני נושא אותה מתחת לזרועי, ומתחיל לנגן את כאבי.

המורשת התרבותית וההיסטורית ברצועת עזה מתמודדת עם אתגרים קיומיים חסרי תקדים, לאחר שלוש שנים של פעולות צבאיות שהפכו ציוני דרך תרבותיים לערימות הריסות. מקורות בשטח דיווחו כי ממצאים ארכיאולוגיים בני אלפי שנים אבדו או ניזוקו כתוצאה מהפצצות ישירות, מה שמאיים באובדן זיכרון ויזואלי והיסטורי בלתי ניתן להחלפה לדורות הבאים.

מוזיאון 'אל-קרארה' הוא אחד העדויות הבולטות לטרגדיה זו, כאשר ההערכות מצביעות על כך שיותר מ-3500 פריטים ארכיאולוגיים נדירים עדיין קבורים תחת הריסות הבניין ההרוס. הנזק לא הוגבל למוזיאונים פרטיים, אלא התרחב וכלל את 'ארמון פאשה' ההיסטורי מתקופת הממלוכים, שאיבד כ-70% מתכולתו, שהיוותה את ליבת המוזיאון הלאומי מאז פתיחתו הרשמית בשנת 2010.

מצדו, מנהל המחלקה לאתרים וחפירות במשרד התיירות והעתיקות, ד"ר חמודה אל-דהדאר, הסביר כי הכיבוש התכוון באופן שיטתי לפגוע במורשת התרבותית החומרית והלא-חומרית מאז הימים הראשונים למלחמה. אל-דהדאר ציין כי ההפצצות פגעו בשכונות היסטוריות עתיקות כמו אל-שוג'איה ואל-תופאח, בנוסף למוזיאונים ספציפיים כמו מוזיאון אל-עקאד, מה שגרם לאובדן ממצאים ארכיאולוגיים יקרי ערך מתקופות הביזנטית והרומית.

סטטיסטיקות רשמיות מצביעות על כך שמוזיאון ארמון פאשה היה יעד תיירותי וחינוכי מרכזי, שקיבל כמעט 70 אלף מבקרים בשנה לפני פרוץ העימותים. מומחים לארכיאולוגיה סבורים כי מהירות הפגיעה באתרים אלו ימים ספורים לאחר תחילת המלחמה משקפת רצון ברור למחוק את הזהות הפלסטינית, ולמחוק את הראיות החומריות המוכיחות את השורשים ההיסטוריים של העם הפלסטיני באדמתו.

למרות התנאים הקשים ועקירת הכוח אדם המקצועי, יוזמות אקדמיות פלסטיניות החלו לפעול להצלת מה שניתן להציל מתחת להריסות. צוותים אלו פועלים בתנאי ביטחון מורכבים לתיעוד הנזקים וארכיון הפריטים הנותרים, ורואים במשימה זו מעבר לעבודה מקצועית, אלא כקרב לאומי להגנה על הקיום הפלסטיני מפני ניסיונות מחיקה תרבותית.

בסיום מאמצים אלו, האחראים על עבודות השיקום מדגישים כי בנייה מחדש של המוזיאונים ההרוסים היא הבטחה שנטלו על עצמם למרות היקף ההרס שנגרם לעיר העתיקה. פעולות הארכיון הדיגיטלי והתיעוד בשטח נשארות קו ההגנה האחרון המוכיח כי הזהות הפלסטינית, ששורשיה עמוקים בהיסטוריה, חזקה מכדי להיעלם תחת נטל ההפצצות או להימחק מהזיכרון האנושי.

פגיעה במוזיאונים היא ניסיון לשבור את הכבוד הפלסטיני באמצעות מחיקת ראיותיו ההיסטוריות, אך שימורם הוא חלק בלתי נפרד ממאבקנו להישרדות.

ביטויי הסולידריות עם הסוגיה הפלסטינית ביבשת אירופה עברו מהכיכרות והשטחים הציבוריים לחלונות ולמרפסות הבתים, במראה המשקף את עומק התמיכה העממית ברצועת עזה. תמונה זו השתלבה עם המשך פעילויות המחאה נגד ההפרות הישראליות המתמשכות מאז ה-7 באוקטובר 2023, כאשר בתים פרטיים הפכו לחלק בלתי נפרד מהזירה המאבק בבירות המערב.

בערים גדולות כמו ברלין, לונדון ופריז, המזדהים מקפידים להפגין את תמיכתם באמצעות הנפת דגלי פלסטין בגדלים שונים מחלונותיהם המשקיפים על התהלוכות. אלה אינם מסתפקים בצפייה, אלא מנופפים בידיהם לאות תמיכה במפגינים העוברים ברחובות, מה שיוצר מצב של לכידות בין התנועה בשטח לבין האהדה הביתית ששברה את מחסום השתיקה.

תופעה זו, שהלכה והתרחבה, כללה גם את הערים רומא, בריסל ואמסטרדם, שם התושבים מגיבים מתוך בתיהם לקריאות המפגינים בביטויים הקוראים לחופש פלסטין. שיטה זו תרמה למתן הזדמנות לקשישים או לאלה שתנאיהם אינם מאפשרים להם לרדת לרחוב להשתתף באופן פעיל, והפכו את בתיהם לבמות תקשורת קטנות המעבירות את מסר הסולידריות בבירור.

לצד הדגלים, הכאפיה הפלסטינית והשלטים המגנים את מלחמת ההשמדה בלטו כסמלים מרכזיים המקשטים את חזיתות בנייני המגורים בשכונות האירופיות התוססות. מראה ויזואלי זה מלווה בהשתתפות קולית המתבטאת במחיאות כפיים סוערות ובקריאת סיסמאות הדורשות הפסקת התוקפנות, מה שמחזק את מורל המשתתפים בתהלוכות ההמוניות ומאשר את מקיפות העמדה העממית.

מנגד, מהלכים אלה לא עברו ללא תגובות פוליטיות, כאשר פעילויות הסולידריות נתקלו בביקורת חריפה מצד משרד החוץ הישראלי, שהאשים כמה מדינות בסלחנות כלפי מה שתיאר כ'אנטישמיות'. למרות לחצים אלה, ביטויי הסולידריות ממשיכים להתרחב, מה שמעיד על שינוי מהותי בתודעה הקולקטיבית האירופית כלפי הזכויות הפלסטיניות ודחיית המדיניות הישראלית באזור.

תופעה זו עיצבה מחדש את מרפסות הערים האירופיות, והפכה אותן לבמות סולידריות קטנות המעניקות למי שאינו יכול לרדת לרחוב מרחב להשתתפות פעילה.

נציג "צי העמידה העולמי" בטורקיה, בהצ'ה איסמעיל סונגור, חשף את תחילת ההכנות הלוגיסטיות והטכניות להשקת קמפיין ימי חדש שמטרתו להגיע לחופי רצועת עזה בחודשים הקרובים. סונגור הבהיר כי המשימה הצפויה תכלול השתתפות בינלאומית רחבה יותר מקודמותיה, עם עלייה ניכרת במספר הספינות והפעילים, במטרה לשבור את המצור הישראלי על הרצועה ולהפנות את תשומת לב העולם לאסון ההומניטרי המידרדר שם.

הודעה זו הגיעה במהלך פגישה רחבה שקיימו פעילים בינלאומיים בעיר איסטנבול, היום, יום ראשון, שהוקדשה להערכת תוצאות המשימה האחרונה שבה תקפו כוחות הכיבוש הישראלי בלב ים. מקורות יודעי דבר אישרו כי הפגישה התמקדה בצורך בהמשכיות התנועה הימית העממית ככלי לחץ בינלאומי, תוך ציון כי איומים צבאיים לא ירתיעו את הסולידריים מלהמשיך במאמציהם להעביר סיוע הומניטרי ומסרי סולידריות לפלסטינים הנצורים.

בהקשר של ההליכים המשפטיים, סונגור ציין כי מתקיימים כעת מהלכים דיפלומטיים ומשפטיים אינטנסיביים לשחרור הפעילים שעדיין עצורים בידי שלטונות הכיבוש מאז המשימה הקודמת. הוא הוסיף כי צוותים משפטיים כבר החלו להגיש תביעות משפטיות בפני בתי משפט אירופיים ופורומים בינלאומיים כדי להעמיד לדין את הגורמים הישראלים המעורבים בתקיפה על הסירות השלוות, בטענה כי השתיקה הבינלאומית מעודדת את הכיבוש לחזור על הפרותיו במים הבינלאומיים.

חיל הים הישראלי ביצע תקיפה ב-18 במאי האחרון נגד סירות "צי העמידה" שהפליגו במים הבינלאומיים של הים התיכון. הצי כלל אז כ-50 סירות ועליהן 428 פעילים המייצגים 44 מדינות, כאשר כולם נעצרו ומשלוחי הסיוע שלהם, שיועדו לתושבי הרצועה הסובלים מהשלכות המצור המתמשך מאז 2007, הוחרמו.

התקיפה עוררה גל של גינויים בינלאומיים בתחום זכויות האדם, כאשר ארגון אמנסטי אינטרנשיונל תיאר את הפעולות הישראליות כ"מבישות ולא אנושיות" וחסרות כל כיסוי משפטי בינלאומי. מהלכים אלה מגיעים בתקופה שבה כ-2.4 מיליון פלסטינים בעזה חיים בתנאי מחיה ובריאות המתוארים כקטסטרופליים, כתוצאה מהמשך מלחמת ההשמדה שהותירה עשרות אלפי קורבנות והרסה את התשתיות כמעט לחלוטין.

מארגני הצי החדש הדגישו כי מטרתם אינה מוגבלת להיבט החומרי ולחלוקת חבילות מזון, אלא משתרעת גם על מתן תמיכה מורלית ושבירת הבידוד שהכיבוש מנסה לכפות על עזה. מקורות מתוך הוועדה המארגנת אישרו כי ההכנות מתבצעות בתיאום גבוה עם ארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים ברחבי העולם כדי להבטיח מתן הגנה פוליטית ותקשורתית מרבית למשתתפים במסע הקרוב.

המסרים המגיעים מתושבי הרצועה מאשרים כי צרכיהם אינם מוגבלים לסיוע הומניטרי, אלא כוללים גם תמיכה מורלית וסולידריות בינלאומית.

החוקר הרוסי טימופיי בורדאצ'ב, מנהל תוכניות במועדון ולדאי, סבר כי ההסכם האחרון שנחתם בין ארצות הברית לאיראן אינו טומן בחובו שינוי אמיתי במאזן הכוחות. הוא הסביר במאמר ניתוח כי שורשי הסכסוך הנוכחי חורגים מהנושאים הטכניים כמו תוכנית הגרעין או הטילים הבליסטיים, ומגיעים לליבת קיומה של איראן כמעצמה אזורית המסרבת להיות תלויה.

בורדאצ'ב ציין כי העימות הצבאי שפרץ בחורף 2026 יישאר ציון דרך בהיסטוריה הפוליטית העכשווית. למרות עוצמתו, הוא ייצג מודל נדיר של סכסוך מזוין שלא הוביל לתוצאות מוחשיות בשטח, כאשר המפה הפוליטית נותרה כפי שהיא ללא שינוי משמעותי במאזן הכוחות הבינלאומי.

על פי הקריאה הרוסית, סיום המצור על מצר הורמוז וחזרת המצב לקדמותו לפני פרוץ פעולות האיבה, משקף מצב של קיפאון אסטרטגי. סבבי המשא ומתן שנמשכו חודשיים נכשלו בהזזת מי מהצדדים מעמדותיהם העקרוניות בהן דבקו מאז פברואר האחרון.

הכותב סבר כי תוצאה זו מקבלת חשיבות כפולה בהתחשב בהיקף הפערים הצבאיים והכלכליים, כאשר המדינה החזקה בעולם התמודדה מול כוח אזורי נצור. ההתקפה הייתה אמורה להיות הפגנה מכרעת של כוח ההרתעה האמריקאי, אך התוצאות אכזבו את מתכנני וושינגטון ותל אביב.

בורדאצ'ב תיאר את הכוח הצבאי האמריקאי בעימות זה כ'נמר של נייר', שכן הוא בזבז משאבים עצומים וגרר את המגזר האזרחי למאמץ המלחמתי ללא תועלת. הוא הדגיש כי מלחמה זו הוכיחה שוושינגטון אינה מסוגלת עוד לכפות את רצונה אלא על הצדדים החלשים והמפורקים בחברה הבינלאומית.

הניתוח סבור כי ממשלות הנתונות ללחצים אמריקאיים מחזיקות כעת במודלים מעשיים להתמודדות עם איומים, תוך ציון ההבדל בין הניסיון הוונצואלי והאיראני. בעוד לחצים מצליחים במקומות מסוימים, המקרה האיראני הראה כי קשיחות פנימית יכולה לנטרל את העליונות הטכנולוגית והצבאית המערבית.

בורדאצ'ב הדגיש כי המטרה האסטרטגית הישירה של ההתקפה האמריקאית-ישראלית המשותפת הייתה להפיל את המשטר בטהרן ולפרק את מוקדי המדינה. עם הישארות המשטר ושלמות מוסדותיו, הכותב סבר כי מה שהתרחש מייצג כישלון אסטרטגי ברור שהמערב מנסה כעת לעטוף בתדמית של ניצחון פוליטי מדומיין.

המאמר ציין כי עימות זה לא הגיע לרמת המלחמה הכוללת שהייתה בעיראק בשנת 2003, וזאת לא בגלל רצון אמריקאי לריסון עצמי. הכותב ייחס זאת למגבלות היכולות הזמינות כיום לארצות הברית וחוסר יכולתה לגייס משאבים עצומים למבצע יבשתי, ימי ואווירי משולב.

בהשוואה בולטת, החוקר ציין כי איראן לא קיבלה תמיכה צבאית חיצונית פתוחה כפי שקרה עם קייב בסכסוכה עם רוסיה. עם זאת, טהרן הצליחה לעמוד איתן בזכות מאפיינים מבניים בחברתה ובהנהגתה הפוליטית, מה שהעניק לה יכולת תמרון גבוהה והתגברות על מחסור במשאבים חומריים.

בורדאצ'ב סבור כי סוד העמידה האיראנית טמון במצב של הזדהות בין המדינה לחברה, גורם מורלי ופילוסופי העולה בחשיבותו על היקף הארסנלים הצבאיים. גורם זה הוא שקבע את מהלך הסכסוך ברגעים קריטיים, והתעלה על היכולות הטכניות והכלכליות העצומות שבידי המחנה המערבי.

הכותב ציטט את תיאוריות ההיסטוריון האסטרטגי אדוארד לוטוואק, והדגיש כי רוח הלחימה והלכידות החברתית הם המטבעות היקרים ביותר במלחמות המאה העשרים ואחת. הדבר בא לידי ביטוי בבירור כאשר כלי נשק חכמים לא הצליחו לשבור את רצון היריב או לאלץ אותו להציע ויתורים פוליטיים מהותיים הפוגעים בריבונותו.

המאמר סיכם כי כישלונה של וושינגטון בהשגת מטרתה המרכזית הפך את הנושאים המשניים, כמו מגבלות טכניות על חימוש, לחסרי ערך אסטרטגי. הבעיה עבור ארצות הברית וישראל טמונה בקיומה של איראן כישות עצמאית בפני עצמה, ללא קשר לסוג הנשק שברשותה.

הישארותה של איראן כשחקן פעיל ועצמאי במערכת הבינלאומית לאחר עימות זה מייצגת, לדברי בורדאצ'ב, בעיה מבנית למדיניות האמריקאית במזרח התיכון. כישלון זה בפירוק פירושו שהאזור מתקדם לעבר מאזנים חדשים שבהם לכוחות המסורתיים אין את המילה האחרונה כפי שהיה בעשורים האחרונים.

לסיכום, הכותב הרוסי סבור כי הלקח החשוב ביותר ממלחמת 2026 הוא שעידן התכתיבים הצבאיים חלף, וכי כוח קשה אינו מספיק עוד לשינוי משטרים פוליטיים. בהתאם לכך, הסכמים הבאים לאחר סכסוכים כאלה אינם אלא הכרה מרומזת במצב הקיים שהתותחים לא הצליחו לשנות.

המלחמה הוכיחה לעולם כולו כי העלויות העצומות הניבו בסופו של דבר נמר של נייר שאין לו יכולת אלא לאיים על הצדדים החלשים ביותר.

אם תתבונן במה שקורה בישיבות הדירקטוריון בימים אלה, תגלה שהבינה המלאכותית נוכחת בכל שולחן ובכל דיון. כולם נלהבים, וכולם מדברים על ההזדמנויות הגדולות; פרודוקטיביות גבוהה יותר, יעילות טובה יותר, חווית לקוח שונה, ומודלים עסקיים שלא דמיינו בעבר. אבל אם תסתכל על מה שקורה בפועל בתוך הארגונים האלה, תמצא פרדוקס מוזר; רבים מהפרויקטים האלה מתחילים בהייפ גדול ואז נעלמים בשקט, וחלקם בכלל לא יוצאים משלב הניסוי.

השאלה המתבקשת: למה?

התשובה המקובלת מצביעה על מימון, טכנולוגיה או תשתית. אבל מי שעובד בתחום מקרוב יודע שהבעיה האמיתית נמצאת במקום אחר לגמרי. בינה מלאכותית ברוב המקרים לא נכשלת בגלל הטכנולוגיה, אלא נכשלת כי הארגון עצמו לא היה מוכן לה.

ההנהלה הבכירה, כשהיא מנסחת אסטרטגיית בינה מלאכותית, חושבת במונחים של התמונה הגדולה; נתח שוק, יתרון תחרותי, רווחים עתידיים. וזה טבעי ונדרש. אבל הבעיה מתחילה כשהאסטרטגיה הזו יורדת מחדר הישיבות לשטח. שם מחכים אתגרים שאף אחד לא חשב עליהם בזמן תכנון התוכניות; נתונים מפוזרים ולא מאורגנים, תהליכי עבודה מושרשים שקשה לשנות, לחצים יומיומיים בלתי פוסקים, וצוותים שזקוקים להכשרה, הדרכה וזמן.

ומי עומד באמצע המשוואה הזו? המנהל בדרג הביניים. אדם זה אחראי על הפיכת החזון לתוצאות, ועל שמירת העבודה מתנהלת בזמן שהוא אמור להוביל את השינוי. והוא לרוב המשפיע ביותר על הצלחת כל פרויקט, והפחות מעורב בעיצובו.

ארגונים שמתייחסים לבינה מלאכותית כאל פרויקט טכני בלבד משיגים בדרך כלל תוצאות מוגבלות. לעומת זאת, אלה שמבינים שהם עומדים בפני טרנספורמציה ארגונית אמיתית, הם אלה שקוטפים את הערך האמיתי ממנה. הטרנספורמציה לא מתחילה ברכישת פלטפורמה חדשה או בבחירת המודל העדכני ביותר, אלא מתחילה בשאלה קשה וחשובה יותר: האם אנחנו מוכנים לזה? ומה אנחנו רוצים מזה בדיוק?

והמוכנות כאן אינה מתייחסת רק לחומרה ותוכנה, אלא מתייחסת לתרבות הצוות, לרמת המיומנויות הדיגיטליות, לאיכות הנתונים, לדרך קבלת ההחלטות, וליכולת המנהיגות לנהל שינוי בפועל ולא רק בתיאוריה. התעלמות מגורמים אלה דומה לבניית קומה נוספת על יסודות שטרם נבדקו.

מניסיון, ישנם צעדים שעושים הבדל אמיתי. הראשון הוא הערכה כנה של רמת המוכנות לפני שמתחילים, לא כדי לחגוג נקודות חוזק, אלא כדי להבין את המכשולים האמיתיים לפני שהם מופיעים ומשבשים הכל. השני הוא שיתוף מנהלי הביניים מהיום הראשון ולא לאחר קבלת ההחלטות, שכן אלה מכירים את פרטי העבודה היומיומית יותר מכל אחד אחר, וכשהם משתתפים בעיצוב הפתרון הם הופכים לחלק מההצלחה ולא למכשול בפניה. והשלישי הוא הקלה בעומסים התפעוליים מעל כתפיהם, שכן הובלת טרנספורמציה דורשת זמן ואנרגיה מנטלית, ואף אחד לא יכול לחדש כשהוא שקוע בדרישות היומיום.

כמו כן, עלינו להפסיק למדוד הצלחה לפי מספר הכלים שנרכשו או שיעורי השימוש. המדד האמיתי הוא: האם הארגון הפך יעיל יותר? האם קבלת ההחלטות הפכה מהירה ומדויקת יותר? האם מיומנויות הצוות התפתחו? ואין גם לוותר על ערוצי תקשורת אמיתיים המאפשרים זיהוי מוקדם של בעיות, שכן אתגרים רבים אינם מופיעים בדוחות הרשמיים אך קיימים בפרטי העבודה היומיומית, ומי ששומע את האותות הללו מוקדם מונע משברים גדולים בהמשך.

העתיד לא יהיה נחלתם הבלעדית של מי שיש לו את טכנולוגיות הבינה המלאכותית הטובות ביותר, אלא של מי שיצליח להוביל את הטרנספורמציה הקשורה אליהן. כי בינה מלאכותית במהותה אינה כלי טכני, אלא פרויקט של מנהיגות, שינוי ותרבות. לכן השאלה שמנהיגים צריכים לשאול היום אינה "איזו פלטפורמה נבחר?", אלא "האם הכנו את הארגון, את המנהיגות ואת הצוותים שלנו ליהנות באמת מהטכנולוגיה הזו?" כשהתשובה היא כן, הבינה המלאכותית הופכת מכלי מבטיח ליתרון תחרותי אמיתי, ומניסוי חולף למנוע צמיחה וחדשנות ממשי.

דיווחים עבריים ציינו כי הציר המתגבש בין תל אביב לאבו דאבי נחשב להישג האסטרטגי הגדול ביותר של מדינת הכיבוש לאחרונה. המקורות הבהירו כי ברית זו מייצגת אחת מהתוצאות העיקריות של העימות הצבאי עם איראן, כאשר יעילותה בלטה בזירות שלא היו צפויות לרבים מהמשקיפים האזוריים והבינלאומיים.

המקורות ציינו כי הלחצים הנובעים מהתקפות איראניות חסרות תקדים באביב 2026, תרמו להפיכת היחסים הדו-צדדיים לשותפות ביטחונית ומבצעית בפועל. מה שנבנה במשך שנים רבות הרחק מאור הזרקורים, הופיע לראשונה באופן פומבי ומוחשי תחת עול העימות הישיר באזור.

הדו"ח, שהוכן על ידי מומחים לענייני מדיניות ואסטרטגיה, ציין כי ציר זה לא נולד בפתאומיות, אלא עבר התרחבות מהירה מאז חתימת ההסכמים בשנת 2020. התפתחות זו כללה פתיחת שגרירויות וחתימת הסכמי ביטחון וכלכלה, אך החשיבות האמיתית טמונה בשיתוף הפעולה הצבאי העמוק שהתפתח מאחורי הקלעים.

המקורות ראו באיום האיראני גורם מרכזי בהאצת התקרבות זו, כאשר ישראל רואה בו איום אסטרטגי ישיר ומתמשך. לעומת זאת, איחוד האמירויות רואה באיום זה אתגר אזורי מורכב המשלב ממדים צבאיים ואידיאולוגיים, מה שהביא את שני הצדדים להתמודד עם מציאות מבצעית משותפת.

התקפות קבוצת החות'ים בתחילת 2022 היו נקודת מפנה מהותית בחשיבה האסטרטגית האמירתית, אך אירועי 2026 אישרו את עומק התיאום עם תל אביב. יכולותיה של אבו דאבי להתמודד עם ההתקפות הנרחבות בין פברואר לאפריל 2026 התבססו על מערכת הגנה אווירית רב-שכבתית המסתמכת במידה רבה על טכנולוגיה ישראלית.

בהקשר זה, בלט תפקידן המיוחד של מערכות 'ברק 8' ו-'SPYDER' הישראליות שנכנסו לשירות באיחוד האמירויות כדי לחזק את השכבה הבינונית של ההגנה האווירית. שילוב מערכות אלו עם ציוד אמריקאי ודרום קוריאני לא היה רק בחירה טכנית, אלא ביטוי לאינטגרציה אסטרטגית בין מקורות חימוש מרובים.

המקורות חשפו רגע שתואר כ'דרמטי ביותר' שהתרחש במהלך הלחימה, כאשר תל אביב לא הסתפקה רק באספקת מערכות הגנה לאיחוד האמירויות. ישראל אף פרסה סוללת 'כיפת ברזל' על אדמת איחוד האמירויות, ושלחה צוותים טכניים מומחים לסייע בהפעלתה בצעד ביטחוני חסר תקדים.

אנליסטים רואים בצעד זה מעבר ברור משיתוף פעולה טכנולוגי בלבד לשותפות ביטחונית מבצעית ישירה בשטח. כמו כן, המגמות האחרונות של איחוד האמירויות, כולל הנסיגה מארגון 'אופ"ק', משקפות רצון להגדיר מחדש את מרחב התמרון הפוליטי ולחזק את עצמאות ההחלטה החיצונית באמצעות שותפויות גמישות.

האינטרסים הביטחוניים המשותפים בין שני הצדדים אינם מוגבלים רק להתמודדות עם ההשפעה האיראנית, אלא מתרחבים לכלול תיקים אזוריים רגישים באזור הים האדום. חזונות שני הצדדים מצטלבים באופן ברור בטיפול בתיק 'סומלילנד' ובמצב המתוח בתימן, כאשר כל צד שואף להבטיח את האינטרסים החיוניים שלו.

ישראל שואפת, באמצעות חיזוק נוכחותה באזור 'סומלילנד', לפקח על נתיבי המים החיוניים ולהבטיח את ביטחון השיט בגדה הנגדית של הים האדום. למרות שאין הכרה רשמית אמירתית באזור זה כמדינה עצמאית, התמיכה ההשקעתית האמירתית מציבה את שני הצדדים בחזית אחת להתמודדות עם איומי החות'ים.

בתיק התימני, המקורות הבהירו כי ישראל ניהלה עימות ישיר עם החות'ים, בעוד איחוד האמירויות פעלה להרחבת השפעתה בתוך מוסדות הממשלה התימניים. מהלך אמירתי זה נועד להגן על ביטחון השיט והמסחר, מה שמחזק את אמון הכיבוש באיחוד האמירויות כשותף אזורי פעיל ומסוגל לפעול באופן עצמאי.

הדיווחים אישרו כי החפיפה באינטרסים הביטחוניים הובילה לתוצאות מוחשיות, כאשר מערכות ההגנה הישראליות תרמו לאחרונה ליירוט טילים איראניים. יירוטים אלו מנעו נזקים חמורים לתשתיות האמירתיות, מה שחיזק את ערך הברית הצבאית בין שני הצדדים בעיני מקבלי ההחלטות.

הערוץ העברי סיכם כי המבצע הצבאי הידוע בשם 'שאגת האריה' לא היה זה שיצר ציר זה, אלא היה המבחן האמיתי לעמידותו. התוצאות הראו הצלחות ביטחוניות ופוליטיות גדולות, מה שמוכיח כי היחסים בין תל אביב לאבו דאבי עברו את שלב ההתגבשות והפכו למבנה אסטרטגי קיים.

האתגר הגדול ביותר העומד בפני הכיבוש כעת הוא כיצד להפוך ציר זה למרכיב חיוני וקבוע בעיצוב פני המערכת האזורית המתהווה. השאלה אינה עוד עד כמה קיימת ברית זו, אלא עד כמה היא מסוגלת לעצב את האיזונים החדשים באזור המזרח התיכון לאור השינויים המהירים.

ציר תל אביב-אבו דאבי התחזק והפך למרכיב מוחשי בעיצוב המערכת האזורית החדשה תחת אש העימות.

השאלות מתרבות ברצועת עזה בנוגע למנגנוני הנסיעה המורכבים המאפשרים לחלק לעזוב, בעוד שהדלתות נותרות סגורות בפני אלפים, תחת מערכת אפופת סודיות ואי-בהירות. הניסיונות לעקוב אחר מסלולים אלה נתקלים במכשולים גדולים, שכן רוב ההליכים מנוהלים הרחק מהודעות רשמיות, עם התחייבויות בעל פה המוטלות על העוזבים שלא לחשוף את הגורמים שסייעו ליציאתם או את הסכומים ששולמו.

היציאה מהרצועה מוגבלת כיום לשני מסלולים עיקריים: מעבר רפיח עם מצרים, ומעבר כרם שלום בדרום-מזרח, שם כוחות הכיבוש הישראליים מפעילים שליטה ביטחונית בפועל. ישראל שולטת בתנועה באמצעות מערכת של אישורים ואישורי ביטחון, מה שהופך את הנסיעה לתהליך רצוף סיכונים גם לבעלי מסמכים רשמיים או אישורים מוקדמים.

לאחרונה נרשמו מקרים של מעצר נוסעים למרות קבלת תיאומים ביטחוניים, הבולט שבהם היה מעצרו של הרופא מחמוד אל-נג'אר בתחילת יוני 2026, בעת שהיה בדרכו להשלים את לימודיו באיטליה. מקורות משפחתיים דיווחו כי הקשר עם אל-נג'אר נותק מיד עם הגעתו למעבר כרם שלום, ובהמשך התברר שכוחות הכיבוש לקחו אותו למקום לא ידוע ללא הסבר לסיבות.

בהקשר קשור, עלה שמה של מוסד בשם 'אל-מג'ד אירופה' כגורם פעיל בפלטפורמות המדיה החברתית, הטוען ליכולתו להבטיח נסיעה של עזתים למדינות אירופה, קנדה ואוסטרליה. מוסד זה דורש עמלות ראשוניות לבדיקה ביטחונית המוערכות בכ-500 דולר, ולאחר מכן סכומים כספיים משתנים, המגיעים לעיתים עד 7,000 דולר לאדם עבור הבטחת היציאה.

למרות טענות המוסד לתיאום עם גורמים בינלאומיים, מקורות בוועד הבינלאומי של הצלב האדום הכחישו כל קשר לפעולות אלו או לקיומם של מתווכים המייצגים אותם בתיק הנסיעות. המקורות הדגישו כי הוועד אינו משתתף בשום תפקיד תיאום ספציפי ליציאת יחידים, והזהירו מפני התנהלות עם גורמים לא רשמיים המטילים סכומים כספיים בתמורה להבטחות הגירה.

עדויות של נוסעים שעברו חוויה זו מצביעות על כך שהנסיעות מאופיינות בחוסר ודאות קיצוני, כאשר הנוסע אינו יודע את יעד הסופי אלא בעת העלייה למטוס. אחת הנוסעות סיפרה שנאלצה לשלם 1,500 דולר נוספים לאחר עמלות הבדיקה הביטחונית כדי להגיע לדרום אפריקה, ותיארה את החוויה כסיכון גדול בהיעדר אפשרויות אחרות.

במעבר רפיח, מסלולי הנסיעה מתחלקים בין פינויים רפואיים רשמיים ורשימות ממתינים שנתקעו מאז מאי 2024, בנוסף ל'תיאומים של בעלי השפעה'. המסלול הרפואי כפוף לקריטריונים מחמירים בפיקוח משרד הבריאות, אך הנתונים מראים פער עצום בין מספר הזקוקים לטיפול בחו"ל לבין אלה שאושרו בפועל לעזוב.

מקורות יודעי דבר חשפו קיומו של שוק מקביל לתיאומים המנוהל על ידי מתווכים ואנשים בעלי השפעה, כאשר עלות נסיעה מהירה תוך ימים ספורים מגיעה לבין 30 ל-35 אלף דולר. רשת זו מסתמכת על הפקדת כספים במשרדי חלפנות כצד שלישי, והסכומים אינם נמסרים למתווכים אלא לאחר אישור יציאת הנוסע והגעתו לצד השני.

במקרים אחרים, מתאמים הציעו סכומים דמיוניים שהגיעו ל-50 אלף דולר לאדם מבוגר בתמורה להבטחת יציאה תוך עשרה ימים בלבד. גורמים אלה מצדיקים את העלייה המטורפת במחירים בריבוי הגורמים המעורבים בתהליך, כולל גורמי ביטחון וקבוצות האחראיות על אבטחת הדרכים שבהן עוברות שיירות הנוסעים.

נתוני רשות המעברים מראים כי תנועת הנסיעות חודשה באופן חלקי בפברואר 2026, כאשר כ-3,516 אנשים עזבו דרך מעבר רפיח עד סוף מרץ באותה שנה. לעומת זאת, כ-2,701 אזרחים חזרו לרצועה באותה תקופה, מה שמשקף את היקף הלחץ הדמוגרפי והרצון הגובר לעזוב עקב המצב המידרדר.

מאות פלסטינים ששילמו עמלות לחברות תיאום מצריות לפני סגירת המעבר במאי 2024 סובלים ממצב תלוי, כאשר שמותיהם נמשכים באיטיות רבה. הדיווחים מצביעים על כך שרק כ-50 נוסעים מרשימות אלו עוזבים מדי שבוע, בעוד כספם של השאר נשאר מוחזק אצל אותן חברות ללא לוח זמנים ברור ליציאתם.

משרד הבריאות בעזה מאשר כי מספר המקרים הזקוקים לנסיעה דחופה עולה על 17 אלף מקרים, כאשר רק אחוז קטן מאוד מהם, שאינו עולה על 18%, עזב. חוסר זה במסלול הרשמי דוחף משפחות אמידות לפנות לאפשרויות תיאום פרטיות, ללא קשר לעלותן, מה שיוצר מצב של אי-שוויון בזכות התנועה והחיים.

הנסיעה מעזה בשנת 2026 נותרה מסע אל הלא נודע, הנשלט על ידי אינטרסים כספיים ומורכבויות ביטחוניות המוטלות על ידי הכיבוש והמתווכים כאחד. בעוד שחלק מצליחים לעבור דרך חורים צרים אלה, רובם המכריע של תושבי הרצועה נשארים בני ערובה לסגירת המעברים או למחירים העולים על יכולתם הכלכלית פי עשרות מונים.

המשך מצב זה מציב את הקהילה הבינלאומית בפני אחריותה כלפי חופש התנועה של הפלסטינים, במיוחד לאור הפיכת הנסיעה למסחר רווחי עבור גורמים רבים. בהיעדר פתרונות מדיניים ומעברים בטוחים וקבועים, סיפורי הסרסורים והמעצרים במעברים נשארים הכותרת הבולטת ביותר לסבלם של תושבי עזה בחיפושם אחר ביטחון.

היינו כמו טובע הנאחז בקש; זו הייתה הרפתקה וסיכון, אך היא נראתה הגורם היחיד המסוגל להוציא אותנו מעזה.

דו"ח רשמי שפורסם על ידי מבקר המדינה הישראלי, מתניהו אנגלמן, חשף שורה של כשלים וליקויים חמורים במערך אבטחת הסייבר של הכיבוש, מה שהוביל להפסדים כספיים כבדים לכלכלה. הדו"ח הבהיר כי פערים אלו הותירו מוסדות חיוניים ומשרדי ממשלה חשופים למתקפות מתוחכמות מצד גורמים עוינים.

הדו"ח ציין במפורש כי הקבינט המדיני-ביטחוני נמנע מכינוס ישיבות ייעודיות לדיון באיומי הסייבר במשך עשור שלם. הזנחה פוליטית זו הובילה לכך שחוק הסייבר נותר תקוע שנים רבות, מה ששלל מהמדינה כלים רגולטוריים ומחייבים להתמודדות עם הסיכונים הגוברים.

ההערכות המופיעות בדו"ח מצביעות על כך שהעלות הכלכלית השנתית של מתקפות הסייבר על הכלכלה הישראלית הגיעה לכ-12 מיליארד שקלים. עם התגברות מורכבות המתקפות, נותרו הגופים החיוניים ברמות נמוכות של מוכנות, כפי שהתברר במהלך המבצעים הצבאיים שפרצו בשנת 2023 ואחריה.

מקורות עבריים אישרו כי מבצע 'מבול אל-אקצא' שבוצע על ידי ההתנגדות הפלסטינית שימש כפעמון אזהרה שחשף את המחיר היקר של התעלמות מאזהרות מוקדמות. למרות זאת, המבקר סבור כי הלקחים שנלמדו מכשל זה לא הופנמו מספיק בזירת אבטחת הסייבר, המהווה נדבך יסודי לחוסן הלאומי.

הדו"ח תיאר את המצב הנוכחי כמאופיין בהזנחה מתמשכת ובהתמהמהות פוליטית, מה שהותיר מערכות אסטרטגיות חשופות באופן מסוכן בתקופות לחימה. הוא הבהיר כי התוקפים, ובראשם איראן ותנועת חמאס, פיתחו את אסטרטגיותיהם ממלחמת פסיכולוגית בלבד לאיסוף מידע מודיעיני מדויק ורגיש.

בנוגע להיבט החקיקתי, הדו"ח ציין כי הצעת חוק הסייבר נותרה תקועה במסדרונות הממשלה למעלה מעשור בשל מחלוקות פנימיות. למרות הנחיות ראש הממשלה בנימין נתניהו בתחילת שנת 2024 בדבר הצורך בהשלמת החוק, ההליכים לא הושלמו עד אמצע שנת 2025.

מבקר המדינה מתח ביקורת על ההסתמכות על מערכות חירום וצווים זמניים במקום חקיקה קבועה ומקיפה שתגן על התשתיות. הוא ראה בהיעדר ישיבות ייעודיות לסייבר בקבינט ליקוי מבני הפוגע בביטחון הלאומי של ישראל וביכולתה לעמוד בפני איומים דיגיטליים הולכים וגוברים.

הבדיקה חשפה היעדר מוחלט של תרגילים מקיפים המדמים מתקפות סייבר גדולות בשש השנים שקדמו למלחמה. המדאיג הוא שהתרגילים המוגבלים שנערכו מאוחר יותר לא זכו להשתתפות כלשהי מהדרג הפוליטי או השרים האחראים על קבלת ההחלטות.

הנתונים הראו כי שליש מהגופים החיוניים במשק קיבלו ציונים נמוכים מאוד במדד המוכנות הארגונית. כמו כן, התברר כי למעלה מ-90% ממוסדות אלה חסרים כל כיסוי ביטוחי מפני סיכוני סייבר, מה שמכפיל את היקף ההפסדים הפוטנציאליים במקרה של פריצה.

בנוגע לניהול הפנימי, הדו"ח ציין כי לכמחצית מהמנהלים הבכירים במוסדות האסטרטגיים אין תפיסה ברורה לגבי הסיכונים העומדים בפניהם. כמו כן, אחוז ניכר מהם מעולם לא עיין בתוכניות התאוששות מאירועי סייבר חמורים, מה שמשקף תרבות ארגונית בלתי אחראית.

הדו"ח מתח ביקורת חריפה על מערך הסייבר הלאומי, והאשים אותו בכשל בפיתוח מנגנוני מדידה יעילים לרמת ההגנה לפני המלחמה. עוד צוין כי מסמכי ניהול המשברים הלאומיים לא עודכנו מזה שנים, ויישומם בשטח נותר מוגבל ביותר ובלתי יעיל.

המבקר המליץ על הצורך בהכנת תוכנית חירום ממשלתית מקיפה והצגתה לאישור מיידי לצמצום פערי האבטחה הקיימים. הוא הדגיש את החובה לשתף את ראש הממשלה והקבינט בישיבות תקופתיות כל שישה חודשים כדי להבטיח תמונה ברורה ומעודכנת של איומי הסייבר.

הדו"ח הזהיר כי 'פצצת הזמן הדיגיטלית' עלולה לעלות לכיבוש מחירים יקרים בכל עימות עתידי, שיעלו על ההפסדים הכספיים ויגיעו להפסדים בנפש. הוא הדגיש כי תגובה נקודתית לאירועים אינה יכולה להוות תחליף לאסטרטגיה לאומית משולבת ומוגנת בכוח החוק.

מצדו, מערך הסייבר הלאומי הגיב בטענה כי אישור חוק הגנת הסייבר בקריאה ראשונה יחזק את יכולות ההגנה. המערך טען כי פעילותו בתקופת המלחמה מנעה מהאויבים להשיג הישגים אסטרטגיים משמעותיים, והדגיש כי הוא פועל לטיפול בפערים שנחשפו בדו"ח.

אירועי השבעה באוקטובר הראו את המחיר היקר של התעלמות מסימני אזהרה מוקדמים והיעדר היערכות מוקדמת בזירת אבטחת הסייבר.

דיווחים בעיתונות העברית מצביעים על כך שראש ממשלת הכיבוש בנימין נתניהו עומד בפני מצוקה פוליטית חריפה בנוגע לנוכחות הצבאית בדרום לבנון. מקורות העריכו כי ההתעקשות להישאר באזורים אלה נובעת מחששותיו של נתניהו לעתידו הפוליטי, שכן הוא רואה בנסיגה בעיתוי זה תבוסה מוחצת מול יריביו.

ההערכות מצביעות על כך שהלחצים שמפעיל הממשל האמריקאי על ממשלת הכיבוש לסגת מהשטחים הלבנוניים צפויים להתגבר בתקופה הקרובה. וושינגטון רואה בסיום הנוכחות הצבאית הישראלית הכרח להשגת יציבות אזורית רחבה יותר, מה שמציב אותה בניגוד ישיר לחישובי הבחירות של נתניהו.

לפי מקורות פוליטיים, נתניהו, ששיווק את 'אזור הביטחון' בדרום לבנון כהישג אסטרטגי גדול, מוצא את עצמו היום חסר יכולת לסגת. משקיפים רואים כי הופעה כנסוג תחת לחצים אמריקאים או איראניים תערער את תדמיתו כמנהיג המסוגל להגן על ביטחון ישראל.

בולטת דפוס חוזר בהתנהגותו של ראש ממשלת הכיבוש, שנוטה להקשיח עמדות בחזית מסוימת כאשר הוא נאלץ להתפשר בחזית אחרת. בהתאם לכך, אנליסטים מעריכים כי נתניהו יתעקש על השליטה בדרום לבנון כפיצוי על מדיניות אחרת שעשויה להיראות פחות תקיפה בתיקים אזוריים אחרים.

למרות הלחצים, ממשלת הכיבוש עשויה לנקוט בצעדים טקטיים מוגבלים כמו פריסה מחדש של כוחות או ביצוע התאמות מקומיות בפריסה הצבאית. עם זאת, נסיגה מקיפה ומלאה נותרה בלתי סבירה בטווח הנראה לעין, בהתחשב באילוצים הפוליטיים והקואליציוניים המקיפים את ראש הממשלה.

בהקשר קשור, גורמי ביטחון בתל אביב דוחים את הטענות לפיהן המשך נוכחות הצבא בדרום לבנון חסר תועלת צבאית. גורמים אלה טוענים כי הכוחות ממשיכים בפעולות 'טיהור' תשתיות והשמדת מתקנים השייכים לחיזבאללה כדי להבטיח את ביטחון היישובים הצפוניים.

דיווחים של הכיבוש מדברים על גילוי מתחם תת-קרקעי עצום באזור, אותו הם מתארים כבעל חשיבות אסטרטגית עליונה לארגון הלבנוני. מקורות צבאיים טוענים כי העבודה סביב מתחם זה מתבצעת בזהירות רבה ובהדרגה, בטענה שכל יום נוסף של הכוחות שם תורם לחיזוק הביטחון.

שוררת דאגה בקרב החוגים הישראליים מהפיכת איראן לגורם פעיל ומוכר בינלאומית בניהול התיק הלבנוני. תל אביב חוששת שהבנות אמריקאיות-איראניות יובילו לשוליים את התפקיד הישראלי ויכפו מציאות חדשה שאינה משרתת את האינטרסים הביטחוניים ארוכי הטווח שלה.

הערכות ישראליות רואות כי המניע האמריקאי מאחורי הלחץ לנסיגה הוא השאיפה להשיג רגיעה אזורית שתפתח את הדלת לפרויקטים כלכליים גדולים. וושינגטון השקיעה הון פוליטי רב במסלולים דיפלומטיים הקשורים לטהראן, מה שהופך אותה ללהוטה למנוע כל הסלמה צבאית רחבה.

החוגים הפוליטיים בישראל מבינים שהזמן הזמין לתמרון הולך ואוזל, במיוחד עם התגברות הדחייה הבינלאומית להמשך הנוכחות הצבאית בתוך השטח הלבנוני. כמו כן, התגברות הקולות בתוך לבנון נגד התערבויות חיצוניות מגבירה את מורכבות התמונה בשטח ובפוליטיקה כאחד.

לפי מה שפורסם בעיתונות העברית, הקהילה הבינלאומית לא תקבל לאורך זמן את המשך המצב הקיים בדרום. נתניהו עומד בפני אתגר באיזון בין הדרישות הבינלאומיות לבין רצון הימין הקיצוני בממשלתו להישאר ולהרחיב את השליטה הצבאית.

התחזיות מצביעות על כך שהנסיגה המלאה, אם תתרחש, עשויה להידחות לאחר הבחירות הבאות כדי למנוע תשלום מחיר פוליטי מיידי. נתניהו רוצה להבטיח שכל צעד כזה לא ייראה כתגובה ישירה ללחצים, אלא כחלק מהסדרים ביטחוניים מחושבים.

הדאגה האמיתית בתל אביב היא השינוי העמוק במדיניות האמריקאית כלפי האזור, כאשר וושינגטון החלה להתייחס לאיראן כצד לדיאלוג. שינוי זה מעורר אימה במערכת הביטחון הישראלית, שהייתה תלויה באסטרטגיית ההכלה והעימות המקיף עם טהראן.

לסיכום, נראה כי תיק דרום לבנון חרג מעבר לשאלת הפסקת אש מקומית והפך לחלק ממאבק השפעה אזורי ובינלאומי רחב. בעוד נתניהו מנסה לשמור על הישרדותו הפוליטית, המשתנים בשטח ובפוליטיקה מואצים כדי לכפות מציאות שהכיבוש לא יוכל לשנות לאורך זמן.

ביצוע נסיגה מלאה בשלב זה כמעט בלתי אפשרי מבחינה פוליטית עבור נתניהו, שכן נסיגה כזו תהיה התאבדות פוליטית עבורו.

דיווחים עיתונאיים בינלאומיים חשפו פרטים של מסמך שהודלף ממועצת השלום של עזה, בראשות דונלד טראמפ, המצביע על מאמץ נמרץ להעניק לגוף מעמד משפטי יוצא דופן וחסינות רחבת היקף. על פי טיוטת ההחלטה שהופצה, המועצה מתכננת לפטור את עצמה ואת המנגנון המנהלי שלה מכל תביעה משפטית בתוך רצועת עזה, תוך מתן זכותה להשתלט על רכוש ציבורי ומתקנים ללא תשלום וללא תמורה כספית.

המסמך בן ארבעת העמודים, המסווג כרגיש, מעניק הגנה משפטית מקיפה לכל חברי המועצה ולכוחות הבינלאומיים שהתקשרו עמה, בנוסף לטכנוקרטים הפלסטינים המעורבים בניהול. הגנה זו כוללת מניעת מעצר או עיכוב או נקיטת הליכים משפטיים כלשהם בבתי המשפט המקומיים, מה שמעורר חששות רציניים לגבי היעדר אחריות על כל הפרה שעלולה להתרחש במהלך תקופת ניהול המועצה את הרצועה.

המועצה המבצעת של גוף זה מורכבת מדמויות המקורבות לטראמפ, ובראשן חתנו ג'ארד קושנר, השליח המיוחד סטיב ויטקוף, וכן היועץ לביטחון לאומי מרקו רוביו. הטיוטה מעניקה לראש הגוף, דונלד טראמפ, סמכות בלעדית לוותר על חסינות לכל אדם, בתנאי שרוב חברי המועצה יאשרו זאת, מה שהופך את מערכת המשפט לכפופה להחלטות פוליטיות פנימיות.

בהקשר של מהלכים בשטח, מקורות דיווחו כי הדיפלומט הבולגרי ניקולאי מלאדנוב, המכהן כנציג העליון של המועצה, מקיים פגישות אינטנסיביות בקהיר עם גורמים פלסטינים שנבחרו לנהל את העניינים המקומיים. פגישות אלו נועדו להקים מסגרת עבודה מעשית למועצה ברצועה, למרות שטיוטת החלטת החסינות לא הוצגה לצד הפלסטיני המשתתף בדיונים אלו עד כה.

מומחים משפטיים בינלאומיים הזהירו כי צעד זה מהווה ניסיון ליצור מערכת משפטית עצמאית, העוקפת את כללי המשפט הבינלאומי החלים במצבי כיבוש. עורכי הדין ציינו כי הסעיף הנוגע לאחריות צד שלישי נועד להגביל תביעות הנוגעות לפגיעות אישיות או אובדן רכוש למערכת פנימית הכפופה למועצה, ובכך סוגר את הדלת בפני כל פיקוח חיצוני עצמאי.

התפתחויות אלו מגיעות בזמן שהמועצה שואפת למשוך קבלנים בינלאומיים וחברות אבטחה גדולות לעבודה בעזה, כאשר קבלנים אלו דורשים מסגרת משפטית שתגן עליהם מפני תביעה. הסדרים אלו מעלים זיכרונות מניסיונות קודמים שנויים במחלוקת בעיראק ובאפגניסטן, שם חברות אבטחה כמו 'בלאקווטר' התמודדו עם האשמות בביצוע הפרות חמורות נגד אזרחים ללא מנגנוני אחריות ברורים.

אחד ההיבטים השנויים ביותר במחלוקת במסמך הוא הסעיף הקובע כי המטה והמתקנים הציבוריים הדרושים למועצה ולכוחות הייצוב הבינלאומיים בעזה יסופקו 'בחינם'. משקיפים רואים בניסוח זה פתח להחרמה בלתי חוקית של רכוש פלסטיני ציבורי ופרטי, במיוחד בהיעדר בהירות לגבי הגורם שיטפל בתהליך 'אספקת' מתקנים אלו במצב הנוכחי ברצועה.

בתגובה להדלפות אלו, ארגוני זכויות אדם בינלאומיים תיארו את כוונות המועצה כחיקוי של שיטות דיכוי ושליטה, והזהירו מפני ביסוס מאפייני אפרטהייד וכיבוש באמצעות כלים מנהליים. ארגונים אלו ראו בהכרזת סמכות ההשתלטות על אדמות באופן חד-צדדי הפרה בוטה של זכויות התושבים המקוריים ואזהרה מפני ביצוע הפרות חמורות תחת מעטה של שיקום.

מצדו, גורם במועצת השלום הכחיש קיומן של החלטות שמטרתן ליצור מצב של חסינות מעונש, ותיאר את הרמזים כמטעים ומעוותים את העובדות. הגורם הדגיש בהצהרה כי המועצה תציית לחוקים החלים ותפעל על פי כללי פיקוח ברורים, אך לא סיפק פרטים ספציפיים לגבי מהות פיקוח זה או כיצד תובטח אחריותם של הקבלנים הבינלאומיים.

המסמך מציין כי המועצה מתכננת לבנות בסיסים צבאיים לוגיסטיים לתמיכה בכוחות הבינלאומיים שמטרתם לפרק את הפלגים הפלסטיניים מנשקם, צעד שנחשב על ידי ממשל טראמפ כקריטי ליישום תוכניתו. ישראל מקשרת את התקדמות צעדים אלו עם ויתור מוחלט של חמאס על נשקו, מה שמציב את המועצה בפני אתגרים ביטחוניים ופוליטיים מורכבים בשטח.

ג'ארד קושנר רואה בתוכניות אלו מטרה להפוך את רצועת עזה למרכזי עסקים אזוריים, ערים טכנולוגיות מתקדמות ואתרי נופש יוקרתיים, תפיסה המתמודדת עם ביקורת רחבה על כך שהיא מתעלמת מהזכויות הפוליטיות והלאומיות של הפלסטינים. חזון כלכלי זה תלוי במידה רבה ביצירת סביבה משפטית בטוחה למשקיעים ולקבלנים, וזה מה שמסבירה טיוטת החלטת החסינות שהודלפה.

במישור הבינלאומי, המועצה מבססת את לגיטימיותה על החלטה קודמת של מועצת הביטחון של האו"ם המאפשרת לה לפקח על ניהול עזה לתקופת מעבר שתסתיים בדצמבר 2027. עם זאת, נותרה השאלה לגבי חוקיות השאלת חסינויות דיפלומטיות של האו"ם על ידי המועצה כדי להחילן על קבלני אבטחה וחברות פרטיות הפועלות באזורי סכסוך.

קבלני אבטחה אמריקאים הביעו דאגה מהיעדר 'הסכם מעמד כוחות' (SOFA) רשמי, שכן ישראל מסרבת לנהל משא ומתן על הסכם כזה מכיוון שהוא עלול להוות הכרה מרומזת בישות פוליטית בעזה. חלל משפטי זה הוא מה שמועצת השלום של טראמפ מנסה לסגור באמצעות החלטות חד-צדדיות המעניקות לעובדיה הגנה מוחלטת מפני חוקים מקומיים ובינלאומיים.

לסיכום, ערכו של מסמך זה נותר מוטל בספק משפטי, שכן משפטנים סבורים כי חתימת המועצה באופן חד-צדדי על החלטותיה אינה מעניקה לה לגיטימיות בינלאומית מחייבת. עם זאת, תחילת יישום סעיפים אלו בשטח עלולה להוביל ליצירת מציאות חדשה בעזה, שבה האדמה והרכוש יהיו תחת ניהול בינלאומי שאינו כפוף לשום צורה של פיקוח שיפוטי עצמאי.

נראה שזהו ניסיון לפטור את המועצה ואת כל עובדיה מאחריות להפרות חוקיות אפשריות.

שירותי הביטחון הרוסיים נקטו צעדי מנע מחמירים על ידי השבתת חלקים חיוניים ממערכת המעקב המיועדת להגן על הנשיא ולדימיר פוטין ועל עוזריו הבכירים. צעד זה מגיע לאחר סקירה ביטחונית מקיפה שהובילה לניתוק מערכות אלו מרשת האינטרנט ובדיקתן מחדש בקפדנות לפני הפעלתן מחדש, וזאת על רקע האיומים הקיברנטיים הגוברים הקשורים לבינה מלאכותית.

דיווחים בינלאומיים מצביעים על כך שהמהלך הרוסי נבע מחששות רציניים מפני הישנות תרחישי ההתנקשות שפגעו לאחרונה בבכירים איראנים. בחוגי הביטחון במוסקבה רווחת האמונה כי מערכות המעקב, שתוכננו במקור להגנה, עלולות להפוך לפרצת מודיעין שתאפשר לגורמים עוינים לעקוב אחר יעדים רגישים ולחדור למעגלים הפנימיים של המנהיגים.

מצידו, מנהל שירות הביטחון הפדרלי הרוסי, אלכסנדר בורטניקוב, פרסם אזהרה שתיאר כ"ברורה", וקבע כי מה שאירע בטהרן מהווה "אות אזהרה שלא ניתן להתעלם ממנו". בורטניקוב הסביר כי החקירות מצביעות על איתור מיקומי היעדים באמצעות תוכנות זדוניות שהושתלו בתוך רשתות מעקב הווידאו, מה שהקל על מעקב מדויק אחר תנועותיהם.

הבכיר הביטחוני הרוסי הדגיש כי ההסתמכות הגוברת על פלטפורמות טכנולוגיות מערביות יוצרת פערי אבטחה מסוכנים ששירותי המודיעין של נאט"ו יכולים לנצל. מומחים סבורים כי החשש הרוסי חורג מעבר לפריצת מצלמות בלבד, ומגיע ליכולות העל שהבינה המלאכותית סיפקה בניתוח נתונים ויזואליים עצומים וקישורם זה לזה.

על פי מקורות תקשורתיים, למערכות המודרניות יש כעת את היכולת לסרוק מיליוני שעות של הקלטות באמצעות פקודות שפה פשוטות כדי לחלץ דפוסי התנהגות אנושיים. טכניקות אלו מאפשרות למפעיליהן לשרטט מפות מפורטות של תנועות יומיומיות, ולבנות תיקי מודיעין מדויקים המכונים "דפוס חיים", הכוללים מקומות מגורים ועבודה ונתיבי נסיעה רגילים.

באותו הקשר, דיווחים חשפו כי התנקשויות קודמות באזור קדמו להן ניתוחי נתוני מצלמות תנועה כדי לנטר את תנועות צוותי האבטחה והמקורבים למנהיגים. סוג זה של ניתוח דיגיטלי סייע בקביעת העיתוי והמיקום האידיאליים לביצוע התקפות, מה שהפך את תשתית הביטחון ליעד מפתה לפריצה במקום להיות כלי שליטה.

ממשלות מתמודדות כיום עם דילמה גדולה: הרחבת פריסת מאות מיליוני מצלמות המחוברות לאינטרנט מגבירה את השליטה הביטחונית אך מכפילה את סיכויי הריגול. עם התפתחותה המהירה של הבינה המלאכותית, הפיכת הקלטות מעקב שגרתיות לחומר מודיעיני מוכן לשימוש הפכה לתהליך מהיר וזול יותר מהשיטות המסורתיות.

למרות התפתחות טכנולוגית עצומה זו, מקורות מצביעים על כך שמערכות אלו אינן חסינות מפני כשלים, ומצטטים את מה שאירע במהלך המלחמה בעזה. מערכות המעקב והסיור המתקדמות ביותר כשלו באיתור מנהיג חמאס יחיא סנוואר, למרות הקצאת משאבים טכנולוגיים עצומים למעקב אחריו, כולל תוכנות זיהוי זהות באמצעות צורת הליכה.

המרדף אחר סנוואר, על פי הדיווחים, הסתיים במקרה שטח הרחק מהטכנולוגיה המורכבת, כאשר צילומי רחפן ברגעיו האחרונים הראו אותו משתמש באמצעי הסוואה פשוטים. אנליסטים סברו כי הרכבת משקפיים וצעיף הספיקה כדי לבלבל את כלי המעקב המתקדמים ביותר בעולם, מה שמוכיח כי אמצעים מסורתיים עדיין מסוגלים להתמודד עם עליונות טכנולוגית.

מיקומי הקורבנות בטהרן נקבעו חלקית באמצעות תוכנות שהושתלו במערכות מעקב הווידאו.

חברות העוברות שלבי מעבר פוליטי גדולים, כמו סוריה לאחר נפילת המשטר, מתמודדות עם אתגרים החורגים מעבר לבנייה מחדש של מוסדות חוקתיים או עריכת בחירות. השאלה המהותית המתעוררת נוגעת לסוג הזיכרון שיועבר לדורות הבאים, וכיצד לעצב זהות לאומית מאחדת.

מדינות נחשבות לישויות שאינן מבוססות רק על מבנים אדמיניסטרטיביים, אלא נשענות בעיקר על הסיפורים שהן מספרות על עצמן ועל הדרך שבה הן מעכלות את עברן הכואב. במקרה הסורי, בניית נרטיב לאומי המסוגל להגן על הזיכרון מפני שכחה נראית הכרחית לפיוס העבר עם ההווה.

הפילוסוף הצרפתי פול ריקר סבור שחברות אינן יכולות לחיות ללא זיכרון, אך יחד עם זאת אינן יכולות לבנות את עתידן אם הן נשארות שבויות לפצעיהן. האיזון בין שמירת האמת לבין התקדמות הוא החוט הדק המונע מהזיכרון להפוך לכלא קבוע.

מצד שני, ההוגה צווטאן טודורוב מזהיר מפני הפיכת הזיכרון לדלק לסכסוכים מתמשכים, שכן ניתן להשתמש בו פוליטית כדי לעורר שנאה. לכן, הצדק בזכירת האירועים דורש מודעות שהופכת את הטרגדיה לשיעור ללמידה ופיוס במקום נקמה.

חשיבות הדיון סביב 'המרחב הציבורי', כפי שהוצג על ידי ההוגה עזמי בשארה, מתבטאת בצורך למצוא מרחב המאפשר לאנשים לראות את עצמם כחלק מקבוצה לאומית אחת. אומות נבנות על ידי חוויות פוליטיות משותפות החורגות מהשתייכויות צרות, בין אם דתיות או לאומיות.

המשבר הסורי הנוכחי אינו רק מאבק על כוח, אלא משבר של נרטיבים סותרים המתחלקים בין קורבנות, ניצולים וגולים. מדינה יציבה אינה יכולה להתבסס על מסלולים מקבילים של סיפורים שלעולם אינם נפגשים בנקודה לאומית מאחדת.

בהתבסס על מושג 'קהילות מדומיינות' של בנדיקט אנדרסון, אנו מוצאים שאומות הן במהותן סיפורים שאנשים מסכימים להשתייך אליהם. בסוריה, זה דורש הסכמה על מינימום של אמת היסטורית המגנה על החברה מפני זיוף תודעה או מניפולציה של עובדות.

בניית הנרטיב הלאומי אינה בהכרח אומרת כפיית נקודת מבט יחידה בכוח החוק, אלא יצירת סביבה המכבדת את הרבגוניות ואת חוויות הכאב השונות. המטרה היא למנוע הפיכת הזיכרון הקולקטיבי לכלי להדרה או לחיסול חשבונות פוליטיים בין מרכיבי סוריה.

הגנה על הזיכרון אינה אומרת הסתגרות בתוכו, אלא היא תהליך מודע של הפקת לקחים ומניעת חזרה על טרגדיות העבר. עמים המאבדים את הקשר עם ההיסטוריה שלהם מאבדים את זהותם, בעוד עמים השוקעים בעבר מאבדים את יכולתם ליצור פתרונות לעתיד.

השאלה החשובה ביותר מתעוררת לגבי סוג האדם שהנרטיב הלאומי הסורי החדש שואף לעצב בשלב שלאחר המשטר. האם המטרה היא לבנות אדם הנושא את פצעיו כקריאה לנקמה, או אדם המסוגל להכיר בכאב ולהתעלות מעליו לקראת בניית מדינת אזרחים?

הנרטיב הלאומי הוא למעשה פרויקט ליצירת האדם שיחיה בעתיד, ודרכו מתעצבת משמעות השייכות האמיתית. הוא קובע את אופי היחסים בין האזרח למדינה, ומשרטט את קווי המתאר של האחריות והצדק החברתי שאליו שואפים הסורים.

האתגר האמיתי אינו טמון רק בתיעוד עובדות המלחמה וההפרות, אלא ביכולת להפוך זיכרון זה לבסיס לעתיד משותף. הזיכרון חייב להיות שומר ההיסטוריה ואחראי להבטיח שלא נחזור לעידני עריצות ודיכוי.

ניסוח היסטוריה חדשה זו דורש אומץ להתמודד עם העובדות, ויכולת להכיל את הנרטיבים המרובים של הפנים והגלות. מדינה חזקה היא זו המסוגלת לשלב את כל הסיפורים הללו במסגרת לאומית אחת המכבדת את הייחודיות של כל חוויה.

לסיכום, הזיכרון נשאר אחריות כלפי העתיד ולא רק קניין של העבר, והוא הכלי החשוב ביותר לבניית חברה מאוזנת. הצלחת הסורים בבניית הנרטיב הלאומי שלהם תהיה הערובה הגדולה ביותר להגנה על חברתם מפני התפוררות והפיכה לשבויה של שנאות היסטוריות.

זיכרון המגן על האמת הכרחי, אך זיכרון ההופך לשהייה קבועה בעבר עלול להפוך לנטל על העתיד עצמו.

בירת אוקראינה, קייב, התעוררה מוקדם ביום ראשון לצלילי פיצוצים עזים שזעזעו את העיר, כתוצאה ממתקפת טילים בליסטיים רחבת היקף. הרשויות המקומיות והצבא האוקראיני אישרו כי ההגנה האווירית יירטה מספר מטרות בשמי הבירה, והזהירו את התושבים שלא לעזוב את המקלטים עד לסיום מצב הכוננות האווירית.

מצידו, ויטלי קליצ'קו, ראש עיריית קייב, דיווח באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית כי יחידות ההגנה האווירית נכנסו למצב עימות ישיר עם הטילים התוקפים. נשמעו הדי פיצוצים עוקבים באזורים שונים, מה שעורר בהלה בקרב אזרחים שנמלטו לתחנות הרכבת התחתית ולמרתפים מבוצרים.

בנוגע לנפגעים, 24 השעות האחרונות רשמו נפגעים באזורים אוקראיניים שונים כתוצאה מתקיפות אוויריות רוסיות אינטנסיביות. שני בני אדם נהרגו באזורי דניפרופטרובסק וסומי, לאחר שמתקנים ואזורי מגורים הותקפו במטח ירי וטילים מונחים.

מנגד, ההתקפות הנגדיות האוקראיניות לא פסקו, כאשר הפגזות פגעו בערים וולגוגרד ובלגורוד בעומק רוסיה, בנוסף לעיר הורליבקה במחוז דונייצק. פעולות אלו הביאו למותם של לפחות שלושה בני אדם, על פי הצהרות הרשויות האזוריות הנאמנות למוסקבה באזורים אלה.

בהתפתחות צבאית בולטת, משרד ההגנה הרוסי הודיע על הצלחתו ליירט ולהשמיד 124 מל"טים אוקראיניים בפרק זמן שלא עלה על 12 שעות. המקורות הבהירו כי מל"טים אלה כיוונו למתקנים חיוניים במספר מחוזות רוסיים, בניסיון אוקראיני להרחיב את היקף התגובה הצבאית.

גם בירת רוסיה, מוסקבה, הייתה יעד להתקפות אלה, כאשר סרגיי סוביאנין, ראש עיריית מוסקבה, הצהיר על יירוט סדרה של מל"טים מתאבדים. הנתונים הראשוניים מצביעים על הפלת כ-24 מל"טים שניסו לחדור למרחב האווירי של בירת רוסיה ולתקוף מטרות אסטרטגיות.

באזור בריאנסק הגבול, מילא מקום המושל, יגור קובלצ'וק, דיווח על מותם של שני אזרחים שנסעו ברכב פרטי ליד הגבול. התקרית אירעה כתוצאה ממתקפה ישירה של מל"ט אוקראיני שכיוון לכפר הגבול, מה שמדגיש את הסלמת הסיכונים לאזרחים באזורים הסמוכים ללחימה.

בדרום מזרח אוקראינה, העיירה ניקופול ספגה למעלה מ-40 תקיפות אוויריות והפגזות ארטילריות רוסיות מרוכזות, שהביאו למות אדם אחד ולפציעת אחרים. לעיירה זו חשיבות אסטרטגית ורגישות רבה בשל מיקומה מול תחנת הכוח הגרעינית זפוריז'יה, הנמצאת כיום בשליטה רוסית.

במחוז דונייצק, דניס פושלין, הפקיד שמונה על ידי רוסיה, אישר את מותם של שני בני אדם בעיירות הורליבקה ומקייבקה כתוצאה מתקיפות מל"טים אוקראיניות. ערים אלו הן ממרכזי העירוניים הגדולים החווים סכסוך מתמשך והפגזות הדדיות המגבירות את סבלם של התושבים המקומיים.

גל הסלמה חדש זה מגיע במסגרת מלחמת ההתשה המתמשכת מאז פברואר 2022, כאשר תקיפות אוויריות הדדיות הפכו למאפיין יומיומי של הסכסוך. בעוד רוסיה ממשיכה להפגיז את התשתיות האוקראיניות, קייב מגבירה את פעולותיה בעומק רוסיה במה שהיא מתארת כתגמול לגיטימי על התוקפנות.

כוחות ההגנה האווירית פועלים בבירה, היכנסו מיד למקלטים כדי להבטיח את שלומכם.

עשרות אלפי תלמידי בגרות בפלסטין מתכוננים לגשת לבחינות הגמר, בצל נסיבות חריגות הנכפות על ידי השלכות התוקפנות המתמשכת, כאשר תלמידי רצועת עזה מתמודדים עם מציאות מרה המאלצת אותם לחפש חדרי בחינה וירטואליים בתוך בתי קפה ואוהלים. מספרים מזהים מסורתיים וכתובות בתי ספר מוכרים נעדרים מתלמידים אלו, ובמקומם באים מתח וחיפוש אחר אות אינטרנט יציב ומקור חשמל כדי להבטיח את הגשת בחינותיהם דרך המערכת האלקטרונית.

התלמידה סוואר מוחמד, עקורה בדיר אל-בלח, מגלמת את הטרגדיה של דור שלם שלא דרך על סף בתי ספר רגילים מזה שלוש שנים. לאחר הריסת ביתה בעיר עזה, האוהל הפך למקום לימודיה היחיד, שם היא חסרה את מינימום השקט והפרטיות בצל טיסות רחפנים אינטנסיביות שאינן עוזבות את השמיים, מה שמכניס את עצבי התלמידים למצב כוננות תמידית שעות לפני תחילת הבחינות הגורליות.

בעיירה א-זוואידה, התלמידה תאלא עפאנה חווה מאבק יומיומי עם הרעש והפיצוצים המונעים ממנה להתרכז בלילה. תאלא, שאיבדה את אביה וביתה בתחילת המלחמה, מתעקשת להמשיך את לימודיה למרות שהיא נאלצת ללכת מרחקים ארוכים של עד 6 קילומטרים ביום כדי להגיע למרכזי למידה פרימיטיביים, בניסיון לשמור על הצטיינותה האקדמית שבה נודעה לפני פרוץ העימותים.

התלמיד עבדאללה נור, מביע את חששו ממכשולים טכניים שעלולים להרוס שנים של למידה עצמית. עבדאללה, שנעקר משכונת שוג'אעיה לאחר הריסת ביתו, נאלץ להדפיס חומרי לימוד על חשבונו ולהסתמך באופן מוחלט על הטלפון הנייד שלו, וכעת הוא חושש מהפסקת אינטרנט פתאומית באמצע תהליך הבחינה, מה שעלול לאיים על עתידו האוניברסיטאי.

מול ההתעקשות, בולטים סיפורי השבירה והדיכוי, כאשר התלמיד חמזה אבו ביד החליט לא לגשת לבחינות השנה עקב תחושת חוסר מוכנות. חמזה, שהחליף את ספסלי הלימודים במטלות קשות לאספקת מים ועצים למשפחתו, רואה בתנאי העקירה והעבודה הכפויה במאפיות כמי ששללו ממנו את זכותו לחינוך והפכו את הלימוד למותרות שאין לו.

מצד משרד החינוך וההשכלה הגבוהה, אושרו כל ההסדרים לקיום הבחינות, והובהר כי מספר הנבחנים הכולל הגיע לכ-91 אלף תלמידים ותלמידות. המשרד ציין כי הבחינות יתקיימו פרונטלית בגדה המערבית, בעוד שהתנאים בשטח ברצועת עזה אילצו לאמץ את המערכת האלקטרונית במלואה לתקופה שבין 20 ל-29 ביוני הנוכחי.

מקורות רשמיים דיווחו כי המשרד ערך בחינות ניסיון לדימוי המערכת האלקטרונית בעזה כדי להבטיח טיפול בבעיות טכניות לפני ההשקה הרשמית. עם זאת, האתגר הגדול ביותר נותר ביכולת התלמידים לגשת לרשת האינטרנט בצל ההרס הנרחב של התשתיות וההסתמכות המוחלטת על יוזמות אישיות ובתי קפה ציבוריים לאספקת קישוריות רשת.

הסטטיסטיקות שפורסמו על ידי המשרד מצביעות על היקף האסון שפקד את מגזר החינוך, כאשר יותר מ-21 אלף תלמידים ואנשי חינוך נהרגו מאז אוקטובר 2023. מספרים אלו משקפים את חומרת האבדות בנפש שפקדו את דור הבגרות, כאשר ההערכות מצביעות על מותם של כ-4,000 תלמידים שהיו אמורים להיות היום על ספסלי הבחינות.

בגדה המערבית, הבחינות נמשכות עד השמיני ביולי הקרוב בתוך כיתות הלימוד הרגילות, עם אספקת צוותים טכניים לתמיכה בתלמידים. למרות היציבות היחסית בהשוואה לעזה, הכיבוש מנע מ-65 תלמידים לגשת לבחינות עקב מעצרם המתמשך בבתי הכלא, מה שמוסיף מימד נוסף לסבלם של התלמידים הפלסטינים תחת הכיבוש.

התלמידים בעזה מסתמכים באופן מוחלט על קבצי "PDF" וחומרים דיגיטליים המאוחסנים בטלפונים שלהם, בצל היעדר ספרי לימוד מודפסים ומחברות. מעבר כפוי זה ללמידה דיגיטלית לא היה בחירה, אלא הכרח שנכפה על ידי המצור והרס בתי הדפוס ומחסני החינוך, מה שהפך את טעינת הטלפון הנייד למשימה יומיומית קשה המקדימה את הלימוד.

המשפחות השכולות בעזה זוכרות את בניהן שהלכו לעולמם לפני שהגשימו את חלומותיהם האקדמיים, כמו התלמיד המצטיין עומר נור שנהרג בעת שלמד דרך הטלפון הנייד שלו. סיפורים אלו מוסיפים נופך של עצב לאווירת הבחינות, כאשר הניצולים ניגשים כשהם נושאים את צוואות חבריהם שנהרגו תחת ההריסות, מנסים להשיג הצלחה מלב הטרגדיה.

מקורות חינוכיים מדגישים כי הצלחת מחזור בחינות זה בעזה מהווה אתגר למדיניות שנועדה לבור את הדור הפלסטיני ולהרוס את עתידו. למרות היעדר טיפול מוסדי ישיר בתוך הרצועה, הרצון האישי של התלמידים ומשפחותיהם נשאר המניע העיקרי להמשך תהליך הלמידה בכל מחיר, גם אם זה מתוך אוהל עקורים.

החשש מ"מכשולים טכניים" נשאר הדאגה הגדולה ביותר הרודפת את הנבחנים בעזה, שכן כל תקלה בשרתים או הפסקת קליטה עלולה להוביל לאובדן שנת לימודים שלמה. המשפחות קוראות לגורמים בינלאומיים לספק הגנה למתקנים המספקים שירותי אינטרנט לתלמידים בתקופה רגישה זו כדי להבטיח את קיום הבחינות ללא הפרעות.

מראה התלמידים הפרוסים על הרצפה בבתי קפה ובאוהלים, נושאים את הטלפונים שלהם כדי לגשת לבחינות גורליות, יישאר עדות לתקופה היסטורית קשה בחיי העם הפלסטיני. זהו מאבק של תודעה והישרדות שמנהל דור הבגרות בעזה, המדגיש כי הרצון ללמוד עולה על גבולות ההרס, העקירה וההרג השיטתי.

הטלפון הנייד הפך לבית הספר, לשולחן ולספרייה; אין ספרי נייר ואין מחברות, אלא רק קבצים דיגיטליים המתישים בחיפוש מתמיד אחר אמצעי טעינה ואות אינטרנט.

הימין השולט במושבה הישראלית קרוע בין שלוש גושים פרלמנטריים עיקריים, שיתמודדו בבחירות הקרובות לפני סוף השנה, בנוסף לגושים הקטנים: 1- הגוש הראשון הוא גוש הליכוד בראשות נתניהו. 2- הגוש השני הוא ברית בין יאיר לפיד ונפתלי בנט, ושמו "ביחד" כלומר מחנה השינוי. 3- הגוש השלישי בראשות הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, ושמו "ישר" כלומר יושר. לכן, תנאי הבחירות הקרובות במושבה שונים מבחירות 2022, שבהן הצליח נתניהו לזכות ברוב של 32 מנדטים, והוא לא יוכל להשיג זאת בבחירות השנה מכמה סיבות: בבחירות לכנסת 2022, הליכוד נהנה מהפסד של שתי מפלגות שלא הצליחו לעבור את אחוז החסימה, הראשונה: מפלגת בל"ד הערבית הדמוקרטית הלאומית, והשנייה: תנועת מרצ השמאלית הציונית. הקולות שקיבלו עברו, על פי חוק הבחירות לכנסת, למפלגות אחרות, והליכוד נהנה מכך כמפלגה הגדולה ביותר, עם לא פחות משישה מנדטים בחינם מקולות בל"ד ומרצ. הנתונים שונים עבור שניהם, בל"ד הבטיחה את הצלחתה באמצעות הברית המשולשת עם החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון ועם התנועה הערבית לשינוי. תנועת מרצ התאחדה עם מפלגת העבודה הציונית בראשות הקצין לשעבר יאיר גולן, ויחד הקימו את מפלגת "הדמוקרטים", שהסקרים מעניקים לה עשרה מנדטים לפחות, ובכך נתניהו לא ייהנה מאובדן קולות בל"ד ומרצ. הגורם השני החדש הוא ההסכמה שהושגה בין מפלגות יאיר לפיד ונפתלי בנט, ותחרותם על האפשרות להפוך למפלגה הגדולה ביותר, מה שיפחית את סיכויי הליכוד להשיג את המספר הגדול ביותר של המנדטים. הגורם השלישי החדש הוא עליית מעמדו של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, שהסקרים מעניקים לו את האפשרות להפוך למפלגה הגדולה ביותר, בתחרות מול גושי הליכוד וברית לפיד עם בנט. הסקרים משתנים בין שלושת גושי הימין, ומעניקים לכל אחד מהם בין 20 ל-24 מנדטים, מה שמאשר שהליכוד לא יזכה כבעבר ב-32 מנדטים. נתונים אלו מצביעים על כך שהליכוד מתמודד לא רק עם ירידה בכוחו האלקטורלי, אלא גם עם קושי לבנות קואליציה פרלמנטרית המסוגלת להבטיח רוב של 61 חברי כנסת. לכן, עולות הערכות גוברות שנתניהו עלול למצוא את עצמו לראשונה חסר יכולת להקים את הממשלה הבאה, גם אם יישאר יו"ר הליכוד ויגיע לחברות בכנסת. קיומם של שלושת גושי הימין, שאינם מאמינים, פועלים או מכירים בשתי הסוגיות: שוויון לפלסטינים באזורי 48, ודחיית העצמאות לפלסטינים באזורי 67, גורם מבוכה לתנועה האסלאמית ולגוש המאוחד שלה בראשות חבר הכנסת מנסור עבאס, השואף להתחבר עם גוש יאיר לפיד ונפתלי בנט. הוא כבר התחבר עם ממשלת נפתלי בנט, כדי להיות שותף בממשלה, ממניעים קיומיים-דרישתיים להשגת רווחים וצרכים עבור עמו באזורי 48, וממניעים פוליטיים בולטים, שהעיקרי בהם הוא שבירת האמירה "מדינה יהודית", שהיא תוצאה שנויה במחלוקת שאינה מקובלת על הכוחות הפוליטיים הערביים-פלסטיניים האחרים, ובמיוחד הברית המשולשת המאחדת את החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון עם התנועה הערבית לשינוי ועם בל"ד. נתוני חברת המושבה הישראלית עדיין שקועים בחשיבה ובאפשרויות של עוינות מהותית כלפי העם הפלסטיני, הם נושאים את הסיסמה "או אנחנו או הם", וכי השותפות, ההסדר או ההגעה לפתרונות מציאותיים על פי החלטות האו"ם 181 ו-194, יהיו אשר יהיו, גם אם נראים בלתי צודקים לזכויות העם הפלסטיני, שאיפותיו ודרישותיו, אך הם הפכו לתוכנית ומדיניות שאומצו על ידי רוב הכוחות הפוליטיים הפלסטיניים, בין אם באזורי 48 או באזורי 67, ואושרו על ידי המועצה הלאומית הפלסטינית, ואפילו תנועת חמאס הכריזה על קבלתה לפתרון שתי המדינות במסמך שפורסם על ידה בדוחא ביום (1/5/2017).

הממשל האמריקאי הודיע ביום חמישי על חבילת סנקציות חדשה שכוּונה נגד בכירים לבנונים וישויות עסקיות באשמת קשר הדוק לפעילות הפיננסית של חזבאללה. משרד האוצר הבהיר כי צעדים אלה באים בהקשר של רדיפת גורמים שוושינגטון מאשימה אותם בשיבוש מאמצי השלום בלבנון ובעיכוב תהליך פירוק נשק החזבאללה, וציין כי הרשתות הממוקדות משתרעות על פני מספר מדינות אזוריות.

הרשימה השחורה האמריקאית כללה את ראש זרם אל-מרדה והשר לשעבר, סולימאן פרנג'יה, הנחשב לאחד המועמדים הבולטים לנשיאות לבנון. על פי הצהרת המשרד לבקרת נכסים זרים, פרנג'יה מואשם בקבלת תמיכה כספית מחזבאללה בתמורה ליישום אג'נדות פוליטיות שמטרתן להחליש את נוכחותם של חברי פרלמנט עצמאיים ורפורמיסטים בפרלמנט הלבנוני במהלך מערכות הבחירות הקודמות.

בתגובה מיידית להחלטה זו, אישר סולימאן פרנג'יה באמצעות פלטפורמת 'X' כי סנקציות אלו אינן מייצגות עבורו כל חשיבות ואינן משפיעות על עמדותיו הפוליטיות. פרנג'יה ראה בהתקפה האמריקאית נובעת מעמידתו לצד כוחות ההתנגדות הלבנוניים מול הכיבוש הישראלי, והדגיש כי ההגנה על העם הלבנוני מפני התוקפנות הציונית היא חובה לאומית בלתי נפרדת.

הסנקציות לא הוגבלו לדמויות פוליטיות, אלא כללו גם את מחמוד קמאטי, סגן ראש המועצה המדינית של חזבאללה. וושינגטון מאשימה את קמאטי במילוי תפקיד מרכזי בתיאום פעולות הברחת כספים ותזרים מזומנים המגיעים מאיראן לטובת החזבאללה, מה שתורם לחיזוק יכולותיו הצבאיות והלוגיסטיות הרחק מהפיקוח הפיננסי הרשמי של המדינה הלבנונית.

בנוגע לחברות, משרד האוצר האמריקאי כלל את חברת 'גלוב סארל' הפועלת בסוריה, ותיאר אותה כזרוע הטכנית של חברת 'אל-עהד למסחר והשקעות' הקשורה לחזבאללה. מקורות אמריקאים רואים בחברה זו פועלת במסגרת רשת עסקית המנוהלת על ידי איש העסקים עלאא חסן חמיה, הנתון אף הוא לסנקציות קודמות, במטרה לספק כיסוי מסחרי לפעולות פיננסיות בלתי חוקיות.

הצעדים העונשיים כללו גם את חברת 'אל-שיפא לשירותי ניהול' ואת מנכ"לה, ואיל קונסטנטין, בשל קשריהם הישירים לרשתות המימון של חמיה. וושינגטון שואפת באמצעות צעד זה לייבש את מקורות המימון שעליהם מסתמך חזבאללה בניהול מוסדותיו המקבילים, ומדגישה כי רדיפת חברות אלו תימשך כדי להבטיח שהחזבאללה לא יעקוף את המערכת הפיננסית העולמית.

התפתחויות אלו מגיעות יום אחד לאחר הצהרותיו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, בהן חשף שיחות עם הצד הסורי בנוגע לתיק המאבק בהשפעת חזבאללה. מהלכים אלו משקפים חששות אמריקאים מפני אפשרות שהחזבאללה ייהנה מכל פריצת דרך פיננסית איראנית שעלולה לנבוע מהבנות זמניות בין וושינגטון לטהראן שמטרתן להפחית את ההסלמה האזורית ולסיים את מצב המלחמה.

מצדו, הדגיש שר האוצר האמריקאי, סקוט ביסנט, כי השגת יציבות בת קיימא בלבנון עוברת בהכרח דרך פירוק מוחלט של נשק חזבאללה. ביסנט אישר בהצהרה רשמית כי משרדו לא יהסס למקד כל אדם או ישות התורמים לערעור ריבונות המדינה הלבנונית או מאיימים על סיכויי השלום המתמשך באזור באמצעות מתן תמיכה כספית לקבוצות המסווגות כטרור.

משקיפים רואים כי תזמון הסנקציות קשור להסלמה בשטח בחזית הלבנונית מאז תחילת מרץ האחרון, שאחריה באה תוקפנות ישראלית רחבת היקף. הממשל האמריקאי רואה בלחץ פיננסי כלי חיוני לאלץ את הצדדים לקבל פתרונות פוליטיים הכוללים סיום ההופעות המזוינות מחוץ למסגרת מוסדות המדינה הרשמיים.

יצוין כי חזבאללה, שהוקם בתחילת שנות השמונים בתמיכת משמרות המהפכה האיראניים, מתמודד עם לחצים בינלאומיים גוברים למסור את נשקו. בעוד שארצות הברית מסווגת אותו כארגון טרור, החזבאללה ובני בריתו, כולל זרם פרנג'יה, מתעקשים כי נשקו הוא הערובה היחידה להגנת לבנון מפני התאוותנות הישראלית המתמשכת על אדמותיה ומים.

הסנקציות האמריקאיות אינן מעניינות אותנו לא מקרוב ולא מרחוק, והאשמה שלי היא עמידה לצד רכיב לבנוני נגד אויב ציוני הכובש את אדמתנו.

אזורי דרום לבנון עדים להסלמה צבאית מתמשכת, כאשר חיל האוויר הישראלי ביצע סדרת תקיפות אוויריות שפגעו במחוז נבטיה, כולל העיירות נבטיה אל-פוקא וכפר תבנית. התקיפות האוויריות פגעו גם בעיירה אנסאריה במחוז זאהרני באמצעות כטב"ם, במקביל לטיסות אינטנסיביות של מטוסי קרב מעל אזור אקלם אל-תופאח וביצוע תקיפות דמה שעוררו דאגה.

מקורות בשטח דיווחו על חדירת מספר כלי רכב של צבא הכיבוש לכיוון העיירה חדאת'א בעומק הדרום, צעד המשקף את המשך התנועות הקרקעיות למרות הדיבורים על רגיעה. חדירה זו לוותה בהפגזה ארטילרית כבדה שפגעה בסביבת בית המורים בצומת נבטיה, וגרמה לנזקים חומריים כבדים באזור שמסביב.

הארטילריה הישראלית הגבירה את הפגזותיה משעות הלילה ועד הבוקר, כאשר הפגזים התרכזו ביער עלי אל-טאהר בפאתי נבטיה אל-פוקא. מקורות תיעדו נפילת פגזים באזורים מאוכלסים וחיוניים, כולל סביבת בית החולים הממשלתי נביה ברי ושכונות אל-מידאן ואל-ראהבאת בתוך העיר נבטיה, מה שאיים על בטיחות מתקני הבריאות והאזרחים.

מנגד, כלי תקשורת ישראליים חשפו הטלת הגבלות חדשות על תנועות הצבא בחזית הצפונית, כאשר פעולות התקפיות דורשות כעת אישור ישיר ממפקד פיקוד הצפון. הדיווחים ציינו כי וושינגטון התערבה ישירות לביטול מבצעים צבאיים שנועדו להרוס תשתיות אסטרטגיות בדרום לבנון בימים האחרונים.

הארץ ציטט מקורות צבאיים לפיהם ההנהגה המדינית בתל אביב הנחתה את הצבא להימנע מביצוע התקפות נרחבות בשלב זה. ההנחיות החדשות התמקדו בצורך להגן על הכוחות המוצבים בעמדות קדמיות ולהימנע מהידרדרות לעימות כולל שעלול לסבך את המצב הפוליטי והדיפלומטי המורכב ממילא.

שוררת אי-בהירות בתוך הממסד הצבאי הישראלי לגבי היעד הסופי של המבצעים בלבנון, בהיעדר הנחיות ברורות מהדרג המדיני. ההערכות הולכות וגוברות המצביעות על אפשרות של נסיגת כוחות לכיוון מה שמכונה 'הקו הצהוב', בתוך לחצים בינלאומיים גוברים הדוחפים לנסיגה מלאה לגבולות הבינלאומיים.

במישור הפוליטי, טהראן הפנתה אזהרות חמורות לכיבוש הישראלי, וראתה בהמשך ההפרות בדרום לבנון איום על מזכר ההבנות הקיים בין איראן לוושינגטון. מקורות איראניים אישרו כי המשך ההסלמה מהווה הפרה ברורה של ההבנות שמטרתן לסיים את מצב המלחמה ולבסס יציבות באזור.

הנהגת מטה 'חאתם אל-אנביאא' באיראן הבטיחה תגובה נחרצת וקשה אם התוקפנות הישראלית על אדמת לבנון לא תיפסק באופן מיידי. משקיפים רואים באיום זה שיקוף של הקשר בין הזירות האזוריות לבין מסלול המשא ומתן העקיף בין טהראן לממשל האמריקאי בנוגע לסוגיות התלויות ועומדות.

אנליסטים פוליטיים ציינו כי דחיית החתימה הרשמית על מסגרת המשא ומתן להבנות בין איראן לארצות הברית קשורה ישירות להתפתחויות בשטח בלבנון. וושינגטון ביקשה ארכה כדי להפעיל לחץ על הצד הישראלי כדי להבטיח הפסקת הפעולות הצבאיות ונסיגה מהאזורים אליהם חדרה לאחרונה.

ההנהגה האיראנית ממתינה לביצוע ההתחייבויות האמריקאיות הנוגעות לריסון התנועות הישראליות לפני נקיטת כל צעד נוסף במסלול הסכם המסגרת. גורל ההבנות הגדולות נותר תלוי במידת מחויבות הצדדים להפסקת אש בלבנון, כאשר המשך ההפגזות מהווה מכשול מהותי בפני כל התקדמות דיפלומטית עתידית.

איראן ממתינה לביצוע ההתחייבויות האמריקאיות להפסקת הפעולות הישראליות לפני שתמשיך בחתימה על הבנות מסגרת המשא ומתן.

מקורות בכירים בתנועת ההתנגדות האסלאמית (חמאס) דיווחו על השגת תוצאות חיוביות והסכמות רחבות במהלך הדיונים האחרונים עם מתווכים בינלאומיים ונציגי מועצת השלום הבינלאומית. מהלכים אלו מגיעים במסגרת המאמץ להשלים את סעיפי הסכם הפסקת האש ברצועת עזה, ולהכין את הקרקע למעבר בפועל לשלב השני של התוכנית המוצעת.

דובר התנועה, חאזם קאסם, אישר כי הדיונים שהתקיימו לאחרונה אופיינו ברצינות ובהתקרבות גדולה בנקודות המבט בנוגע לסוגיות התלויות ועומדות. הוא הבהיר כי הדיונים נועדו לקבוע מסגרת עבודה מעשית ולוח זמנים מדויק שיבטיח את יישום ההתחייבויות ההדדיות בין הצדדים המעורבים בפיקוח בינלאומי.

הפגישות האינטנסיביות עסקו בתיקים מורכבים ורגישים, ובראשם מנגנון כניסת הוועדה הלאומית לרצועת עזה כדי להתחיל במשימותיה המנהליות. הדיונים נגעו גם בתיק הכוחות הבינלאומיים המוצעים לפריסה, בנוסף לגיבוש גישה הגיונית ומקובלת על כל הצדדים בנוגע לתיק הנשק הפלסטיני.

קאסם ציין כי התנועה ממשיכה בהתייעצויותיה עם המתווכים, כולל השליח הבינלאומי ניקולאי מלאדנוב, כדי להבטיח הגעה להבנות סופיות. הוא הדגיש כי המטרה העיקרית של פגישות אלו היא גיבוש אסטרטגיה משולבת שתסיים את מה שנותר מהדרישות של השלב הראשון ותפתח את הדלת לשלב השני.

התנועה הביעה תקווה כי תוצאות הדיונים החיוביות ישתקפו באופן מוחשי בפגישות השטח והפוליטיות הבאות. חמאס הדגישה כי היא מגלה גמישות רבה בטיפול בהצעות שהועלו, בתנאי שאינטרסי העם הפלסטיני ברצועת עזה וזכויותיו הבסיסיות יוצבו בראש סדר העדיפויות.

חמאס שואפת באמצעות מסלול משא ומתן זה להבטיח הפסקה מקיפה של מה שהיא כינתה 'מלחמת השמדת העם' שהרצועה נתונה בה מזה חודשים ארוכים. התנועה גם מתעקשת על הצורך בזרימה אמיתית ומספקת של סיוע הומניטרי, והתחלה מיידית של פעולות שיקום מה שהרס הכיבוש.

התנועה מסרה מוקדם יותר את תגובת הפלגים הפלסטיניים ל'מפת הדרכים' שהציג מלאדנוב, המבוססת על חזון בינלאומי לפתרון. הפלגים דבקים בצורך בנסיגה ישראלית מלאה מכל אזורי רצועת עזה כתנאי בסיסי לקיימות של כל הסכם עתידי.

מפת הדרכים המוצעת כוללת 15 סעיפים מפורטים הכוללים מנגנוני שיקום, פירוק נשק והפעלת כוח הייצוב הבינלאומי. התוכנית מתמקדת גם בבנייה מחדש של מנגנון המשטרה הפלסטינית והבטחת הפעלת המעברים החיוניים ואספקת דלק ומחסה לעקורים שאיבדו את בתיהם במהלך המלחמה.

התפתחויות אלו מגיעות כהשלמה לתוכנית שהוכרזה על ידי הצד האמריקאי בספטמבר 2025, שמטרתה לסיים את הסכסוך בשלבים מרובים. למרות כניסת השלב הראשון לתוקף באוקטובר האחרון, האשמות הדדיות על הפרות עדיין מעכבות את המעבר החלק לשלבים הבאים.

סוגיות הנסיגה הצבאית הישראלית והקמת ממשלת טכנוקרטים לאומית מהוות את נקודות המחלוקת העיקריות שהמתווכים מנסים לגשר עליהן כעת. המקורות מדגישים כי עמידה באמצעים ההומניטריים הכלולים בהבנות שארם א-שייח' היא קריטריון בסיסי למידת רצינות הצדדים בהתקדמות לעבר השלום.

יצוין כי רצועת עזה סובלת מאסון הומניטרי חסר תקדים כתוצאה מהתוקפנות שהחלה באוקטובר 2023, ואשר גבתה את חייהם של עשרות אלפי הרוגים ופצועים. ההרס פגע בכ-90% מהמתקנים החיוניים והאזרחיים, מה שהופך את תיק השיקום וקיבוע הפסקת האש לצורך דחוף שאינו סובל דיחוי.

הדיונים הראו התקרבות רבה בנוגע ליישום מה שנותר מהשלב הראשון, ודנו בתיקי השלב השני, ובראשם הוועדה הלאומית והכוחות הבינלאומיים.