במהלך קבלתו של האסיר המשוחרר מבתי הכלא, ע'סאן זוואהרה, במחנה דיישה, ששהה למעלה מ-12 שנים בתקופות שונות, מרביתן מעצרים מנהליים, ישבה על ברכיו בתו הקטנה מינה, בת 4. וקרוב אליו, אף פעם לא עוזב אותו כאילו לא רצתה שמישהו יתקרב אליו. מאביה הילד מקיף את אביה, מדבר איתו ומספר לו סיפורים שלא היה עדים לו במהלך היעדרותו מהבית. הוא שייך אליה לבדה. היא מחבקת אותו פעם אחר פעם, מנשקת אותו, אוחזת בידיו, ומלטפת את פניו ושיערו. היא מונעת ממנו לעמוד, לזוז, או אפילו ללחוץ ידיים עם מיטיבי לכת. הילדה הכבושה מינה הוא אביה לחלוטין. , כאילו היא חוששת שאם יזוז, הוא לא יחזור אליה שוב.
מינה הקטנה גדלה בבית מוקף מאות פעמים על ידי חיילי הכיבוש, היא מתעוררת בבוקר ולא מוצאת את אביה בבית, ומגלה שהחיילים האכזריים השחיתו, הרסו ובזזו את תכולת הבית. צעקה, איימה ולקחה את אביה כבול בברזל אל הלא נודע. הילדה התמימה מתעוררת ומגלה שצעצועי ומיטותיה הושמדו. אחיה וכספותיהם נחשפו וחפצי הבית וחפצי הבית התפזרו, כמו אם פצצה התפוצצה בחלומה התמים.
הילד מינה החלה להבין שהפליט, כפי שמתאר מחמוד דרוויש, לא אמור להיות ילד מעתה ואילך, להתבגר מהר, להבין את המשמעויות של התמונות הרבות התלויות על הקירות, תמונות הקדושים, ובראשם. דודה השהיד מואטז. דם מסביב, קולות כדורים ופשיטות לילה במחנה דיישה. מינה לא ישנה. היא שומעת את המבוגרים מדברים על קדוש מעונה שנפל הלילה ועל הפצועים והרדופים. היא מסתכלת סביבה מחפשת את אביה ואחיה.מינה הקטנה מסתתרת בחיק אמה, המומה אימה ושאלות.
מינה היפה שונאת את הלילה, הלילה כבד, ליל המחנה עמוס בציפייה והפשיטות שהפכו כמעט יומיומיות, לחישות הצעירים מעידות על חדירות החיילים הישראלים וחוליות המוות, תנועותיהם של הצעירים מציינים שהם מתכוננים ללילה הזה כדי לצפות ולשמור על הכניסות ועל העימות, הם התפשטו בסמטאות המחנה, בסמטאותיו ועל גגות הבתים. האם ה' הוליד אותנו בשדה הקרב ? אמרה מינה כשהיא צפתה בהלוויה המונית העוברת מחצר הבית לבית הקברות, לאן הולך השהיד, אבא? שואלת מינה ומסתכלת היכן הצביע אביה לשמים, אבל מדוע לא חוזרים יושבי השמים, אבא? עיד אל-פיטר מתקרב ודודי, השהיד מואטז, אמור לחזור לקנות לי הרבה מתנות, שמלות וממתקים.
הילדה הקטנה מינה עדיין מחבקת את אביה, נצמדת אליו, מונעת ממנו לקום, והוא נאלץ לשמוע אותה כי הוא נעדר זמן רב, סיפורים רבים התרחשו בחייה: קהות הדעת של אמה והעצב המתמיד. , ביקורים בבתי הכלא מאז עלות השחר, מינה רוצה לבכות ולהסביר לאביה את הפחד התמידי שמאכלס אותה רועד ורועד.כשהדלת דופקת בלילה או שהחיילים מפוצצים אותה לפתע, מינה סוגרת את החלונות וטומנת את ראשה. מתחת לשמיכות. היא רוצה לספר לאביה על סוד הסיוטים השחורים שרודפים אותה, על הפרפרים הצבעוניים שנמלטו מהמחברות שלה. סנטה קלאוס לא הגיע אליה השנה, כיוון שאנשים בילו את כל ימיהם באבל. שיירות של קדושים בכל מקום בפלסטין, אף אחד לא צוחק או מחייך, אבא שלי, כולם כואבים, אף אחד לא משחק או נהנה או מדליק עץ. אני לבד, אבא שלי, אז אל תעזוב אותי שוב.
הילד מינה זוכה לאחלות טובות עם אביה לאחר ששהה שנתיים במעצר מנהלי, וכמעט מונע ממנו לענות על שאלות חבריו ויקיריו. מינה היא הקול הרם היחיד באולם קבלת הפנים, שאומרת לאנשים: זהו אבא שלי בשבילי לבד, חיכיתי לו הרבה זמן, כל הזמן הוא שלי, הוא נעדר הרבה והגיע הזמן שאשאל אותו על החיים הבאים. הגיע הזמן שהוא ישחק איתי הראה לי את הים שמאחורי המושבות. לשיר לי ולספר את הסיפורים חסרי המילים על שלשלאות, מבוכים, רוחות רפאים, עינויים וקולות של מפלצות במרתפי החקירות. תשאירי את אבי לי הערב. אני צריך את השקט החם ב ידיו. לציפור ירוקה וענן גשם, אני צריך את זה, אבל אני עדיין מפחד. בתוכי מהדהד הד: הדמעות של אמי, הדלת, שולחנות, וילונות, ספרים, עטים, ציורים ושתילי נענע קמלים כולם מפחדים. אני לא הולך ברחוב, כמו שיש מכונית צבאית דוהרת. אקדח, אני מפחד שאני לא בגן, וגם לא בבית, אבא שלי חזר, תן לחכות להישבר, הזמן זז והשתיקה מתה.
הילדה מינה מקבלת את ספינת אביה אשר עגנה לבסוף. הספינה התנגדה לשיטפון ולא שקעה במעמקים הכבדים של הכלא. הספינה עוגנת בנמל שלה, בחיקה של הילדה הקטנה. ספינה מוצקה שאינה עשויה מעץ, אך מבשר, עצם ורצון עיקש. היא חצתה את כל הימים והאוקיינוסים, אך היא לא הלכה לאיבוד ולא הלכה לאיבוד. בידיעת הכניעה והכניעה, היא ספינת השיבה מציפורני הכיבוש, הספינה. של אהבה שמתפשטת על פניה של מינה, האהבה שהכובשים לא מכירים, האהבה היא הכוח האנושי הגדול שחותם את חותמו על תחילתו וסופו של עם שאוהב את החיים ככל יכולתו.
מינה לא האמינה שאביה חזר מהכלא, היעדרותו המתמשכת הפכה לשגרה, המעצר המינהלי הפך לכלל גורף המשפיע על כל קבוצות העם הפלסטיני, האינטואיציה שלה אימנה אותה להבין את המשוואה, הוא לא יחזור אחרי שש חודשים, הם היו מחדשים את מעצרו פעם אחר פעם, הוא לא יחזור לפי חוקי המלחמה של ישראל וגזענות, התיק הסודי שלו אומר שהוא עדיין מהווה איום על מדינת ישראל. שופטי בית הדין הצבאי חוששים שאם ע'סאן זוואהרה משתחרר, הוא יגדל את בתו הקטנה לסבלנות כדי שהתקווה לא תעייף. לפיכך, אישר בית הדין הצבאי את הארכת המעצר המנהלי ללא הגבלת זמן, וחשבו שבכלא הוא יאבד את היכולת לטעום את טעם האוויר , ויקפאו געגועיו וזיכרונותיו, ולכן לא יכתוב לבתו מינה על החופש, השיבה והכמיהה למרחב.
מינה החלה להבין את הסיבות להסלמה במעצר המינהלי, שעלתה השנה על אלף אסירים. האסירים לא ישובו למשפחותיהם. הם נוסעים בליל בתי הכלא עד שליבם וזכרונותיהם נרקבים ומושחתים. הם שוכחים מצוקתם וחייהם הקודמים. מדינת הכיבוש רוצה לשמור על חייה של מינה בת השנה ללא שלמות. לאחר שנה, היא קוראת לו, אבא, היה נאמן, אבא, אני מתגעגע אליך, אני חושש.
מעצר מינהלי הוא סוג של עינויים פסיכולוגיים וחברתיים שאל את הילד מינה שאל את המשפחות השכולות באולמות המשפט הצבאיים אף אחד לא משתחרר מבית המשפט השופטים מאשרים את כל הצווים וההחלטות של מעצר מנהלי חיי העם הפלסטיני מתפזרים, החיים הופכים לתחנות המתנה מדשדשות, הכל נדחה: פגישות, אירועים, ביקורים, רצונות, חינוך ונסיעות, נשמות מתמלאות פליאה, בלבול ושעמום, משמעויות מתנדפות, זעזועים מתרבים והכאב עולה על גדותיו, מי חורש את הקורה, מי. נוטע עצים, מי מביא את מיכל הגז, מי הוא חוגג למינה יום הולדת, מדליק לה נרות, קונה לה את המתנה הטובה ביותר ולוקח אותה בבוקר לבית הספר.
מעצר מנהלי הוא ביזה של עידנים, והוא התחיל מאז עידן הקולוניאליזם הבריטי והוראותיו נגזרו מהחוקים הנאצים, אבל איך הילד מינה מבין את כל זה? זוהי יציאה קבועה של נשמות וזמנים. האסיר הופך לציור בלבד, לדימוי או לצללים חולפים. מי מטלטל את התמונה ונותן לו חיים וזהות?
המפגש האינטימי בין הילדה הקטנה מינה ואביה ששוחרר מהכלא משך את תשומת לב כולם. הדמעות של הגברים זלגו כשהם צפו בפרח הקטנה מתנפנפת סביב אביה, זו שמחה אנושית ופוליטית מרחיקת לכת. ילדה אומרת: אין דבר יקר יותר, עשיר יותר או קדוש יותר מהחופש. מינה פוגעת בכולנו כי היא מושכת את תשומת הלב לאלפי הילדים שנשללו מהוריהם, יושבים ללילות ללא ירח, ישנים על דמעה נואשת. רגע של חופש ושחרור מהשלשלאות ומחשכת החושך, רגע שמספיק לילדה מינה לחיות את כל חייה בבת אחת.
באולם קבלת הפנים של האסיר ע'סאן זוואהרה במחנה דיישה, שמעתי את הילדה מינה שואלת את אביה: האם ברחת מהכלא, אבא? אף אחד לא חוזר ממעצר מנהלי, ואם כן, בקרוב ייעצר שוב. הילדה הנדהמת לא האמינה שאביה בבית. אולי הוא חפר מנהרה ונמלט. המעצר המנהלי הוא האויב הקבוע שעוקב אחרי הפלסטיני אנשים ללא רחמים. אולי אביה הפך לצל המשקיף על הלילה. המחנה משום מקום, אולי זה חלום חלומותיה ואובססיות מופרעות, מינה מקיפה את אביה בגופה, לוחצת את ידיו, מריחה את נשימתו וריחו. ומביטה בפניו ובעיניו, מינה רוצה לוודא שהוא איתה, היא מסתכלת סביבה כאילו היא מפחדת שהחיילים יחטפו אותו וישימו אותו בבתי הכלא הלא צודקים האלה, מינה היא ישנה בחיק אביה, אומרת : זה אבא שלי, תן לי רגע להרגיש שהילדות שלי הושלמה.
