מלחמת ההשמדה הישראלית בעזה חרגה מעבר להיותה מלחמה המכוונת לאדמה ולאדם, או ניסיון צבאי גרידא לכפות מציאות חדשה באמצעות הרג, הרס, הרעבה ועקירה, לרמה עמוקה ומסוכנת יותר, דבר החושף שינוי באופי האסטרטגיה הציונית עצמה, מתפיסת אסטרטגיית ניהול הסכסוך ששלטה בפוליטיקה הישראלית במשך עשורים, לניסיון להנדס את הפירוק הפלסטיני ולעצב מחדש את המצב הפלסטיני, באופן המשרת מטרות החורגות מהרגע הצבאי, לעבר עיצוב מחדש של תנאי הקיום הפלסטיני הפוליטי והחברתי.
לא ניתן להבין שינוי זה במנותק מהסתירות המצטברות העומדות בפני הפרויקט הציוני; שכן המשך העליונות הצבאית לא הניב הכרעה היסטורית, וגם היכולת לשלוט לא הפכה ליכולת לסיים את נוכחות העם הפלסטיני או להתעלם מסוגייתו. לאחר עשורים של כיבוש והתנחלות, ולמרות הכוח הצבאי והתמיכה הפוליטית הרחבה שהייתה לישראל, במיוחד מוושינגטון ומאלה הנעים במסלולה, הפלסטיני נשאר נוכח כזהות לאומית וכשחקן פוליטי והיסטורי, וכך גם הסוגיה הפלסטינית נשארה נוכחת בתודעה העולמית.
מכאן, המעבר מניסיון הכרעה לניסיון פירוק כדי להבטיח הכרעה אינו משקף עודף כוח, אלא חושף מבוי סתום אסטרטגי של הפרויקט הציוני. כאשר הכוח אינו מסוגל לייצר כניעה פוליטית, ההימור עובר לשחיקת נושא הסוגיה עצמו; כלומר, החברה הפלסטינית באמצעות החלשת תנאי לכידותה, ערעור מוסדותיה, עיוות תודעתה הקולקטיבית, והעמקת סתירותיה הפנימיות והפיכתן לחלופה לעימות עם הכיבוש ומערכת השליטה הקולוניאלית. כאן יש לעצור מול התרחבות תופעות הגזמה והצתת הבדלים משניים והפיכתם למצב של מלחמת תקשורת הממלאת את המרחב הציבורי, במיוחד לאור נסיגת המשותף והיעדר הנהגה בעלת חזון מאחד ואמון הדדי עם עמה ועם החברה, כדי לשמור את המצפן תמיד מול אסטרטגיות ההשמדה והעקירה.
תפיסת "הנדסת הפירוק" אינה רק ניצול מציאות הפילוג הפלסטיני, אלא מצביעה על ניסיון להפוך פילוג זה למסלול קבוע המעצב מחדש את המציאות הפלסטינית מבפנים. הנדרש אינו רק מניעת אחדות פוליטית, אלא החלשת היכולת לייצר אחדות לאומית משמעותית, כך שהפלסטינים יהיו עסוקים בניהול משבריהם הפנימיים יותר מיכולתם להתמודד עם הפרויקט שיצר משברים אלה והשקיע בהם.
אסטרטגיה זו מגיעה בהקשר של מבוי סתום רחב יותר העומד בפני הפרויקט הציוני עצמו. מספר חוקרים, וביניהם ההיסטוריון הישראלי אילן פפה, טענו כי הפרויקט הציוני עומד בפני משבר מבני העלול לאיים על המשך קיומו בצורתו הנוכחית. אין זה אומר בהכרח קריסה מיידית, אלא מצביע על כך שהסתירה בין היגיון השליטה הקבועה לבין אי-האפשרות לסיים את הקיום הפלסטיני מציבה את הפרויקט בפני שאלות היסטוריות עמוקות לגבי עתידו.
מנקודת מבט זו, ניתן להבין את מדיניות העקירה, הפיצול, הסיפוח וההתנחלות ומניעת שיקום, לא רק ככלים לשליטה על ההווה, אלא כניסיונות לעצב את העתיד, באמצעות החלשת הצד המייצג את האתגר ההיסטורי המהותי ביותר לפרויקט הציוני, והוא המשך קיומו של עם פלסטיני בעל זהות לאומית, זיכרון קולקטיבי וזכות פוליטית בלתי ניתנת להעברה.
הפילוג הפלסטיני הפך ליותר מסתם מציאות שישראל מנצלת; הוא הפך למרכיב פונקציונלי באסטרטגיה רחבה יותר. היא מבינה כי רמת המינימום של אחדות הפלסטינים, פוליטית, מוסדית וחברתית, מסוגלת להציג מחדש את הסוגיה הפלסטינית כסוגיה של עם הנאבק למען חירות והגדרה עצמית, ולא כסכסוך פנימי בין כוחות פלסטיניים מתחרים.
אך הסכנה העמוקה יותר אינה טמונה בפילוג הפוליטי בלבד, אלא בניסיון להעבירו לרמה של פירוק המרקם הלאומי והחברתי. הפרויקט הציוני אינו מכוון רק למוסדות ולהנהגות, אלא מכוון למרחב הלאומי המאחד עצמו; באמצעות עקירה, פיצול גיאוגרפי, מניעת שיקום, האצת ההתנחלות והסיפוח, והחלשת הקשרים ההופכים את הפלסטינים לעם אחד למרות ריבוי מקומות קיומם.
מכאן ניתן להבין את הניסיונות להזין את הניצנים האזוריים, המשפחתיים והסקטוריאליים, ולהעמיק את אובדן האמון בין מרכיבי החברה, ולדחוף את המצב הפלסטיני לעבר משהו מסוכן יותר מהפילוג: לעבר שחיקה פנימית. כאשר זהויות חלקיות מקדימות את הזהות הלאומית, וכאשר הכאב המשותף הופך למרחב נוסף לתחרות ופילוג, הכיבוש השיג אחת ממטרותיו המסוכנות ביותר; לא רק שליטה על האדמה, אלא החלשת היכולת לייצר משמעות משותפת לעתיד.
חברות אינן מובסות רק כאשר הן מובסות צבאית, אלא כאשר הן מאבדות את תחושתן הקולקטיבית לאחדות גורלן, וליכולתן להתגבר על חילוקי דעותיהן, ולזכותן לייצר פרויקט מאחד. לכן, הפירוק אינו רק מצב פוליטי חולף, אלא תהליך היסטורי שיכול לעצב מחדש את התודעה והיחסים החברתיים אם לא יתמודדו עמו.
התמודדות עם אסטרטגיה זו אינה מתחילה רק בסיום הפילוג, וגם לא בהסתפקות בקריאה לאחדות לאומית כסיסמה מוסרית מופשטת, אלא מתחילה בבנייה מחדש של הבסיס המעניק לאחדות את משמעותה, והיא הרעיון הלאומי הפלסטיני. הפרויקט הלאומי, יהיה חשוב ככל שיהיה, אינו מקור הסיפור; אלא הוא הביטוי הפוליטי והמוסדי של רעיון עמוק יותר שקדם להיווצרותו והעניק לו את לגיטימיותו; רעיון העם הפלסטיני האחד, בעל הזכות להגדרה עצמית, והמסוגל להתגבר על ניסיונות עקירתו ופיצולו.
הרעיון הלאומי הפלסטיני הוא שמנע מהנכבה להפוך את הפלסטינים לקבוצות של פליטים מנותקים ממולדתם ומסוגייתם, וזה מה שניתן לראות כהתבססות הראשונה של רעיון זה. ההתבססות השנייה התבטאה בהיווצרות התנועה הלאומית העכשווית ומוסדותיה ומסגרותיה הייצוגיות שהחזירו לעם הפלסטיני את נוכחותו כשחקן היסטורי, ונראה שהיא ממצה את תפקידה.
אך היום, השינויים העמוקים שהוטלו על ידי מלחמת ההשמדה כופים התבססות שלישית לרעיון הלאומי הפלסטיני; התבססות שאינה מבטלת את הניסיון הקודם, אלא מסיקה את לקחיו ובונה מחדש את המרחב הלאומי על יסודות יציבים יותר; שותפות במקום הדרה, דמוקרטיה במקום מונופול, אזרחות במקום שבטיות, ולגיטימציה עממית במקום לגיטימציה של עובדה מוגמרת.
האתגר האמיתי אינו רק בנייה מחדש של הפרויקט הלאומי, אלא הגנה על הרעיון המעניק לו חיים ומשמעות. פרויקטים פוליטיים יכולים להיכשל או לעבור עיצוב מחדש, אך אם הרעיון הלאומי המאחד נשחק, היכולת לבנות מחדש הופכת קשה יותר.
האסטרטגיה הציונית עברה מניהול סכסוך להנדסת הפירוק הפלסטיני, מכיוון שסיום הסוגיה בכוח כבר אינו אפשרי, ומכיוון שהמשך קיומו של עם פלסטיני מאוחד בזהותו, תודעתו וזכויותיו מייצג את האתגר ההיסטורי העמוק ביותר לפרויקט המבוסס על הדרה והגמוניה.
לכן, סדרי העדיפויות של השלב אינם מוגבלים להתנגדות לכיבוש או לבנייה מחדש של הפרויקט הלאומי, אלא מתחילים בכינון מחדש של הרעיון הלאומי הפלסטיני עצמו; הרעיון ההופך את פלסטין לסוגיה של עם, לא רק לאדמה שנויה במחלוקת, ואת האחדות לצורך היסטורי ולא לבחירה פוליטית חולפת. הקרב היום אינו רק על עזה או הגדה, וגם לא רק על צורת המשטר הפוליטי הבא, אלא על משמעותה של פלסטין עצמה; האם היא תישאר סוגיה של עם אחד הנושא פרויקט היסטורי לשחרור, או שהיא תהפוך למערכת של סוגיות מפוצלות המנוהלות על ידי המציאות הנכפית על ידי הכיבוש?
ואם הכיבוש שואף להנדס את הפירוק, התגובה ההיסטורית חייבת להיות בנייה מחדש של האחדות על בסיס חדש; לגיטימציה עממית, שותפות לאומית, אזרחות מאחדת, והנהגה האמונה על הכאב וההקרבות הגדולות הפלסטיניות, וכן על העתיד והגורל הלאומיים.
הרעיון הלאומי הוא שהוליד את הפרויקט הלאומי, והוא לבדו מסוגל לחדש אותו ולהגן עליו מפני שחיקה, ולהפוך את העמידה הפלסטינית מסתם הישרדות לכוח היסטורי המסוגל לייצר חירות, צדק ועצמאות לאומית מלאה.
