ארגון אמנסטי אינטרנשיונל הטיח האשמות חמורות נגד כוחות התמיכה המהירה, ואישר את מעורבותם בביצוע פשעים נגד האנושות ופעולות טיהור אתני נרחבות בעיר אל-פאשר שבסודאן. הארגון הבהיר בדו"ח חדש שפורסם היום, יום רביעי, כי הפרות אלו התרחשו בהקשר של מתקפה צבאית אינטנסיבית להשתלטות על בירת מדינת צפון דארפור בתקופה שבין 2024 ל-2025.

החקירות בשטח שערך הארגון התבססו על עדויות חיות וראיונות מעמיקים עם כ-247 קורבנות ועדי ראייה באזור. הממצאים הגיעו למסקנה כי המבצעים הצבאיים לא היו רק עימותים מזוינים, אלא כללו התקפות ישירות על אזרחים על רקע אתני, מה שמעלה את ההפרות הללו לרמה של פשעים בינלאומיים המחייבים דין וחשבון.

הדו"ח חשף דפוס פלילי שהתבטא בביצוע התקפות שיטתיות על ריכוזי אוכלוסייה סביב אל-פאשר, במיוחד אלה המאוכלסים על ידי השבט האתני זגאווה. ההפרות לא הסתכמו ברצח בלבד, אלא התרחבו לכלול מעשי אלימות איומים ומכוונים נגד ילדים, שכללו חטיפה, גיוס כפוי ואונס, תוך הפרה בוטה של כל האמנות הבינלאומיות לזכויות אדם.

מצידה, תיארה המזכירה הכללית של אמנסטי אינטרנשיונל, אנייס קלמאר, את המתרחש בדארפור כ"כתם על מצפון האנושות". היא הדגישה בהצהרה רשמית כי הראיות מצביעות על כוונה מוקדמת להפוך את האזורים הממוקדים לבלתי ראויים למגורים באמצעות שריפת בתים והרס רכוש לאחר עקירת תושביהם, מה שמקבע את מושג הטיהור האתני בפועל.

בנוגע להסלמה האחרונה באוקטובר 2025, תיעד הארגון הוצאה להורג של מאות אזרחים בדם קר בזמן שניסו להימלט מגיהנום הקרבות באל-פאשר. כמו כן, עצורים רבים עברו עינויים אכזריים, על רקע התעלמות ברורה של מנהיגים צבאיים שידעו על ההפרות הללו ולא עשו דבר כדי לעצור אותן או להעמיד לדין את מבצעיהן.

הארגון הבינלאומי הזהיר כי מעשים אלה עשויים להיות קשורים ישירות לפשע רצח עם, לאור אופיים השיטתי ומיקודם בקבוצות אתניות ספציפיות. הוא דרש הפסקה מיידית של מעשי האיבה, וקרא לקהילה הבינלאומית לפעול בדחיפות לפריסת כוח בינלאומי עצמאי שייקח על עצמו את המשימה של הגנה על אזרחים חסרי הגנה באזורי הסכסוך.

פרסום דו"ח זה מגיע במקביל למהלכים דיפלומטיים בז'נבה, שם קיים מועצת זכויות האדם של האו"ם ישיבת חירום לדון בהידרדרות הביטחונית בעיר אל-אובייד שבצפון קורדופן. החששות הבינלאומיים גוברים מפני חזרה על תרחיש אל-פאשר באזורים סודאניים אחרים, על רקע המשך ההתקפות שמבצעים כוחות התמיכה המהירה והתרחבות היקף הסכסוך.

מה שקרה באל-פאשר מהווה כתם על מצפון האנושות, כאשר ההתקפות בוצעו בכוונה ברורה של טיהור אתני.

לאחרונה גברה תדירות חשיפת רשתות ריגול הפועלות למען שירותי הביטחון האיראניים בתוך ישראל, כאשר החקירות חשפו מאמצים אינטנסיביים של טהראן לגייס אזרחים ישראלים. התפתחויות אלו מתרחשות על רקע מצב הכוננות הביטחונית המתמשך והעימות הפתוח, המתואר בחוגים העבריים כמלחמה משותפת נגד ההשפעה האיראנית באזור.

בפרשה האחרונה, הגישה הפרקליטות הישראלית כתב אישום חמור נגד ניסן אביב, בן 39 תושב בת ים, בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב. כתב האישום כלל אישומים הנוגעים ליצירת קשר עם סוכן זר והעברת מידע מודיעיני לגורם עוין הקשור לאיראן בתמורה לקבלת סכומי כסף משמעותיים.

על פי מה שחשפו מקורות תקשורת, תהליך הגיוס החל בסוף שנת 2025 באמצעות פלטפורמות המדיה החברתית, ובמיוחד דרך קבוצת היכרות בפייסבוק. אביב יצר קשר עם חשבון פיקטיבי בשם 'אליזבת בראון', לפני שהופנה ליצור קשר עם קצין מפעיל הקשור למודיעין האיראני.

החקירות העלו כי הנאשם סיפק למפעיליו מידע שטח רגיש ביותר במהלך התקופה שבין פברואר לאפריל השנה. מידע זה כלל מעקב מדויק אחר אתרי נפילת רקטות, פרטים על מצב החירום הפנימי, וכן הערכת נזקים שנגרמו לתשתיות חיוניות במהלך מבצעים צבאיים.

כתב האישום הבהיר כי התקשורת בין הצדדים עברה מאוחר יותר לאפליקציית 'טלגרם' כדי להבטיח סודיות ולמנוע מעקב ביטחוני. הרשת גם אימצה מערכת תשלום במטבעות דיגיטליים מוצפנים כדי להקל על העברת כספים לנאשם הרחק מפיקוח מוסדות פיננסיים ובנקאיים מסורתיים.

בהקשר קשור, בית המשפט המחוזי בנצרת גזר 11 שנות מאסר בפועל על תחרור צפדי, תושב מסעדה שברמת הגולן הסורית הכבושה. פסק הדין ניתן לאחר הרשעתו בעבירות ביטחוניות חמורות שכללו ריגול והעברת מידע צבאי רגיש לגורמים הקשורים לאיראן ולסוריה.

בית המשפט קבע כי צפדי צילם תנועות של כוחות צה"ל באזור הצפון ותיעד במדויק אתרי נפילת פגזים ורקטות. הנאשם שלח נתונים אלה לאזרח סורי בשם חוסאם זידאן, אשר כתבי האישום אישרו כי הוא פועל ישירות למען שירותי המודיעין האיראניים.

בית המשפט הדגיש בנימוקי פסק הדין כי מעשיו של צפדי חמורים במיוחד מכיוון שבוצעו בתקופה שבה ישראל נלחמת במספר חזיתות. הוא ציין כי הנאשם המשיך לספק מידע לגורמים עוינים למרות ידיעתו המלאה על זהות הגורמים עמם הוא מתנהל וקשריהם לציר ההתנגדות.

בנוסף לעונש המאסר הממושך, הטיל בית המשפט הישראלי על צפדי קנס כספי בסך 10,000 שקלים, יחד עם עונש מאסר נוסף של שנה על תנאי. הפרקליטות ראתה בעונשים אלו מסר מרתיע על רקע הניסיונות הגוברים של איראן לחדור ביטחונית לחברה הישראלית.

מנגד, חשפו מקורות עבריים על מעצרו של ישראלי נוסף בשם רנן אוחנה, בן 44 תושב חיפה, בחשד למעורבות בפעילויות ריגול דומות. המעצר בוצע בחודש שעבר בפעילות משותפת של משטרת ישראל ושירות הביטחון הכללי 'השב"כ' לאחר מעקב מדויק אחר פעילותו.

אוחנה חשוד בתיעוד אתרים אסטרטגיים ורגישים לבקשת גורמי מודיעין איראניים שיצרו עמו קשר דרך האינטרנט. דובר המשטרה אישר כי העצור קיבל סכומי כסף באמצעות מטבעות דיגיטליים בתמורה לביצוע משימות סיור וצילום באזורים שונים בארץ.

החקירות הראשוניות הצביעו על כך שאוחנה ביצע את המשימות שהוטלו עליו במהלך הרבעון הראשון של השנה, והיה מודע היטב לכך שמפעילו הוא סוכן איראני. צפוי כי כתב אישום רשמי יוגש נגדו בימים הקרובים, שיכלול סעיפים הנוגעים לבגידה וריגול בעת מלחמה.

פרשות עוקבות אלו משקפות דאגה גוברת בתוך הממסד הביטחוני הישראלי מיכולת המודיעין האיראני להגיע ליעדים בתוך העומק הישראלי. הדיווחים מאשרים כי טהראן מנצלת את המרחב הדיגיטלי ואת המטבעות המוצפנים כדי לעקוף מכשולים ביטחוניים ולגייס אנשים לביצוע משימות מודיעיניות בשטח.

מקורות הביטחון סיכמו בהדגשה כי המלחמה המודיעינית בין הצדדים נכנסה לשלב חדש של הסלמה, כאשר ישראל שואפת להדק את הפיקוח על פעילויות דיגיטליות. מנגד, איראן ממשיכה לגוון את שיטות הגיוס שלה, מכוונת לקבוצות שונות בציבור הישראלי באמצעות פיתויים כספיים ואמצעי תקשורת חברתית חדשניים.

המעשים המיוחסים לנאשמים חמורים במיוחד לאור התרחשותם בתקופת מלחמה רב-חזיתית ופגיעתם הישירה בביטחון המדינה.

עוצמת הביקורת בתוך החוגים הפוליטיים והתקשורתיים בישראל נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו גברה, כאשר האופוזיציה האשימה אותו בניסיון לזייף עובדות ולהסתיר את כישלונותיו הרצופים בניהול החזיתות השונות. גל זה הגיע בעקבות מסיבת עיתונאים שקיים נתניהו לאחרונה, בה ניסה לשווק נרטיב של ניצחון למרות הבידוד שבו שרויה תל אביב לאור ההבנות האמריקאיות-איראניות החדשות.

מקורות דיווחו כי נתניהו החליף את המונח 'ניצחון מוחלט' בביטוי 'הרחקנו את סכנת ההשמדה', בניסיון לברוח מהשלכות הכישלון בשטח ובפוליטיקה. הבלבול ניכר בבירור בשפת גופו כשניסה לשכנע את הציבור הישראלי שמעמדה של ישראל וכוח ההרתעה שלה טובים יותר ממה שהיו לפני אירועי השבעה באוקטובר, מה שזכה ללעג נרחב מצד אנליסטים.

ראש ממשלת ישראל הודה בגלוי כי ישראל נדחקה לשוליים במשא ומתן המתנהל בין וושינגטון לטהראן, וציין כי בעל בריתו האסטרטגי דונלד טראמפ לא עדכן אותו בפרטי ההסכם שאמור להיחתם בז'נבה. הודאה זו הגבירה את החששות הפנימיים מאובדן השפעתה ההיסטורית של ישראל על ההחלטה האמריקאית בנוגע לתיק הגרעין האיראני.

בהקשר קשור, שוררת דאגה ותסכול בקרב הישראלים כשהם צופים בהתקרבות של טראמפ למשטר האיראני וברצונו המוצהר להיפגש עם המנהיג העליון. משקיפים סבורים שהמיליארדים שיזרמו לקופת איראן במסגרת ההסכם יחזקו את כוחה האזורי של טהראן, מבלי שאיראן תתחייב להוציא אורניום מועשר משטחיה.

בגזרה הצפונית, הצהרותיו של טראמפ על הצורך לדבר עם חיזבאללה כדי להגיע להסכם בלבנון מעוררות חששות בתל אביב מנסיגה הדרגתית ללא פירוק נשק הארגון. מגמה אמריקאית זו מבשרת על הצלחת איראן באסטרטגיית 'קישור הזירות', מה שנחשב בחוגים הצבאיים הישראליים לכישלון חרוץ בהשגת יעדי המלחמה המוצהרים.

מצידו, ראש ממשלת הכיבוש לשעבר נפתלי בנט תקף בחריפות את נתניהו, והאשים אותו בהעדפת האינטרסים האישיים שלו על פני סוגיות לאומיות גדולות. בנט חשף כי נתניהו ביקש מטראמפ להתערב אצל נשיאות ישראל כדי להעניק לו חנינה משפטית, במקום להתמקד באיומים הקיומיים הניצבים בפני המדינה.

בנט תיאר את הצהרותיו של נתניהו בנוגע ל'סכנת השמדה' כשקרים מסוכנים שמטרתם להפחיד את החברה הישראלית ולקשור את הישרדות העם לנוכחותו בשלטון. הוא הדגיש כי מדיניות זו מחלישה את המורל ומשרתת את האג'נדה הפוליטית הצרה של נתניהו ערב הבחירות הקרובות לכנסת, והזהיר מפני השלכות נאום זה על הלכידות הפנימית.

בצד הטכני והביטחוני, מקורות תקשורתיים ציטטו מומחים ומדעני גרעין ישראלים שהזהירו מפני הסכנה שב'הפסקת האש של שישים יום' שניתנה לאיראן. אלה סבורים כי טהראן עלולה לנצל תקופה זו להשגת פריצת דרך גרעינית סופית, ורואים בהסכם הנוכחי גרוע בהרבה מהסכם 2015 שנתניהו התנגד לו בחריפות בעבר.

האנליסט הצבאי אלון בן דוד ציין כי האזור חווה 'הפיכה דרמטית' במאזן הכוחות, כאשר איראן הפכה לשחקן החשוב ביותר במזרח התיכון. שינוי זה מגיע בתקופה שבה ההגמוניה הישראלית נסוגה, מה שמשקף את כישלון האסטרטגיה שנקט נתניהו לאורך השנים האחרונות בהכלת ההשפעה האיראנית.

בתורו, האנליסט בן כספית תיאר את נאומו של נתניהו כ'מנותק מהמציאות', וציין את היעלמות הטון היהיר והחלפתו בהבטחות מעורפלות לגבי 'נטרול איומים'. כספית הדגיש כי הפער בין המציאות הביטחונית המידרדרת לבין הצהרות ראש הממשלה הפך לבלתי ניתן לגישור, מה שגורם לציבור לאבד אמון בהנהגה הפוליטית.

האנליסט הצבאי עמוס הראל הזהיר כי ההסכם עם איראן עלול להיות קטסטרופלי ושווי ערך בחומרתו לאירועי אוקטובר, במיוחד אם הטעיית דעת הקהל תימשך. הראל צפה כי הגזרה הלבנונית תתלקח עוד יותר אם נתניהו ימשיך במדיניות הבריחה קדימה, מה שעלול להוביל לעימות קרוב עם הממשל האמריקאי.

מקורות צבאיים חשפו תחושה כבדה של תסכול בתוך מסדרונות צה"ל עקב אובדן ההישגים בשטח בלבנון ללא תרגום להישג דיפלומטי מוחשי. הממסד הביטחוני דורש מהדרג המדיני לשנות כיוון באופן מיידי, ומזהיר כי המצב בלבנון עדיין נפיץ ועלול להתלקח בכל רגע.

בקריאה אקדמית, ד"ר מיכאל מילשטיין סבר כי ההסכם החדש מחזיר את ישראל ל'גודלה הטבעי' לאחר שנים של הערכת יתר של הכוח. מילשטיין ייחס את הכישלון הישראלי להימור המוחלט על הכוח הצבאי והתלות המלאה בוושינגטון, ללא חזון פוליטי כולל המתמודד עם מורכבות האזור.

הניתוחים הישראליים הגיעו למסקנה כי הבורות לגבי המציאות האיראנית והיכולת לנהל משא ומתן בכישרון היו בין הסיבות לעליונותה של טהראן בסבב זה. נראה שתל אביב משלמת כעת את מחיר זלזולה ביכולות יריביה, תחת ממשל אמריקאי שהחל לחפש את האינטרסים שלו הרחק מהרצונות הישראליים המתוחים.

נתניהו הציג נאום מלא שקרים שנראה מנותק מהמציאות, תוך התעלמות מהפער בין ישראל שלפני 7 באוקטובר לבין מציאותה הביטחונית והפוליטית כיום.

השר הישראלי לשעבר, אמציה ברעם, סבר כי מבצעי החיסול שכוונו נגד ההנהגה העליונה באיראן, ובראשם המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, הובילו לתוצאות שונות לחלוטין מהציפיות האמריקאיות והישראליות. ברעם הסביר במאמר ניתוח כי צעדים אלו לא החלישו את המשטר, אלא שחררו מהפכה פנימית שחיזקה את כוחה של איראן והעמידה את ישראל בפני בעיה אסטרטגית אמיתית ומורכבת.

ברעם ציין כי ההתפתחויות האחרונות, ובמיוחד מזכר ההבנות בין וושינגטון לטהראן, העניקו לאיראן לראשונה הכרה בינלאומית המקשרת בין הזירות האיראנית והלבנונית. השר לשעבר סבור כי הכרה זו מסוכנת ביותר מכיוון שהיא מעניקה לטהראן זכות וטו בענייני לבנון, מה שמהווה איום ישיר על האינטרסים של ישראל, סוריה ולבנון כאחד.

על פי הניתוח, המשטר החדש בטהראן, שעלה לשלטון לאחר היעלמותו של ח'אמנאי, רואה בהתפתחויות אלו הישג עצום המחזק את לגיטימיותו. התפיסה האיראנית להגנת המשטר עברה שינוי דרמטי, כאשר ההנהגה החדשה מוכנה לסכן חידוש פעולות צבאיות ישירות על מנת להגן על בעלות בריתה, ובמיוחד חיזבאללה בלבנון.

השר הישראלי סבור כי ההנהגה הנוכחית בטהראן מהמרת על חוסר רצונה של הממשל האמריקאי, ובמיוחד דונלד טראמפ, לחזור למצב של מלחמה כוללת. הם מאמינים שוושינגטון תעדיף ללחוץ על ישראל לסגת ולמנוע ממנה להגיב, ואף במקרה של חזרה ללחימה, האיראנים בטוחים ביכולתם להשיג ניצחון חדש שיבטיח את הישרדות השפעתם האזורית.

ברעם השווה בין הגישה הנוכחית לגישה ששררה בתקופת חומייני וח'אמנאי, וציין כי חווית המלחמה המרה בין עיראק לאיראן הותירה חותם זהיר על ההנהגה הישנה. בשנת 1987, חומייני העדיף לסגת מול לחצים בינלאומיים ולהגן על המשטר במקום להמשיך בעימות אבוד, ותיאר את קבלת הפסקת האש כשתיית 'כוס הרעל'.

מנטליות 'חומייניסטית' זו, שאומצה מאוחר יותר על ידי ח'אמנאי, התבססה על שני עקרונות יסוד: הראשון הוא שהצלת המהפכה עשויה לדרוש ויתורים כואבים, והשני הוא השקעה ב'ציר ההתנגדות' כמגן הגנה לאיראן. מטרת הציר הייתה לנהל מלחמות התשה ארוכות טווח נגד ישראל ללא מעורבות איראנית ישירה שעלולה לאיים על יציבות המדינה בטהראן.

על פי המאמר, אסטרטגיית ח'אמנאי נועדה לרוקן את הגליל וחיפה מתושביהם באמצעות לחץ צבאי מתמשך ואיטי, מבלי להגיע לעימות גדול ומכריע. מסיבה זו, טוען ברעם כי איראן לא התערבה ישירות לאחר אירועי השבעה באוקטובר, אלא הורתה לחיזבאללה להסתפק במלחמת התשה מוגבלת כדי למנוע הידרדרות למלחמה כוללת עם ארצות הברית.

אולם, תמונה זו התהפכה לחלוטין עם היעלמות האליטה הישנה, כאשר עלתה לשלטון סמכות צבאית צעירה ופזיזה יותר, המאופיינת ביהירות וקשר הדוק לציר השטח. הנהגה חדשה זו הוכיחה את יכולתה לתמרן פוליטית וצבאית, ואף הצליחה לכפות את תנאיה במשא ומתן בינלאומי, מה שמעלה שאלות גדולות לגבי יעילות האסטרטגיה הישראלית בהתמודדות עם התיק האיראני.

ברעם סיים את ניתוחו בביקורת חריפה על מקבלי ההחלטות בתל אביב, ותהה עד כמה הם מודעים לזהות ההנהגה החלופית שחיכתה מאחורי הקלעים. הוא הדגיש כי למרות ההישגים המבצעיים בשטח, כישלון בניתוח פוליטי ומודיעיני עמוק של האויב עלול להוביל לתוצאות קטסטרופליות שיפילו את כל ההישגים הצבאיים שהושגו.

הישגי צה"ל מבצעיים מדהימים, אך לא ניתן לצאת למלחמה ללא ניתוח מודיעיני ופוליטי עמוק של האויב והבנותיו.

החרדה גוברת בחוגים הפוליטיים והביטחוניים בישראל מפני הפיכת המחלוקות הגוברות עם ממשל הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ לצעדים ענישתיים מוחשיים. ההערכות מצביעות על כך שוושינגטון עשויה לעכב משלוחי נשק חיוניים או להטיל הגבלות ביטחוניות מחמירות, כתוצאה מעקשנות ממשלת בנימין נתניהו כלפי הדרישות האמריקאיות בתיקי לבנון וסוריה.\n\nמקורות דיווחו כי הלחצים האמריקאיים שמטרתם להשיג נסיגה ישראלית מדרום לבנון ומאזור הר דב הסורי הגיעו לשיאם בשעות האחרונות. מהלכים אלו מגיעים במקביל להכנות הסופיות בוושינגטון לחתימה על מזכר הבנות אסטרטגי עם טהראן, שאמור להיחתם ביום שישי הקרוב.\n\nגורמים ישראלים הזהירו כי המסרים שהגיעו מהבית הלבן חרגו משלב התוכחה הפוליטית ונכנסו לתחום האיום בצעדים מעשיים בשטח. לדעתם, הממשל האמריקאי שוקל ברצינות צמצום סיוע מבצעי, מה שעלול להגיע בסופו של דבר לרמה הדומה לאמברגו בפועל על אספקת נשק.\n\nהצהרותיו הפומביות האחרונות של טראמפ, שכללו ביקורת אישית חסרת תקדים כלפי נתניהו, משקפות את גודל הפער בין בעלות הברית בנוגע לניהול הסכסוך בחזית הצפונית. תל אביב מפרשת הצהרות אלו כניסיון מכוון להפעיל לחץ אינטנסיבי מאחורי הקלעים כדי לאלץ את ישראל להפגין גמישות רבה יותר כלפי חיזבאללה ואיראן.\n\nעל פי דיווחים עבריים, הדרישות האמריקאיות הישירות כוללות נסיגה מחמש נקודות אסטרטגיות בדרום לבנון, בנוסף לפינוי עמדות בהר דב הסורי. וושינגטון שואפת באמצעות צעדים אלו להפחית את ההסלמה הצבאית כדי להבטיח את הצלחת המסלול הדיפלומטי שהיא מובילה עם ההנהגה האיראנית.\n\nהממסד הביטחוני הישראלי חושש שוושינגטון שואפת להשיג התחייבות מפורשת מנתניהו לנסיגה לפני מועד חתימת ההסכם עם איראן. גישה אמריקאית זו נתפסת כחלק מרצונו של טראמפ להציג הישג פוליטי לעולם הערבי שיוכיח את יכולתו לרסן את הפעולות הצבאיות הישראליות באזור.\n\nבהקשר קשור, טראמפ מתח ביקורת פומבית על ביצועי צה"ל בלבנון במהלך מסיבת עיתונאים בסיום פסגת ה-G7, וציין כי נתניהו מגזים בתגובותיו הצבאיות. הנשיא האמריקאי הדגיש כי דרש מנתניהו לנהוג בדרך 'עדינה יותר', וראה בהרס בניינים שלמים בביירות בתגובה למל"טים שאינם גורמים נזק כדבר מיותר.\n\nמשקיפים בתל אביב רואים בביקורות אלו חריגה מהדיון הטקטי סביב ניסוח הסכמים, והגעה לרצון אמריקאי להטיל מחיר ביטחוני כבד על ישראל. טראמפ שואף בכך לצמצם את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי במרחב האווירי הלבנוני והסורי כחלק מהבנותיו עם טהראן.\n\nמצידו, בנימין נתניהו הביע דחייה מוחלטת לדרישות הנסיגה המלאה מהעמדות הצפוניות, והדגיש כי ישראל לא תוותר על הישגיה הביטחוניים שהשיגה במהלך העימותים האחרונים. דחייה זו מציבה את ממשלת ישראל בעימות ישיר עם שאיפותיו הדיפלומטיות של טראמפ השואפות לסגור את התיקים המורכבים באזור.\n\nהמחלוקות לא הסתכמו בתיק הלבנוני, אלא התרחבו לכלול את העמדה כלפי היכולות הצבאיות האיראניות, כאשר טראמפ הביע זלזול בדרישות ישראל בנוגע לטילים בליסטיים. טראמפ הצהיר כי הטילים אינם הבעיה האמיתית מכיוון שהם אינם 'הורסים את העולם', וראה באיום היחיד שיש להתמקד בו את הנשק הגרעיני.\n\nחזונו של טראמפ בנוגע להתחמשות אזורית עורר אי שביעות רצון רחבה בישראל, במיוחד לאחר שאמר שאין זה הגיוני למנוע מאיראן טילים בעוד שמדינות אחרות כמו סעודיה מחזיקות בהם. עמדות אלו מחזקות את הרושם שוושינגטון ממשיכה בהסכם שלה עם טהראן ללא קשר להסתייגויות הביטחוניות הישראליות העמוקות.\n\nהנשיא האמריקאי חשף כי כבר הציג טיוטה של מזכר ההבנות לצד הישראלי, ואיים לחזור ל'הטלת פצצות' במקרה של כישלון ההסכם. עם זאת, חוגים ישראלים חוששים שהחתימה תוביל ליצירת מציאות פוליטית שתטיל הגבלות בינלאומיות ואמריקאיות חמורות על כל פעילות צבאית ישראלית עתידית.\n\nטיוטת ההסכם כוללת סעיף המעורר דאגה מיוחדת, הקובע שיתוף פעולה אמריקאי-איראני משותף להפסקת הלחימה בכל החזיתות הבוערות. סעיף זה משמעותו בהכרח הגבלת יכולתה של ישראל לרדוף אחר תשתית חיזבאללה בלבנון או לתקוף משלוחי נשק בסוריה.\n\nבסופו של דבר, ישראל מוצאת את עצמה בפני אפשרויות קשות תחת ממשל אמריקאי המאמץ גישה פרגמטית חדה המציבה את האינטרסים של הסכמים גדולים מעל השיקולים הביטחוניים המסורתיים של תל אביב. נותרה השאלה לגבי מידת יכולתו של נתניהו לעמוד בלחצים אלו מבלי לאבד את התמיכה הצבאית האמריקאית האסטרטגית.\n\nטראמפ לנתניהו: אתה יכול להיות עדין יותר, ואתה לא צריך להרוס בניין שלם בכל פעם.

ההכרזה על הקמת 'מרכז האנרגיה של מזרח הים התיכון' בעיר יוסטון, ארה"ב, בהשתתפות הכיבוש, יוון, קפריסין וארצות הברית, עוררה גל של שאלות לגבי הסיבות להיעדרותה של מצרים מהברית החדשה הזו. התפתחות זו מגיעה למרות השותפות ארוכת השנים שקשרה את קהיר עם גורמים אלה באמצעות 'פורום הגז של מזרח הים התיכון' שהושק מהבירה המצרית בשנת 2019 במטרה להפוך אותה למרכז אזורי לסחר באנרגיה.

הברית החדשה מתמקדת בגיבוש מפת דרכים לביטחון אנרגטי ופיתוח משאבי גז טבעי, מה שמהווה שינוי גאו-אסטרטגי בולט באזור. משקיפים סבורים כי מהלך זה עשוי לשקף את רצונם של הצדדים המשתתפים לעקוף את התלות בתחנות ההנזלה המצריות באדקו ודמיאט, ולחפש נתיבים חלופיים להובלת גז ישירות לשווקים האירופיים באמצעות צינורות תת-ימיים.

מקורות המתמחים בענייני אנרגיה דיווחו כי הדרה של מצרים אינה בהכרח אומרת יציאה מוחלטת שלה מהמשוואה, אך היא משקפת שינוי בסדרי העדיפויות של הכוחות האזוריים והבינלאומיים. המקורות הסבירו כי ירידת שיעורי ייצור הגז המקומי במצרים ועליית הביקוש הפנימי החלישו את עמדתה המשא ומתן כמדינה מייצאת, מה שגרם לבעלות הברית לחפש הסדרים ביטחוניים וטכניים חדשים שאינם כוללים את קהיר בשלב הנוכחי.

מבחינה גאו-פוליטית, בולט ניגוד האינטרסים בין רצונה של מצרים להישאר המעבר העיקרי לגז באמצעות הנזלתו וייצואו, לבין מאמצי הכיבוש ויוון להקים צינור 'מזרח הים התיכון' שיחבר את שדות הגז ישירות לאירופה. פרויקט זה, שהתמודד בעבר עם הסתייגויות אמריקאיות, נראה כי קיבל תנופה חדשה לאור השינויים הפוליטיים הנוכחיים ומגמות הממשל האמריקאי התומכות בדרישות הכיבוש.

מומחים סבורים כי הדרה זו עשויה לדחוף את קהיר לחזק את התקרבותה עם אנקרה, במיוחד לאור ההתפתחות הבולטת ביחסים הבילטרליים בשנתיים האחרונות. תחושת 'הבגידה הפוליטית' מצד בעלות הברית של אתמול עשויה להאיץ את קצב ההבנות המצריות-טורקיות בנוגע לנושאים מורכבים, ובראשם תיחום הגבולות הימיים באזורים הכלכליים הבלעדיים במזרח הים התיכון.

היחסים המצריים-טורקיים עברו קפיצות איכותיות לאחרונה, כאשר הופעל מועצת שיתוף הפעולה האסטרטגי וחודשו התמרונים הצבאיים המשותפים כמו תרגיל 'ים הידידות 2025'. כמו כן, שתי המדינות נכנסו לשותפויות הגנה מתקדמות הכוללות ייצור כלי טיס בלתי מאוישים והשתתפות בפרויקט המטוס הקרב הטורקי מהדור החמישי, מה שמשקף רצון משותף לשרטט מחדש את מאזני הכוחות באזור.

הדיווחים מצביעים על כך שנפח הסחר בין קהיר לאנקרה נמצא בעלייה מתמדת, כאשר הוא הגיע לכ-6.8 מיליארד דולר בסוף שנת 2025, עם שאיפות רשמיות להגיע ל-15 מיליארד דולר. משקל כלכלי גובר זה מספק בסיס איתן לברית פוליטית שעשויה להתמודד עם גושים אחרים בים התיכון, ולהגן על זכויות שתי המדינות בעושר הטבעי שהברית החדשה מנסה להשתלט עליו.

מנגד, אפשרות הברית המצרית-טורקית בנושא הגז מתמודדת עם אתגרים מורכבים, הקשורים להסכמים קודמים שחתמה קהיר עם יוון והכיבוש בחסות אמריקאית. תיחום מחדש של הגבולות עם טורקיה עשוי להיות כרוך בהתנגשות ישירה עם וושינגטון ותל אביב, מה שעלול להשפיע על השקעות חברות קידוח בינלאומיות הפועלות בשדות המצריים, מה שהופך את ההחלטה המצרית לכפופה לחישובים מדויקים.

מקורות תקשורתיים דיווחו כי הכיבוש עשוי להיות המניע העיקרי להדרה של מצרים, בתגובה לעמדותיה של קהיר הדוחות תוכניות לגירוש תושבי רצועת עזה ומתח בתיאום הביטחוני במספר נושאים. 'נקמה פוליטית' זו, כפי שמכנים אותה אנליסטים, מציבה את מצרים בפני הצורך להעריך מחדש את הימוריה הקודמים על הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שלא מנעה את שולי תפקידה בהסדרים החדשים.

העמדה האמריקאית הנוכחית נראית נוטה יותר לתמוך בפרויקטים המבטיחים ביטחון אנרגטי לכיבוש וליוון הרחק מסיבוכים אזוריים אחרים. חוקרים סבורים כי וושינגטון רואה במרכז החדש פלטפורמה אסטרטגית לביטחון ימי, מה שמהווה יציאה מהנוסחה הכלכלית הטהורה שייצג פורום הגז של מזרח הים התיכון שאירחה קהיר במשך שנים.

בנוגע לייצור, מצרים חתמה באפריל 2025 על הסכם ענק עם קפריסין לאספקת גז למשך 15 שנה, אך הברית החדשה ביוסטון מטילה צל של ספק על רצינות יישום הבנות אלה. השינויים בשוק האנרגיה העולמי והלחצים הגיאו-פוליטיים עשויים לדחוף את קפריסין ויוון להתנער מהתחייבויותיהן כלפי קהיר לטובת פרויקטים המתאימים יותר לחזון האמריקאי והישראלי.

הפנים המצרי עוקב אחר התפתחויות אלה בזהירות, כאשר גברה הביקורת על מדיניות החוץ שהניחה את כל הקלפים בסל הברית עם יוון והכיבוש. משקיפים דורשים את הצורך לגוון את השותפויות ולהסתמך על כוח הייצור העצמי במקום להסתפק בתפקיד 'המתווך' או 'המנזל' של הגז, כדי להבטיח אי-הדרה בכל הסדרים אזוריים עתידיים.

טורקיה מצדה, מברכת על כל התקרבות עם מצרים בנושא הים התיכון, כאשר היא רואה בקהיר שותפה טבעית שיכולה לאזן את ההשפעה היוונית-קפריסאית. הגעה להסכם לתיחום גבולות בין אנקרה לקהיר תעניק לשני הצדדים שטחים נרחבים לקידוח, ותחסום את הדרך לניסיונות לבודד מי מהם מעושר הגז העצום באזור, למרות המכשולים המשפטיים והפוליטיים העומדים בפני מסלול זה.

לסיכום, נראה כי מפת האנרגיה במזרח הים התיכון עוברת עיצוב מחדש בהתאם לאינטרסים משתנים שאינם מכירים בקביעות פוליטיות ישנות. על מקבל ההחלטות בקהיר יהיה לבחור בין המשך בבריתות שהוכיחו את שבריריותן במבחן האינטרסים הראשון, לבין פתיחות לאפשרויות אסטרטגיות חדשות עם אנקרה שיבטיחו למצרים תפקיד פעיל ועצמאי בביטחון האנרגיה האזורי.

הדרה של מצרים שולחת מסר כי ההשפעה בשווקי האנרגיה אינה נבנית רק על מיקום גיאוגרפי, אלא על יכולת הייצור בפועל.

הסופרת הישראלית עמירה הס אישרה כי כנופיות המתנחלים מגבירות את קצב מה שהיא כינתה 'טרור יהודי' נגד העם הפלסטיני בשטחים הכבושים השונים. במאמר ניתוח היא הסבירה כי פשעים אלו זוכים לכיסוי מלא מצד הממשלה הקיצונית בראשות בנימין נתניהו, וציינה כי מה שמתפרסם בתקשורת הוא רק חלק קטן מהמציאות.

הס תיארה את קבוצות המתנחלים הקיצוניות כארגון 'הקו קלוקס קלאן היהודי', ואישרה כי הם מבצעים עשרות תקיפות יומיות, מעשי הפחדה והטרדה הרחק מאור הזרקורים. היא הוסיפה כי כוחות צה"ל תורמים למשימה זו באמצעות התעללות בפלסטינים במחסומים ובשכונות מגורים כדי לאבטח את תנועות הארגון הגזעני הזה.

הסופרת הדגישה כי תקיפות אלו אינן רק התפרצויות ספונטניות של זעם, אלא הן תוצאה של תכנון שיטתי ומחושב הנתמך על ידי המדינה במשאבים ובתמיכה לוגיסטית. היא ציינה כי המטרה הסופית של אסטרטגיה זו היא להגיע לאדמה 'נקייה' מנוכחות פלסטינית, באמצעות השתלטות אלימה על אדמות, מעיינות ומשאבי טבע.

הס השוותה את כנופיות המתנחלים ל'להקות ארבה תנ"כיות' שאין מי שירסן אותן, אלא מוצאות מי שמתפעל מכוחן ומיכולתן לגרש פלסטינים. היא ציינה כי מאחורי כל מתנחל רעול פנים הנושא את נשקו, עומדת סביבה חברתית ומוסדית שלמה הכוללת מועצות מקומיות, רבנים ומוסדות חברתיים המספקים תמיכה כספית ולוגיסטית.

המקורות ציינו כי חיבוק חם זה של הקיצונים מתבטא באספקת עדרי בקר, מים וציוד, המאפשר למאות פעילים לבצע את תקיפותיהם נגד ילדים וקשישים. לאחר ביצוע ההתקפות, הם מתפשטים על האדמות שנגזלו או מתגוררים בבתים שבעליהם המקוריים גורשו מהם באיומי נשק.

הס מתחה ביקורת על תפקידה של המשטרה הישראלית המתעלמת מקריאות מצוקה פלסטיניות, בעוד חיילים ממהרים למקום לא כדי להגן על הקורבנות אלא כדי לעצור אותם או לתקוף אותם. היא אישרה כי המערכת המשפטית הישראלית כולה מספקת את הכיסוי הדרוש לפרויקט ההתנחלות הזה, מה שמעניק לתוקפים תחושה של חסינות מוחלטת.

לגבי 'המינהל האזרחי' הכפוף לכיבוש, הסופרת הסבירה כי עובדיו הם אלה שמכינים צווי הריסה והחרמה נגד כל אוהל או מבנה פלסטיני פשוט. עובדים אלה מטילים קנסות כבדים על שימוש בטרקטורים חקלאיים או רעיית צאן, בניסיון לחנוק כל אפשרות לחיות בכבוד בקהילות הרועים.

הס התייחסה למצב ברצועת עזה, וציינה כי ישראל ממשיכה להרוס את הרצועה ולדחוס יותר משני מיליון בני אדם בשטח צפוף מאוד שאינו עולה על שליש משטחה המקורי. היא תיארה את המראות ההומניטריים שם כעולים על גבולות הדמיון, כאשר 'המתים החיים' הולכים בין הריסות הבתים ושלוליות הביוב בחיפוש אחר לגימת מים.

הסופרת הביעה את תדהמתה משתיקת הקהילה הבינלאומית ואי מתן אזהרות אמיתיות לישראל להטיל בידוד פוליטי וכלכלי מקיף כדי לעצור את הפשעים הללו. היא הזהירה כי הזרם הקיצוני בישראל מצפה לכל תגובה פלסטינית חמושה כדי שהחברה הישראלית כולה תהפוך לשותפה ב'פרויקט הנקמה הקולקטיבית'.

הס סיימה את מאמרה בהדגשה כי המערכת הישראלית ממתינה לרגע שבו צעיר פלסטיני חסר אונים שאינו יכול לשאת את העוול יישא נשק, כדי להצדיק תקיפות רחבות יותר והרג מספרים גדולים יותר. היא ראתה כי הסיסמה 'אנחנו הקורבנות' משמשת תמיד לכיסוי פשעי הכיבוש והמתנחלים ולהפוך את התליין לקורבן בעיני דעת הקהל הפנימית.

מאחורי כל ידיעה על טרור מתנחלים, 'הקו קלוקס קלאן היהודי' מבצע עשרות תקיפות נוספות שאינן מגיעות לכותרות, בהגנה מלאה של הצבא.

מקורות רפואיים וארגוני זכויות אדם בסודאן דיווחו על הרוגים ופצועים כתוצאה ממתקפת מל"טים שפגעה במרכז מחסה לעקורים בעיר אל-עובייד, בירת מדינת צפון קורדופן. רשת הרופאים של סודאן ציינה כי ההפצצה פגעה ב'מחנה המחסה המאוחד' בתוך העיר, והביאה למותם של שני עקורים ולפציעתם של כ-17 נוספים, ביניהם מספר נשים וילדים שמצאו מחסה במרכז.

הרשת האשימה בהצהרה רשמית את כוחות התמיכה המהירה (RSF) באחריות למתקפה זו, וציינה כי פגיעה באתרים אזרחיים ומרכזי מחסה מהווה הסלמה חמורה המאיימת על חייהם של אלפי נמלטים מהסכסוך. המקורות הסבירו כי תקיפה זו מגיעה כחלק מסדרת התקפות מתמשכות שהעיר סובלת מהן כבר למעלה משבוע, מה שהוביל להידרדרות חמורה במצב ההומניטרי בשכונות המגורים.

במישור הבינלאומי, ארצות הברית הביעה דאגה עמוקה מהדיווחים על ריכוזי כוחות צבאיים גדולים של כוחות התמיכה המהירה ובעלי בריתם סביב העיר אל-עובייד. וושינגטון הזהירה כי ריכוז כוחות זה עלול להיות הקדמה לביצוע 'זוועות המוניות' נגד אזרחים, וקראה לכל הצדדים לציית לחוק ההומניטרי הבינלאומי ולהגן על האוכלוסייה האזרחית חסרת ההגנה מפני זוועות העימותים המזוינים.

מצידו, ראש משלחת האיחוד האירופי בסודאן מתח ביקורת על המדיניות של הטלת מצור על ערים אסטרטגיות, ותיאר אותה כגישת 'מצור והרעבה'. הגורם האירופי ציין כי פרקטיקות אלו חזרו על עצמן בערים כמו אל-פאשר, אל-ג'זירה וקאדוגלי, והדגיש כי מבצעי הפרות אלו עלולים לעמוד בפני תביעות משפטיות וסנקציות בינלאומיות חמורות כתוצאה מפגיעתם הישירה במרכיבי החיים של האזרחים.

בהקשר של מהלכים אזוריים, נציבות האיחוד האפריקאי והרשות הבין-ממשלתית לפיתוח (IGAD) קראו להפסיק לאלתר את ההתקפות על העיר אל-עובייד ולבלום את ההסלמה הצבאית הגוברת. הארגונים האזוריים הדגישו כי המשך הלחימה באזורים צפופי אוכלוסין מסכל את מאמצי השלום ומסבך את המשבר ההומניטרי, שתואר כגדול ביותר בעולם מבחינת מספר העקורים.

העיר אל-עובייד עדה מזה כשבועיים להגברת התקפות מל"טים, כאשר תקיפות אלו כוונו למתקנים חיוניים שכללו את תחנת הכוח הראשית ותחנות דלק. על פי מקורות מקומיים, התקפות אלו נועדו לשתק את התנועה בתוך העיר ולהרוס את התשתיות הבסיסיות, מה שהוביל להפסקת שירותים חיוניים לאלפי משפחות תושבות ועקורים כאחד.

בשטח, צבא סודאן ממשיך לחזק את הגנותיו בתוך העיר, כאשר יחידותיו הצבאיות ביצעו תקיפות מנע שכוונו לריכוזים ותנועות של כוחות התמיכה המהירה באזורים שונים במדינת קורדופן. הכוחות המזוינים שואפים באמצעות פעולות אלו למנוע כל התקדמות קרקעית לעבר לב העיר, תוך הסתמכות על מיקום הדיוויזיה החמישית של חיל הרגלים, הנחשבת לשסתום הביטחון הצבאי של האזור.

הנתונים בשטח מצביעים על כך שכוחות התמיכה המהירה מטילים מצור הדוק על אל-עובייד מכמה כיוונים מזה חודשים, תוך ריכוז נוכחותם בנקודות אסטרטגיות כמו העיר בארה. למרות מצור זה, העיר עדיין נמצאת בשליטת צבא סודאן, בעוד החששות גוברים מפני מתקפה קרקעית רחבת היקף שעלולה להוביל לעימותים עקובים מדם בתוך השכונות הצפופות באוכלוסייה ובעקורים.

העיר אל-עובייד רוכשת חשיבות אסטרטגית עליונה בשל מיקומה הגיאוגרפי המקשר את הבירה ח'רטום למחוזות קורדופן ודארפור, מה שהופך אותה למרכז לוגיסטי הכרחי לניהול פעולות צבאיות. העיר מרוחקת כ-370 קילומטרים מהעיר אום דורמן, ונחשבת לנקודת המוצא העיקרית לאספקה צבאית ואזרחית למדינות מערב ודרום סודאן, מה שמסביר את המאבק העז על השליטה בה.

בנוסף לערכה הצבאי, אל-עובייד מייצגת משקל כלכלי עולמי, שכן היא ידועה כמרכז העיקרי לייצור וסחר בשרף ערבי, ותורמת כ-80% מהייצור העולמי של סחורה חיונית זו. מומחים כלכליים מזהירים כי המשך הלחימה בעיר ישבש את שרשרות האספקה העולמיות ויחסל את מקור ההכנסה העיקרי של אלפי חקלאים ועובדים במחוז קורדופן.

התקיפה מגיעה על רקע המשך ההתקפות על העיר מזה למעלה משבוע, מה שמחמיר את המצב ההומניטרי ומאיים ישירות על חיי האזרחים.

החוקר הפלסטיני רמזי בארוד הזהיר כי העם הפלסטיני עלול למצוא את עצמו 'הצד החלש' שישא בתוצאות הנסיגה המדינית והצבאית של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. בארוד הסביר כי נתניהו חווה כעת את הרגעים השבריריים ביותר בחייו הפוליטיים, על רקע הסלמת המשברים בחזיתות אזוריות מרובות וביקורת פנימית חריפה.

הניתוח, שפורסם בפלטפורמות בינלאומיות, ציין כי מצב החולשה של נתניהו הפך אותו לבן ערובה לזרמי הימין הקיצוני בתוך ממשלתו. שרים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מנצלים מצב זה כדי לקדם אג'נדות התיישבותיות והרחבה חסרות תקדים בשטחים הפלסטיניים הכבושים.

מקורות ציטטו גורמים ישראלים לשעבר שהודו בגלוי בכישלון האסטרטגיה הצבאית הנוכחית בהשגת יעדיה המוצהרים. שר המשפטים לשעבר, חיים רמון, הצהיר כי ישראל לא הכריעה את המערכה באף אחת מהחזיתות הפתוחות, בין אם בלבנון, באיראן או אפילו מול ההתנגדות ברצועת עזה.

מצדו, הרמטכ"ל לשעבר, גדי איזנקוט, מתח ביקורת על אופן ניהול המשברים בתקופת הממשלה הנוכחית, וטען כי העצמאות האסטרטגית נשחקה. איזנקוט הדגיש כי התלות המופרזת בעמדה האמריקאית הובילה להחלשת יכולתה של ישראל לתמרן ולקבל החלטות ריבוניות המשרתות את ביטחונה לטווח ארוך.

משקיפים סבורים כי נתניהו הפך את מצב המלחמה המתמשך לכלי מרכזי להישארות בשלטון ולבריחה מהליכים משפטיים ומדיניים. מגמה זו באה לידי ביטוי בהסלמה צבאית רחבת היקף ברצועת עזה, במתיחות גוברת בגבול לבנון, ועד לעימות ישיר וגלוי עם איראן.

בארוד הזהיר כי מודל זה של 'ניהול משברים באמצעות הסלמה' מתקרב לסופו המבוי סתום עם הלחצים הבינלאומיים הגוברים. הוא הוסיף כי כל נסיגה ביכולתו של נתניהו להשיג הישגים בחזיתות החיצוניות עלולה לדחוף אותו להפנות את הלחץ לעבר הגדה המערבית, בהיותה הזירה הפחות יקרה מבחינה פוליטית.

בהקשר קשור, דוחות שפורסמו על ידי ארגון אוקספם הבינלאומי חשפו נתונים מזעזעים הנוגעים להפרות בגדה המערבית מאז 2023. הארגון תיעד את מותם של 1244 פלסטינים, מתוכם 268 ילדים, על רקע הסלמת האלימות והעקירה הכפויה של האוכלוסייה המקומית.

דוחות של אמנסטי אינטרנשיונל הפנו את תשומת הלב גם למבצעי עקירה שיטתיים שפגעו בעשרות קהילות בדואיות ורועים פלסטיניות בשלוש השנים האחרונות. פעולות אלו מתבצעות במסגרת תוכנית רחבה יותר להרחבת ההתנחלויות והפקעת שטחים נרחבים לטובת הפרויקט ההתיישבותי.

הנתונים מצביעים על כך ששר האוצר סמוטריץ' כבר החל ביישום תוכניות שמטרתן לספח כ-82% משטח הגדה המערבית לריבונות ישראלית. שינוי זה מייצג מעבר מסוכן מדיבור פוליטי בלבד ליישום בפועל בשטח, מה שפוגע בכל הזדמנות עתידית להקמת מדינה פלסטינית.

הניתוח הגיע למסקנה כי נסיגת מעמדו הפוליטי של נתניהו לא תוביל בהכרח להרגעת המצב, אלא עלולה ליצור גל חדש של הסלמה נגד הפלסטינים. בארוד הדגיש את הצורך בפעולה דחופה של הקהילה הבינלאומית והמדינות הערביות כדי להכיל מסלול זה ולמנוע התפוצצות כוללת שעלולה לצאת מכלל שליטה.

ישראל לא ניצחה בלבנון, לא באיראן ולא נגד תנועת חמאס, וההחלטה המדינית קשורה יתר על המידה לארצות הברית.

ההד של הפעולות הצבאיות במבצר שקיף בדרום לבנון עדיין מעורר מחלוקת עזה בתוך החברה הישראלית. רנית גוטרמן, אחותו של אחד החיילים שנהרגו באותו מקום בשנת 1982, הביעה את מורת רוחה מהישנות אותם אירועים. גוטרמן סברה שישראל מתעקשת 'לנסות את מה שכבר נוסה' ולשחזר טעויות היסטוריות שהובילו בעבר לאבדות אנוש כבדות, ללא שינוי אמיתי במציאות הביטחונית.

בראיון לכלי תקשורת עבריים, תהתה גוטרמן בציניות אם המבצר אכן חזר לשליטה ישראלית, ותיארה את החגיגות הנוכחיות על כיבוש ה'בופור' כאחת הקריאות הכואבות ביותר. היא הדגישה כי המבצר הצלבני ההרוס הזה אינו אלא ערימת אבנים גבוהה שהפכה עבור חלקם לסמל לאומי שקרי המזין אופוריה של כוח, בעוד שעבורה ועבור משפחות השכול הוא מייצג סמל של תסכול ואובדן.

גוטרמן נזכרה באחיה הבכור, סמל ראשון רז גוטרמן, שהיה חלק מיחידת הסיור של 'גולני' והראשון שרגליו דרכו במבצר ביום הראשון של מלחמת לבנון הראשונה לפני עשורים. היא ציינה שאחיה שילם בחייו מחיר על קרב שעורר ספקות רבים ודעות חלוקות לגבי נחיצותו והיתכנותו הצבאית באותה עת.

הגברת הישראלית הפנתה שאלות קשות לממסד הצבאי והפוליטי לגבי התועלת בקרבות שאינם משנים את המציאות הביטחונית בצפון, אלא רק חוטפים בנים לנצח. היא סברה שהשהייה הארוכה ברצועת ביטחון ששקועה בדם לא השיגה את הביטחון המיוחל, אלא הייתה הקדמה לסדרת הלוויות בלתי נגמרות של חיילים שנהרגו מפגזים ומטענים.

גוטרמן הדגישה כי התחדשות העימותים הצבאיים שוב ושוב מוכיחה כי השליטה במבצרים ובאתרים גיאוגרפיים אינה משנה את פני המציאות הפוליטית או הביטחונית. היא הבהירה כי האמת היא שפעולות אלו מובילות רק למותם של חיילים נוספים, מבלי להגיע לפתרון שורשי שיסיים את מצב הסכסוך המתמשך עם לוחמי חיזבאללה.

במסגרת ביקורתה על הנרטיב הרשמי, היא התייחסה למה שפורסם בעיתונים העבריים על פעילות יחידת 'בדר' של חיזבאללה בתוך המבצר כדי להצדיק את ההתקפה האחרונה. היא הביעה תמיהה על ההצדקות הללו, וציינה כי לא שמעה על יחידה זו בעבר, ולא דווח על עימותים ממשיים שם, מה שגורם לעניין להיראות כניסיון לנפח 'הישג' צבאי מדומיין.

גוטרמן הביעה את חששותיה העמוקים מהשינויים שחלו ביחידת הסיור של 'גולני' ובצה"ל בכלל, ותיארה אותם כשינויים בעלי אופי 'משיחי מיסטי'. היא הזהירה מפני הסכנה שבהקדשת אבנים ואתרים היסטוריים על קדושת חיי אדם, והדגישה כי אינה יכולה לקבל גישה זו המקריבה חיילים למען סמלים סלעיים.

היא חשפה את היקף הלחצים וההפחדות שהיא ומשפחות הרוגי קרב השקיף בשנת 1982 נתונות להם, כאשר הם מתוארים כשמאלנים ושונאי המדינה. היא ציינה כי הקיטוב והשנאה בחברה הישראלית הגיעו לרמות מסוכנות, עד כדי העלבת אביה המנוח וטענה שבנו החייל היה מתבייש מעמדותיו הפוליטיות.

גוטרמן השיבה למבקריה המתארים אותה כתמימה וחולמנית, והדגישה את הבנתה לסכנה באזור שבו היא חיה ולקיומם של אויבים המקיפים את ישראל. עם זאת, היא הדגישה כי הפתרון אינו טמון בכוח צבאי טהור, אלא בחתירה רצינית להגיע להסכמים פוליטיים אפשריים עם ממשלת לבנון כדי שתהיה אחראית על שטחה.

גוטרמן הציעה אסטרטגיה חלופית המבוססת על לחץ בינלאומי, ובמיוחד על הממשל האמריקאי, כדי להגיע להבנות עם איראן שיכללו ריסון ירי חיזבאללה באזור. היא סבורה שהדיפלומטיה הבינלאומית עשויה להיות יעילה יותר בהגנה על ביטחון ישראל מאשר הסתבכות בהרפתקאות צבאיות יבשתיות שתוצאותיהן אינן ודאיות.

היא קראה לצורך בפריסת צה"ל בתוך הגבולות או על הקווים הישירים כדי למנוע הפתעה, תוך שמירה על ערנות מודיעינית מתמדת שאינה מתעלמת מהתראות. היא גם דרשה להפסיק לזלזל בתפקיד התצפיתניות הצבאיות, ולהתרחק מהצהרות שוביניסטיות המזלזלות בתפקיד המומחים בזיהוי תנועות אויב לפני התרחשות אסונות.

גוטרמן נתנה כדוגמה את 'השלום הקר' עם מצרים, וסברה שלמרות הביקורת שהופנתה כלפיו, הוא הוכיח את יעילותו במניעת מלחמות עקובות מדם כמו מלחמת יום הכיפורים. היא תהתה אם יש מי שמעדיף לחזור לאווירת מלחמות כוללות במקום לשמור על הסכמי שלום החוסכים דם חיילים ואזרחים כאחד.

בסיום דבריה, היא התייחסה ללוחית המתכת שהוצבה במבצר שקיף לזכר החיילים ולאחר מכן הוסרה עם הנסיגה בשנת 2000, והדגישה כי זו הייתה יוזמה פרטית שלא התייעצו בה עם המשפחות. היא סברה שמקומן הטבעי של לוחיות אלו הוא בבסיסים צבאיים ולא מעל מבצרים לבנוניים, ודרשה לחדול מניצול זכרם של המתים למטרות פוליטיות.

דבריה של גוטרמן משקפים קול הולך וגובר בתוך ישראל המזהיר מפני שקיעה מחודשת ב'בוץ הלבנוני', בתוך חששות שהפעולות הנוכחיות הן רק חזרה על תרחישים קודמים שהביאו רק לשחיקה. ביקורות אלו מציבות את ממשלת ישראל בפני שאלות קשות לגבי היעדים הסופיים של המהלכים הצבאיים בצפון ומידת יכולתם להשיג ביטחון בר קיימא.

'הקדשת ערימת אבנים על חשבון קדושת חיי אדם היא דבר שאיני יכולה לקבל, וישראל עדיין מנסה את מה שכבר נוסה ומשחזרת את טעויותיה'.

אל-בירה - "אל-קודס" דוט קום - ד"ר אחמד ג'מיל עזם, המפקח על הספר "הקשרים של החשיבה הפלסטינית בפוליטיקה, בתרבות, בתקשורת, בכלכלה ובחינוך", הדגיש כי הבנת השינויים בדפוסי החשיבה הפלסטינית מהווה כניסה חיונית לבנייה מחדש של העבודה הקולקטיבית הפלסטינית וחיזוק החשיבה הביקורתית, וציין כי חקר המוח הפלסטיני ושינוייו אינו יכול להתבצע במנותק מההקשר הפוליטי, התרבותי, התקשורתי, הכלכלי והחינוכי שבתוכו הוא עוצב.

דברים אלו נאמרו במהלך סדנה שאורגנה על ידי המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ואסטרטגיה "מסראת" להצגה ודיון בספר שיצא לאור במסגרת תוכנית חקר דפוסי החשיבה הפלסטינית שמבצע המרכז. עזם הציג את מתודולוגיית הספר ואת התיזות המרכזיות שלו, תוך התמקדות מיוחדת בפרק שהכין על שינויים בתקשורת הפלסטינית תחת הכותרת "מפלסטין שלנו לקבוצות הוואטסאפ".

עזם הסביר כי התיזה המרכזית שממנה יוצא הספר היא שחשיבה ביקורתית, כמיומנות חשיבה גבוהה, דורשת רמה גבוהה של יציבות פוליטית וחברתית, בעוד שהעם הפלסטיני חי במצב של "נכבה מתמשכת" המתבטאת בגלים עוקבים של תוקפנות ישראלית ובהלם קולקטיבי וקמפיינים של התנגדות נגדית הנלווים לה. עם זאת, הוא הדגיש כי המשך ההלם אינו מבטל את האפשרות לבנות או לפתח חשיבה ביקורתית, תוך ציון יכולתם של הפלסטינים להתגבר על ההלם הראשון של הנכבה, ולייצר מבנה אינטלקטואלי קולקטיבי במהלך המחצית הראשונה של שנות השישים של המאה הקודמת, באמצעות גיבוש תפיסה כוללת של הזהות הלאומית והמבנה החברתי והפוליטי, הנתמכת על ידי מוסדות ומוצרים תרבותיים וחינוכיים פעילים.

הוא הוסיף כי הפלסטינים, למרות הצלחתם בשלבים היסטוריים מסוימים בבניית פרויקט אינטלקטואלי וקולקטיבי מגובש, חסרו בתחנות רבות מאוחרות יותר את היכולת לתרגל חשיבה ביקורתית ואובייקטיבית, כתוצאה מגורמים פנימיים וחיצוניים משולבים, שהבולטים שבהם הם המשך ההתקפה החיצונית, הפילוג הפוליטי הפנימי, הירידה בקיומה של חזון פוליטי המסוגל להגיב לשינויים המהירים, בנוסף להשפעות העמוקות של הגלובליזציה, שינויים טכנולוגיים, והתפשטות הכוח והנתונים הגדולים.

עזם סקר את תכני פרקי הספר שעסקו בדפוסי החשיבה הפלסטינית בתחומי הפוליטיקה, התרבות, התקשורת, הכלכלה והחינוך, והסביר כי חקר מגזרים אלו יחד מאפשר הבנה עמוקה יותר של מסלולי התגבשות המוח הפלסטיני ושינוייו ההיסטוריים והעכשוויים.

בהצגתו את הפרק העוסק בתקשורת, עזם עקב אחר התפתחות התקשורת הפלסטינית מאז הופעת המגזין "פלסטין שלנו" בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, דרך העיתונות הפלגנית ותקשורת אש"ף במהלך שנות השבעים, השמונים והתשעים של המאה הקודמת, ועד לשינויים הרדיקליים שחלו בזירת התקשורת הפלסטינית עם עליית המדיה החברתית ויישומי התקשורת האישית, כמו "פייסבוק" ו"אינסטגרם", ויישומי ההודעות כמו "וואטסאפ", במקביל להתפשטות ערוצי הלוויין הערביים והשפעתם על הציבור הפלסטיני.

הוא ציין כי אחת ההשערות המרכזיות הנדונות בפרק היא שהתקשורת הפלסטינית נוצרה בעיקרה ככלי לשמירה על הקשרים הפוליטיים והחברתיים בין הפלסטינים, ולהבטחת המשך התקשורת ביניהם למרות הפיזור הגיאוגרפי, וחיזוק תחושת השייכות שלהם לקבוצה פוליטית ולאומית אחת. כמו כן, מוסדות התקשורת הפלסטיניים נתפסו כחלק מכלי המאבק הלאומי והשחרור, מה שהוביל לחפיפה בין תפקידי העבודה הפוליטית, הארגונית והתקשורתית, כך שמוסדות התקשורת הפכו לעיתים קרובות להרחבה של העבודה הפוליטית ולחזית שלה, וזה נמשך עשרות שנים.

עזם הדגיש כי התקשורת מהווה אחד הכלים החשובים ביותר לבניית המוח הקולקטיבי הפלסטיני ועיצוב שינויי הזהות הלאומית, והסביר כי חקר התפתחות מוסדות התקשורת הפלסטיניים, ודפוסי ניהולם, מימונם, בעלותם וקהל היעד שלהם, מאפשר הבנה של השינויים העמוקים שחלו בדפוסי החשיבה הפלסטיניים עצמם.

הוא הוסיף כי התקשורת והתוצר התרבותי יכולים להוות נקודת מוצא להבנה וניתוח של ההקשרים הפוליטיים והחברתיים הפלסטיניים השונים, אך השגת תוצאות מעשיות דורשת מעבר משלב האבחון לשלב הדיאלוג החברתי הרחב סביב תוצאות מחקרים אלו, ולאחר מכן פיתוחם והפיכתם למסמכי מדיניות מומחים לכל מגזר, באופן שיסייע להתגבר על מצב הפילוג, הפיצול, הכישלון והמחלוקות הפנימיות, ולעבור מהיגיון ניהול משברים והפחתת הפסדים להיגיון של עבודה לאומית קולקטיבית המבוססת על תוכניות משותפות המקובלות על קבוצות שונות, מקבלי החלטות ומיישמי מדיניות ועד לציבור הרחב.

עזם סיכם כי אחת המסקנות הבולטות של הספר היא שמשבר החשיבה הפלסטינית החמיר באופן ניכר בעשורים האחרונים, עם ירידה בניסיונות החשיבה הקולקטיבית הביקורתית והשיטתית, כתוצאה מהיעדר עבודה קולקטיבית וחזונות לאומיים מאוחדים וברורים, וכישלון מוסדות החינוך בין לחצי אג'נדות בינלאומיות ותנועות איגודים וזכויות אדם, בנוסף לירידה במשאבים, המשך הפילוג הפוליטי, הסלמת התקפת הכיבוש, ושיבוש המוסדות הלאומיים המאוחדים, כולל אש"ף והמועצה המחוקקת הנבחרת, כמו גם ירידת תפקיד האידיאולוגיה, מה שתרם להנצחת מצב של משבר כרוני במגזרים שונים, והשתקף בהתפשטות תחושות חוסר אונים, ייאוש וחולשה ביכולת להתמודד עם ההלם העוקב באופן ביקורתי ומאורגן.

אילון מאסק נכנס להיסטוריה כטריליונר הראשון בעולם לאחר זינוק שיא במניות חברת 'ספייס אקס', שחוותה את ההנפקה הגדולה ביותר בבורסה של ניו יורק. עלייה פיננסית אדירה זו מתרחשת במקביל לגל של ביקורת בינלאומית חריפה על עמדותיו הפוליטיות המתוארות כקיצוניות ותמיכתו המפורשת בזרמי הימין האלים במערב.

השפעתו של מאסק אינה מוגבלת עוד לתחום הטכנולוגיה והחלל, אלא התרחבה לאיום על השלום החברתי באמצעות פלטפורמת 'X' שלו. דיווחים תיעדו את מעורבותו בהסתה למעשי אלימות ומהומות גזעניות שהתרחשו בעיר בלפסט, בירת צפון אירלנד, תוך התמקדות ישירה במהגרים ובמוסלמים.

משקיפים רואים בריכוז העושר בידי אדם השולט בטילים חלליים, מכוניות חשמליות, בינה מלאכותית ואינטרנט לווייני, חוסר איזון מבני במאזן הכוחות. השפעה זו מעניקה לו יכולת חסרת תקדים לכוון את התודעה הציבורית העולמית בהתאם לאג'נדות אישיות הנגועות בקנאות גזעית.

האירוניה היא שחברותיו של מאסק מסתמכות בעיקר על גאונים מהגרים, דבר שהתבטא בבירור כאשר חברותיו התנגדו להגבלות של ממשל טראמפ הקודם על כישרונות זרים. למרות זאת, מאסק ממשיך להשתמש בפלטפורמות שלו כדי לקדם שיח עוין כלפי מהגרים אלה ולהסית נגדם בחברות המערביות.

באירועי בלפסט האחרונים, פלטפורמת 'X' הפכה לכלי להגברת קריאות למחאה אלימה לאחר תקרית דקירה שיוחסה לפליט סודני. מעשי הצתה פגעו בחנויות ערביות, ביניהן חנות המזון 'שאם', במראה המשקף תיאום ברור בין סמלי הימין הקיצוני.

מקורות מחקריים מהמרכז למאבק בשנאה דיגיטלית דיווחו כי פרסומיו של מאסק ושל אישים גזעניים כמו טומי רובינסון זכו למיליוני צפיות. למאסק היה החלק הגדול ביותר, עם למעלה ממחצית מהאינטראקציה הכוללת, מה שתרם להלהבת הרחוב הבריטי נגד הקהילות המוסלמיות.

מאסק מסתמך באסטרטגיית התקשורת שלו על מניפולציה של אלגוריתמים כדי לקשר מוסלמים לפשיעה ולאיום ביטחוני באמצעות סטטיסטיקות מטעות. הוא גם מקדם את תיאוריית 'ההחלפה הגדולה' הטוענת לקיומה של קנוניה להחלפת האוכלוסייה הלבנה במהגרים, שהיא אבן יסוד בשיח הימין הקיצוני.

אפילו בתוך מעגל משפחתו, מאסק התמודד עם האשמות קשות מצד בתו ויויאן וילסון, שתיארה אותו כקנאי ושקרן. ויויאן חשפה שאביה תיאר את השפה הערבית כ'שפת האויב' במשך שנים רבות, והדגישה כי טענותיו להגנה על ערכים נוצריים אינן אלא כיסוי לנטייתו הגזענית.

רשת הקשרים של מאסק מתרחבת וכוללת תמיכה בדמויות שנדחו בעבר בגלל דברי שטנה, כאשר הוא נירמל מחדש את נוכחותם בפלטפורמה הדיגיטלית שלו. שינוי זה הפך את 'X' לתשתית פוליטית המעניקה למי שבבעלותו האלגוריתם את היכולת לעצב את התודעה הקולקטיבית של מיליוני בני אדם מדי יום.

הגמוניה זו מעלה שאלות לגבי היעדר הרתעה אמיתית מצד מוסדות בינלאומיים וארגוני זכויות אדם כלפי מודל זה של סמכות מוחלטת. בעוד שהשווקים ממשיכים לתגמל את מאסק כלכלית, העלות החברתית והפוליטית של נאומיו המגבירים את הפילוג העולמי הולכת וגדלה.

הדברים הגיעו עד להתערבות בתוצרי הבינה המלאכותית, כאשר תכנות מערכת 'גרוק' שונה לאחר שסיפקה תשובות המבקרות את מאסק ומגנות את המלחמה הישראלית בעזה. דיכוי דיגיטלי זה מאשר את רצונו של הטריליונר לעצב נרטיב חד-צדדי המשרת את האינטרסים והנטייה האידיאולוגית שלו.

מודל הכוח שמייצג מאסק אינו זקוק למנדט עממי או לגבולות בינלאומיים כדי לפעול, אלא מסתמך על שליטה טכנולוגית ופיננסית. מציאות זו מציבה אתגר גדול בפני חברות כיצד להתמודד עם אדם המחזיק בכלים להשפיע על יציבות מדינות וביטחון מיעוטים.

בסיום התמונה, עולה השאלה המהותית כיצד ניתן לאפשר ריכוז כוח כה רב ביד אחת ללא אחריות או גבולות חוקיים. השתיקה כלפי השפעה זו סוללת את הדרך לעולם בוער ומפולג יותר, שבו השנאה הופכת לסחורה רווחית בשוק הטכנולוגיה.

מול התפשטות זו, מוטלת אחריות גדולה על האליטות הערביות והאסלאמיות לחזק את נוכחותן במרחב הדיגיטלי ולבנות פלטפורמות חלופיות. אסור להשאיר את הזירה לאלגוריתמים מוטים המעוותים את הזהות ומכוונים נגד הנוכחות הערבית והמוסלמית בחברות הבינלאומיות ללא תגובה מקבילה.

עושרו של מאסק אינו עוד רק חדשות כלכליות, אלא סימן לחוסר איזון עמוק בחלוקת הכוח העולמי והשפעה המתחזקת בידי אדם המאמץ שיח גזעני.

ד"ר דלאל עריקאת: ערכו של כל שינוי נמדד ביכולתו להפוך את הפסקת המלחמה למסלול מדיני המבטיח את זכויות העם הפלסטיני ולא רק הסדרים דומים לעסקת המאה.

אכרם עטאאללה: השוני ששרר ביחסים בין טראמפ לנתניהו בעקבות השלכות המלחמה עם איראן וירידת התוצאות המדיניות שלה, עשוי ליצור בוושינגטון גישה חדשה לנושא הפלסטיני.

ד"ר רהאם עודה: סביר שייחתם מזכר הבנות בין "מועצת השלום" לרשות, שיקבע מפת דרכים לניהול עזה במקביל לפתיחה מחדש של משרד הארגון בוושינגטון.

מוחמד ג'ודה: וושינגטון מתמודדת עם דילמה מרכזית הקשורה להיעדר גורם פלסטיני המסוגל לנהל את שלב "היום שאחרי" בעזה, מה שדוחף אותה לחפש שותף אמין.

ד"ר חוסיין א-דיק: וושינגטון לא מצאה חלופה מדינית שאפשר להתמודד איתה, מכיוון שאש"ף הוא הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, מה שדחף אותה לפתוח מחדש את ערוצי התקשורת.

נועמן תאופיק אל-עאבד: חששות מניצול מגעים אלה כדי להציג מסלול משא ומתן ללא תוצאות ממשיות בשטח, מה שעלול לשמש לשיווק הנורמליזציה עם ישראל.

רמאללה – מיוחד ל"אל-קודס" –

על רקע הדיווחים שהתפרסמו בעיתון "הטיימס אוף ישראל" על חיזוק היחסים בין ארצות הברית לרשות הלאומית הפלסטינית, ההערכות מצביעות על כך שתנועה זו עשויה לשקף מגמה אמריקאית לשלב מחדש את הרשות בהסדרי "היום שאחרי" המלחמה ברצועת עזה, באופן שיבטיח נוכחות של גורם פלסטיני שאפשר להתמודד איתו בנושאי ממשל ושיקום, תוך חשש שזה יבוא על חשבון החייאת מסלול הנורמליזציה באזור.

סופרים, אנליסטים פוליטיים, מומחים ופרופסורים באוניברסיטאות, בשיחות נפרדות עם "אל-קודס", רואים כי מגמה זו קשורה גם למסלול הרחבת הסכמי אברהם, שכן הפעלה מחדש של היחסים עם הרשות עשויה לתרום למתן כיסוי מדיני שיקל על קידום הנורמליזציה האזורית, ויפחית את מורכבות הנושא הפלסטיני בתוך המשוואות החדשות באזור.

התרחישים, לדברי הסופרים, האנליסטים, המומחים ופרופסורים באוניברסיטאות, נעים בין פתיחות הדרגתית שתעלה את רמת התיאום והתמיכה המדינית והכלכלית ללא הסדר כולל, לבין אפשרות להעניק לרשות תפקיד בניהול עזה במסגרת הסדרים זמניים בפיקוח בינלאומי, לעומת האפשרות שהיחסים יישארו במסגרת ניהול המשבר אם ההבנות האזוריות ייכשלו.

הם רואים כי מהלכים אלה עשויים לשקף שלב של מיקום מחדש מדיני של הרשות הפלסטינית בתוך החשבונות האמריקאיים, כאשר עתיד עזה משתלב עם הנורמליזציה האזורית ללא הכרעה ברורה לגבי צורת השלב הבא.

הרשות היא צד שאי אפשר לעקוף

פרופסור לדיפלומטיה ופתרון סכסוכים באוניברסיטה הערבית-אמריקאית, ד"ר דלאל עריקאת, סבורה כי המידע המופץ על כוונת ארצות הברית לחזק את יחסיה עם הרשות הפלסטינית נושא מידה של דיוק מבחינת הכיוון הכללי, גם אם פרטיו הסופיים אינם מאושרים, ורואה כי הדיונים המתנהלים נכללים בהקשר מדיני רחב יותר הקשור לעתיד רצועת עזה, שיקום והרחבת הסכמי אברהם.

עריקאת מבהירה כי הממשל האמריקאי, ובהשפעת שותפים אזוריים ובראשם סעודיה, רואה ברשות הפלסטינית צד שאי אפשר לעקוף בכל הסדרים הקשורים ל"יום שאחרי" המלחמה, בין אם בעזה ובין אם במסגרת כל מסלול מדיני אזורי חדש, ומציינת כי מה שמופץ עד כה נוגע לדיונים ומגעים ולא להחלטות סופיות, וזה תואם את המגמות האמריקאיות שהופיעו בחודשים האחרונים.

היא מזהירה מפני התייחסות להדלפות אלה כעובדות מוגמרות, שכן הן עשויות לשמש גם ככלי לחץ ומסרים מדיניים המופנים לגורמים שונים הכוללים את הרשות הפלסטינית, ישראל והמדינות הערביות, בנוסף לדעת הקהל האמריקאית, ומדגישה כי הממשל האמריקאי הקודם והנוכחי מאמץ גישה כוללת בניהול הנושא הפלסטיני, וכי כל מסלול מדיני הקשור להחלטות או"ם קודמות מציב את תפקיד הרשות במסגרת קיימות הפסקת האש והמעבר למסלול אסטרטגי לקראת יציבות.

פתיחות מוגבלת

באשר לתרחישים האפשריים, עריקאת מבהירה כי התרחיש הראשון הוא "פתיחות מוגבלת" באמצעות שיפור היחסים בין וושינגטון לרשות הפלסטינית, על ידי פתיחה מחדש של ערוצי התקשורת, הגברת התמיכה הכלכלית, וחיזוק התיאום המדיני ללא הגעה להכרה מדינית משמעותית או יוזמות מהותיות, וזהו התרחיש הסביר ביותר בשלב הנוכחי.

התרחיש השני, לדברי עריקאת, הוא "שותפות מדינית רחבה יותר" במקרה של הצלחת ארצות הברית בביסוס הסדרי "היום שאחרי" המלחמה בעזה וקישורם להרחבת הסכמי אברהם, כאשר הרשות הפלסטינית עשויה להשתלב מחדש בזירה המדינית והאזורית בתמורה ליישום רפורמות פנימיות, עם אפשרות לפתיחה מחדש של משרד אש"ף בוושינגטון או הקונסוליה האמריקאית בירושלים, באופן שיבטיח שמירה על פתרון שתי המדינות כמסגרת התייחסות.

עריקאת מציינת כי התרחיש השלישי הוא המשך ניהול המשבר, וזוהי אפשרות קיימת לאור הממשלה הישראלית הנוכחית, הרחבת ההתנחלויות והיעדר הרצון המדיני להסדר סופי, מה שעלול להשאיר את היחסים האמריקאיים-פלסטיניים במסגרת שיפורים טקטיים ללא שינוי אסטרטגי, עם המשך התייחסות לסוגיה הפלסטינית כנושא ביטחוני והומניטרי יותר מאשר כסוגיית שחרור והגדרה עצמית.

עריקאת מדגישה כי השאלה המהותית אינה נוגעת רק לאפשרות שיפור היחסים בין וושינגטון לרשות, אלא האם יחסים אלה יתורגמו לרצון מדיני אמריקאי לטפל בשורשי הסכסוך ולסיים את הכיבוש, או שהם יישארו מסגרת לניהול המשבר וסידור מחדש של הכלים.

עריקאת מאשרת כי ערכו של כל שינוי נמדד ביכולתו להפוך את הפסקת המלחמה למסלול מדיני המבוסס על החוק הבינלאומי וזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, ולא רק הסדרים זמניים או כלכליים במסגרת גישות קודמות הדומות לעסקת המאה.

איתות מדיני חיובי

הסופר והאנליסט הפוליטי אכרם עטאאללה רואה כי היחסים בין הרשות הלאומית לארצות הברית החלו לחוות תנופה מחודשת מאז הסכמת הרשות לתוכנית נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להפסקת המלחמה ברצועת עזה, מה שהממשל האמריקאי ראה כאיתות מדיני חיובי שפתח את הדלת לפתיחה מחדש של חלק מערוצי התקשורת.

עטאאללה מבהיר כי אחד מהאינדיקטורים הבולטים להתקרבות זו הוא הסכמת הנשיא טראמפ להזמנת נשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי לנשיא מחמוד עבאס להשתתף בפסגת שארם א-שייח' לפני מספר חודשים, שבה הוכרזה היוזמה בנוכחות טראמפ, ומציין כי התפתחויות אלה היוו תחילת יחסים חדשים בין שני הצדדים.

גורמים פנימיים אמריקאיים

עטאאללה מציין כי גורמים פנימיים אמריקאיים, במיוחד הצורך בקולות בוחרים בבחירות אמצע הקדנציה של המפלגה הרפובליקנית, בנוסף לתפקיד הקהילה הפלסטינית הפעילה בארצות הברית, תרמו לקירוב עמדות בין וושינגטון לרשות הפלסטינית בשלב האחרון.

עטאאללה מציין כי השוני ששרר ביחסים בין טראמפ לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, בעקבות השלכות המלחמה עם איראן וירידת התוצאות המדיניות שלה, עשוי ליצור בוושינגטון גישה חדשה לנושא הפלסטיני, בנוסף לתפקיד הערבי הגובר הלוחץ לכיוון הפעלה מחדש של תפקיד הרשות, בין אם באמצעות פסגה ערבית קודמת או באמצעות הצגת רפורמות לרשות וקישורן לחזרת ניהולה לרצועת עזה.

עטאאללה מצביע על כך שאינטראקציות אלה עשויות לפתוח את הדלת לתרחישים מוגבלים של שינוי במדיניות האמריקאית, במיוחד לאור השתכנעות גוברת בקרב גורמים אזוריים ובינלאומיים שאין חלופה מעשית לרשות הפלסטינית בניהול רצועת עזה, תוך התייחסות אליה כ"הרע במיעוטו" עבור ארצות הברית ושותפיה הערבים.

עטאאללה סבור כי התפתחויות אלה אינן אומרות העלאה משמעותית של ציפיות הפלסטינים, אך הן עשויות לשקף תחילת שינוי הדרגתי בחלק מהמדיניות האמריקאית, המונע על ידי הצטלבות אינטרסים אזוריים ושינויים בזירה המדינית הפנימית בוושינגטון ובתל אביב.

מטרות שאינן חדשות

הסופרת והאנליסטית הפוליטית ד"ר רהאם עודה סבורה כי ההצעות הנוגעות לתפקיד אפשרי של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה לאחר יישום רפורמות פנימיות אינן חדשות, אלא מבוססות על תפיסות רשמיות קודמות במסגרת "מועצת השלום", שעליה דובר כמנגנון מעבר לניהול הרצועה בשלב הבא.

עודה מבהירה כי שליח מועצת השלום לעזה, מלאדנוב, הצהיר ביותר מפעם אחת כי המועצה תמסור את ניהול הרצועה בסופו של דבר לרשות הלאומית הפלסטינית, בתנאי שתתחייב לסדרת רפורמות פנימיות הכוללות פיתוח ביצועים מוסדיים וחיזוק יעילות מנגנוני הביטחון והמנהל.

עודה מציינת כי הכרזת הנשיא מחמוד עבאס על קביעת מועד לבחירות למועצה המחוקקת ולנשיאות היוותה אינדיקטור חיובי בהקשר זה, ושיקפה את רצינות הרשות ללכת לקראת רפורמות מדיניות ודמוקרטיות, מה שתרם לפתיחת הדלת בפני הממשל האמריקאי והערכה מחדש של היחסים עם הרשות, לקראת תמיכה בה ושיקומה לקבלת ניהול רצועת עזה בעתיד.

עודה סבורה שאין חלופה מעשית או ריאלית לרשות הפלסטינית לניהול רצועת עזה לאחר סיום תפקידה הזמני של מועצת השלום, ומזהירה כי היעדרה עלול להוביל לריק מדיני וביטחוני שיפתח את הדרך לשליטת מיליציות, וזהו תרחיש שאף אחד מהגורמים הבינלאומיים או האזוריים המעורבים בנושא אינו רוצה בו.

חתימת מזכר הבנות עם הרשות

לדברי עודה, התרחיש הסביר הוא חתימת מזכר הבנות בין מועצת השלום לרשות הפלסטינית, שיקבע מפת דרכים לשלבי ניהול עזה, במקביל לפתיחה מחדש של משרד אש"ף בוושינגטון, באופן שיאפשר לממשל האמריקאי לעקוב אחר הנושא באופן ישיר באמצעות הערוצים הדיפלומטיים עם נציג הרשות בבירה האמריקאית.

התפיסה, לדברי עודה, כוללת גם הכנסת כוחות בינלאומיים למה שמכונה "האזור הצהוב", וניסיון לדחוף את תנועת חמאס למסור את נשקה לטובת ניהול ועדה לאומית, בנוסף לבחינת מנגנונים להעברת כספי הסליקה הפלסטיניים המוקפאים לתמיכה בפעולות מועצת השלום בעזה, עם הקצאת חלק מהם לתשלום משכורות עובדי הרשות.

אפשרות לתחילת פריסה הדרגתית של כוחות בינלאומיים

בתרחיש אחר, עודה מציינת אפשרות לתחילת פריסה הדרגתית של כוחות בינלאומיים ברצועת עזה עם הפעלת ועדת ניהול עזה, עד לקיום הבחירות הפלסטיניות, שלאורן יקבע הממשל האמריקאי את שותפו הפלסטיני העתידי, בעוד שהשליח הבינלאומי עשוי לשמור על יחסים מתואמים עם הרשות הנוכחית ללא הגעה להסכם סופי לפני הבחירות.

כיוונים הגיוניים

הסופר והאנליסט הפוליטי מוחמד ג'ודה סבור כי ההתייחסות למה שמוצג לגבי מגמות המדיניות האמריקאית החדשה להתמודדות חיובית עם הרשות הפלסטינית אינה צריכה להצטמצם למידת הדיוק של המידע שפורסם בעיתון "הטיימס אוף ישראל", אלא למידת התאמתו למסלול הכללי של המדיניות האמריקאית בשלב הנוכחי, ומציין כי מגמות אלה נראות הגיוניות בהקשר של ההתפתחויות האזוריות לאחר מלחמת עזה.

ג'ודה מבהיר כי ארצות הברית מתמודדת עם דילמה מרכזית הקשורה להיעדר גורם פלסטיני המסוגל לנהל את שלב "היום שאחרי" בעזה, מה שדוחף אותה לחפש שותף מדיני ומנהלי אמין.

במקביל, ג'ודה סבור כי הרחבת הסכמי הנורמליזציה האברהמיים דורשת השארת הסוגיה הפלסטינית בתוך החשבונות המדיניים, ולא עקיפתה לחלוטין בכל הסדרים אזוריים חדשים.

לדברי ג'ודה, הדיבור על חיזוק היחסים עם הרשות הפלסטינית אינו משקף בהכרח שינוי מהותי במדיניות האמריקאית או מגמה לקראת הסדר סופי, אלא עשוי להיות כלי פונקציונלי להשגת שתי מטרות עיקריות: ניהול המצב ברצועת עזה, ויצירת סביבה אזורית שתאפשר את המשך מסלול הנורמליזציה עם המדינות הערביות.

ג'ודה מציין כי הכוונה בחיזוק היחסים אינה בהכרח הכרה במדינה פלסטינית או פתיחת מסלול מדיני מכריע, אלא מתבססת לרוב על העלאת רמת התיאום המדיני, הביטחוני והכלכלי, ושיקום הרשות כדי שתהיה שותף מקובל בכל הסדרים עתידיים אזוריים ובינלאומיים.

ארבעה מסלולים עיקריים

באשר לתרחישים האפשריים, ג'ודה מציג ארבעה מסלולים עיקריים; הראשון הוא מתן תמיכה מדינית וכלכלית גדולה יותר לרשות ושילובה ההדרגתי בהסדרי "היום שאחרי" המלחמה בעזה ללא שינוי מהותי במבנה הסכסוך. השני, לדברי ג'ודה, מבוסס על הפיכת הרשות לצד מרכזי בניהול עזה בעתיד באמצעות נוסחאות מנהליות חדשות הנתמכות ערבית, למרות המכשולים הקשורים ללגיטימיות הפלסטינית ולעמדה הישראלית.

התרחיש השלישי, לדברי ג'ודה, קשור לניסיון לקשור את מסלול הנורמליזציה הערבית לצעדים מדיניים מוגבלים לטובת הפלסטינים, בתמורה למתן ויתורים חלקיים מצד ישראל, וזהו מסלול שנותר תלוי במאזני כוחות מדיניים מורכבים, בעוד שהוא מציין כי התרחיש הרביעי הוא כישלון מגמות אלה כתוצאה מסירוב ישראלי או פלסטיני או עקב הסלמה בשטח שתפגע בכל הסדרים אפשריים.

ג'ודה סבור כי מהות העניין אינה קשורה רק לרצונה של וושינגטון, אלא למידת נכונותם של הגורמים האזוריים, כולל ישראל, הרשות, הפלגים והמדינות הערביות, להשתלב במסלול מדיני משולב, וזה עדיין לא הוכרע עד כה.

דבר שאינו מפתיע

פרופסור למדעי המדינה ומומחה לענייני ארה"ב ויחסים בינלאומיים, ד"ר חוסיין א-דיק, סבור כי מה שפורסם בעיתון "טיימס אוף ישראל" לפיו ארצות הברית שוקלת לחזק את יחסיה עם הרשות הפלסטינית במסגרת מאמציה לקדם את הסדרי "היום שאחרי" המלחמה ברצועת עזה והרחבת הסכמי הנורמליזציה האזוריים, אינו דבר מפתיע.

א-דיק מבהיר כי המגעים בין ההנהגה הפלסטינית לארצות הברית לא נפסקו לחלוטין בשנים האחרונות, למרות המתיחות המדינית וההחלטות על הפסקת הסיוע וסגירת ערוצי תקשורת רשמיים, ומציין את המשך המגעים דרך השגרירות האמריקאית והתערבויות חוזרות ונשנות בנושאים הקשורים לכספים הפלסטיניים המוחזקים בישראל, בנוסף לפגישות שקיימו גורמים אמריקאים עם נציגי ההנהגה הפלסטינית.

פתיחה מחדש של ערוצי התקשורת

א-דיק מציין כי וושינגטון, למרות מדיניותה הקודמת כלפי הרשות הפלסטינית, לא מצאה חלופה מדינית שאפשר להתמודד איתה, בהתחשב בכך שאש"ף והרשות הלאומית הפלסטינית הם הנציג הלגיטימי של העם הפלסטיני, מה שדוחף את הממשל האמריקאי לפתוח מחדש את ערוצי התקשורת לאחר שהבין כי כל הסדרים מדיניים או אזוריים אינם יכולים להתבצע בנפרד מהצד הפלסטיני הרשמי.

א-דיק מציין כי השלב הבא עשוי לכלול שלושה תרחישים עיקריים, כאשר הראשון הוא חזרת היחסים הפלסטיניים-אמריקאיים באופן הדרגתי לאור לחצים ערביים מתמשכים על וושינגטון לשוב ולהתערב עם הרשות הפלסטינית.

שלב של רגיעה והסדרים

התרחיש השני, לדברי א-דיק, קשור לכניסת האזור לשלב של רגיעה והסדרים מדיניים, מה שמחייב נוכחות של הרשות הפלסטינית בכל הסדרים אזוריים חדשים מכוח יחסיה עם המדינות הערביות והאירופיות, וזה עשוי להשתקף בצורת התקרבות מדינית ודיפלומטית הדרגתית עם הממשל האמריקאי.

א-דיק מציין את התרחיש השלישי שהוא הישארות המצב הקיים ללא התפתחות ביחסים, אך הוא נותר אפשרות חלשה, במיוחד עם הגברת הפערים בין העמדות האמריקאיות והישראליות במספר נושאים אזוריים.

א-דיק מבהיר כי ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו שאף מאז חזרתו לשלטון בשנת 2009 להשיג שתי מטרות עיקריות: התמודדות עם איראן והרחבת מעגל הנורמליזציה עם המדינות הערביות, ובראשן סעודיה.

נורמליזציה ותלות במסלול המדיני של הסוגיה הפלסטינית

א-דיק סבור כי כל התקדמות במסלול הנורמליזציה הסעודית-ישראלית תישאר קשורה לקיומו של אופק מדיני לסוגיה הפלסטינית ולהבטחות שיובילו להקמת מדינה פלסטינית, למרות שהממשל האמריקאי לא הציג עד כה כל יוזמה ברורה בכיוון זה.

באשר לעתיד רצועת עזה, א-דיק מדגיש כי ארצות הברית מבינה כעת את מוגבלות האפשרויות המוצעות לניהול הרצועה לאחר המלחמה, לאור כישלון היוזמות הקודמות ואי השגת כל פריצת דרך אמיתית.

א-דיק מציין כי וושינגטון רואה רק שתי אפשרויות: חזרת הרשות הפלסטינית לעזה או הטלת שלטון צבאי ישראלי ישיר, וזוהי אפשרות שישראל אינה רוצה לשאת בעלויותיה המדיניות, הכלכליות והביטחוניות, מה שהופך את חזרת הרשות הפלסטינית לאפשרות הריאלית ביותר למרות המשך הסירוב הישראלי לכך.

תיקונים לחוקים אמריקאיים הנוגעים לפלסטינים

א-דיק מתייחס לתנועה בקונגרס האמריקאי הכוללת תיקונים להצעות חוק שיידונו בתקופה הקרובה, ביניהם פתיחה מחדש של הקונסוליה האמריקאית המיועדת לפלסטינים בירושלים, חידוש מימון סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים הפלסטינים "אונר"א", והקצאת כ-400 מיליון דולר לשיקום עזה, בנוסף להצעות לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם הרשות הפלסטינית. מנגד, א-דיק מציין קיומם של תיקונים נגדיים המקודמים על ידי תומכי ישראל, ביניהם אימוץ השם "יהודה ושומרון" במקום הגדה המערבית.

למרות שהוא סבור כי סיכויי אישור הצעות אלה עדיין מוגבלים, א-דיק רואה כי עצם הצגתן משקף קיומה של תנועה אמריקאית מחודשת כלפי הנושא הפלסטיני ומיקום מחדש אפשרי במדיניות האמריקאית בשלב הבא.

קושי ביישום כל תוכנית ללא שיתוף הרשות

הסופר, החוקר המדיני והמומחה ליחסים בינלאומיים נועמן תאופיק אל-עאבד סבור כי ארצות הברית מבינה כעת את הקושי ביישום כל תוכנית מדינית באזור ללא שיתוף הרשות הלאומית הפלסטינית, בהיותה ישות מוכרת בינלאומית שנוצרה כתוצאה מהסכמים מדיניים, וזוכה להכרה ממספר מדינות אירופיות, בנוסף להיותה זרוע של אש"ף.

אל-עאבד מבהיר כי היעדר הרשות מכל הסדרים בגדה המערבית וברצועת עזה מקשה על השגת תוצאות המשרתות את החזון האמריקאי, כולל תוכניות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ או כל גישות עתידיות הקשורות לאזור, וסביר להניח שמתקיימים דיאלוגים בין וושינגטון לרשות הפלסטינית, במיוחד לאור קיומם של גורמים אזוריים פעילים, ובראשם סעודיה, הדוחפים לשיתוף הרשות בכל מסלול רפורמי או מדיני.

הוא מציין כי מגעים אלה, אם הדיווחים העיתונאיים לגביהם נכונים, אינם בהכרח מעידים על שינוי מדיני מהותי, אלא עשויים להצטמצם לנושאים כלכליים ומנהליים מוגבלים, ומציין כי אין עד כה כל אישור רשמי פלסטיני או אמריקאי לגבי תוצאות מוחשיות של דיאלוגים אלה.

אל-עאבד שולל את יכולתו של הממשל האמריקאי הנוכחי לכפות כל מסלול מדיני אמיתי לאור קיומה של ממשלת בנימין נתניהו, המאמצת מדיניות נוקשה כלפי הגדה המערבית ורצועת עזה, ומתמודדת עם לחצים פנימיים הקשורים לבחירות הישראליות הקרובות, מה שהופך מתן ויתורים מדיניים לעניין קשה ביותר.

אל-עאבד מציין כי בתוך הממשל האמריקאי עצמו קיימים זרמים מרובים, חלקם אינם תומכים בשיתוף הרשות הפלסטינית בכל הסדר עתידי, אלא מאמצים עמדות תואמות או נוקשות יותר עם החזון הישראלי, ומצטט את הצהרות השגריר האמריקאי בישראל כדוגמה למגמה זו.

חששות מניסיון לנצל מגעים אלה מדינית

אל-עאבד מזהיר מפני קיומם של חששות מניסיון לנצל מגעים אלה מדינית כדי להציג מסלול משא ומתן ללא תוצאות ממשיות בשטח, מה שעלול לשמש לשיווק הנורמליזציה עם ישראל, וסבור כי הרשות הפלסטינית אינה צריכה ליפול ל"מלכודת הסמליות המדינית" ללא הבטחת תוצאות אמיתיות המשרתות את הסוגיה הפלסטינית.

אל-עאבד סבור כי מה שמתרחש, אם יוכח, אינו חורג מניהול מוגבל של המציאות הפלסטינית באמצעות תמיכה כלכלית והשארת הרשות במצב של "חיים מדיניים לא יציבים", ללא כל התקדמות מהותית במסלול המדיני, לאור המשך העמדה הישראלית המסרבת לכל הסדר, ואי אפשרות מתן ויתורים לאור הנסיבות הפנימיות של הבחירות בישראל.

ביום שבת, בירת שוודיה, סטוקהולם, הייתה עדה ליציאתם של מאות מפגינים בצעדה המונית שחצתה את הרחובות, בגינוי המשך מלחמת ההשמדה והתוקפנות הצבאית שמנהל צבא הכיבוש הישראלי נגד רצועת עזה ולבנון. אירוע זה הגיע בתגובה לקריאות שהושמעו על ידי ארגוני חברה אזרחית שוודיים, כאשר המשתתפים התאספו בכיכר אודנפלאן המפורסמת כדי להשמיע את קולם נגד השתיקה הבינלאומית לגבי הפשעים המבוצעים נגד אזרחים.

המפגינים הניפו שלטים ותמונות המתעדים את פגיעת הילדים והפצצת בתי ספר ובתי חולים בעזה, והביעו את התנגדותם הנחרצת להרחבת הסכסוך כך שיכלול את השטחים הלבנוניים. המפגינים גם דרשו מממשלת שוודיה להפסיק לאלתר את כל מכירות הנשק והציוד הצבאי המיועדים למדינת הכיבוש, בטענה שהמשך שיתוף הפעולה הזה תורם להארכת הסבל ההומניטרי באזור.

בהקשר קשור, הפעיל השוודי איידין אמיר האשמי אישר בהצהרותיו לכלי תקשורת כי הכיבוש שואב את יכולתו להמשיך בפעולותיו הצבאיות מהתמיכה הלוגיסטית והפוליטית שמספקות בירות המערב. האשמי ציין כי ישנם ניסיונות שיטתיים בתוך האיחוד האירופי וארצות הברית לדכא תנועות סולידריות עם פלסטין, ובכמה מדינות בארצות הברית הדבר הגיע עד כדי התייחסות לחרם או ביקורת כפשע שדינו ענישה על פי חוק.

הפעיל הדגיש כי הפעילים בשוודיה לא יאפשרו העברת חוקים המגבילים את חופש הביטוי או מונעים סולידריות עם סוגיות צודקות, למרות הלחצים, האיומים ודברי השנאה שהם נתקלים בהם במקומות עבודתם. הוא הבהיר כי הלחצים והסחיטה לא ירתיעו את המזדהים מלהמשיך בפעילותם השלווה שמטרתה לחשוף את העובדות ולתמוך בזכויות העם הפלסטיני להגדרה עצמית ולהגנה על אזרחים ממכונת המלחמה.

במישור השטח, ההפגנה התרחשה במקביל להודעת משרד הבריאות הלבנוני על עלייה במספר קורבנות התוקפנות הישראלית מאז אוקטובר האחרון ליותר מ-3756 הרוגים ואלפי פצועים. דיווחים רפואיים ציינו עשרות הרוגים ופצועים במהלך 48 השעות האחרונות, מה שמשקף הסלמה מסוכנת בקצב ההתקפות המכוונות לכפרים ועיירות לבנוניים מדי יום.

מדינת הכיבוש לא הייתה יכולה לבצע פעולות אלה נגד הפלסטינים ללא התמיכה הלוגיסטית והכיסוי המוסרי והחוקי שמספקות מדינות המערב.

מועצת תקני עורכי הדין הבריטית פרסמה החלטה להשעות זמנית את כרים חאן, התובע הכללי של בית הדין הפלילי הבינלאומי, מעיסוק בעריכת דין. המועצה הבהירה כי החלטה זו נכנסת לתוקף מיידי, עד לסקירה מקיפה על ידי ועדת ההשעיה המוסמכת, שתקיים שימוע רשמי בארבעת השבועות הקרובים כדי לבחון את נסיבות המקרה.

התפתחות משפטית זו מגיעה זמן קצר לאחר השעיית תפקידיו של חאן בבית הדין הפלילי הבינלאומי ב-8 ביוני. צעד זה הגיע בעקבות האשמות שהופנו נגדו בנוגע להתנהגות מינית בלתי הולמת, מה שגרם לגוף הפיקוח של בית הדין להפנותו להליכים משמעתיים שתוארו כחסרי תקדים בתולדות המוסד הבינלאומי.

מצדו, כרים חאן, בן 56, הכחיש מכל וכל את כל ההאשמות שהופנו נגדו, והדגיש את חפותו מכל עבירה משפטית או אתית. בית הדין עומד כעת בפני לחצים גוברים לקבוע את המסלול המשפטי הסופי בתיק זה, שעורר מחלוקת רחבה בחוגים המשפטיים והפוליטיים הבינלאומיים.

הדיווחים מצביעים על כך שאספת המדינות החברות, הגוף המפקח על בית הדין הפלילי הבינלאומי, היא זו שתהיה לה המילה האחרונה בגורלו המקצועי של חאן. האספה צפויה לקיים ישיבה מיוחדת כדי להעריך את המצב ולקבוע אם התובע הכללי ימשיך בתפקידו או יודח לצמיתות על בסיס תוצאות החקירות.

משרד אספת המדינות החברות הסתמך בהערכתו הראשונית על דו"ח שהוצא על ידי משרד שירותי הפיקוח הפנימי של האו"ם, בנוסף לראיות ומזכרים בכתב. הדו"ח של האו"ם כלל טענות על מגע מיני לא בהסכמה בין חאן לאחת העוזרות במקומות שונים, כולל משרדו, מקום מגוריו הפרטי ובמהלך משימות עבודה רשמיות.

למרות חומרת הטענות הכלולות בחקירת האו"ם, ועדה שיפוטית המורכבת משלושה שופטים קבעה כי הממצאים לא היו חד משמעיים מספיק כדי להרשיע את חאן. שוני זה בדעות המשפטיות בתוך מנגנוני בית הדין גרם לבלבול, מה שהצריך התערבות של גורמים בינלאומיים כדי לבחון מחדש את ההערכות המשפטיות הקודמות.

כרים חאן החליט להתפטר זמנית מתפקידיו במאי 2025, כדי לאפשר את התנהלות החקירות בשקיפות וביושר מלאים. מצב חריג זה דחף את אספת המדינות החברות ליצור כללים פרוצדורליים חדשים לטיפול במקרים כאלה, שלא נראו בבית הדין מאז הקמתו.

בהצהרות לעיתונות, חאן טען כי מה שהוא מתמודד איתו אינו רק הליכים משפטיים, אלא קמפיין שיטתי של הפחדה ולחץ פוליטי. הוא קישר בין הליכים אלה לבין החלטתו ההיסטורית לבקש צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט.

התובע הכללי המושעה האשים גורמים בתוך משרד מועצת המדינות החברות בהתעלמות מעקרונות משפטיים בסיסיים ומתוצאות חקירות שזיכו אותו בעבר. הוא ציין כי ישנה התעקשות לחקור מחדש למרות שהשופטים שמונו לא מצאו ראיות מספיקות להוכחת עבירות מקצועיות או התנהגותיות כלשהן.

חאן גם מתח ביקורת על האופן שבו טופלה זהותו במהלך החקירה, כאשר שמו נחשף לתקשורת באופן המנוגד לנורמות הנהוגות במקרים דומים. הוא ראה בשלילת זכותו להסתרת זהות, ממנה נהנים פקידים אחרים, כמשקפת כוונה מוקדמת לפגוע במוניטין שלו ולחתור תחת מאמציו לרדוף פושעי מלחמה.

מקורות יודעי דבר חשפו כי קבוצה של מדינות מערביות ואירופיות הפעילה לחץ בתוך ישיבת משרד האספה להצביע על חקירה מחודשת של התיק. מהלך זה הגיע למרות קיומם של דו"חות קודמים של שופטים עצמאיים שאישרו כי אין ראיות ממשיות להתנהגות בלתי הולמת או הפרת חובות תפקיד מצד חאן.

תיק זה נותר פתוח לכל האפשרויות, בצל ציפייה בינלאומית לתוצאות השימועים הקרובים בבריטניה ובתוך בית הדין הפלילי. משקיפים סבורים כי תוצאות תיק זה ישפיעו ישירות על יוקרת בית הדין הבינלאומי ועל יכולתו להמשיך בחקירות בתיקים רגישים כמו פשעי מלחמה בשטחים הפלסטיניים.

אני נתון לקמפיין חסר תקדים של הפחדה ולחץ על רקע צווי המעצר שלי נגד נתניהו וגלנט בגין פשעי מלחמה בעזה.

הטענה להבנה מקיפה של האמת והצדק מייצגת את אחד הביטויים הבולטים של הטירוף הרציונלי בעידן המודרני, שבו רבים סבורים שהצדק שמור להם בלבד בכל ענייני החיים. סגירות מחשבתית זו גורמת לאדם לדחות עצה ולהתמודד עם מתנגדים בתגובות חותכות, תוך התעלמות מכך שעידן חוסר הטעות הסתיים עם מות הנביאים והשליחים.

השייח' מוחמד אל-ע'זאלי הזהיר בעבר מפני תופעת ההתערבות המדעית, שבה מי שהצליח בתחום אחד סבור שהוא הפך למומחה בכל התחומים. יהירות אינטלקטואלית זו סוגרת את דלתות הרפורמה באומה, וגורמת למתנדבים למען הטוב לדמיין חסינות מטעויות, מה שמעכב כל התקדמות אמיתית.

הטקסטים הקוראניים מצביעים על כך שקבוצת הצעירים היא הגמישה והמקבלת ביותר לשוני, כפי שמופיע בסיפור נערי המערה שאלוהים הגדיל את הדרכתם. חיוניות הצעירים הופכת אותם ליותר מסוגלים לקבל את הדעה הנכונה אם היא מתבהרת להם, וזה מה שחסר אצל חלק מאלה שהשתרשה בהם הנטייה החד-צדדית.

בהתבוננות בסירה הנבואית, אנו מוצאים שהנביא, עליו השלום, שבר את מגבלות הגיל בקבלת תפקידי מנהיגות כאשר מינה את אוסאמה בן זייד למפקד הצבא. החלטה זו הייתה מסר ברור בדבר הצורך להעדיף כישרון על פני ותק, גם בנוכחות גדולי הצחאבה ואנשי הדעה והייעוץ.

לעומת זאת, אנו מוצאים כיום התעקשות מוזרה מצד חלק מהאליטות להדיר צעירים ממעגלי קבלת ההחלטות, כאילו החוכמה קשורה אך ורק להתקדמות הגיל. גישה זו סותרת את רוח התקופה ואת הניסיונות ההיסטוריים שהוכיחו כי התחדשות היא סוד קיומן וכוחן של אומות.

האירוניה מתגלה כאשר אנו צופים בחברות המערביות שעשויות להעניק אמון לצעיר מוסלמי כמו זהראן ממדאני לקבל אחריות גדולה על בסיס כישרונו. בעוד שבחברותינו, המבוגרים מתעקשים להישאר בחזית גם אם יכולתם לתרום בשטח או לנוע באופן מתמיד ירדה.

הרעיון לאחד אנשים על דעה אחת או דפוס חיים זהה הוא רעיון הסותר את הטבע האנושי ואת חוקי היקום שנקבעו על ידי הבורא. השוני אינו רק תופעה מקרית, אלא הוא מטרה בריאתית כפי שציין האימאם אל-קורטובי בפרשנותו לפסוקי סורת הוד, שבהם אלוהים ברא את האנשים כדי שיתבדלו.

השאלה המתבקשת בפני אלה העריצים בדעותיהם: מה אם החיים היו מתנהלים בכיוון אחד ובדפוס חוזר שאינו משתנה? היעדר גיוון פירושו מות היצירתיות והפיכת חברות למכונות אילמות, וזה סותר את בניית הארץ הדורשת הפריה הדדית של רעיונות וריבוי חזונות.

הגישה הנבואית התבססה על עדינות וייעוץ, בביצוע הצו האלוהי שקישר בין רחמים לבין התלכדות אנשים סביב המנהיג. אילו היה השליח גס רוח וקשה לב, היו האנשים מתפזרים סביבו, וזהו שיעור רב עוצמה לכל מי שמנסה לכפות את דעתו בכוח או באיומים.

הניסיון לכפות על האומה דעה אחת, במיוחד בענייני איג'תהאד, עלול להוביל לתוצאות הרות אסון המגיעות לעיתים עד לשפיכות דמים. התקשות בעמדות ללא התחשבות בדעותיהם של מומחים המייעצים לזהירות, משקפת כשל בהבנת פיקה המאזנים והאינטרסים.

יש הקושרים לעיתים בין דבקות בדעת לבין אינטרסים אישיים או מה שמכונה 'פרנסה', מה שהופך מחלוקת אינטלקטואלית למאבק תועלתני. דרך פעולה זו מצדיקה לנפש מה שאלוהים לא הצדיק לעצמו, תוך התעלמות מכך שהפרנסה בידי הבורא בלבד ואין היא צריכה להיות מחיר לפשרנות.

אחת התופעות המסוכנות ביותר בעת החדשה היא האשמת מתנגדים בבגידה או בשקר רק בגלל חילוקי דעות פוליטיים או חברתיים. טרור אינטלקטואלי זה מפחיד את בעלי הדעה הנכונה ומונע מהם להשמיע את דבר האמת, מה שמסכן את עתיד האומה כולה.

אזכיר כאן את דבריו של שייח' הערבית מחמוד שאקר, שהדגיש כי כל ערבי ישר אחראי באמת לגורל האומה הזו. אחריות זו דורשת בהירות ותובנה לפני שיהיה מאוחר מדי, והכרה בכך שכוחה של האומה טמון בסך מוחות בניה ולא במוח אחד.

לסיכום, עלינו להבין כי קיצוניות בדעת אחת עלולה להיות סיבה להרחקת אנשים מהדת עצמה, כפי שציין השייח' אל-ע'זאלי. רחמים, קלות וקבלת האחר הם העמודים שעליהם נבנתה דת זו, ובלעדיהם אנו הופכים לחברות סגורות המפסידות את הווהן ועתידן.

ישנם כאלה המצטיינים בתחום אחד של העולם ומתערבים באחר שאינם מצטיינים בו, כאילו הצטיינו בשניהם בגלל הצטיינותם באחד מהם.

ימים אלה מציינים את יום השנה למות הקדושים של גיבורי מרד אל-בוראק (17-6-1930), אשר נתלו על ידי כוחות המנדט הבריטי בכלא עכו, והונצחו על ידי איברהים טוקאן בשירו "יום שלישי האדום". הארץ כולה געשה בימי המרד וביום תליית שלושת הצדיקים.

הסיפור מתחיל כך; כדי שלא נשכח; יהודים ארגנו הפגנה בתל אביב לרגל מה שנקרא יום השנה לחורבן בית המקדש ב-14 באוגוסט 1929, ולמחרת קיימו הפגנה גדולה וחסרת תקדים ברחובות ירושלים, עד שהגיעו קרוב לכותל המערבי. שם הניפו את הדגל הישראלי, החלו לשיר את ההמנון הציוני "התקווה", קיללו מוסלמים, וקראו קריאות תיגר והתגרות, ואמרו "הכותל כותלנו", כלומר "הכותל הוא שלנו", ודרשו להחזירו, בטענה שהוא הקיר שנותר מבית המקדש של שלמה.

למחרת, שהיה יום הולדת הנביא הקדוש, תושבי ירושלים והכפרים הסמוכים לה נהרו כמנהגם לתפילת יום שישי במסגד אל-אקצא. לאחר התפילה יצאו המתפללים להפגנה שכללה אלפי מוסלמים, ופנו לעבר הכותל המערבי, שברו שולחן יהודי שהיה מונח על המדרכה, ושרפו כמה דפים שהכילו טקסטים של תפילות יהודיות שהונחו בחורים שבכותל.

לאחר מספר ימים הגיעו ידיעות על כוונת הציונים לתקוף את הכותל המערבי ולכבוש אותו כדי לבסס את זכותם לבעלות עליו. מוסלמי פלסטין נהרו לירושלים לתפילת יום שישי ב-23 באותו חודש, כשהם נושאים מקלות ואלות. כאשר יצאו המתפללים, הם מצאו התקהלות ציונית שהתגרה בהם, ופרצו התנגשויות ועימותים אלימים בין הצדדים. המשטרה הבריטית פתחה באש על הקהל הערבי, ומשוריינים בריטיים נכנסו לירושלים. בימים הבאים התרחבו העימותים העקובים מדם וכללו ערים פלסטיניות שונות. תוצאות מה שנודע כ"מרד אל-בוראק" היו מותם של 133 יהודים ופציעתם של 239 מהם, ומותם של 116 מוסלמים ופציעתם של 232 אנשים, וכן נזקים כבדים לכפרים ולרכוש. ב-17 ביוני 1930 הוציאו שלטונות המנדט הבריטי להורג בכלא עכו את מנהיגי מרד אל-בוראק: עטא אל-זיר, מוחמד ג'מג'ום ופואד חיג'אזי.

בעקבות המהומות ומרד אל-בוראק, שלחה ממשלת בריטניה ועדת חקירה שנודעה בשם "ועדת שו", על שם יושב ראשה. בין המלצותיה, המליץ שו לשלוח ועדת חקירה בינלאומית לבדיקת זכויות הערבים והיהודים בכותל המערבי. ב-15 במאי 1930, אישרה מועצת חבר הלאומים את האנשים שהוצעו על ידי בריטניה לחברות בוועדה.

ועדת החקירה הבינלאומית הגיעה לירושלים ב-19 ביוני באותה שנה, ושהתה בה חודש שלם, במהלכו קיימה 23 ישיבות, בהן פעלה לפי הנהלים המשפטיים המקובלים בבתי המשפט הבריטיים. היא שמעה את נציגי הצדדים הערבי והיהודי, ו-52 עדים (30 הוזמנו על ידי הערבים ו-22 על ידי היהודים), ושני הצדדים הציגו במהלך הישיבות 61 מסמכים (26 מסמכים הוגשו על ידי הערבים ו-35 מסמכים הוגשו על ידי היהודים). הגנת הצד הערבי על זכותו בירושלים עוררה התפעלות, ובהגנה זו השתתפה עלית אנשי הארץ בעלי ידע רחב על המצב הנוכחי של המקומות הקדושים.

הכותל המערבי מהווה את החלק הדרומי של החומה המערבית של הר הבית, באורך של כ-47 מטרים ובגובה של כ-17 מטרים. היהודים לא השתמשו בו כמקום תפילה בשום עת, אלא רק לאחר הצהרת בלפור בשנת 1917. חומה זו לא הייתה חלק מהמקדש היהודי, אך הסובלנות האסלאמית היא שאפשרה ליהודים לעמוד מולה, ולבכות על חורבנה ועל חורבן המדינה היהודית קצרת הימים בעת העתיקה.

בתקופת המנדט הבריטי על פלסטין, גדלו ביקורי היהודים בכותל זה, עד שהמוסלמים חשו בסכנה, ופרץ מרד אל-בוראק ב-23/8/1929, בו נהרגו עשרות מוסלמים, ונהרג מספר רב של יהודים, והוא התרחב וכלל מספר ערים פלסטיניות. האירועים הובילו להקמת ועדה בינלאומית לקביעת זכויות המוסלמים והיהודים בכותל המערבי. הוועדה הייתה בראשות שר החוץ השוודי לשעבר, אליל לובגרן, וחברות בה סגן נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק לשעבר, השוויצרי צ'ארלס בארד. לאחר חקירה שערכה ועדה זו ושמיעת שתי נקודות המבט, הערבית-אסלאמית והיהודית, היא הגישה דו"ח בשנת 1930, אותו הגישה לחבר הלאומים, ובו קבעה את זכותם הבלתי מעורערת של המוסלמים לבעלות על הכותל המערבי.

בין היהודים שהוועדה הבינלאומית שמעה היו ד"ר מרדכי אליאש, דוד ילין והרב משה בלאו. ד"ר קורש אדלר וכמה מגדולי היהודים בירושלים הגישו מזכר בכתב המסביר את נקודת המבט היהודית בנוגע לכותל המערבי. בין הערבים שהוועדה שמעה היו עוני עבד אל-האדי, אחמד זכי פאשה, מוחמד עלי פאשה והשייח' איסמעיל אל-חאפז. הם הציגו לוועדה מספר מסמכים וראיות. טענות היהודים היו שהכותל המערבי הוא שריד מהמקדש, וכי "הכותל המערבי" אינו יכול להיהרס כלל, מכיוון שהנוכחות האלוהית "שכינה" נמשכת תמיד, ולכן היהודים רוצים להתפלל מול כותל זה, ומתאבלים על חורבן המקדש שהיה בט' באב. היהודים אמרו כי שימוש בכלים כמו ספסלים, וילון להפרדה בין גברים לנשים, ארון המכיל ספרי תורה, מנורות לטקסים, וכיור לרחצה, היה נפוץ בכותל, ומותר על ידי הממשלה העות'מאנית זמן רב לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ועל פי טענה זו יש לראות במצב זה את המצב הקיים. הם אמרו כי סעיף 15 של כתב המנדט הבריטי קובע כי המדינה המנדטורית תבטיח ליהודים חופש פולחן בכותל לפי הדרך הנהוגה בטקסיהם ובפולחניהם הדתיים ללא כל התערבות מצד הערבים, ויש למנוע מהערבים להפריע ליהודים במהלך תפילותיהם, בין אם במעבר ליד הכותל, או בקול האד'אן, או בקיום טקסי זיכרון ליד הכותל. למרות כל הדרישות הללו, היהודים לא טענו לבעלות על הכותל, אך הוא נמנה עם הנכסים הקדושים שאינם ניתנים לסחר.

יתר על כן, הכותל המערבי הוא חלק בלתי נפרד ממסגד אל-אקצא המבורך ומהר הבית הקדוש, ואין בו אבן אחת מתקופת המלך שלמה. המעבר שנמצא ליד הכותל אינו דרך ציבורית, אלא נבנה רק למעבר תושבי שכונת המוגרבים ומוסלמים אחרים בדרכם למסגד אל-בוראק, ומשם להר הבית. ההיתר ליהודים לעבור לכותל היה בגדר סובלנות בצו שהוצא על ידי איברהים פאשה בשנת 1840, ולא לצורך תפילות.

יישום הסטטוס קוו במקומות הקדושים אינו קשור לכותל המערבי, שכן הזכות לבעלות או לשימוש בו שייכת למוסלמים, ומידת הסובלנות היא זו שבעלי הכותל יכולים להפגין, ואינה יכולה לחרוג מהגבולות שהם קובעים. קולונל סיימס הכיר בכך כאשר ייצג את המדינה המנדטורית בפני ועדת המנדט הקבועה במושבה התשיעי בשנת 1926, שם אמר: "היהודים נהגו ללכת לכותל המערבי כדי לבכות על גדולת ישראל, אך המקום שבו מתרחש הבכי שייך לווקף האסלאמי... ואם מותר ליהודים ללכת למקום זה, אין מכך נובע שהמקום הוא שלהם". המוסלמים ציינו כי המדינה המנדטורית בספרה הלבן שפרסמה בנובמבר 1928 הכירה במפורש בכך שהכותל המערבי והאזור הסמוך לו שייכים באופן בלעדי למוסלמים.

וכך, ניסו היהודים בשנת 1929 לתמוך בטענותיהם בכוח, כדי לממש את כוונותיהם האמיתיות ולהשתלט על חלק בלתי נפרד מהר הבית. למרות שאמרו בפני הוועדה הבינלאומית שהם אינם טוענים לזכות בעלות על הכותל, הם למעשה שאפו להשיג מטרה זו. זאת מאשרת האנציקלופדיה הבריטית, הקובעת: "אחת התוצאות הבולטות והחשובות ביותר שנבעו מהאנטישמיות היא הופעת תנועת ההתעוררות הלאומית בקרב היהודים בצורה פוליטית, תנועה שנודעה כציונות... היהודים מצפים לגאולת ישראל, לאיחוד העם היהודי בפלסטין, להשבת המדינה היהודית, לבניית המקדש מחדש, ולהקמת שלטון דוד בירושלים שוב, ובראשו נסיך מזרע דוד".

הוועדה הבינלאומית סיימה את דו"חה במסקנה הבאה: "הבעלות על הכותל המערבי שייכת למוסלמים בלבד, ולהם הזכות הקניינית בו, מכיוון שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרחבת הר הבית, שהיא נכס של הווקף האסלאמי. גם הבעלות על המדרכה הנמצאת מול הכותל, ומול השכונה הידועה בשם חארת אל-מוגרבים, שייכת למוסלמים, מכיוון שהיא הוקדשה על פי דיני השריעה האסלאמית.

מסמכי בעלות על הכותל

הכותל המערבי, או הכותל, הוא החומה התוחמת את הר הבית מצד מערב, ומהווה את החלק הדרומי של החומה המערבית של הר הבית המקיפה את מסגד אל-אקצא, והוא משתרע בין שער המוגרבים בדרום לבין מדרסת אל-תנכיזיה בצפון, באורך של כ-47 מטרים, גובה של כ-17 מטרים, ורוחב של כ-3.30 מטרים. היהודים טענו כי חלק זה של החומה המערבית של הר הבית הוא שריד ממקדשם המדומה, והקיפו מקום זה בהילה של קדושה המבוססת על אוסף של אגדות והשמצות היסטוריות, אותן הפריך החוקר במאמר "המצאת הכותל המערבי".

***

המוגרבים נהגו לבקר בירושלים הקדושה לאחר שסיימו את טקסי החאג', עד כדי כך שאחד הנוסעים המוגרבים, מוחמד בן עבד אל-והאב אל-מכנאסי (1200 לספירה = 1750 לספירה), כינה את מסעו: "השגת המעלה והשומר, בעלייה לרגל לבית אללה הקדוש וביקור בירושלים הקדושה, בחברון ובקבר האהוב". המוגרבים נהגו להתגורר במקום קרוב לפינה הדרום-מערבית של חומת הר הבית, ובנקודה הקרובה ביותר למסגד אל-אקצא, מקום שהוקדש להם על ידי המלך אל-אפדל בשנת 589 לספירה (1193 לספירה). כדי שיגורו בבתיו ויפיקו תועלת מיתרונותיו. ובנה להם באותה שכונה בית ספר שנודע בשם אל-אפדליה...

בהקשר זה, אומר עבד אל-האדי אל-טאזי, במחקרו "הקדשות המוגרבים בירושלים": "מנוסח כתב ההקדשה עולה כי המסמך המקורי אבד, ותנאי ההקדשה נרשמו מחדש בצו של השופט השרעי בספר 'מוכח באופן רציף על פי דיני השריעה'. הדבר נעשה פעמיים, בפעם הראשונה בשנת 666 לספירה (1268 לספירה), כארבעים שנה לאחר מותו של המלך אל-אפדל, ובפעם השנייה בשנת 1004 לספירה (1596 לספירה), כשמונים שנה לאחר תחילת השלטון העות'מאני. נוסח המסמך נמצא ברישום מס' 77 עמ' 588 בבית הדין השרעי.

***

נוסח מסמך ההקדש, המתוארך לשנת 666 לספירה (1268 לספירה), הובא על ידי מוסטפא אל-חייארי, בספרו "ירושלים בתקופת הפאטימים והפרנקים", תחת הכותרת: "ירושלים הקדושה - הקדש שכונת המוגרבים (The Islamic Pious Foundations in Jerusalem. London, Islamic cultural centre. 1978) כפי שפורסם גם על ידי עבד אל-לטיף אל-טיבאווי". במסמך נכתבו גבולות ההקדש, או מה שנודע כ"שכונת המוגרבים", כדלקמן: ... הגבול הראשון, הדרומי, מסתיים בחומת העיר ירושלים הקדושה ובדרך הסלולה לעין סילואן. הגבול השני, המזרחי, מסתיים בכותל הר הבית. הגבול השלישי, הצפוני, מסתיים בגשר הידוע בשם גשר אום אל-בנאת. והגבול הרביעי, המערבי, מסתיים בביתו של האימאם שמס אל-דין, קאדי ירושלים הקדושה, ואז בביתו של עימאד אל-דין בן מוסקי, ואז בביתו של האמיר חוסאם אל-דין קאימאז.

***

זיאד אל-מדני, בספרו "העיר ירושלים וסביבתה (1800 – 1820)", אומר: המוגרבים בירושלים מורכבים ממרוקאים, תוניסאים ואלג'יראים. אלה התגוררו בהר הזיתים בשכונה מיוחדת שנקראה שכונת המוגרבים. בראש המוגרבים עמד שייח' שמונה על ידי המושל, והייתה להם גם זאוויה שנודעה בשמם ושייח' שנקרא שייח' המוגרבים.

***

בשנת 720 לספירה (1320 לספירה) הקים נכדו של אבו מדין שועייב בן אבו עבדאללה מוחמד בן אבו מדין את ההקדש המפורסם "הקדש אבו מדין". עבד אל-האדי אל-טאזי, במחקרו "הקדשות המוגרבים בירושלים", הציג את נוסח מסמך "הקדש אבו מדין": בשם אללה הרחמן והרחום, השבח לאללה ודי בכך, ושלום על עבדיו הנבחרים. ועתה, זהו כתב הקדש תקף ושרעי, והקדש מפורש ומכובד, שנכתב על ידי העני לאללה יתעלה, המקווה למחילתו ולסליחתו, השייח' האימאם המלומד המעולה, הצדיק, הפרוש, העניו, הקודם, היודע, המופת, אבו מדין שועייב בן אדוננו השייח' הצדיק, המלומד, הפועל, המוג'אהד, אבו עבדאללה מוחמד בן השייח' האימאם, ברכת המוסלמים, הוכחת אללה, שריד הצדיקים הקדמונים, אבו מדין שועייב אל-מגרבי אל-עות'מאני אל-מאלכי, יברך אללה בברכתו ויאריך את ימיו. והוא מעיד על נפשו הטהורה, בעודו בבריאותו, כי הוא הקדיש, עצר, הקדיש לצמיתות, נתן צדקה, שחרר, אישר ואיחד את שני המקומות הנזכרים והמתוארים והמוגדרים בו, הנמצאים בידי המקדיש הנזכר, בבעלותו, ברשותו ובחזקתו עד למועד הקדש זה. יעידו על כך מי שיסייעו לו ברישום עדותם בסוף ספר מבורך זה. ואחד משני המקומות הנזכרים הוא כפר הידוע בשם עין כרם, מכפרי העיר ירושלים הקדושה.

"ואילו המקום השני המוקדש נמצא בירושלים הקדושה, בקו הידוע בשם קנטרת אום אל-בנאת, שער השלשלת, הכולל איוואן, שני חדרים, חצר ושירותים פרטיים, ומתחתיו מחסן ומרתף... הקדש זה מיועד לאדונים המוגרבים המתגוררים בירושלים הקדושה ולבאים אליה מבין האדונים המוגרבים, על כל תיאוריהם השונים ומקצועותיהם המגוונים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים, מעולים ופחותים. איש לא יחלוק עליהם בו ואיש לא ישתתף עמם בו. הם ייהנו מהדיור, מהשכירות ומשאר ההנאות, מהחלוקה ומהעיבוד החקלאי של האדמות הנזכרות. והבאים יקבלו עדיפות על פני המתגוררים, והנזקקים ביותר על פני הנזקקים פחות, והחייבים ביותר על פני החייבים פחות. ואם ייכחדו המוגרבים ולא יימצא מהם איש המתגורר בירושלים הקדושה, בין אם זכר ובין אם נקבה, יחזור ההקדש למי שיימצא מבין המוגרבים המתגוררים במכה המכובדת, יגדיל אללה את כבודה, ולמי שיימצא מהם במדינה המוארת. ואם לא יימצא איש בשני המקומות הקדושים, התנה המקדיש את הפיקוח והניהול על הקדש זה לעצמו למשך חייו, ולאחר מכן, אם לא יימצא אדם בוגר ממין המוגרבים המתגוררים בירושלים הקדושה, ויוכח לו בגרותו ויראתו... וזאת ביום העשרים ותשעה לחודש רמדאן המכובד, בשנת שבע מאות ועשרים."

*** הבעלות על הכותל המערבי שייכת למוסלמים בלבד, ולהם בלבד הזכות הקניינית בו, מכיוון שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרחבת הר הבית, שהיא נכס של הווקף; וגם הבעלות על המדרכה הנמצאת מול הכותל שייכת למוסלמים.

חשוב לדעת שהגבול המזרחי של "הקדש אבו מדין" ידוע ככותל המערבי. וכן המדרכה הנמצאת מול כותל זה, שעליה עומדים היהודים כאשר הם מבקרים בכותל לצורך בכי, היא חלק מ"הקדש אבו מדין".

***

מוסטפא מוראד אל-דבאג', בספרו "ארצנו פלסטין, חלק עשירי – פרק שני", מזכיר: "מה שנאמר בארכיונים המלכותיים המצריים, בתיאורם את אירועי מוחרם 1256 לספירה = מרץ 1840 לספירה, והתכתובות בין אל-חאג' מוחמד, שייח' המוגרבים בירושלים, ואיסמעיל עאסם ביי, מושל חלב, בנוגע לבקשת יהודי אחד לרצף את סמטת אל-בוראק הנמצאת בשכונתם ליד הקדש סידי אבו מדין אל-גות', ודחיית מועצת השורא של ירושלים את מתן האישור ליהודים לרצף את סמטת אל-בוראק, תוך הסבר הסיבות לכך, ותשובת מושל ירושלים הקדושה, סייד אחמד דזדאר, והסיכום הוא: 'אין נעלם מאיש כי סמטת אל-בוראק הקדושה הנזכרת אינה דרך ציבורית אלא רק מובילה לבתיו של אדוננו אבו מדין אל-גות', והיא נמצאת באותה שכונת המוגרבים שבה זאווית אדוננו אבו מדין, וסמוכה להר הבית הקדוש ולמקום אל-בוראק המפואר, ואין ליהודים ולאיש זכות בה, אלא היא מזכויותיו של סידי אבו מדין אל-גות' ונכללת בגבולות הקדשו... מקום זה אינו בית כנסת עבורם ואינו מדרגות ליהודים... ריצוף המקום הנזכר יגרום נזק להקדש...'"

למסמך "הקדש אבו מדין" הייתה הזכות להגן על הכותל המערבי באמצעות הוכחת זכות הבעלות של המוסלמים עליו בעקבות מרד אל-בוראק (1929). האירועים הובילו להקמת ועדה בינלאומית לקביעת זכויות הערבים והיהודים ב"כותל המערבי". לאחר סיום עבודת הוועדה, היא הגישה דו"ח בשנת 1930, ובו נכתב: הבעלות על הכותל המערבי שייכת למוסלמים בלבד, ולהם בלבד הזכות הקניינית בו, מכיוון שהוא מהווה חלק בלתי נפרד מרחבת הר הבית, שהיא נכס של הווקף; וגם הבעלות על המדרכה הנמצאת מול הכותל ומול השכונה הידועה בשם חארת אל-מוגרבים שייכת למוסלמים, מכיוון שהיא הוקדשה על פי דיני השריעה האסלאמית.

אך שלטונות הכיבוש, לאחר מלחמת 1967, ועם השתלטותם על העיר העתיקה בירושלים, הרסו את שכונת המוגרבים, והשתלטו ישירות על הכותל המערבי, והקימו רחבה גדולה מרוצפת מול הכותל כדי להכיל את היהודים הבאים להתפלל מול הכותל. ברחבה זו נמצא כיום השער הראשון למנהרה המפורסמת שחפרו שלטונות הכיבוש במקביל לחומה המערבית של הר הבית באורך של כ-488 מטרים, וחיברו אותה לתעלת רומית עתיקה באורך 80 מטרים, ופתחו שער שני בסוף המנהרה ליד בית הספר האסלאמי אל-רוודה בשנת 1996, מה שהוביל לאינתיפאדת המנהרות בשנת 1996.

אפילו בקרב היהודים עצמם, עולים לעיתים קולות המפקיעים את הקדושה היהודית מ"הכותל המערבי", ורואים כי אין קשר בין הדת היהודית למקום זה, בהיעדר כל זיקה בינו לבין תורת הנביא משה. בימינו, פנו כמה יהודים נאורים להזכיר את היעדר קדושה זו. לדוגמה, פורסמו הצהרות של הרב יהורם מזור, מזכיר מועצת היהדות המתקדמת, בגיליון הראשון של כתב העת היהודי "בתלם" שיצא לאור על ידי מועצה זו, בקיץ 1999, תחת הכותרת "האם חשוב להתפלל דווקא בכותל המערבי?!". בין הדברים שהזכיר הרב מזור במאמר זה הוא שאין קדושה לכותל המערבי בדת היהודית, וכי הוא מסרב לקיים שם טקסי בר מצווה או כל טקס אחר. הרב מזור אמר: "אנו פוגשים לאורך שעות היום אנשים במקום זה המתפללים במקום שהם עצמם קידשו". והוסיף: "זה דומה לעבודת אלילים, ועל מועצת הרבנים המתקדמים בישראל לבחור מקום אחר לתפילת היהודים".

מחקרים רבים פורסמו על ידי מומחים יהודים, המאשרים כי הסיפור התנ"כי חסר כל ראיה ארכיאולוגית, ובהם מחקריו של הפרופסור היהודי ישראל פינקלשטיין, ראש המחלקה לארכיאולוגיה באוניברסיטת תל אביב, ועמיתו דוד אוסישקין, אשר אישרו כי ירושלים לא נבנתה בתקופת שלמה אלא מאה שנים לפני כן, וכי תקופה זו מעורפלת מאוד, ואין כל תימוכין למה שנאמר ב"ברית הישנה" בנוגע אליה.

בפשע חדש המשקף את אכזריות המציאות ברצועת עזה, טילי הכיבוש הישראלי רצחו את חלומו של הצעיר עבד אל-ג'וואד אבו לבן, שרץ נגד הזמן כדי לארגן את פרטי חתונתו המובטחת. בעודו משוטט ברחובות בלהט כדי לחלק כרטיסי שמחה לקרובים וחברים, מטוסי הכיבוש הפתיעו אותו בתקיפה בוגדנית שכוונה לרכבו במרכז העיר עזה, והפכו את חליפת החתונה המצופה לתכריכים העוטפים את גופו הטהור.

מקורות מקומיים דיווחו כי התקיפה לא רק גרמה למותו של אבו לבן, אלא גם הובילה למותם של שני צעירים נוספים שהיו עמו, בנוסף לפציעות שונות בקרב העוברים ושבים. האזור שבו התרחשה ההפצצה הפך לזירת אבל והלם, כאשר כרטיסי החתונה שנשאו את שמות המוזמנים התפזרו והתערבבו עם דם החללים והריסות הרכב המרוסק, במראה קורע לב.

מראות הפרידה בבית החולים היו קשים ביותר, כאשר בני משפחת אבו לבן הופיעו במצב של הלם ותדהמה מוחלטים מול גופת בנם. דודו של החלל חזר על מילים מרגשות בעודו מחבק את גופתו, והזכיר לו שיום שישי הקרוב היה אמור להיות יום חתונתו הגדולה, וציין במרירות כי כרטיסי ההזמנה שחלוקתם לא הושלמה עדיין ברשותו.

מצדו, התיעוד העיתונאי איסלאם באדר באמצעות צילומים את הרגעים הראשונים שלאחר ההפצצה, כאשר התמונות הראו את שרידי הרכב השרוף ושרידי הנייר הצבעוני הנושאים את פרטי מסיבת החתונה. תמונות אלו התפשטו כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות, והפכו את סיפור 'חתן עזה' לסמל חדש לסבל המתמשך שחווים תושבי הרצועה תחת עול ההתקפות הישירות.

פעילים ועיתונאים הגיבו בהרחבה לאסון, כאשר הבלוגר מחמוד אל-שריף כתב מילים המבטאות דיכוי, והסביר כי הכיבוש מתכוון להרוג את השמחה בלב הפלסטינים. אל-שריף הדגיש כי הישארות כרטיסי ההזמנה בתוך הרכב המותקף מסכמת את סיפורו של עם הנשלל מזכויותיו הבסיסיות ביותר לחיים ולחגיגת אירועיו החברתיים בתוך המוות האורב בכל פינה.

בהקשר של הגינוי הבינלאומי והמקומי, יחיא בשיר תהה במרירות על מושג התקווה והחיים שעליו מדבר העולם לאור פשעים חוזרים ונשנים אלה. בשיר גינה את צורת החיים הנכפית על הפלסטינים, כאשר כל מי שמנסה להחזיר את פעימות חייו הרגילים נתקל בטילים המביאים קץ לחלומותיו ברגע, והדגיש כי תקיפה זו היא מעשה פחדני החושש מיציבות העם הפלסטיני.

מצדה, העיתונאית נסיבה חלס הסבירה כי הכיבוש מנהל מדיניות של חיסול השמחה לפני לידתה, וציינה כי החלל עבד אל-ג'וואד חילק את הזמנותיו בתקווה לחיים שקטים. היא הוסיפה כי פשעים אלה נועדו לשבור את המורל של הפלסטינים, אך בתמורה הם מגבירים את נחישותם לחשוף את פניו האמיתיים של הכיבוש בפני הקהילה הבינלאומית העומדת בשתיקה מול הפרות אלה.

במישור הסטטיסטי, משרד התקשורת הממשלתי בעזה חשף נתונים מזעזעים הנוגעים להפרות ישראליות, כאשר נרשמו 3269 הפרות של הסכם הפסקת האש מאז אוקטובר 2025. הפרות מתמשכות אלה הובילו למותם של יותר מ-990 חללים ולפציעתם של למעלה מ-3138 אזרחים, מה שמאשר כי הרצועה חווה מצב מלחמה מתמשך למרות כל ההבנות המוצהרות.

יום שישי הוא מועד החתונה, וכרטיסי ההזמנה עדיין איתך, בני.

החוגים האקדמיים הצרפתיים חווים מתח גובר על רקע הידוק צעדי הענישה של הרשויות נגד תנועות הסטודנטים המגנות את התוקפנות הישראלית ברצועת עזה. מקורות סטודנטיאליים דיווחו כי אוניברסיטת הסורבון היוקרתית הפכה לזירת עימותים משפטיים וביטחוניים שמטרתם לערער את פעילויות הסולידריות שהחלו מאז אוקטובר 2023.

נתונים מהשטח מצביעים על כך שהרשויות הצרפתיות עברו לשלב חדש של דיכוי הכולל הטלת קנסות כספיים כבדים והפניות משמעתיות אינטנסיביות. שינוי זה מתרחש בהקשר של ניסיונות הממשלה לאכוף את מה שהיא מכנה 'סדר ציבורי' בתוך הקמפוס, בתוך האשמות מצד ארגוני סטודנטים על הפרת חופש הביטוי.

רניה, סטודנטית באוניברסיטת הסורבון וחברה בוועדת פלסטין, אמרה כי המדיניות הביטחונית התפתחה ממעצרים ישירים להפעלת לחצים כלכליים חונקים על הפעילים. היא הסבירה כי קנסות כספיים הפכו לאמצעי להפחדת סטודנטים, כאשר הסכום הכולל של הקנסות בהפגנה אחת עלה על 35 אלף יורו.

הסטודנטית הדגישה כי דרישות הסטודנטים ברורות וכוללות את הצורך לסיים את כל צורות שיתוף הפעולה בין האוניברסיטאות הצרפתיות למוסדות אקדמיים ישראליים. התנועה גם מדגישה את הצורך להפסיק שותפויות עם חברות לייצור נשק התורמות לאספקת ציוד צבאי לצבא הכיבוש המשמש בעזה.

פעילים האשימו את הנהלת אוניברסיטת הסורבון במעורבות בקשרים עם מוסדות ישראליים המעודדים את תלמידיהם להתגייס לשירות צבאי בצבא הכיבוש. המפגינים דרשו להקל על הליכי קבלת סטודנטים פלסטינים עקורים מרצועת עזה כדי לאפשר להם להשלים את לימודיהם בצרפת כחלופה לשותפויות אלו.

מצדה, סופיה, חברה באיגוד הסטודנטים, תיארה את ההתערבויות הביטחוניות האחרונות כהתקפה בוטה על חירויות הציבור המובטחות בחוק. היא ציינה כי כוחות המשטרה השתמשו בכוח מופרז לפיזור הפגנת ישיבה שלווה שנמשכה שעות, וצילמו את תעודות הזהות של המשתתפים כדי לאיים עליהם בהליכים משפטיים מאוחרים יותר.

בתקרית המשקפת את היקף הדיכוי, סטודנטית בשם 'טיבה' עומדת בפני תביעה משפטית מצד האוניברסיטה שלה באשמת 'אנטישמיות' על רקע עמדה פוליטית גרידא. המקרה נוגע למחיקת חשבונות הקשורים לצבא הכיבוש מקבוצת תקשורת סטודנטיאלית על ידי הסטודנטית, מה שההנהלה ראתה כחריגה המחייבת משפט.

בתורו, איברהים, חבר בארגון 'הנוער הקומוניסטי', חשף כי הנהלות האוניברסיטאות פונות לוועדות משמעת ככלי לדיכוי סמלי סולידריות. הוא הסביר כי עצם הנפת הדגל הפלסטיני או הדבקת כרוזים סולידריים בתוך מסדרונות האוניברסיטה הפך לסיבה מספקת לזמן סטודנטים ולחקור אותם בקפדנות.

מקורות דיווחו כי האלימות הביטחונית לא הוגבלה לדחיפות, אלא כללה תקיפות פיזיות ישירות במהלך פיזור ההפגנות בתוך הקמפוס. משקיפים רואים בתיאום הדוק זה בין הנהלות האוניברסיטאות למנגנוני המשטרה מטרה לחנוק קולות המתנגדים למדיניות הישראלית ביבשת אירופה.

הפגנות הסטודנטים בצרפת נמשכות למרות לחצים אלו, כאשר המשתתפים מדגישים כי מאבקם יימשך עד להשגת שקיפות מלאה בנוגע להשקעות האוניברסיטאות. הסטודנטים דורשים לחשוף את החוזים שנחתמו עם חברות הגנה צרפתיות המספקות נשק לאזורי סכסוך, ורואים בכך אחריות מוסרית.

בתוך מחלוקת זו, ממשלת צרפת מגינה על צעדיה כיישום קפדני של החוק ומניעת כל הפרעות שעלולות להשפיע על תהליך הלמידה. עם זאת, חוגי זכויות האדם מזהירים כי צעדים אלו עלולים להוביל ליצירת סביבת למידה מדכאת חסרת פלורליזם פוליטי וחופש ביטוי.

לסיכום, המצב באוניברסיטאות הצרפתיות נותר פתוח להסלמה נוספת, עם התעקשות תנועות הסטודנטים להמשיך להפגין ולשבת. גל מחאות זה הוא הגדול מסוגו בצרפת מזה שנים, מה שמציב את הרשויות בפני מבחן אמיתי לעקרונות הדמוקרטיה וזכויות האדם.

המדינה החלה למקד פעילים כלכלית באמצעות הטלת קנסות כבדים העולים על 35 אלף יורו, במקום להסתפק במעצרים מסורתיים.

הוועדה העליונה לבחירות למועצת העם בסוריה הודיעה ביום רביעי על השלמת הקמת הפרלמנט הראשון של המדינה לאחר נפילת משטר אסד. הודעה זו באה בעקבות פרסום צו נשיאותי הכולל את שמות השליש המשלים של החברים הממונים, שמספרם 70, שיצטרפו לחברים שנבחרו קודם לכן.

הצו הנשיאותי קבע את יום שני הבא, ה-6 ביולי, כמועד כינוס הישיבה הפותחת של המועצה החדשה. ישיבה זו תהווה את ההשקה הרשמית של שלב החקיקה המעבר שמטרתו לעצב מחדש את החוקים ולבנות את עמודי התווך של המדינה הסורית החדשה.

רשימת המינויים שפרסם הנשיא אחמד אל-שראע כללה גיוון בולט בתחומים וברקעים החברתיים והפוליטיים. הרשימה כללה 55 גברים ו-15 נשים, שהתחלקו בין 47 בעלי כישורים מדעיים ו-23 מנכבדים ומנהיגים מקומיים במחוזות השונים.

על פי הנתונים הרשמיים, המועצה כוללת בשורותיה 13 אסירים לשעבר ו-5 בעלי צרכים מיוחדים, בצעד המשקף את הרצון לייצג את כל קבוצות החברה. כמו כן, בלטה רמת ההשכלה הגבוהה של הממונים, עם 17 בעלי תואר דוקטור ו-12 בעלי תואר שני.

בנוגע לחלוקה הגיאוגרפית, מחוז חלב קיבל את החלק הגדול ביותר של המינויים עם 14 חברים, אחריו אל-חסכה עם 7 חברים, ואז חומס ודיר א-זור עם 6 חברים לכל אחד. שאר החברים התחלקו בין דמשק וסביבתה, אידליב, חמה, לטקיה, דרעא, א-רקה, סווידא, טרטוס וקוניטרה.

שר החוץ הסורי, אסעד חסן אל-שייבאני, הדגיש כי צעד זה מהווה אבן יסוד בתהליך השבת היציבות הפוליטית והמוסדית. אל-שייבאני ציין בהצהרותיו כי המדינה ממשיכה בבניית מוסדותיה ביעילות גבוהה כדי להתמודד עם אתגרי השלב הנוכחי.

מצדו, הסביר ראש הוועדה העליונה לבחירות, מוחמד טהא אל-אחמד, כי התהליך התבצע בהתאם לצו החקיקה המסדיר את תקופת המעבר. הוא הדגיש כי הוועדה פיקחה על כל שלבי בחירת ומינוי החברים כדי להבטיח ייצוג הוגן ומקיף של המרכיבים הסוריים.

על פי ההצהרה החוקתית שפורסמה במרץ 2025, מועצה זו תיטול את סמכות החקיקה למשך 30 חודשים הניתנים להארכה. תפקידיה העיקריים מתרכזים בהצעת חוקים, אישור התקציב הכללי ואישור אמנות בינלאומיות עד לאימוץ חוקה קבועה למדינה.

הישיבה הראשונה צפויה להתחיל בראשות המבוגר מבין החברים, כאשר הנציגים ישבעו שבועה חוקתית בפני נשיא הרפובליקה. לאחר מכן יתקיים בחירת יושב ראש המועצה, שני סגניו ומזכיר המועצה באמצעות הצבעה חשאית ישירה על ידי חברי הפרלמנט.

התקנון הפנימי הצפוי של המועצה מעניק חסינות פרלמנטרית מלאה לחבריה, ולא ניתן להדיח אף חבר אלא בהסכמת שני שלישים מהקולות. כמו כן, למועצה סמכות לקיים ישיבות שימוע לשרים ולחקור את הממשלה הזמנית בנוגע לביצועיה.

הרשימה כללה שמות בולטים של פעילים פוליטיים ופעילי זכויות אדם, ביניהם חסן דג'ים, אחמד נוואף אל-ג'רבא, נאסר אל-חרירי ואנס אל-עבדה. גיוון זה נועד להבטיח נוכחות של קולות פוליטיים מנוסים בתוך מסדרונות הפרלמנט הזמני.

המינויים כללו גם נציגים ממגזרים מקצועיים שונים, כולל 7 עובדים במגזר הרפואי, 5 מהנדסים, 4 אנשי דת ו-6 אנשי עסקים. הרכב זה משקף ניסיון לשלב מומחיות טכנית עם ייצוג פוליטי וחברתי.

סוריה עומדת בפני אתגרים גדולים בשלב זה הדורשים תיאום הדוק בין הרשויות המחוקקת והמבצעת. הרחוב הסורי מקווה כי מועצה זו תתרום להאצת תהליכי הרפורמה המשפטית ולשיפור התנאים הכלכליים והמחיה המידרדרים.

על פי שיטת הבחירות הזמנית, מועצת העם מורכבת מ-210 חברים, שני שלישים מהם נבחרים באמצעות הגופים הבוחרים במחוזות השונים. נוסחה זו היא פתרון זמני לניהול ענייני המדינה בנסיבות החריגות שלאחר השינוי הפוליטי הגדול בדמשק.

השלמת הקמת מועצת העם מהווה הוכחה חדשה לנחישותה של סוריה להתגבר על האתגרים ולהתקדם בהשלמת בניית מוסדות המדינה.

יום אחר יום נחשפים פרקים מחרידים של פשעי הכיבוש הישראלי נגד אזרחים ברצועת עזה, כאשר טרגדיה חדשה נרשמה, קורבנה הילד ריאן אבו אל-עג'ין, בן שלוש בלבד. הפשע התרחש בזמן שהילד היה בזרועות אביו בעת שחזרו מביקור משפחתי באזור שממערב לקו הצהוב, שהיה נקי לחלוטין מכל פעילות צבאית או מראות חמושים.

האב השכול, בהאא אל-דין אבו אל-עג'ין, מספר ממיטת חוליו בבית החולים שהידי אל-אקצא, כיצד הופתע מחיילי הכיבוש מולם מטווח קצר. הוא מספר שניסה להגן על בנו שהחל לבכות מיד כשראה את החיילים, חיבק אותו וניסה להתרחק מהמקום, אך הירי נפתח לעברם ללא אזהרה מוקדמת או הצדקה.

לפי עדות האב, החיילים ירו בתחילה שני כדורים שלא פגעו בו, אז הרים את קולו בבקשה שיפסיקו לירות, אך התגובה הגיעה בצורת כדור שלישי שכיוון ישירות לראשו של הילד ריאן, בעודו בזרועות אביו. החיילים לא הסתפקו בכך, אלא ירו ברגלו של האב, וגרמו לו לפציעות קשות שכמעט ניתקו את רגלו מגופו.

כאשר ניסה האב להזעיק עזרה ולבקש אמבולנס באמצעות הטלפון הנייד שלו, החיילים מיהרו להחרים את הטלפון ולכבות אותו בכוח, ומנעו כל אמצעי להצלת הילד שדימם קשות. התנהלה שיחה כפויה שאופיינה באכזריות, כאשר האב צעק והתחנן בפני החיילים להציל את בנו, ואחד מהם השיב בקור רוח: 'מה אתה רוצה מהילד? תן לו למות', ואז חטפו את גופו הקטן ועטפו אותו בחתיכת ניילון לנגד עיני אביו.

ההתעללות באב הפצוע נמשכה שעות ארוכות, כאשר הוא הועבר יחד עם גופת בנו לאתר צבאי סמוך, ושם עבר לחצים פסיכולוגיים ואיומים בקטיעת רגלו הפצועה, שכבר לא הייתה מחוברת אלא על ידי רקמות בודדות. במהלך חקירתו, החיילים האשימו את האב בהשתייכות לפלגי ההתנגדות, דבר שהוא הכחיש מכל וכל, והדגיש כי הוא אזרח שהיה בטיול משפחתי.

בסביבות השעה אחת עשרה בלילה, ולאחר שעות של דימום וכאב, חיילי הכיבוש השליכו את האב באזור ריק וחשוך ליד אתר 'כיסופים' הצבאי. האב נותר לבדו תחת מעקב של כלי טיס בלתי מאוישים מסוג 'קוואד קופטר', ומצא לידו את גופת בנו ריאן, שהושלכה על ידי החיילים כשהיא עדיין עטופה בחתיכת הניילון שבה הונחה מרגע מותו.

מקורות רפואיים המפקחים על מצבו של בהאא אל-דין אבו אל-עג'ין מתארים את מצבו הבריאותי כקריטי ביותר, שכן הוא סובל מנזק חמור לעצמות ולכלי הדם. האב זקוק לסדרת ניתוחים מורכבים הכוללים השתלת עצמות ותיקון עורקים וורידים ברגלו הימנית כדי להצילה מקטיעה ודאית כתוצאה מהזנחה רפואית מכוונת במהלך שעות המעצר.

האב מסיים את סיפורו במרירות בלתי ניתנת לתיאור, ופונה לגורמים בינלאומיים ולארגונים הומניטריים בבקשה לסייע לו בקבלת הטיפול הנדרש מחוץ לרצועה, לאור חולשת היכולות המקומיות. בהאא אל-דין מדגיש כי מאותו רגע שבו בנו נפטר בזרועותיו, הוא לא טעם שינה, שכן תמונתו של ריאן ומילותיהם הקשות של החיילים רודפות אותו בכל רגע.

'מה אתה רוצה מהילד? תן לילד למות, עזוב אותו'

מסר מוושינגטון

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 29/6/2026

העיניים נשואות לבירה הקטארית דוחא, המארחת סבב חדש של מגעים ודיונים בין ארצות הברית לאיראן, בניסיון להחיות את מסלול המשא ומתן יומיים בלבד לאחר התקיפות הצבאיות ההדדיות שהעלו את רמת המתיחות באזור לרמות חסרות תקדים. סבב זה מגיע על רקע מאמצים דיפלומטיים אינטנסיביים בהובלת קטאר, הנתמכים בערוצי תקשורת לא מוצהרים, במטרה לבסס הפסקת אש ולמנוע הידרדרות האזור לעימות רחב יותר.

ההודעה על חידוש המגעים הגיעה לאחר שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ אישר, בפוסט בפלטפורמת "Truth Social" ביום שני, כי המשא ומתן בין ארצות הברית לאיראן יתחדש ביום שלישי בדוחא, והביע תקווה כי הסבב החדש יוביל לביסוס הפסקת האש וקידום הבנות רחבות יותר בנוגע לתוכנית הגרעין האיראנית ולביטחון האזורי, בזמן שדוחא ממשיכה במאמציה לקרב את עמדות הצדדים ולשמור על ערוצי תקשורת פתוחים למרות המתיחות האחרונה.

הבית הלבן מדגיש כי הממשל האמריקאי ממשיך בנתיב הפתרונות הפוליטיים, ומדגיש את מחויבותו להפסקת אש, תוך שמירה על עמדתו העקבית לפיה לאיראן לא יורשה להחזיק בנשק גרעיני. וושינגטון רואה במשא ומתן הנוכחי הזדמנות לבנות מחדש אמון ולפתוח את הדלת להבנות רחבות יותר הנוגעות לביטחון האזורי וליציבות במפרץ.

מנגד, טהראן מדגישה כי תוכנית הגרעין שלה תישאר מוגבלת למטרות שהיא מצהירה עליהן רשמית, ודוחה כל תנאי שהיא רואה בו פגיעה בריבונותה או בזכותה לפתח טכנולוגיה גרעינית למטרות שלום. היא גם מקשרת את השלמת הפגישות הטכניות לזמינות תנאים פוליטיים מתאימים, ולקיומן של ערבויות שימנעו הישנות של לחצים או פעולות צבאיות שעלולות לערער כל הבנות עתידיות.

הנתונים מצביעים על כך שסדר היום אינו מוגבל לתיק הגרעין, אלא מתרחב וכולל מנגנונים ליישום כל הבנות פוטנציאליות, הבטחת ביטחון השיט במצר הורמוז, והפחתת המתיחות האזורית, בנוסף לדיון בהסדרים שימנעו הישנות של עימותים צבאיים המאיימים על ביטחון המפרץ ושווקי האנרגיה העולמיים.

קטאר ממלאת תפקיד מרכזי בקירוב עמדות בין הצדדים, תוך ניצול יחסיה המאוזנים עם וושינגטון וטהראן, וניסיונה בניהול תיווכים אזוריים מורכבים. דוחא נתפסת כאחד הערוצים הבודדים המסוגלים לשמור על הדיאלוג גם בשלבי ההסלמה הצבאית והפוליטית הקשים ביותר.

העיניים מתמקדות גם במה שנודע כ"משא ומתן של שישים יום", הנחשב למסגרת זמן לבחינת מידת נכונותם של הצדדים לעבור מניהול המשבר לטיפול בסיבותיו. עם זאת, הצלחת מועד זה נותרה תלויה ביכולתם של הצדדים להציע ויתורים הדדיים בתיקים ששימשו מכשול בפני כל הסכם קבוע.

למרות האווירה החיובית שהצדדים מנסים להציג, הפער עדיין ברור לגבי אופי הפגישות, רמתן ולוח הזמנים שלהן, מה שמשקף את המשך פער האמון בין וושינגטון לטהראן. כמו כן, כל התקדמות בתיק הגרעין תישאר קשורה לתיקים אחרים, כולל סנקציות כלכליות, פעילויות אזוריות איראניות, ומנגנוני פיקוח בינלאומיים.

משקיפים רואים כי תוצאות פגישות דוחא לא רק יקבעו את עתיד היחסים האמריקאים-איראניים, אלא גם ישפיעו על כלל משוואות הביטחון האזורי, במיוחד במפרץ, שם יציבות שוקי הנפט וחופש השיט הימי קשורים ישירות לרמת המתיחות בין הצדדים.

חידוש המשא ומתן לאחר עימות צבאי ישיר חושף כי האפשרות הדיפלומטית עדיין זולה יותר מהמשך ההסלמה, אך אין פירושו בהכרח שינוי מהותי בעמדות הצדדים. ארצות הברית שואפת להטיל הגבלות ארוכות טווח על תוכנית הגרעין האיראנית, בעוד איראן פועלת לבסס את זכותה לשמור על תשתית גרעינית מתקדמת תוך קבלת הקלה בסנקציות. מכאן שהמשא ומתן הנוכחי נראה קרוב יותר לניהול מחלוקות ומניעת התפוצצות, מאשר למסלול מהיר להסכם מקיף וסופי.

התיווך הקטארי מקבל חשיבות יוצאת דופן מכיוון שהוא מגיע ברגע שבו הסיכויים לתיווכים מסורתיים יורדים, בעוד וושינגטון וטהראן זקוקות לערוץ אמין המאפשר חילופי מסרים והפחתת הסבירות לטעויות הערכה. הצלחת המתווך אינה מוגבלת לאיסוף הצדדים סביב שולחן אחד, אלא מתרחבת ליכולתו לשמור על הדיאלוג כאשר מתעוררים משברים. לכן, הצלחת דוחא תימדד ביכולתה להפוך מגעים זמניים למנגנון משא ומתן בר קיימא שימנע חזרה מהירה לעימות צבאי בכל פעם שהדיונים נתקעים.

המבחן האמיתי לא יהיה בהצהרות הפוליטיות שיוצאו לאחר הפגישות, אלא במידת מחויבותם של הצדדים לצעדים מעשיים ניתנים למדידה, בין אם בתיק הגרעין, בביטחון השיט האזורי או בהפחתת המתיחות הצבאית. כמו כן, כל הסכם לא יחזיק מעמד זמן רב אם יישאר מוגבל להבנות ביטחוניות מבלי לטפל בתיקים הפוליטיים והכלכליים הרחבים יותר. לכן, הצלחת משא ומתן דוחא תהיה תלויה ביכולתם של הצדדים לבנות מינימום של אמון הדדי, שהיא החוליה שהייתה חסרה לאורך שנות הסכסוך ביניהם.

השווקים באזורים שבשליטת כוחות התמיכה המהירה (RSF) היו עדים לזרימה של שטרות סודאניים חדשים, בצעד שעורר שאלות רבות לגבי מקור הכספים הללו ועתיד אחדות המערכת המוניטרית הסודאנית. התפתחויות אלו מתרחשות על רקע הסכסוך המזוין המתמשך מאז אפריל 2023, כאשר הכוחות הפארה-צבאיים שולטים על שטחים נרחבים הכוללים את אזור דארפור וחלקים מהבירה, והחלו בפועל לבצע משימות אדמיניסטרטיביות באמצעות מה שמכונה ברית 'תאסיס'.

סוגיית המטבע מהווה ציר חדש לסכסוך בין הצבא ל-RSF, במיוחד לאחר החלטת הבנק המרכזי בפורט סודאן לבטל את השימוש בכמה שטרות ישנים ולהנפיק שטרות חדשים בערכים של 500 ו-1000 לירות. בתגובה, מנעו כוחות ה-RSF את מחזור ההנפקות הממשלתיות החדשות באזורים שבשליטתם, מה שהוביל למשבר נזילות חמור לפני שהופיעו לאחרונה השטרות המסתוריים כדי לכסות משכורות עובדים ולוחמים.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי השטרות החדשים במחזור נראים במצב מצוין ולא משומשים, למרות שהם נושאים תאריך הנפקה ממאי 2022. האירוניה טמונה בכך ששטרות אלו נושאים את חתימתו של חוסיין יחיא ג'נגול, שהיה נגיד הבנק המרכזי לפני פרוץ המלחמה, לפני שמונה לאחרונה לראש בנק מרכזי מקביל הכפוף לממשלת 'תאסיס' בעיר ניאלה.

מצדו, מוחמד חסן אל-תעאישי, ראש ממשלת 'תאסיס', אישר כי רשויותיהם עדיין מכירות במטבעות שהונפקו לפני יוני 2024, אך נמנע מלהבהיר כיצד הושגו הכמויות החדשות של המזומנים. אל-תעאישי האשים את הממשלה הנאמנה לצבא בניסיון להשתמש במערכת הבנקאית ובמטבע הלאומי ככלי לחנוק כלכלית אזרחים באזורים שאינם בשליטתה.

מנגד, לא פורסמה כל תגובה רשמית מהבנק המרכזי של סודאן הכפוף לממשלה בפורט סודאן לגבי הופעת כספים אלו או חוקיותם. מומחים כלכליים רואים בצעד זה הסלמה מסוכנת שעלולה להוביל להיווצרות שתי מערכות פיננסיות נפרדות, מה שיקשה על כל הסדר פוליטי עתידי ויגביר את מורכבות המצב הכלכלי הקורס ממילא.

משקיפים בינלאומיים מזהירים כי הקמת בנק מרכזי מקביל ללא הכרה בינלאומית תקשה על סודאן להתמודד עם מוסדות פיננסיים גלובליים בעתיד. כמו כן, מחזור מטבעות שמקורם מפוקפק עלול לפתוח פתח למבצעי זיוף נרחבים, מה שיאיץ את קצב האינפלציה המשתוללת הפוגעת באזרח הסודאני במדינות השונות.

כתוצאה מהיעדר נזילות מזומנים, הסודאנים הפכו תלויים כמעט לחלוטין באפליקציות בנקאיות אלקטרוניות, ובראשן אפליקציית 'בנקק' של בנק חרטום. באזורי שליטת ה-RSF הופיעו משרדי תיווך המציעים שירותי העברת כספים תמורת עמלות גבוהות, מנצלים את הצורך הדחוף של התושבים לספק צרכים בסיסיים בתנאי המלחמה הקשים.

בנוגע לשווי השוק, הלירה הסודאנית ממשיכה בקריסתה ההיסטורית מול מטבעות זרים, כאשר שער החליפין של הדולר רשם רמות שיא שעלו על 5000 לירות בשוק המקביל. ירידה זו מייצגת ירידה חדה בהשוואה לשער החליפין לפני המלחמה שלא עלה על 600 לירות, מה שמשקף את היקף האסון הכלכלי שחווה המדינה עם המשך הלחימה.

ניהול הנזילות כפוף לסידורים טכניים שמטרתם לשמור על היציבות הכלכלית תוך שימוש במטבע ככלי לחץ.

הזירה האזורית עדה להתפתחות דרמטית בעקבות ההודעה על הגעה להבנות בין ארצות הברית לאיראן, שמטרתן לסיים את הפעולות הצבאיות בחזיתות השונות. הודעה זו השתקפה במהרה בשטח הלבנוני, כאשר מספר רב של אזרחים החלו לחזור לכפריהם ולעריהם בדרום, למרות המשך טיסות מטוסי הקרב הישראליים בשמיים.

מצידו, נשיא לבנון ג'וזף עאון מיהר לברך על ההבנות, והדגיש את מעקבם המדויק אחר סעיפי ההבנות המדגישים את הפסקת ההסלמה והפעולות הצבאיות. עאון הביע את הערכתו לכל הצדדים הבינלאומיים והאזוריים שחתרו לכלול את לבנון במאמצי הרגיעה הכוללים כדי להבטיח את יציבות המדינה.

בהקשר קשור, יו"ר הפרלמנט הלבנוני, נביה ברי, שיבח את ההבנות, והעריך את התפקיד שמילאו קטאר, ערב הסעודית, מצרים ופקיסטן בקירוב עמדות. ברי הדגיש את חשיבות הסעיף המחייב את הפסקת התוקפנות הישראלית, וראה בהתחייבות המעצמות הגדולות לנתיב זה צעד הכרחי להגנה על הריבונות הלבנונית.

מנגד, התגובה הישראלית הייתה חריפה וסותרת את האווירה הדיפלומטית, כאשר מקורות תקשורת דיווחו כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ בבירור שישראל לא תיסוג מהשטחים הלבנוניים. נתניהו הדגיש כי ממשלתו אינה רואה עצמה צד להסכם זה או מחויבת ליישם אף אחד מסעיפיו בשטח.

הסירוב הישראלי לא נעצר בראשות הממשלה, אלא התרחב לכלול את קטבי הימין הקיצוני, כאשר השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הצהיר כי הסכם טראמפ אינו מחייב את ישראל בשום צורה. הצהרות אלו משקפות פער עמוק בין החזון האמריקאי לרגיעה אזורית לבין האסטרטגיה הצבאית שאותה מאמצת תל אביב בשלב הנוכחי.

משקיפים רואים כי מזכר ההבנות, הנמשך שישים יום, נועד לבחון כוונות, אך אינו מבטיח הגעה לשלום בר קיימא לאור העקשנות הישראלית. השאלות נותרו פתוחות לגבי יכולתה של וושינגטון ללחוץ על בעלת בריתה ישראל להיכנס למסלול הרגיעה ששרטטה עם טהראן.

בניתוח המצב, מומחים לניהול סכסוכים ראו בעמדה הישראלית 'אבן יסוד' שעלולה להוביל לכישלון או להצלחת ההבנות. הם הסבירו כי נתניהו שואף בשלב זה להוכיח את עצמאות החלטתו הפוליטית בפני קהלו הפנימי, תוך הכחשת כניעתו ללחצים שמפעיל ממשל טראמפ.

ההערכות מצביעות על כך שהשלב הבא יהיה נשלט על ידי שני תרחישים עיקריים בנוגע לפעולות הצבאיות בדרום לבנון. התרחיש הראשון מניח הישארות הכוחות הישראליים בעמדותיהם עם הפחתת קצב הפעולות הצבאיות כדי למנוע התנגשות ישירה עם הממשל האמריקאי החדש.

התרחיש השני, צופה המשך התקיפות הצבאיות בקצב גבוה, בהתבסס על קריאה ישראלית הרואה כי איראן לא תסתכן בכניסה לעימות כולל לאחר חתימת ההבנות. ישראל שואפת בגישה זו להשאיר את התיק הלבנוני תחת שליטתה הישירה הרחק מכל הסדרים בינלאומיים שאינם משרתים את יעדיה הביטחוניים.

מצידה, טהראן עדיין דבקה בעקרון 'אחדות החזיתות', וקושרת כל רגיעה אמיתית בהפסקת אש כוללת שתכלול את כל הזירות הבוערות. עמדה זו מהווה אתגר נוסף למאמצים האמריקאים המנסים לפרק את המשברים האזוריים באמצעות מסלולים נפרדים או הבנות זמניות.

הציפייה נותרה השלטת לגבי תגובת חיזבאללה בשטח, במיוחד לאור המשך הנוכחות הצבאית הישראלית באזורי המגע. ההצהרות הישראליות האחרונות מרמזות על רצון לבסס מציאות כיבושית חדשה החורגת מגבולות הפעולות הצבאיות החולפות וכוללת אזורים בלבנון ובסוריה.

לסיכום, ההבנות האמריקאיות-איראניות עומדות בפני מבחן קשה על אדמת לבנון, כאשר החישובים הפוליטיים הבינלאומיים משתלבים עם השאיפות המבצעיות הישראליות. הימים הקרובים יכריעו אם האזור מתקדם לעבר רגיעה אמיתית או לעבר סבב חדש ואלים יותר של סכסוך.

נתניהו הודיע לטראמפ שישראל לא תיסוג מלבנון ואינה מחויבת להסכם שנחתם עם איראן.

הצעיר הפלסטיני מוסטפא טהא ח'טיב נהרג הבוקר, יום חמישי, לאחר שנפגע מירי צבא הכיבוש הישראלי במהלך פשיטה על העיירה סרטה מצפון לגדה המערבית הכבושה. מקורות מקומיים דיווחו כי כוח צבאי פשט על העיירה הממוקמת ממערב לעיר סלפית, פרץ לבית הצעיר וירה בו ישירות בתוך הבית, מה שהוביל לפציעתו באורח אנוש, ולאחר מכן הועבר לבית החולים שם נקבע מותו.

מבצע ההתנקשות התרחש במקביל למבצע פשיטות ומעצרים נרחב שביצעו כוחות הכיבוש באזורים שונים בגדה המערבית, שהביא למעצרם של לפחות 16 אזרחים. מקורות זכויות אדם אישרו כי המבצע כלל ילדים ופקידים מקומיים, כאשר תכולת הבתים הממוקדים נהרסה ותושביהם הוטרדו בשעות הבוקר המוקדמות.

במחוז שכם, כלי רכב צבאיים פשטו על העיירה חווארה ועל הכפרים קריות ומג'דל בני פאדל, שם ביצעו חיפושים מדוקדקים והרס רכוש. פשיטות אלו הביאו למעצרו של חבר מועצת העיר חווארה, מוחמד סעיד עודה, בנוסף לשני הילדים תמים מועמר ויאמן אשרף עות'מאן, שטרם מלאו להם שש עשרה שנים.

המעצרים כללו גם אזרחים מהעיירה כפר קדום ממזרח לקלקיליה, וחמישה צעירים מהכפר דיר קדיס ממערב לעיר רמאללה. מהלכים אלה בשטח מתרחשים במסגרת הסלמה מתמשכת מאז השמיני באוקטובר 2023, כאשר הסטטיסטיקה הרשמית מצביעה על כך שמספר העצורים בגדה הגיע לכ-23 אלף פלסטינים.

במישור המשפטי הפנימי של הכיבוש, דיווחים חשפו מכתב חריף שנשלח על ידי סגן אלוף קובי מרקוס, היועץ המשפטי לאזור הגדה המערבית במשרד התובע הצבאי הכללי. מרקוס הזהיר במכתבו הממוען למפקד פיקוד המרכז, אבי בלוט, מפני מצב של 'כאוס פיקודי ומשפטי' השורר בניהול תיק תנועת הפלסטינים בשטחים הכבושים.

היועץ המשפטי הסביר כי הצבא מטיל הגבלות ומחסומים צבאיים באופן המנוגד להוראות המבצעיות ולהתחייבויות שהמדינה נתנה בפני בית המשפט העליון הישראלי. הוא ציין כי מפקדי השטח מקבלים החלטות על סגירת כבישים והצבת מחסומים ללא קבלת האישורים המשפטיים הנדרשים או המלצות מקצועיות מהמנהל האזרחי.

המקורות ציינו כי המכתב התמקד במחסומים הפיזיים הנמשכים יותר מ-24 שעות, והדגישו כי הם מבוצעים ללא השלמת ההליכים הרשמיים הנדרשים. מרקוס ראה במנהגים אלה דפוס קבוע מאז פרוץ המלחמה, מה שמרוקן את ההתחייבויות המשפטיות הקודמות מתוכנן ומחליש את הפיקוח הצבאי המרכזי.

המסמך מתח ביקורת על היעדר תיעוד רשמי של מחסומים אלה, מה שהוביל למצב של עמימות בשטח המקשה להבחין בין הליכי אבטחה רשמיים לבין מחסומים שהוקמו על ידי מתנחלים באופן בלתי חוקי. חפיפה זו, על פי המכתב, תורמת להגברת המתיחות ולהפרה אקראית של זכויות היסוד של האוכלוסייה הפלסטינית.

היועץ המשפטי הדגיש כי התעלמות מהליכים שהמדינה התחייבה עליהם בפני בית המשפט העליון בשנת 2017 מהווה נסיגה חמורה מעקרונות המנהל. התחייבות זו ניתנה בעקבות עתירות שהגישו ראשי מועצות פלסטיניות נגד מדיניות הגבלת התנועה החונקת את הכפרים והערים בגדה המערבית.

בהקשר קשור, נתוני השטח מראים כי המבצעים הישראליים המוסלמים הביאו עד כה למותם של 1173 פלסטינים ולפציעתם של למעלה מ-12 אלף נוספים בדרגות פציעה שונות. מספרים אלה משקפים את היקף ההסלמה הצבאית המלווה את מדיניות המצור וניתוק האזורים הפלסטיניים באמצעות מערכת המחסומים הגוברת.

מרקוס סיכם באזהרתו כי המשך הטלת הגבלות אלה ללא בסיס חוקי ברור אינו מהווה רק הפרה של זכויות הפרט, אלא עומד בסתירה בוטה לעקרונות המשפט הבינלאומי. עדות משפטית פנימית זו מעמידה את צבא הכיבוש בעימות ישיר עם טענותיו לגבי עמידה בסטנדרטים משפטיים בניהולו את השטחים הכבושים.

המשך הטלת הגבלות ללא בסיס חוקי ברור מהווה הפרה של זכויות יסוד, ועומד בסתירה לעקרונות המשפט המנהלי והמשפט הבינלאומי.

רמאללה- מיוחד ל"אל-קודס"- בשוק שגדוש בחומרי בנייה ובו המוצרים דומים עד כדי התמזגות, השאלה שרבים מהמהנדסים והצרכנים כאחד שואלים הופכת לדחופה יותר: כיצד ניתן לבטוח במה שבונים בו את הבית או הפרויקט, אם אותו חומר מגיע מעשרות ערוצים, עם שמות דומים, איכויות שונות, ואסמכתאות לא ברורות?

שאלה זו לא נשארה בגדר דיון תיאורטי עבור המהנדס הפלסטיני הצעיר שאדי שרי מקלקיליה, המתגורר בעיר רמאללה. הוא בחר להפוך את ניסיונו האקדמי והמקצועי לפרויקט רעיוני ויישומי המנסה לכייל מחדש את היחסים בין המוצר לשוק, ובין הספק לצרכן, באמצעות מה שכינה יוזמת "תקן היד האחת".

בין ידע והבנה ניהולית של השווקים

המהנדס שאדי שרי, העובד בענף הבנייה והתשתיות, לא הסתפק במסלול ההנדסי המסורתי. מאז שסיים את לימודיו בהנדסת מכונות באוניברסיטת א-נג'אח הלאומית בשנת 2009, ולאחר מכן קיבל תואר שני במנהל עסקים מאוניברסיטת ביר זית בשנת 2022, הוא צבר מסלול המשלב ידע טכני והבנה ניהולית של השווקים. כיום הוא ממשיך את לימודיו לתואר דוקטור בניהול אסטרטגי באוניברסיטת סביליה בספרד, בניסיון לקשר חשיבה הנדסית עם היגיון ניהול מערכות ושווקים.

צבירת ניסיון

במשך למעלה מעשור וחצי, עבד שרי בתכנון מערכות מכניות למבנים, ניהול ביצוען ופיקוח עליהן, במסגרת פרויקטים שתוארו כרגישים וגדולים בפלסטין. אך מה שאפיין את נוכחותו לא היה רק באתרי העבודה, אלא גם באולמות ההדרכה ובפלטפורמות החינוכיות, שם הפך לשם מוכר בתחום ההדרכה ההנדסית בפלסטין ובעולם הערבי.

הוא העביר קורסים מתקדמים בתכנון הנדסי ובמערכות מכניות למבנים למאות מהנדסים וסטודנטים, באמצעות לשכת המהנדסים, מספר אוניברסיטאות פלסטיניות, ומרכזים מקצועיים מתמחים.

עם הזמן, נוכחותו של שאדי, כפי שהוא מאשר בשיחה עם "ے", הפכה למעין "מקור מודעות" בענף הבנייה, במיוחד עם העלייה במספר העוקבים שלו בפלטפורמות המדיה החברתית, שם הוא מציג תוכן הנדסי פשוט המסביר טעויות נפוצות בבנייה, מבקר פרקטיקות שגויות, ומכוון לשימוש נכון בחומרים מבחינת בחירה, יישום וביצוע.

הדאגה מהשוק הלא מוסדר

אך מאחורי נוכחות דיגיטלית זו, הייתה דאגה שחזרה על עצמה בשיחותיו: השוק הלא מוסדר, ריבוי מקורות למוצר אחד, והיעדר אסמכתא ברורה שאליה יכול הצרכן או המהנדס לפנות במקרה של ספק או מחלוקת.

שרי אומר, בליבת הרעיון שפיתח מאוחר יותר, "הבעיה בשווקים קטנים או לא מאורגנים אינה טמונה במחסור בחומרים, אלא בריבוי מה שדומה להם ללא יכולת להבחין ביניהם".

שרי מדגיש כי מוצר אחד עשוי להיות מוצע על ידי יותר מיבואן או מפיץ אחד, אך ללא תקן ברור המבטיח יציבות איכות או אחידות מפרט. וכאן מתחילה הבעיה.

לידת יוזמת "תקן היד האחת"

ממציאות זו, נולדה יוזמת ורעיון "תקן היד האחת" בתחילת שנת 2026, לא כרעיון תיאורטי, אלא כתגובה ישירה לליקוי שהוא רואה יום יום בשוק, וזהו ליקוי שאינו קשור רק למחירים או לתחרות, אלא לשאלת האמון עצמה.

שרי אומר: "הרעיון מבוסס על עיקרון פשוט בצורתו, אך עמוק בהשפעתו: שלכל מוצר תהיה גורם אחד ברור ומוסמך לאספקה או הפצה, כך שניתן יהיה לעקוב אחר מקורו בדיוק, לתת דין וחשבון לגורם האחראי עליו, ולהבטיח את עמידתו במפרטים הטכניים המוסכמים".

במובן זה, לדברי שרי, המוצר הופך ממוצר בעל מסלול לא ידוע לפריט שניתן לעקוב אחריו ולאמת אותו בכל שלב משלבי הגעתו לשוק.

בשווקים המסורתיים

בשווקים המסורתיים, מסביר שרי, ריבוי ספקים אמור לחזק את התחרות ולהוריד מחירים, אך במציאות, במיוחד בסביבות לא מוסדרות, ריבוי זה הופך למקור בלבול. במקום תחרות בין מוצרים שונים, נוצרת תחרות בין גרסאות מרובות של אותו מוצר, חלקן מקוריות, חלקן מזויפות, וחלקן אינן כפופות לשום פיקוח אמיתי.

התוצאה, לפי טענה זו, שמציג שרי, אינה רק הפרעה במחירים, אלא אובדן הדרגתי של אמון. הצרכן אינו מסוגל עוד להבחין, והסוחר הרציני מוצא את עצמו בשוק שבו המוניטין מתערבב במקריות, והאיכות בטענות שווא.

מכאן, "תקן היד האחת" אינו מציג את עצמו כקריאה למונופול, אלא כניסיון להגדיר מחדש את התחרות. התחרות האמיתית, כפי שרואה אותה שרי, צריכה להיות בין מוצרים שונים עם אסמכתאות ברורות, ולא בין עותקים דומים ללא מקור ברור, והבהירות כאן היא הבסיס לשוק בריא, ולא צמצום מספר השחקנים בו.

היוזמה בהקשר הפלסטיני

בהקשר הפלסטיני במיוחד, התמונה מסתבכת עוד יותר. השוק מתמודד עם אתגרים מרובים, מחולשת הפיקוח לעיתים, ועד למורכבות הייבוא, ועד לשוני בסטנדרטים בין מוצר למוצר. זה מה שהופך את הצורך במסגרת רגולטורית או רעיונית חדשה לדחוף יותר, במיוחד בענף חיוני כמו הבנייה, שבו טעות בחומר אינה משפיעה רק על השוק, אלא על בטיחות האדם והתשתיות, מדגיש שרי.

הרעיון, כפי שמבהיר שרי, יכול לתרום לבנייה מחדש של מספר מושגי יסוד בשוק: הגנת הצרכן ממוצרים לא אמינים, חיזוק אמון השוק במותגים, העצמת ספקים רציניים להגן על השקעותיהם, והעלאת רמת השקיפות בשרשרות האספקה שלעיתים קרובות אינן נראות לצרכן הסופי.

לדברי שרי, ההשפעה העמוקה ביותר, אולי, היא פסיכולוגית וכלכלית כאחד. כאשר הצרכן יודע שהמוצר שבו הוא משתמש קשור לגורם אחד ברור, החלטת הרכישה הופכת ליציבה יותר, הסוחר הופך למחויב יותר, והשוק פחות חשוף לכאוס.

מנגד, מודל זה, לדברי שרי, מעניק לסוחר המחויב יתרון תחרותי אמיתי, מכיוון שהוא מקשר את שמו ישירות לאיכות המוצר שהוא מציע, ומונע מניפולציה בזהות המסחרית או ניצול מוניטין באמצעות ערוצים לא רשמיים. כאן המוניטין הופך ממרכיב שברירי לנכס כלכלי שניתן להגן עליו.

ניסוח מחדש של מושגים

למרות ש"תקן היד האחת" עדיין בשלבי גיבוש כרעיון ישים, הוא מעלה שאלה רחבה יותר מהיקפו הישיר: האם די בארגון חוקים כדי להסדיר את השווקים, או שנדרש ניסוח מחדש של המושגים השולטים ביחסים בין המוצר לצרכן?

שרי מדגיש כי הצעה זו אינה מציגה את עצמה כפתרון סופי, אלא כפתח לדיון רחב יותר על אופן בניית שוק ברור יותר, בטוח יותר, ומסוגל יותר להגן על הצרכן. שוק שבו האמון אינו מבוסס על השם בלבד, אלא על מערכת שניתן לעקוב אחריה, לבדוק אותה ולתת עליה דין וחשבון.

בין הנדסה, ניהול, הדרכה ותוכן מודעות, פרויקט רעיוני זה נע במרחב המשלב ידע טכני ודאגה ציבורית, ובלבו רעיון פשוט אך מהותי: שהחומר, בבנייה כמו בשוק, חייב תמיד להיות ממוקם במקומו הנכון, עם המפרט הנכון, ובדרך הנכונה, מדגיש המהנדס הפלסטיני שאדי שרי.

סגן נשיא ארה"ב, ג'יי די ואנס, אישר כי סבב השיחות הראשון שהתקיים בשוויץ בין וושינגטון לטהראן יצר בסיס איתן להשגת הסדר מקיף. ואנס הבהיר בהצהרות לעיתונות מאתר הנופש בורגנשטוק כי המטרה העליונה היא לשים קץ סופי לפעולות הצבאיות ולסכסוך המזוין המתחולל כעת במזרח התיכון.

ואנס השתמש במטפורה בונה כדי לתאר את מצב המשא ומתן, וציין כי שני הצדדים הצליחו להניח את היסודות למה שכינה 'הבית', בהתייחסו להסכם הסופי. למרות שהדגיש כי הבנייה טרם הושלמה, הוא הדגיש כי ההגעה לשלב זה משרתת את האינטרסים של העם האמריקאי ומקרבת את הדרך ליציבות מתמשכת.

בהקשר של צעדים פרוצדורליים, חשף סגן נשיא ארה"ב כי הרשויות האיראניות הסכימו לאפשר למפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית לחדש את פעילותם בתוך המדינה. דיונים מפורטים על מנגנוני פיקוח ובקרה צפויים להתחיל בקרוב, ככל הנראה במהלך השבוע הנוכחי כהבעת רצון טוב.

במקביל להצהרות אלו, הודיעה נשיאות איראן כי הנשיא מסעוד בז'שקיאן יצא לביקור רשמי בבירת פקיסטן, אסלאמאבאד, שיתחיל מחר, יום שלישי. מטרת הביקור היא לעקוב אחר תוצאות התיווך בהובלת פקיסטן בין טהראן לוושינגטון, שהניב הבנות ראשוניות חשובות בימים האחרונים.

חביבאללה עבאסי, בכיר בנשיאות איראן, מסר כי השיחות בפקיסטן יתמקדו בהשלמת ההתייעצויות המדיניות וביסוס נקודות ההסכמה שהושגו בשוויץ. מהלכים דיפלומטיים אינטנסיביים אלה מתרחשים על רקע רצון אזורי ובינלאומי להפחית את ההסלמה הצבאית הממושכת שגרמה לאבדות כבדות.

מצידו, ראש ממשלת פקיסטן, שהבז שריף, בירך על הצלחת סבב המשא ומתן השוויצרי, ותיאר את האווירה ששררה בו כחיובית ובונה. שריף ציין כי הצדדים הסכימו על מפת דרכים ברורה שמטרתה להגיע להסכם סופי ומקיף תוך שישים יום בלבד, מה שמשקף את רצינות המסלול הנוכחי.

מפת הדרכים המוצעת כוללת הקמת ועדה בכירה שתהיה אמונה על פיקוח פוליטי ישיר על מהלך המשא ומתן והבטחת יישום ההתחייבויות. כמו כן, יחלו שיחות טכניות מקבילות שיעסקו בסוגיות מורכבות, כולל הסוגיה הגרעינית והסדרי הביטחון במעברים הימיים הבינלאומיים ובמצר הורמוז.

במישור דעת הקהל, סקר עדכני שנערך בארצות הברית הראה חלוקת דעות בקרב הציבור האמריקאי לגבי כדאיות 'הבנות אסלאמאבאד'. בעוד ש-37% מהמשתתפים סברו כי ההסכם משרת יותר את האינטרסים של איראן, 22% סברו כי הוא משרת את האינטרסים של וושינגטון, על רקע ציפייה לתוצאות הימים הקרובים.

למרות השוני בהערכת המוטב, הסקר חשף רצון עז בקרב 78% מהאמריקאים לסיים את הסכסוך המזוין עם איראן ולפנות לפתרונות דיפלומטיים. נתון זה משקף את הלחץ הציבורי הגובר על הממשל האמריקאי לסיים את המעורבות הצבאית שהחלה בפברואר 2026 וגרמה להשלכות כלכליות ואנושיות משמעותיות.

באשר להערכת המדיניות הקודמת, רוב מוחץ של 69% הביעו את אמונתם כי המלחמה לא הייתה שווה את העלויות העצומות ששולמו, בעוד ש-64% התנגדו לאופן ניהול הסוגיה האיראנית בתקופת הנשיא דונלד טראמפ. נתונים אלה מאשרים שינוי מהותי בתפיסת החברה האמריקאית כלפי סכסוכים חיצוניים ארוכי טווח.

יש לציין כי 'הבנות אסלאמאבאד' שנחתמו על ידי הנשיאים בז'שקיאן וטראמפ באמצע יוני הנוכחי, מהוות אבן יסוד במסלול המדיני הנוכחי. ההבנות מתייחסות לסוגיות מהותיות הכוללות הפסקת המלחמה הכוללת, טיפול בסכסוכים בלבנון, והסרת הגבלות על שיט ימי, מה שפותח פתח לשלב חדש באזור.

"הנחנו בסיס רציני מאוד להסכם סופי מוצלח... ההסכם הוא הבית, עדיין לא בנינו את הבית אבל הנחנו את היסודות."

מצב של חרדה גובר בקרב החוגים הביטחוניים והפוליטיים בתל אביב עם המשך הדיונים סביב השלכות ההבנות האחרונות בין וושינגטון לטהראן. למרות השקט היחסי שההסכם עשוי לספק בטווח הקצר, הערכות ישראליות מצביעות על כך שטהראן היא המרוויחה הגדולה ביותר על חשבון האינטרסים האסטרטגיים של מדינת הכיבוש.

בניתוח שפורסם בעיתון 'ידיעות אחרונות', הזהיר הכותב עקיבא לם כי הסתמכות על השקט הנוכחי עלולה להוביל לאסון עתידי שיעלה בגודלו על אירועי השבעה באוקטובר. הוא סבר שישראל עלולה למצוא את עצמה נאלצת לשלם את מחיר רצונה של ארצות הברית להיפטר מנטל המלחמות באזור המזרח התיכון.

מצידו, ניסה ראש ממשלת הכיבוש בנימין נתניהו לשדר תמונה של עוצמה ושליטה, בטענה לבניית חגורות ביטחון איתנות סביב הגבולות. אולם, הצהרותיו לכלי תקשורת אמריקאים חשפו פער בנאום זה, כאשר הודה בהישארות האיומים שמציבים סוכני איראן למרות המכות הצבאיות הרצופות.

מקורות מצביעים על כך שהאסטרטגיה האיראנית הצליחה להימנע מעימות ישיר עם הכיבוש, והעדיפה להדק את אחיזתה באמצעות רשת של בעלות ברית אזוריות. אנליסטים סבורים שמדיניות זו הובילה לשחיקת היכולות הצבאיות הישראליות במספר חזיתות בו זמנית, מה שהכניס את ההנהגה הצבאית למבוי סתום אסטרטגי.

האירוניה המזעזעת בניתוחים הישראליים מתבטאת בהאשמת הממשל האמריקאי בהפיכתו ל'סוכן עקיף' של האינטרסים האיראניים. זאת, על פי ההערכות, בשל רצונה של וושינגטון להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומיים כמו מצרי הורמוז, ולהימנע מכל הסלמה אזורית שעלולה להשפיע על יציבות הכלכלה העולמית.

הדיווחים מבהירים שאיראן עברה מניסיון לשתק את ישראל צבאית לשלב של שיתוק פוליטי באמצעות העמקת בידודה הבינלאומי. פקודות המבצעים הצבאיים בעזה ובלבנון כפופות כעת לשיקולים פוליטיים בינלאומיים מורכבים, מה שמגביל את יכולתו של צבא הכיבוש להכריע עימותים לטובתו כפי שהיה בעבר.

כמו כן, בולטים חילוקי הדעות העמוקים בין נתניהו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ כאחד המאפיינים החשובים ביותר של השלב הנוכחי, במיוחד עם הסתרת פרטי ההסכם מתל אביב על ידי וושינגטון. עמימות אמריקאית זו מעוררת חשדנות במוסד הביטחוני הישראלי, החושש מעסקאות סודיות הנעשות מאחורי גבו ומשפיעות על ביטחונו הלאומי.

החוגים הישראליים נזכרו בשלבים קודמים של מתיחות עם ממשלים אמריקאים, אך הדגישו כי המצב הנוכחי שונה באופן מהותי בשל אופי האיום האיראני. בעוד שהעימותים עם ארגוני ההתנגדות היוו איום ביטחוני, הפרויקט הגרעיני האיראני מהווה בעיניהם איום קיומי שלא ניתן להקל בו ראש.

משקיפים מזהירים כי הלחצים האמריקאים למנוע הסלמה עלולים לדחוף את ישראל לכיוון אפשרויות שמשון, כולל מחשבה על שימוש בנשק לא קונבנציונלי. תרחיש קיצוני זה נובע מתחושת ההנהגה הישראלית כי האינטרסים עם וושינגטון אינם זהים עוד, וכי הסתמכות עצמית הפכה לצורך עליון.

לסיכום, נראה כי המחלוקת בין וושינגטון לתל אביב חורגת מהשוני בנקודות המבט בין המנהיגים, ומגיעה להתנגשות בחזונות האסטרטגיים הגדולים. החוגים הישראליים חוששים שהכיבוש יהפוך לנטל אסטרטגי על הממשלים האמריקאים המתחלפים, מה שיחליש את הברית ההיסטורית בין הצדדים.

השקט שבו חיים הישראלים כעת יהפוך ככל הנראה לרעש שיחריש את אוזניהם בעתיד.

העיר איסטנבול בטורקיה אירחה קבלת פנים המונית לפעילי השיירה היבשתית של צי העמידה העולמי, בעקבות שחרורם על ידי הרשויות במזרח לוב. המשתתפים באירוע העבירו מסרים חזקים על הצורך לשבור את שתיקת הקהילה הבינלאומית כלפי הפשעים המבוצעים ברצועת עזה, והדגישו את חשיבות המשך היוזמות העממיות לסיוע לעם הפלסטיני.

הדוברים באירוע הדגישו כי דרך הצדק תנצח בסופו של דבר, ללא קשר לאתגרים בשטח או בזירה הפוליטית. הם ציינו כי לא יקבלו עמידה מנגד לנוכח המצור וההרעבה שמהם סובלים תושבי הרצועה, וקראו להתחיל מיד בהכנת ציים ושיירות גדולים יותר לגיוס תמיכה עולמית עד להשגת חירותה המלאה של פלסטין.

בהקשר דומה, הפעילים הדגישו את הצורך להתמודד עם המדיניות הישראלית בכל האמצעים השלווים והחוקיים הזמינים. הם הביעו את אמונתם המוחלטת בעמידתם של ילדי פלסטין, המהווים דוגמה מופתית להתנגדות, וראו בניצחון כבן בריתם של בעלי האדמה, ללא קשר למשך התוקפנות והמצור הבלתי צודק.

מצדה, הפעילה הפולנייה לורה הפנתה את תשומת הלב לסבלם של האסירים הפלסטינים בבתי הכלא של הכיבוש, והבהירה כי אלפים שוהים מאחורי סורג ובריח, ביניהם לפחות 400 ילדים. היא הדגישה כי המעצר וההגבלות שחוו הפעילים אינם ניתנים להשוואה להיקף הסבל היומיומי שחווים הפלסטינים תחת הכיבוש והמעצרים השרירותיים המתמשכים.

פעילה נוספת שהשתתפה בשיירה הסבירה כי המטרה העיקרית של תנועתם היא להעביר סיוע הומניטרי דחוף ולשבור את המצור הבלתי חוקי המוטל על עזה. היא ראתה באי-פעולה סוג של שיתוף פעולה, וקראה לעמים ולאזרחים ברחבי העולם ללחוץ על ממשלותיהם ולדרוש מהן דין וחשבון על שתיקתן לנוכח ההפרות הישראליות.

הנאומים התייחסו למכשולים שעמדו בפני השיירה בשטחים הלוביים, כאשר מקורות דיווחו כי הפעילים הוטרדו ונעצרו על ידי כוחות המזוהים עם הגנרל בדימוס ח'ליפה חפתר באזורים המזרחיים. ארגון אמנסטי אינטרנשיונל התערב מוקדם יותר בדרישה לשחרור מיידי של 10 פעילים שנעצרו במחסום ביטחוני ליד העיר סירת.

על פי דיווחים של ארגוני זכויות אדם, הפעילים הועברו לאחר מעצרם במאי האחרון לעיר בנגאזי באמצעות כלי רכב אזרחיים, שם הוחזקו במקומות לא ידועים. העצורים נמנעו במהלך תקופה זו מליצור קשר עם בני משפחותיהם או לקבל ייצוג משפטי, לפני שהמאמצים הדיפלומטיים והמשפטיים הצליחו להבטיח את שחרורם והגעתם לטורקיה.

יצוין כי צי העמידה העולמי יורט בעבר על ידי חיל הים הישראלי במהלך ניסיונו להגיע לחופי עזה. הצי כלל אז כ-428 פעילים המייצגים 44 מדינות ברחבי העולם, שהפליגו על סיפון 50 סירות בניסיון סמלי ומעשי לשבור את המצור הימי ולהעביר ציוד רפואי ומזון לתושבים הנצורים.

המסר שלנו הוא להעביר סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה, ולהודיע לעולם שנמשיך לשבור את המצור הבלתי חוקי ביבשה ובים.

ענת הושברג-מרום, מומחית ישראלית לעניינים גיאופוליטיים, הזהירה כי ההבנות האחרונות בין ארצות הברית לאיראן מהוות רווח אסטרטגי ארוך טווח עבור טהראן. היא הסבירה בניתוח שפורסם בעיתונות הכיבוש כי הסכם זה, למרות שהוא מספק רגיעה בשווקי האנרגיה העולמיים, מעניק למשטר האיראני הזדמנות להחזיר את הלגיטימציה הבינלאומית שלו ולבנות מחדש את יכולותיו הצבאיות והכלכליות בצורה חזקה יותר.

המקורות ציינו כי הכלכלה הישראלית עשויה לקצור פירות מוגבלים וקצרי טווח מהסכם זה, המתבטאים בייצוב מחירי הדלק ובשיפור מורל המשקיעים כתוצאה מירידת הסבירות לעימות צבאי ישיר. עם זאת, המומחית הדגישה כי רווחים כלכליים אלה אינם שווים את היקף האתגרים הביטחוניים שיוטלו על ידי התעצמות ההשפעה האיראנית באזור והעצמת בעלות בריתה האזוריות להרחיב את פעילותן.

הקריאה הישראלית רואה בהסכם הנוכחי ביסוס מציאות גיאופוליטית חדשה הדורשת מהממסד הביטחוני בתל אביב לבחון מחדש את מושגי הביטחון הלאומי וביטחון האנרגיה באופן יסודי. היא סברה כי הקלת הלחצים על איראן כרגע אינה מסירה את האיום הקיומי, אלא דוחה את הפיצוץ בתמורה ל'שקט שקרי' שמחירו עלול להיות הביטחון הישראלי בעתיד במקרה של אי פירוק מלא של תוכנית הגרעין.

בנוגע לתיק האנרגיה, הנתונים חשפו כי ישראל ייבאה בשנת 2025 למעלה מ-21 מיליון טון נפט גולמי, כאשר היא תלויה ב-45% באספקה המגיעה מאזרבייג'ן. המקורות הסבירו כי המשברים האחרונים במצר הורמוז הראו את שבריריות מערכת האספקה הישראלית ואת תלותה המופרזת במעברים ימיים בינלאומיים שעלולים ליפול קורבן למתחים פוליטיים.

המומחית קראה לממשלת הכיבוש להאיץ את פרויקטי העצמאות במגזר האנרגיה באמצעות גיוון מקורות והשקעה מסיבית בתשתיות ובמערכות אחסון מתקדמות. היא גם הדגישה את התפקיד המרכזי שממלאים שדות הגז בים התיכון, כמו 'תמר', 'לוויתן' ו'כריש', כקו ההגנה הראשון להבטחת המשכיות האנרגיה במצבי חירום קיצוניים.

במישור הדיפלומטי, הושברג-מרום דרשה לחזק את התיאום עם ארצות הברית למרות הפער הגובר באינטרסים, בנוסף להרחבת מעגל שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות המפרץ כדי להתמודד עם השאיפות האיראניות. היא סברה כי בניית בריתות אזוריות איתנות היא הדרך היחידה לפצות על הירידה ביכולת ההרתעה שעלולה להיגרם על ידי הסכם הגרעין החדש.

הניתוח הגיע למסקנה כי האתגר האמיתי העומד בפני ישראל אינו בהתרחשות משבר אנרגיה או ביטחוני חדש, אלא בתזמון התרחשותו ובמידת מוכנות העורף והמערכות החיוניות להתמודד עמו. היא הדגישה כי חיזוק גמישות מגזר האנרגיה ופיתוח אנרגיות מתחדשות אינו עוד מותרות כלכלית, אלא צורך ביטחוני דחוף להתמודדות עם השינויים המהירים במזרח התיכון.

כל הסכם שאינו כולל פירוק מלא של תוכנית הגרעין האיראנית לא ישיג יציבות קבועה, אלא יוביל לשקט זמני שייצור תחושה שקרית של ביטחון.