מכתב לתורמים: פלסטין אינה פרויקט הומניטרי או צדקה

השבוע מתכנסת בבריסל קבוצת התורמים לפלסטין (Palestine Donor Group), וזוהי הזדמנות חשובה להעריך מחדש את היחסים בין הקהילה הבינלאומית לבין הסוגיה הפלסטינית. לאחר עשרות שנים של סיוע ותרומות, הגיע הזמן לשאול שאלה מהותית: האם הסיוע הבינלאומי תרם לבניית המדינה הפלסטינית, או שמא תרם, מבלי משים, לניהול המשבר ולהארכתו?הפלסטינים אינם דוחים את התמיכה הבינלאומית, אלא מעריכים אותה. אך הם דוחים את הפיכת סוגייתם לתיק הומניטרי קבוע, בעוד שהכיבוש, ההתנחלויות, הסיפוח וההימלטות מעונש נשארים מחוץ למסגרת הטיפול הפוליטי. סיוע הומניטרי, חשוב ככל שיהיה, אינו יכול להוות תחליף לרצון פוליטי, ליישום החוק הבינלאומי, או להכרה בזכות העם הפלסטיני להגדרה עצמית.ברור כעת שההצלחה אינה נמדדת בהיקף הכספים המושקעים, אלא במידת תרומתה למילוי צרכי האזרחים, להגנה על הזדמנויות הביטחון והשלום, לחיזוק עמידות המוסדות הפלסטיניים, לביסוס ממשל תקין, ולמתן המרכיבים של מדינה עצמאית. אם הסיוע ימשיך להתנהל ללא אופק פוליטי, הוא יהפוך למנגנון לניהול הכיבוש במקום לסיומו.בהקשר זה, יש צורך בסקירה ביקורתית של מודל המימון הבינלאומי עצמו. חלק מהמוסדות, לאחר עשרות שנים של מימון, הפכו למבנים המתקיימים על קיימות פרויקטים יותר מאשר על קיימות פיתוח, בעוד שהכלכלה הפלסטינית נותרה בת ערובה למגבלות הישראליות, והאבטלה, העוני והתלות הכלכלית המשיכו להתרחב. הדרישה כיום אינה לפרויקטים נוספים לטווח קצר ובינוני, אלא להשקעה בכלכלה פלסטינית המסוגלת לייצר ולייצא, ובמוסדות לאומיים המסוגלים להתקיים באופן עצמאי.גם סוגיית קישור המימון לרפורמה הפלסטינית דורשת בחינה מחודשת, שכן הרפורמה, על כל היבטיה, חייבת לנבוע מצורך לאומי פנימי, ולא כתגובה לתנאים חיצוניים. חידוש הלגיטימציה באמצעות בחירות מהווה צורך לאומי לחיזוק ההשתתפות הפוליטית, פיתוח המוסדות, וחידוש החוזה בין האזרח למוסדותיו, במסגרת המאבק לחירות ועצמאות. הדמוקרטיה אינה רק דרישה בינלאומית, אלא היא אחד ממרכיבי בניית המדינה הפלסטינית המודרנית.באשר לשיקום עזה, אין לצמצם אותו לפרויקטים של בטון או להסדרים מנהליים זמניים. השיקום האמיתי מתחיל בסיום הגורמים להרס, ובהבטחת אחדות עזה, הגדה המערבית וירושלים המזרחית במסגרת פוליטית אחת, ובהנהגה פלסטינית לאומית בעלת סמכות ואחריות. שום תוכנית פיתוח אינה יכולה להצליח אם מדיניות הכיבוש תמשיך לערער את יסודות החיים הנורמליים.במקביל, האיחוד האירופי נושא באחריות מיוחדת, לא רק כגדול התורמים, אלא גם כשותף כלכלי מרכזי של ישראל, ובעל פרויקט פוליטי המבוסס על כבוד לחוק הבינלאומי וזכויות האדם. מכאן, שהעקביות בין הערכים האירופיים למדיניות המעשית הפכה לצורך מוסרי ופוליטי. אין להמשיך להעניק הטבות כלכליות למדינה המפרה באופן שיטתי את כללי החוק הבינלאומי, בעוד שהפלסטינים נדרשים להסתפק בסיוע הומניטרי.הסוגיה הפלסטינית אינה סוגיית עוני, אלא סוגיית שלילת חירות. זו אינה משבר פיתוח, אלא סוגיית עם החי תחת כיבוש צבאי במשך עשרות שנים. לכן, הנדרש מהקהילה הבינלאומית אינו ניהול המציאות הקיימת, אלא תרומה לשינויה, באמצעות קישור התמיכה הכספית לאופק פוליטי ברור, המגן על פתרון שתי המדינות, שומר על אחדות האדמה הפלסטינית, ומבטיח כבוד אנושי, אחריות וכבוד לחוק הבינלאומי.הגיע הזמן לעבור מהיגיון ניהול המשבר להיגיון פתרונו, ומפילוסופיית התורם והמקבל לפילוסופיית השותפות למען בניית המדינה. הפלסטינים אינם מבקשים נדבות, ואינם מחפשים ניהול הומניטרי קבוע לסבלם; הם דורשים את מה שהלגיטימציה הבינלאומית הבטיחה להם במשך עשרות שנים: חירות, כבוד ומדינה עצמאית.כאשר הפוליטיקה נוכחת, הצורך בסיוע פוחת. וכאשר הצדק מושג, השלום הופך ליותר מסתם סיסמה.