עשרים שנה למלחמת יולי: לבנון מתמודדת עם שאלות הריבונות והנשק התלויות ועומדות

מלאו עשרים שנה לפרוץ מלחמת יולי/אוגוסט 2006 ולבנון עדיין שקועה באותה מערבולת של שאלות קיומיות שלא מצאו תשובות חד משמעיות במשך שני עשורים. הדרום, שראה את תושביו חוזרים להריסות באוגוסט 2006, מתמודד היום עם מציאות דומה התלויה במשא ומתן על נסיגה ישראלית בלתי שלמה ובהסדרים ביטחוניים שבריריים.\n\nההחלטה הבינלאומית 1701 חוזרת לחזית הדיון הפוליטי בעוצמה רבה יותר, שכן היא מייצגת את המסגרת שעצרה את הלחימה לפני עשרים שנה אך נכשלה באכיפת ריבונות המדינה המלאה. הדיונים הנוכחיים מתמקדים בעתיד פריסת צבא לבנון ובהגבלת הנשק למוסדות הרשמיים, נקודות שנותרו תלויות ועומדות מאז סיום פעולות האיבה.\n\nהזיכרון הלבנוני משחזר את אירועי 12 ביולי 2006, כאשר חזבאללה ביצע פעולה בגבול שהובילה לשביית שני חיילים ישראלים, מה שהצית מבצע צבאי נרחב שנמשך 34 ימים. מלחמה זו, שפגעה בפרברים הדרומיים, בדרום ובבקאע, גבתה את חייהם של למעלה מ-1100 לבנונים והותירה הרס עצום בתשתיות, בגשרים ובמתקנים חיוניים.\n\nהיום, בשנת 2026, נראה שהתמונה של החזרה לכפרים הדרומיים שברירית ומורכבת יותר מאשר בשנת 2006, שכן החזרה הנוכחית קשורה להסכמי מסגרת ראשוניים ולנסיגות כושלות. התושבים חוששים שהיציבות הנוכחית זמנית, לאור המשך התקיפות והמחלוקות הפנימיות סביב תנאי השבת השליטה למדינה.\n\nהאתגר הגדול ביותר בתיק 'יוניפי"ל' בולט, כאשר משימת הכוחות הבינלאומיים הוארכה בפעם האחרונה עד סוף שנת 2026, עם ציפיות לתחילת נסיגה הדרגתית בשנת 2027. שינוי זה מעלה שאלות גורליות לגבי הגורם שימלא את החלל הביטחוני, ויכולתו של צבא לבנון לקחת את המושכות לבדו באזור הגבול.\n\nבמישור מאזן הכוחות, חזבאללה רואה בנשקו עדיין את משוואת ההרתעה המגנה על לבנון מפני תאוות הבצע הישראליות, ודוחה את קישור הנסיגה לפירוק הנשק. מנגד, השלטון הלבנוני דבק בצורך למונופול על החלטת מלחמה ושלום כתנאי בסיסי להשגת ריבונות לאומית מלאה וניתוק הקשר ממשוואות אזוריות.\n\nתיק השיקום, שבשנת 2006 היה זירת תחרות על לגיטימציה והשפעה בין המדינה, המפלגה והכוחות התורמים, חוזר היום בתנאים כלכליים קשים ביותר. המדינה הלבנונית סובלת מחולשה פיננסית חמורה, והמימון החיצוני מותנה בהסדרים פוליטיים וביטחוניים הקשורים למבנה הצבאי בדרום.\n\nטרגדיה הדרום אינה מתחילה רק ממלחמת יולי, אלא שורשיה נטועים בסדרת טבח ופלישות שציינו את זיכרון הכפרים מקאנא ועד אל-מנסורי. זיכרון זה הוא שמעצב את תודעת הדרומיים ודוחף חלקים נרחבים מהם לדבוק בהתנגדות, בשל חוסר אמונם בהבטחות בינלאומיות בלבד.\n\nבין הנרטיב הרואה בנשק ערובה, לבין זה הרואה בו סיבה להפיכת הכפרים למטרות קבועות, האזרח הדרומי הוא זה שמשלם את המחיר הגדול ביותר. העקורים, הבונים מחדש את בתיהם לאחר כל סבב סכסוך, ממתינים היום לראות אם ההסכם החדש יגן על עתידם או רק ידחה את העימות הבא.\n\nדור חדש נכנס לחיים הציבוריים בלבנון, דור שלא חווה את מלחמת 2006 ישירות אך סופג את תוצאותיה הפוליטיות והכלכליות מדי יום. עבור דור זה, השאלה מי ניצח בעבר כבר אינה החשובה ביותר, אלא מדוע נכשלו בבניית מדינה שתמנע את הישנות מראות ההריסות והעקירה.\n\nמונחים כמו 'הרתעה', 'ריבונות' ו'החלטה 1701' הפכו לחלק קבוע מהלקסיקון הפוליטי הלבנוני מבלי שיתורגמו ליציבות בת קיימא. וכעבור עשרים שנה, לבנון מוצאת את עצמה נאלצת לבחור בין חזרה על פשרות העבר השבריריות לבין יצירת נוסחה חדשה שתבטיח הגנה על הגבולות תחת מטריית המדינה.\n\nמקורות דיווחו כי המשא ומתן המתנהל כעת בחסות בינלאומית שואף לנתק את הקשר בין תיקי השיקום, הנסיגה הישראלית ונשק המפלגה, תיקים שהפכו למשתלבים באופן המעכב כל התקדמות אמיתית. מקורות אלה רואים בהשבת החלטת המשא ומתן הרשמי את המעבר ההכרחי היחיד לחילוץ זכויות הריבונות של לבנון.\n\nיום השנה הזה מגיע בזמן שלבנון עומדת מול כוחות ישראליים שעדיין כובשים נקודות גבול, בעוד המדינה מנסה לנהל משא ומתן בשם המדינה בתוך פילוג חריף. הלקח משני עשורים מצביע על כך שבנייה מחדש של אבנים אינה מספיקה, אלא אם כן היא מלווה בבניית מוסדות המסוגלים להגן על בנייה זו מפני הרס חוזר ונשנה.\n\nדוח זה מסיים את קריאתו למורשת מלחמת יולי בהדגשה כי לבנון עדיין מחפשת נוסחה המשלבת הגנה על הדרום ומונופול המדינה על הנשק. זהו רגע של הגדרה עצמית, שבו הלבנונים חייבים להפיק לקחים מזיכרון הטבח כדי לבנות עתיד שאינו מתחיל תמיד מנקודת האפס ומתחת להריסות.\n\nלבנון אינה משחזרת היום זיכרון של מלחמה שהסתיימה, אלא מסתכלת על הווה שמחזיר לה את שאלותיה הבסיסיות על ריבונות, שיקום וגורל הדרום.