סדקי אבו דהיר / חוקר ויועץ בתחום המדיה והשיווק הדיגיטלי
משבר התוכן הדיגיטלי אינו רק בצפיפותו או במהירות התפשטותו, אלא גם באופיו התזונתי, אם אפשר לומר כך. כשם שהגוף מושפע מהמזון שהוא צורך, כך גם המוח, הרגש וההתנהגות מושפעים ממה שהאדם צורך מדי יום ביומו. מנקודת מבטי, חלק נרחב ממה שאנו רואים היום בפלטפורמות החברתיות, ובמיוחד ברילס ובסרטונים קצרים, הפך דומה למזון רווי שומן מוצק; הוא מעניק תחושה מהירה של שובע, התרגשות והנאה, אך מותיר אחריו מוח מותש, טעם מעוות, יכולת שיח חלשה יותר, והתנהגות חברתית מתוחה ואלימה יותר.
תוכן רווי שומן מוצק הוא תוכן שאינו בונה ידע, אינו פותח אופקים, אינו מחנך לטעם, ואינו מעמיק הבנה, אלא מסתפק בגירוי אינסטינקטים ורגשות. זהו תוכן מהיר, רועש, ישיר, מוגזם, המבוסס על קול רם, כותרת פרובוקטיבית, מידע חלקי, רגש מלאכותי, וודאות קלה. הוא חולף במהירות מול העיניים, אך משאיר את חותמו בנפש לאט. וזו סכנתו; שהוא אינו נראה כאיום ישיר, אלא מתגנב לתוך המשפחה, החברה וההתנהגות הכללית, עד שהצעקות הופכות טבעיות, החיפזון הופך לדעת, השטחיות לידע, וההתיימרות לביטחון.
בעבר, המשפחה הייתה מתכנסת סביב שיחה יומית, גם אם פשוטה. היה זמן לדיון, מקום לשאלה, הזדמנות להבנה, ואולי מחלוקת שהסתיימה בהסבר, התנצלות או שתיקה מכבדת. היום, בתים רבים מלאים בגופים ריקים מנוכחות אמיתית. האב במסך, האם במסך, והילדים במסכים מרובים, והקול הרם ביותר בבית אינו עוד קול המשפחה, אלא קול הרילס. הטלפון אינו עוד מכשיר ביד בלבד, אלא הפך לצד בשיחה, קוטע את הדיבור, משנה את מצב הרוח, כופה את הקצב, ומושך את תשומת הלב ממערכות יחסים אמיתיות למערכות יחסים וירטואליות חולפות.
הקול הרם ברילס אינו רק פגם בטעם, אלא חלק מכלכלת הקשב. הפלטפורמה רוצה לעצור אותך, יוצר התוכן רוצה לחטוף אותך, והאלגוריתם מתגמל את מי שמעלה את רמת הגירוי. לכן הכל הפך להיות רועש: המוזיקה, דרך הדיבור, התנועה, הטקסט על המסך, ההבעה, ואפילו הכעס. ועם חשיפה מרובה לדפוס זה, האדם מאבד בהדרגה את יכולתו לקבל דיבור שקט. דיון שקט הופך למשעמם, ניתוח מאוזן לארוך, ודעה הגיונית לקרה, ואילו הקול הרם נראה משכנע יותר רק בגלל שהוא רועש יותר.
וכאן מתחיל המשבר המשפחתי. כאשר האדם מתרגל לתוכן קצר, מתוח ומהיר קצב, הוא הופך פחות מסוגל להקשיב בתוך הבית. הבעל אינו סובלני להסבר אשתו, והאישה אינה סובלת דיון ארוך, והילדים בורחים משיחה למסך, וההורים מתלוננים על חוסר תקשורת מבלי לשים לב לפעמים שהם חלק מהבעיה. לדעתי, הפער בין הדורות אינו נובע עוד רק מהבדלי גיל, אלא מהבדלי הסביבה הקוגניטיבית שבה חי כל צד. יש מי שרוצה שיחה אנושית איטית, ויש מי שמוחו תוכנת לסרטון שאינו עולה על שלושים שניות.
שינוי זה השתקף גם במושג ההבנה. הבנה דורשת סבלנות, וסבלנות דורשת רוגע פנימי, ורוגע פנימי דורש מרחק מהרעש. אך התוכן הקצר בולע את המרחק הזה. האדם שמתחיל את יומו בסרטונים רועשים, ומסיים אותו בסרטונים רועשים יותר, נכנס למערכות היחסים שלו כשהוא כבר טעון. הוא עלול להתפוצץ בגלל מילה פשוטה, או להבין לא נכון טון רגיל, או לסגת מדיון כי אינו יכול עוד להקשיב. וכך הבעיה אינה בנושא המחלוקת עצמו, אלא בנפש שאיבדה את כושר השיח שלה.
ואחת הצורות המסוכנות ביותר של תוכן זה, היא זו המשתמשת בדת ובמיסטיקה בצורה שטחית ומבלבלת. אנו זקוקים לתוכן אמוני כנה, הגיוני, רחום, המחזיר את האדם לערכים, מקרב אותו למשמעות, מעדן את התנהגותו, ומזכיר לו את אחריותו המוסרית. אך מה שמתפשט לעיתים אינו דתיות מודעת, אלא תצוגה דתית מהירה, שבה אנשים מדברים בביטחון מוגזם על הנסתר, הפרנסה, העונש, הניסיונות, והסימנים, כאילו הם מחזיקים בזכות לחלק ביטחון ופחד לאנשים. הבעיה כאן אינה בדת, אלא בהפיכת הדת לחומר רגשי הכפוף לכללי הצפייה והאינטראקציה.
לדעתי, הדבר המסוכן ביותר בסרטונים אלה הוא שהם מעניקים למקבל וודאות קלה ללא ידע, פחד רחב ללא הבנה, ושיפוט מהיר ללא יראת שמיים. וכאשר הלא מוסמך מדבר בדת בטון של בטוח בעצמו, וכאשר אמונות טפלות מוצגות בלבוש האמונה, וכאשר הנסתר הופך לחומר צריכה יומיומי, החברה הופכת פגיעה יותר לחרדה, חשדנות, ופרשנות שטחית של אירועים. במקום שהדת תוביל את האדם לרחמים, איזון, עבודה ומוסר, היא הופכת בחלק מהסרטונים הללו למקור למתח, פיקוח, פחד ושיפוט של אחרים.
עניין זה נוגע לכל החברה, כי הוא אינו עוצר בגבולות הפרט. הפרט הטעון בפחד, רעש ושטחיות מעביר זאת לבית, לעבודה, לרחוב, ולדיון הציבורי. ההתנהגות הכללית הפכה לעיתים קרובות יותר גסה. אנשים ממהרים לשפוט, קוטעים יותר משהם מקשיבים, לועגים יותר משהם מתווכחים, ומגנים יותר משהם מבינים. כאילו אנו חיים בהיגיון התגובות ולא בהיגיון החיים. בתגובות האדם יכול להיות קשוח ללא אחריות, ללעוג ללא התמודדות, ולהאשים ללא הוכחה. וכאשר התנהגות זו עוברת מהמסך למציאות, החברה הופכת מתוחה יותר ופחות אנושית.
ההשפעה המוסרית של תוכן זה אינה פחות מסוכנת מהשפעתו הקוגניטיבית. תוכן המטביע לעג הופך עלבון למקובל. תוכן המטביע צעקות הופך שקט לחולשה. תוכן המטביע התיימרות הופך בורות לבטוחה בעצמה. ותוכן המטביע שטחיות הופך רצינות לכבדה. ועם הזמן משתנה קריטריון ההערכה החברתית; לא מתייחסים לעמוק יותר כבעל ערך רב יותר, אלא לבעל הקול הרם ביותר, המהיר ביותר להתפשט, והמסוגל ביותר לעורר אנשים. וזו אחת הבעיות הגדולות ביותר של המודעות הדיגיטלית בחברותינו.
איני רואה שהפתרון הוא בהשטנת הפלטפורמות או בקריאה להתנתקות מוחלטת מהן, שכן זו הצעה לא מציאותית. הפלטפורמות הפכו לחלק מהחיים המודרניים, והתוכן הדיגיטלי יכול להיות כלי לידע, חינוך, שיווק, מודעות ותקשורת. אך הבעיה היא בהיעדר חסינות דיגיטלית. אנו מתייחסים לתוכן כאילו הוא דבר חולף, בעוד שהוא למעשה מעצב מחדש את תודעתנו, התנהגותנו ומערכות היחסים שלנו. כל סרטון אינו רק חולף מול העין, אלא משאיר חותם בדרך החשיבה, דרך הדיבור, דרך השיפוט של אנשים, ודרך ניהול מחלוקות.
לכן אני רואה שאנו זקוקים למעבר רציני מתרבות הצריכה הדיגיטלית האקראית לתרבות המודעות הדיגיטלית. על המשפחה לשאול: מה נכנס לבית דרך המסכים? לא מספיק לדאוג לילדינו מפני זרים ברחוב, בעוד אנו משאירים אותם שעות מול זרים המעצבים את רעיונותיהם, פחדיהם, שפתם ומצב רוחם. ועל בית הספר להתייחס לחינוך תקשורתי ודיגיטלי כהכרח, לא כמותרות. ועל המוסדות הדתיים, התרבותיים והתקשורתיים להתמודד עם התוכן השטחי לא בצעקות נגדיות, אלא בייצור חלופה רצינית, אטרקטיבית ומובנת.
חשוב גם להחזיר את הכבוד לקול השקט. לא כל מי שצועק מחזיק באמת. ולא כל מי שמתפשט מחזיק בידע. ולא כל מי שמדבר בביטחון ראוי לאמון. אנו זקוקים לאימון חברתי חדש להבחין בין המלומד למתיימר, בין המשפיען למומחה, בין עצה לתצוגה, בין אמונה לאמונות טפלות, בין תוכן המעורר מודעות לתוכן המרדים את המוח. והבחנה זו אינה עוד רק מיומנות תרבותית, אלא הפכה לתנאי להגנת המשפחה והחברה.
לדעתי, תוכן רווי שומן מוצק אינו הורס את הבית ביום אחד, אך הוא מחליש את קשריו יום אחר יום. הוא מפחית שיח, מעלה מתח, מושך תשומת לב, משטח חשיבה, והופך את האדם לפחות סובלני כלפי האחר. וכאשר המשפחה מאבדת את יכולתה לדיון, החברה מאבדת את יכולתה להבנה. וכאשר הדת הופכת לחומר צריכה בידי הלא מוסמכים, אנשים מאבדים חלק מביטחונם ומצפונם. וכאשר הצעקות הופכות למודל להשפעה, ההתנהגות הכללית הופכת אלימה יותר, גם ללא אלימות ישירה.
לדעתי, אנו עומדים בפני שאלה תרבותית גדולה: האם אנו רוצים להישאר רק צרכנים של תוכן המעצב את מצב רוחנו בשמנו, או שאנו רוצים להחזיר לעצמנו את הזכות לבחור מה מזין את מוחנו ובתנו? כשם שגוף אינו יכול להישאר בריא כשהוא חי על מזון ירוד, כך גם משפחה אינה יכולה להישאר מגובשת, וחברה אינה יכולה להישאר מאוזנת, כשהיא ניזונה מדי יום מתוכן רועש, מתוח, שטחי, ורווי שומנים דיגיטליים מוצקים. הגנת התודעה היום מתחילה בשאלה פשוטה אך מכרעת: מה אנו מרשים להיכנס למוחנו לפני שהוא נכנס לבתנו?
שתף את דעתך
תוכן רווי שומן מוצק: כשרעש דיגיטלי הופך למשבר משפחתי וחברתי