האחד במאי, יום הפועלים הבינלאומי, מגיע לרצועת עזה השנה עמוס באובדן והרס, כאשר מאות אלפי עובדים ובעלי מלאכה הפכו מיצרנים המניעים את גלגלי הכלכלה לעקורים המחפשים ארוחה בתורי בתי התמחוי. הקבלן שאדי שוויח, שניהל צוות של 60 עובדים, מספר כיצד חלומותיו המקצועיים התפוגגו לאחר מותם של 9 מבעלי המלאכה המיומנים ביותר שלו והרס ביתו בשכונת שג'אעיה, וכיום הוא מוצא את עצמו חי באוהל שאינו מגן מחום הקיץ ולא מקור החורף.
ההפסדים לא הוגבלו רק לנפשות ולציוד, אלא פגעו גם בחסכונות אישיים ששימשו כרשת הביטחון האחרונה למשפחות רבות; שוויח איבד כ-50 אלף שקלים שהיו מוסתרים בדירתו שהופצצה על ידי הכיבוש. למרות המציאות המרה הזו, הוא עדיין שומר על קשר עם העובדים שנותרו לו מתוך נאמנות אנושית, ותולה תקוותיו בתחילת תהליך השיקום שעשוי להחזיר את החיים לענף הבנייה המשותק לחלוטין.
במרכזי המקלט, חוזרות הטרגדיות של בעלי המלאכה; הנפח ג'מיל ערפאת, שפעם עיצב ברזל, מוצא את עצמו היום חסר אונים מול דלתות הפרנסה הנעולות לאחר הרס סדנתו וביתו בשכונת זיתון. ערפאת מפרנס משפחה בת 12 נפשות, תלוי בסיוע דל שאינו עולה על כמה שקלים, לאחר כישלון ניסיונותיו לפתוח דוכן מסחרי קטן כתוצאה מהעלייה המטורפת במחירים והיעדר כוח קנייה בקרב האזרחים.
העובד עבדאללה חביב, עקור משכונת שג'אעיה, מגלם את מצב האבטלה הכפויה שהוטלה על ידי המלחמה לאחר הריסת ביתו ופציעתו בכתפו. חביב נאלץ היום להסתמך על ילדיו המשוטטים ברחובות עזה כדי למכור מים ולמלא אותם לעקורים, ומשיגים הכנסה זעומה שאינה עולה על 15 שקלים ביום, סכום שבקושי מספיק כדי להבטיח לחם יומי וטעינת טלפונים לתקשורת עם קרובי משפחה.
בשכונת תופאח, יוסף פטום חי טרגדיה כפולה בין אובדן הבית ובעיות בריאות המונעות ממנו לעסוק במקצועו הקודם כמוכר בשוק. פטום מדגיש כי אופי השווקים הנוכחי חסר נזילות והון הדרוש להתחלת כל פעילות מסחרית חדשה, מה שגרם לו להיות תלוי כמעט לחלוטין בסיוע הומניטרי מקוטע כדי להבטיח את הצרכים המינימליים של משפחתו בת שש נפשות.
עדויות מהשטח מצביעות על כך שאובדן עמיתים לעבודה הפך לפצע עמוק בנפשם של העובדים; ממדוח מוחייסן, פועל בניין מקצועי, מספר כיצד איבד שלושה מעמיתיו בצוות העבודה המונה שמונה אנשים. מוחייסן, שקיבל בעבר 35 דולר ביום, נאלץ למכור את רהיטי ביתו שנותרו ואת הטלפונים האישיים שלו כדי לספק מזון לילדיו לאחר שאזלו כל חסכונותיו הכספיים במהלך חודשי המלחמה הארוכים.
מצדו, סאמי אל-עמסי, ראש האיגוד הכללי של איגודי העובדים ברצועת עזה, חשף נתונים מזעזעים המשקפים את היקף האסון הכלכלי, והדגיש כי שיעור האבטלה קפץ ונע בין 80 ל-85%. אל-עמסי הסביר כי הפגיעה השיטתית של הכיבוש במתקנים כלכליים ובאדמות חקלאיות הובילה לכך ששיעור העוני בקרב העובדים הגיע ליותר מ-90%, תקדים היסטורי ברצועה.
על פי נתוני האיגודים, מספר המובטלים בעזה עלה לכ-400 אלף עובדים, לעומת כ-200 אלף לפני פרוץ המלחמה. עלייה חדה זו נובעת מההפסקה המוחלטת של מגזרים חיוניים שהיוו את עמוד השדרה של הכלכלה המקומית, ובראשם ענף הבנייה שקלט לבדו כ-40 אלף עובדים ובעלי מלאכה לפני שפעילותו הופסקה לחלוטין.
ענף הדיג לא נשאר מחוץ להתמוטטות זו, כאשר מספר הדייגים הפעילים ירד מ-5,000 ל-500 דייגים בלבד המסתכנים בחייהם בשטח שאינו עולה על 500 מטר ימי. קבוצה זו מתמודדת עם רדיפה מתמדת מצד סירות הכיבוש, מה שהפך את מקצוע הדיג, שסיפק ביטחון תזונתי לאלפים, למקור סכנה מתמדת ומוגבל בתשואה באופן שאינו עונה על הצרכים הבסיסיים.
בענף החקלאות, הסטטיסטיקה מצביעה על הרס של יותר מ-95% מהאדמות החקלאיות והפרדסים הממוקמים באזורי הגבול, מה שהוביל לצמצום מספר העובדים החקלאיים מ-35 אלף לאלפיים עובדים בלבד. הרס שיטתי זה של שטחים ירוקים ומתקנים חקלאיים גרם לאלפי משפחות לאבד את מקורות פרנסתן הקבועים, ותרם להעמקת משבר המזון ועליית המחירים בשווקים המקומיים.
ענף התעשייה חווה ירידה דומה, כאשר מספר העובדים בו ירד מ-30 אלף לכאלפיים עובדים בלבד, כתוצאה מהרס מפעלים ובתי מלאכה באזורי התעשייה. מקורות איגודים דיווחו כי עובדים המוצאים הזדמנויות עבודה נדירות נאלצים להסכים לשכר נמוך מאוד ושעות עבודה ארוכות, בניסיון נואש להתמודד עם יוקר המחיה הגבוה שהוכפל פי כמה.
הערכות ראשוניות שפורסמו על ידי גופים איגודים מצביעות על מותם של יותר מ-10 אלף עובדים מאז תחילת מלחמת ההשמדה, מספר שצפוי לעלות עם המשך פעולות חילוץ הנעדרים. האיגודים פועלים כעת להשקת פלטפורמה דיגיטלית מיוחדת לתיעוד נתוני ההרוגים, הפצועים והעצורים מקרב העובדים, כדי להבטיח את שמירת זכויותיהם ותיעוד הפשעים שבוצעו נגד מעמד הפועלים בעזה.
העובדים והגופים האיגודים ברצועת עזה קוראים למוסדות בינלאומיים ולגופים תורמים להשיק תוכניות תעסוקה חירום כדי להציל אלפי משפחות מציפורני הרעב. העובדים מדגישים כי הסיוע ההומניטרי, למרות חשיבותו, אינו מחליף מתן הזדמנויות עבודה מכובדות שיחזירו להם את כבודם ויאפשרו להם לפרנס את משפחותיהם הרחק מהמתנה לארוחות בתי התמחוי שהפכו למקלט היחיד עבור רוב תושבי הרצועה.
התקווה לשיקום נותרה הדלק היחיד המניע את מה שנותר מהנחישות של עובדי עזה, הממתינים לרגע הפסקת התוקפנות כדי להתחיל בשיקום מה שהרסה המלחמה. למרות היקף ההרס העצום, בעלי המלאכה והעובדים מדגישים את נכונותם לחזור לשטח מיד עם זמינות החומרים הדרושים, ומדגישים כי רצונם לבנות חזק יותר ממכונת ההרס שפגעה בכל מרכיבי חייהם המקצועיים והאישיים.
התוקפנות הישראלית והפגיעה במתקנים הכלכליים הובילו להתמוטטות כמעט מוחלטת בתשתית התעסוקתית, כאשר שיעור העוני בקרב העובדים עולה על 90%.
שתף את דעתך
יום הפועלים בעזה: 10,000 הרוגים והתמוטטות כלכלית הדוחפת אלפים לעוני קיצוני