בניסיונות המו"מ הארוכים והעקרים עמה, ישראל תמיד שמרה על חגורות נפץ עם הסתייגויות שאין להן סוף, שהיא מפוצצת כאשר הלחץ מתגבר עליה, ומחניקה אותה בנקודת החולשה שלה "השלום", היא - אם כי היא מדברת עליו - טומנת בחובה את ההפך כל עוד היא מוצאת תירוצים להתחמק מהדרישות שלו, כפי שקרה עם המנוח אבו עמר כאשר הגיע המועד לתשלום האחרון של "אוסלו" בשנת 2000 בהעברת הריבונות בשטחים "ב" ו"ג" לרשות בסוף השלב המעברי, אז יצר אהוד ברק את התירוץ בעזרת הממשל האמריקאי כדי לא למסור את הסחורה המהירה לפני ההסכם על מחירי אלו המושהים, וזה היה הפח שהתוצאות שלו היו צפויות.
כפי שהימין עלה על גופתו של רבין בשנת 95, אבו עמר נתקל באותו גורל במתווה התירוצים שהוזמנו כדי לערער את יסודות השלום ממדינת הטרור המאורגן, שהוקמה על רצח, הרס והגליה, ואינה יכולה לחיות אלא על חוד החרב ובתוך הטנק.
ישראל לא שינתה את עקרונותיה, ולא עזבה את המנטליות שלה שמזינה את עצמה ביצירת תירוצים לביצוע זוועות ולהשגת חלומותיה בהתרחבות וביסוד שליטה, כפי שחשף אתמול זאב הליכוד כי "במשימה היסטורית ורוחנית להרחיב את גבולות המדינה היהודית כך שיכללו את מצרים וירדן".
נתניהו לא יגיב, גם אם "חמאס" תגיב, ומהמשא ומתן אינו אלא אמצעי להקמת העילה הקבועה על הקורבן בחסות אמריקאית, כדי שיתקדם נתניהו בתוכניותיו שהוכנו מזה שנים בהגליית תושבי הרצועה והשגת חלומותיו, לפני שיתפנה למה שאחרי עזה, מנצל את מצב החולשה, ההכנעה והביזוי שהעולם הערבי חווה משם לבגדאד, ואת היעדר החוקים והמשפטים הבינלאומיים המונעים את טירוף המדינה המורדת.
שתף את דעתך
מה אחרי אחרי עזה.. זאב במשימה!