גדעון לוי: הכחשת הרעב בעזה אינה פחות בזויה מהכחשת השואה.

בטורו ב"הארץ", השווה העיתונאי הישראלי גדעון לוי את הכחשת השואה על ידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה להכחשתה המתמשכת של ישראל את הרעב של הפלסטינים ברצועת עזה, וטען כי ההכחשה בשני המקרים נובעת משורש משותף: התנערות מהפשע וזלזול בקורבן.

לוי דיבר על השואה, וציין כי מכחישיה טענו שהיא מעולם לא התרחשה, או שהיא התרחשה אך מספר הקורבנות היה קטן, או שלא היו תאי גזים כלל.

הוא מאמין שהניסיונות המאורגנים המתרחשים כיום להכחיש את הרעב בעזה אינם רק הכחשה של עובדה מתועדת ברמה עולמית, אלא נורמליזציה של שיח תעמולה המבוסס על שקרים, ספקנות וחוצפה מוסדית.

מעיתונים ועד תחנות טלוויזיה, מאקדמאים ועד סוכני עיתונים, ישנה מקהלה ישראלית מן המניין המתעקשת שהתמונות הקומיות של הילדים מבוימות, וכי מותם אינו נובע מ"רעב מכוון", אלא מ"בעיה שחמאס נושא", על פי הכתבה.

עיוורון מוסרי

לוי ציין כי בעוד שסצנות של רעב ברצועת עזה משודרות על מסכי טלוויזיה ברחבי העולם, ישראל מתעקשת על עיוורון מוסרי, וטוענת כי 80 משאיות נכנסות לעזה מדי יום וכי קיים סרטון המציג "מחבלים של חמאס אוכלים בננות במנהרות".

הכותב רמז כי התמונות המדוברות צולמו לפני שישה חודשים, אך דובר הצבא הישראלי, אותו הוא מתאר כ"סוחר שקרים רב-אמן", מפרסם אותן כעת מחדש.

הוא אמר כי הכחשה כזו הפכה ללגיטימית בישראל, ואף עולה בקנה אחד עם הטקט הפוליטי המקומי שטוען כי רעב אינו קיים, וכי איש לא יורשע או ייענש על גרימתו.

דפוס דומיננטי

הוא הוסיף כי הכחשה זו הפכה לדפוס נפוץ בכל תחומי החיים בתוך ישראל, כאשר תיאורים של הרעבה מכוונת של עזה מתויגים כעת כ"קונספירציה אנטישמית", ו"אם יש רעב? תשאלו את חמאס".

הוא הסביר שיש 50 פנים להכחשה הישראלית, כולן ראויות לבוז באותה מידה, החל מעצימת עין, דרך הרמת גבות, ועד הסוואה, הסתרה והונאה עצמית.

גדעון לוי: תמונות של רעב מציפות את המסכים והעיתונים ברחבי העולם, אך הישראלים מכחישים זאת.

הַכחָשָׁה

לוי המשיך ואמר שבמשך שנים היה משוכנע שגם אם יוצגו בפני הישראלים כל הראיות המחרידות, הם ידחו אותן. "ועכשיו הנה ההוכחה: תמונות של רעב מציפות את המסכים והעיתונים ברחבי העולם, אך הישראלים מכחישים זאת".

לוי מזהיר כי ההיבט המסוכן ביותר של הכחשה זו אינו רק השקר, אלא גם הלעג האכזרי לקורבנות חיים והכחשת הכאב ברגע התרחשותו.

הוא המשיך וטען כי גישה זו אינה חדשה, אלא משתרעת מהנרטיב של הנכבה, ש"לא התרחשה" על פי הנרטיב הרשמי, ועד לעשורי הכיבוש ולמערכת האפרטהייד שישראל טוענת שאינה צד לה.