\"לילות סן דני\".. רומן המתאר את התפוררות הנפשות במבוכי הפזורה הצרפתית

ב"לילות סן דני", הרומן האחרון של הסופרת לנה עבד אל-רחמן, שיצא לאור בהוצאת דאר אל-עין, מתכנסת קבוצה של מהגרים שרוחות הגלות הפיצו אותם מגיאוגרפיות מרוחקות אל ארמון "לה שאטו". מקום זה מייצג מרחב נרטיבי שבו נפגשים ניצולי מלחמות והפצצות, שם קירות קורסים ונשמות מתפזרות במסע מפרך בחיפוש אחר שלווה אבודה.

ארמון "לה שאטו" אינו מופיע ברומן כמבנה אבן אטום, אלא הסופרת מבצעת לו האנשה כדי שיהיה גיבור שצופה ושומר את זיכרונות דייריו. הוא שילוב כואב בין מציאות לדמיון, בהשראת מבנים עתיקים נטושים בצרפת שהופכים לעיתים קרובות למקלטים זמניים לעקורים משורשיהם, והארמון הופך למראה המשקפת את שבריריות הדמויות ואת שבריהן הנפשיים.

הרומן משתמש בטכניקת ריבוי קולות, שבה דמויות כמו יוסף, דרסאף, קאמי ועביר מקבלות הזדמנות לספר את חוויות העקירה וההתפצלות בלשונן. בעוד דמויות אלו בולטות כשברים מפוזרים, המספר היודע כל מתערב כדי לחבר את הסיפורים המפוזרים למארג אחד, מה שמעניק ליצירה ראייה כוללת ואובייקטיביות בהצגת סוגיות הניכור.

המסע הנרטיבי מתחיל במבטים חטטניים הצופים בארמון מבין צללי עצי הברוש, מה שיוצר תחושה של חשש וציפייה כבר מהעמודים הראשונים. פתיחה זו מציבה את הקורא מול שאלות של זהות והמתנה, שבהן בדידות מרושעת ופחד אפל מאחדים דמויות שרקעיהן התרבותיים והחברתיים שונים, אך כאב האובדן מאחד אותן.

התיאור העשיר ברומן מדגיש את הארמון כציור סוריאליסטי הנושא צלקות זמן, עם חלונות שבורים המשקיפים על עולם שזנח אותם. שימוש אסתטי זה הופך את המקום ל"מיקרוקוסמוס" או עולם מיניאטורי המגלם את סתירות המציאות הצרפתית ומשבריה, ומכין את הקרקע לשילוב הניגודים בין תושבים שרק גורלם המשותף בגלות קושר אותם.

עינה של הסופרת מתרחבת כדי לתעד את פרטי החיים הצרפתיים המודאגים, שבהם המהגר מרגיש שהוא יעד תמידי לגניבה או לדחיקה לשוליים. היא גם מציירת בכישרון את המבנה הפיזי והנפשי של גיבוריה, כמו גופו העצום של כרים ושבריריותה של עביר המסתתרת מאחורי מסכת כוח, מה שמעמיק את ריאליזם הדמויות ואת השפעתן על מהלך האירועים.

לנה עבד אל-רחמן מזמנת מטען ידע מגוון המאיר את מאפייני המציאות הצרפתית, ונוגעת בסוגיות כמו צועני המאנוש, הקדוש סן דני ותופעת "הנישואים הלבנים". שיח ידעני זה זורם בצורה חלקה בתוך המבנה הנרטיבי, מה שמרחיב את האופק הסמנטי של הטקסט ופותח אותו לממדים היסטוריים וחברתיים הנוגעים למדיניות ההגירה העכשווית.

התרבויות המקומיות מתגלות בבירור דרך הדמויות, כאשר מאפייני התרבות האפגנית נוכחים דרך דמותה של "דרסאף" ופרטי מזונה, מוזיקתה ושפתה הדארית. נוכחות תרבותית זו אינה רק לקישוט, אלא היא מחזקת את הצגת סוגיות הזהות ומשיגה סוג של אשליה של ריאליזם הדוחפת את הקורא להזדהות עם הטקסט ועם סבל גיבוריו.

הרומן מציב את החברה האנושית תחת מיקרוסקופ, מטיל ספק במלחמות שאינן נפסקות ובניסיונות למחוק את זיכרון העמים. הסופרת גם מגנה את האכזריות ההופכת מולדות לקברים, ומבקרת את העליונות הגברית והסמכות הפטריארכלית המעוותות את נשמות הנשים וגופן, ומתעדת את התהום העמוקה שאליה צועדים אנשים מונעים מייאוש.

למרות האווירה הקודרת, הסופרת מערערת את כובד הייאוש בנטייה מיסטית השואבת חוכמה מג'לאל א-דין רומי כדי להרגיע את הנשמות הסוערות. הרומן שואף באמצעות שפתו החכמה לעורר תקווה, ומדגיש כי מהות החיים טמונה במרדף אחר חלומות למרות שברי המציאות, וכי העולם אינו מפנה עורף לאדם אלא הוא זה שיושב בכיוון ההפוך.

העולמות הנרטיביים בנויים על רשת של ניגודים חדים בין עושר ועוני, מולדת וגלות, מזרח ומערב. הסופרת מפרקת תמונות שקריות, כמו חיוכים המצולמים במצלמות בעוד מאחוריהם מסתתר עצב כבד, ומתעדת את קריסת חלומות הגיבורים בהתנגשותם עם המציאות הקשה של הגירה ומקלט בערים הגדולות.

הקונפליקט ברומן מופיע ברמות מרובות, כולל החיצוני שבו הפליטים מתמודדים עם מערכת הרואה בהם נטל כבד. כמו כן, מתגלה קונפליקט הדורות בין הורים לילדים, וקונפליקטים פנימיים נוספים המטלטלים את מצפונם של הדמויות, כמו חלוקתו של יוסף בין יציבות לחופש, וקונפליקט דרסאף בין אהבה לביטחון כלכלי.

הסופרת משתמשת במסתורין ככלי מתח, ומשאירה כמה סופים פתוחים ופשעים ללא הסבר מלא, כמו נסיבות מותה של חדיג'ה. סגנון זה מבטיח את שיתוף הקורא במשחק הנרטיבי, ודוחף אותו למלא את הפערים הנרטיביים בתודעתו שלו, מה שהופך את הקריאה לתהליך אינטראקטיבי החורג מקבלת הסיפור בלבד.

לסיכום, "לילות סן דני" מציג ניתוח ספרותי עמוק של תופעת הגלות האנושית בעידן המודרני. זהו רומן על נשמות האובדות בדרכן בארץ זרה, ועל האמנות הנשארת הדרך היחידה להתנגדות ולהישרדות בעולם ההולך ונעשה קשה ומנוכר מיום ליום.

מחוץ לגבולות הנכון והלא נכון, יש שדה, שם אפגוש אותך, כאילו אני מרגיע את נשמתי הסוערת.