האקבי... פני הציונות הנוצרית האחרונים באמריקה המשתנה

מייק האקבי נחשב לאחת הדמויות האמריקאיות המקושרות ביותר לפרויקט הציוני. הוא משלב השפעה דתית, פוליטית ותקשורתית, והקדיש את הקריירה שלו להגנה על ישראל ולהצדקת מדיניותה, עד שהפך לאחד הסמלים הבולטים של הזרם האוונגליסטי-ציוני בארצות הברית. הוא כיהן כמושל ארקנסו במשך שנים, והתמודד בבחירות המקדימות של המפלגה הרפובליקנית, לפני שהפך לאחד מבעלי הברית הפוליטיים הקרובים ביותר לנשיא דונלד טראמפ, ולאחת הדמויות המשפיעות ביותר בקרב הימין הנוצרי התומך בישראל.

האקבי יוצא מתוך אמונה דתית ואידיאולוגית הרואה בפלסטין ההיסטורית את "הארץ המובטחת" שהוענקה על ידי אלוהים ליהודים. לכן, הוא מסרב להכיר בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, ומתנגד באופן מוחלט להקמת מדינה פלסטינית או ליישום פתרון שתי המדינות. מבחינתו, אין קיום למה שמכונה "הגדה המערבית", אלא הוא משתמש במונח התנ"כי "יהודה ושומרון". כמו כן, הוא מסרב לתאר את ההתנחלויות הישראליות כבלתי חוקיות, ורואה בהן "קהילות וערים יהודיות" על אדמה שהוא רואה בה זכות היסטורית ודתית לישראל.

שורשי עמדה זו נעוצים בשנות השמונים של המאה הקודמת, כאשר נהג לארגן טיולים דתיים לנוצרים אוונגליסטים לשטחים הפלסטיניים הכבושים. במהלך טיולים אלה, הוא הקפיד לבקר בהתנחלויות הישראליות ולעודד את תמיכתן הפוליטית והכספית, בעודו נמנע מלבקר בעיר בית לחם, למרות מעמדה המרכזי באמונה הנוצרית, בשל היותה עיר בעלת רוב פלסטיני.

בראיון שערך בשנת 2017, הוא הכריז בבירור על התנגדותו לשימוש במונח "הגדה המערבית", והדגיש כי הוא מכיר רק בשם "יהודה ושומרון". כמו כן, הוא הכחיש קיום של כיבוש או התנחלות בלתי חוקית. כאשר התבקש מאוחר יותר להבהיר את הצהרותיו שהכחישו את קיומו של העם הפלסטיני, הוא ניסה למתן את השפעתן, והכחיש כי קרא לגירוש פלסטינים. אך הוא חזר והדגיש כי עמדתו מבוססת על מה שתיאר כ"מנדט תנ"כי" שחוזר, לטענתו, לתקופת הנביא אברהם לפני יותר משלושת אלפים וחמש מאות שנה.

האקבי מילא תפקיד בולט בגיוס דעת הקהל השמרנית האמריקאית לתמיכה בהחלטה להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים. כמו כן, הוא היה בין התומכים הבולטים בהסכמי אברהם, וראה בהם מסלול לחיזוק מעמדה האזורי של ישראל, הרחק מכל פתרון צודק לסוגיה הפלסטינית.

האקבי מקושר בקשר הדוק עם דונלד טראמפ, ונחשב לאחת הדמויות הרפובליקניות הנאמנות ביותר לו. במהלך שימועים למינויו, הוא הדגיש כי יתחייב ליישם את מדיניות הנשיא גם אם היא תתנגש עם אמונותיו האישיות. למרות תמיכתו בהחלטה על הפסקת אש בעזה כאשר אומצה על ידי ממשל טראמפ, הוא הדגיש במקביל את מחויבותו המוחלטת להבטחת המשך התמיכה הצבאית והפוליטית בישראל, כולל האצת אספקת נשק, מה שמשקף כי תמיכתו בתל אביב מהווה קבוע אידיאולוגי ופוליטי שאינו משתנה עם שינוי הנסיבות.

אולם, הזירה האמריקאית כיום אינה כפי שהייתה לפני שנים. המלחמה הישראלית בעזה, ומה שלווה אותה ממראות של הרג המוני, הרס, רעב ופגיעה באזרחים, יצרה שינוי חסר תקדים בתוך החברה האמריקאית. לראשונה מזה עשורים, הנרטיב הישראלי אינו זוכה עוד לשליטה מוחלטת בתוך האוניברסיטאות, כלי התקשורת ומעגלי הדיון הציבורי. במקום זאת, קולות רבים עלו ודיברו על הכיבוש, ההתנחלויות ופשעי המלחמה, והאמפתיה כלפי הפלסטינים מתרחבת באופן בולט, במיוחד בקרב צעירים, סטודנטים וחוגים אקדמיים, ואף בתוך שכבות מסוימות של המפלגה הדמוקרטית והקהילה היהודית האמריקאית.

שינוי זה אינו אומר שהלובי הציוני איבד את השפעתו, וגם לא שהציונות הנוצרית נסוגה מעמדותיה, אך היא ניצבת בפני קרב חדש שלא הכירה בעבר. לאחר שבמשך עשורים הסתמכה על מונופול על הנרטיב והצגת ישראל כ"קורבן הנצחי", מלחמת עזה הפכה את התמונה בפני מיליוני אמריקאים שעקבו, באמצעות הרשתות החברתיות, אחר היקף הטרגדיה האנושית הרחק מהנרטיב הרשמי.

לכן, ניתן להבין את מינוי דמויות כמו האקבי בעיתוי זה כניסיון לגייס מחדש את הבסיס האוונגליסטי השמרני, ולחזק את השפעת הציונות הנוצרית בתוך מוסדות קבלת ההחלטות, מול השחיקה הגוברת בתדמיתה של ישראל בדעת הקהל האמריקאית. הקרב מבחינת ישראל אינו מוגבל עוד לחזיתות הלחימה בעזה, לבנון או הגדה המערבית, אלא התרחב לאוניברסיטאות האמריקאיות, לתקשורת, ולדעת הקהל העולמית, שם היא מפסידה מיום ליום את קרב הלגיטימציה המוסרית.

ישראל הבינה שהדבר המסוכן ביותר שהולידה מלחמת עזה אינו רק ההפסדים הצבאיים או הלחצים הבינלאומיים, אלא קריסת התדמית שבנתה במשך עשורים כ"הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". עם התגברות ההאשמות בביצוע פשעי מלחמה ורצח עם, הצורך בדמויות אידיאולוגיות כמו האקבי הפך דחוף עבורה, דמויות שיכולות להשתמש בשיח הדתי והאוונגליסטי כדי לייצר מחדש את הנרטיב הציוני בתוך החברה האמריקאית, ולגייס את הבסיס השמרני מאחוריה.

אך הבעיה העומדת בפני פרויקט זה היא שהשינויים המתחוללים בתוך ארצות הברית נראים עמוקים מכדי שניתן יהיה לטפל בהם באמצעות שגריר ציוני או השקת קמפיין תקשורתי. דור שלם של אמריקאים רואה כעת את הסכסוך מנקודת מבט של זכויות אדם ומשפט בינלאומי, ולא מנקודת מבט של הנרטיב התנ"כי או שיקולים גיאופוליטיים. שינוי זה, אף אם לא ישנה את המדיניות האמריקאית בן לילה, מציב את ישראל והלובי התומך בה בפני אתגר אסטרטגי ארוך טווח, המתבטא באובדן התמיכה העממית ששימשה במשך עשורים אחד ממקורות הכוח וההשפעה החשובים ביותר שלה.

מכאן, נוכחותו של מייק האקבי אינה משקפת את ביטחונה העצמי של ישראל כפי שהיא משקפת את חששותיה מהעתיד. כאשר מדינה נאלצת להיעזר בקולות האידיאולוגיים הקיצוניים ביותר כדי להגן על מדיניותה, משמעות הדבר היא שטיעוניה הפוליטיים, המשפטיים והמוסריים אינם מספיקים עוד כדי לשכנע את העולם. באשר לפלסטינים, למרות היקף הטרגדיה שהם חווים, הם הצליחו בעמידתם ובהקרבתם ליצור שינוי היסטורי בתודעה העולמית, ושינוי זה עשוי להיות, בטווח הארוך, משפיע יותר מקרבות צבאיים רבים, מכיוון שהוא מכוון לעמוד התווך שעליו הסתמכה ישראל מאז הקמתה: מונופול על הנרטיב וזכייה בדעת הקהל המערבית.