אקדמאי אמריקאי: היעדר אחריות על פלישת עיראק הוביל את וושינגטון לאסון מלחמה עם איראן

פרופסור באוניברסיטת סיטי בניו יורק ועורך המגזין 'ג'ואיש קראנטס' הדגיש את הצורך להטיל על וושינגטון אחריות רצינית על מלחמותיה, אותן תיאר כרעות וככישלון. במאמר ניתוח בעיתון 'ניו יורק טיימס' ציין כי המעורבות הצבאית האמריקאית נגד איראן הציבה עשרות מיליוני אנשים ברחבי העולם בפני סכנת רעב חמור.

הכותב הסביר כי ההשלכות לא הוגבלו לחוץ, אלא התפשטו ופגעו בעומק האמריקאי באמצעות עלייה חסרת תקדים בשיעורי האינפלציה. הוא ראה בתוצאות כלכליות אלו מחיר ישיר להחלטות פוליטיות שלא התחשבו בהשלכות ארוכות הטווח על היציבות העולמית או הפנימית.

בצד ההומניטרי באיראן, חשף האקדמאי אבדות אנושיות נוראיות בקרב אזרחים, כולל מותם של למעלה מ-100 ילדים איראנים. טרגדיה זו התרחשה כאשר טיל 'טומהוק' פגע בבית ספר יסודי בעיירה מינאב, מה שמשקף את היקף האסון ההומניטרי הנלווה לפעולות הצבאיות.

המאמר ציין כי היעדים האסטרטגיים שהציבה וושינגטון למלחמה זו לא הושגו בפועל, כולל המטרה להפיל את המשטר. נהפוך הוא, הכותב סבור שממשלת איראן נראית היום חזקה יותר מכפי שהייתה כאשר פרצה הניצוץ הראשון של הסכסוך המזוין.

טהראן, על פי הניתוח, הוכיחה יכולת גבוהה להשפיע על הביטחון הלאומי והכלכלי העולמי באמצעות שיבוש השיט במצר הורמוז. פעולה זו הובילה לשיתוק חלקי בסחר הבינלאומי, מה שהראה את מגבלות הכוח הצבאי האמריקאי באכיפת רצונה הפוליטי ללא מחירים יקרים.

הכותב סבור שגורל המלחמה הנוכחית נותר בלתי ידוע מבחינת העיתוי והאופן שבו היא תסתיים, אך הוא הדגיש עובדה אחת ברורה. והיא שמדיניות החוץ האמריקאית תמשיך לייצר אסונות דומים אלא אם כן יופעל עקרון האחריות האמיתית על האחראים לקבלת החלטות המלחמה.

המאמר הזכיר את פלישת עיראק בשנת 2003, והדגיש שאם מתכנני המלחמה ההיא היו נותנים דין וחשבון, ארצות הברית לא הייתה מוצאת את עצמה בסכסוך צבאי עם איראן היום. היעדר ענישה פוליטית אפשר חזרה על אותן טעויות אסטרטגיות תחת שמות ותירוצים שונים במזרח התיכון.

בחזרה להיסטוריה הקרובה, ציין האקדמאי כי רוב האמריקאים הבינו את טעות פלישת עיראק עד הקדנציה השנייה של ג'ורג' וו. בוש. הציבור תרגם את מורת רוחו באמצעות הצבעה למועמדים שהביעו התנגדות למלחמה, או לפחות התיימרו לכך בקמפיינים הבחירות העוקבים שלהם.

הכותב נתן דוגמה לברק אובמה ודונלד טראמפ, שניצלו את מצב הרוח הציבורי המתנגד למלחמות כדי להגיע לשלטון על חשבון מועמדים שתמכו בפלישה. בין המפסידים הפוליטיים הבולטים עקב עמדותיהם התומכות במלחמת עיראק היו הילרי קלינטון והסנאטור המנוח ג'ון מקיין.

עם זאת, המאמר מתח ביקורת על הסתירה הבוטה במנגנון המינויים בתוך הממשלים האמריקאים העוקבים, כאשר תומכי המלחמה תוגמלו במקום להיות מודרים. אובמה בחר בג'ו ביידן כסגנו, וכן מינה את קלינטון וג'ון קרי לתפקיד שר החוץ, למרות הצבעתם בעבר בעד פלישת עיראק.

המצב לא היה שונה בתקופת דונלד טראמפ, שבחר בג'ון בולטון כיועץ לביטחון לאומי, אחד הנצים הבולטים שדחפו לפלישת עיראק. וכאשר ביידן הגיע לנשיאות, הוא מינה את אנתוני בלינקן לשר החוץ, שהיה יועצו הראשון כאשר קיבל את החלטתו 'הקטסטרופלית' לתמוך במלחמה בשנת 2003.

האקדמאי סבר שקשה היה לדמיין פתיחת מלחמה בלתי מוצדקת נוספת במזרח התיכון בזמן שארונות חיילים אמריקאים חזרו מבגדד ורמאדי. אך המציאות הוכיחה שפלישת עיראק שינתה רק את דעת הקהל הציבורית, מבלי לשנות באופן מהותי את מנטליות קבלת ההחלטות בוושינגטון.

הכותב תיאר את הצבעת בית הנבחרים האחרונה לניסיון לעצור את המלחמה עם איראן באמצעות חוק סמכויות המלחמה כאות חיובי מאוחר. הוא סבור שצעד זה משקף תגובה של חלק מהפוליטיקאים סוף סוף למצב הרוח הציבורי הכללי המתנגד למעורבות בסכסוכים צבאיים אינסופיים.

המאמר סיכם באזהרה שצעד זה נותר חלקי אלא אם כן יבוא בעקבותיו דין וחשבון עמוק ומקיף יותר על האחראים לכישלון האסטרטגי. שכן בלעדי זאת, יש לצפות לאסונות עתידיים שיערערו את ההשפעה העולמית של אמריקה ויזעזעו את אמון האזרחים במערכת הדמוקרטית הפנימית.

אסונות במדיניות החוץ יימשכו אלא אם כן האחראים עליהם ייתנו דין וחשבון, ואם דין וחשבון זה היה מתרחש לאחר פלישת עיראק, סביר להניח שלא היינו במצב מלחמה עם איראן היום.