היום מציינים שמונים שנה לאחד האירועים העקובים מדם בתולדות העיר ירושלים בתקופת המנדט הבריטי, כאשר ארגון 'אצ"ל' הציוני החמוש תקף את מלון המלך דוד. המבצע, שהתרחש ב-22 ביולי 1946, כוון לאגף הדרומי של הבניין, ששימש כמרכז מנהלי וצבאי חיוני עבור השלטונות הבריטיים בפלסטין.
פרקי המבצע החלו לפני הצהריים באותו יום, עם הגעת משאית גנובה לכניסת השירות של המלון, ממנה ירדו חברי הארגון הציוני מחופשים לפועלים ערבים לצורך הסוואה. המבצעים העבירו מכלים מתכתיים גדולים המיועדים להובלת חלב, אך הם היו ממולאים במאות קילוגרמים של חומרי נפץ חזקים, והניחו אותם בנקודות אסטרטגיות בתוך קומת המרתף.
בשעה 12:37 בצהריים, פיצוץ עז הרעיד את יסודות העיר הקדושה, מה שהוביל לקריסה מוחלטת של שש קומות מהאגף הדרום-מערבי של המלון. עוצמת הפיצוץ עקרה חלקים נרחבים מהחזית האבן ההיסטורית של הבניין, והפכה את המשרדים הממשלתיים והצבאיים לערימת הריסות תוך רגעים ספורים.
מבצע זה גבה את חייהם של 91 בני אדם מלאומים ודתות שונות, כאשר החלק הגדול ביותר מהם היו ערבים, מתוכם 41 נהרגו. רשימת הקורבנות כללה גם 28 בריטים ו-17 יהודים, רובם עובדי מדינה ופועלים שהיו במלון ברגע האסון, בנוסף למספר אנשי צבא.
מלון המלך דוד, שנפתח בשנות השלושים, נחשב לסמל אדריכלי ופוליטי בירושלים, כאשר השלטונות הבריטיים השתלטו על חלקים נרחבים ממנו והפכו אותם למשרדים רשמיים. שטחים אלה כללו את משרדי מזכירות הממשלה, פיקוד הצבא ומנגנוני המודיעין, בעוד שחלקים אחרים נותרו פתוחים לאורחים ולדיפלומטים, מה שהפך את הבניין למטרה מורכבת ורגישה.
ההתקפה הגיעה בהקשר של הסלמה צבאית חריפה בין הארגונים הציוניים החמושים לבריטניה, לאחר תקופה של שיתוף פעולה בין 'אצ"ל', 'לח"י' ו'ההגנה'. ארגונים אלה, באמצעות מה שנקרא 'תנועת המרי העברי', שאפו להפעיל לחץ מזוין על לונדון כדי לאלץ אותה לשנות את מדיניותה כלפי ההגירה הציונית והפרויקט ההתיישבותי בפלסטין.
דיווחים היסטוריים מצביעים על כך שחברי הקבוצה נתקלו בעימות מזוין עם הכוחות הבריטיים רגעים לפני ביצוע הפיצוץ, לאחר שנחשפה זהותם באזור השירותים. למרות מותם של מספר תוקפים והפעלת פעמון האזעקה, הקבוצה הצליחה לסגת ולהשאיר את מטעני הנפץ המתוקנים שגרמו להרס עצום מאוחר יותר.
לאחר הטבח, ארגון 'אצ"ל' מיהר לקחת אחריות, אך ניסה לטהר את עצמו ממספר הקורבנות הגדול בטענה ששלח אזהרות מוקדמות לפינוי. הארגון טען כי יצר קשר טלפוני עם הנהלת המלון, הקונסוליה הצרפתית ועיתון 'פלסטין פוסט' כדי לתת לאזרחים הזדמנות לעזוב לפני הפיצוץ.
מנגד, השלטונות הבריטיים הכחישו בתוקף קבלת כל אזהרה רשמית לפקידים שהיו בעלי סמכות להוציא פקודות פינוי באותה עת. הנרטיב הרשמי הבריטי אישר כי ההתקפה הייתה פתאומית ונועדה לגרום למספר הגדול ביותר של אבדות בנפש וברכוש בקרב הסגל המנהלי והצבאי.
מסמכים ועדויות שהתגלו בעשורים מאוחרים יותר חשפו כי אכן התרחשו שיחות אזהרה, אך הן הגיעו דקות ספורות בלבד לפני הפיצוץ הגדול. מקורות היסטוריים משערים כי הנהלת המלון לא התייחסה ברצינות לדיווחים עקב ריבוי האיומים הכוזבים באותה תקופה, ושללה את האפשרות לתקוף בניין המכיל יהודים.
מחקרים אנליטיים של האירוע גילו כי שני הנרטיבים, הציוני והבריטי, כללו הגזמות וסתירות שנועדו להתנער מאחריות מוסרית ופוליטית לשפיכות הדמים. בעוד שלא הוכח כי בריטניה התעלמה בכוונה מהאזהרות, נותר קבוע כי 'אצ"ל' הוא שתכנן וביצע את הפיצוץ בבניין הומה אזרחים ועובדים חסרי מגן.
פיצוץ מלון המלך דוד היווה נקודת מפנה מכרעת ביחסים בין הארגונים הציוניים החמושים, והוביל לפירוק 'תנועת המרי העברי' והפסקת התיאום המשותף. המבצע עורר גל גינויים בינלאומיים ופנימיים נרחב, שדחף את הסוכנות היהודית לנסות להתרחק מהשיטות העקובות מדם שבהן השתמש 'אצ"ל'.
במישור הפוליטי, הפיצוץ הנחית מכה קשה על יוקרת המנדט הבריטי בפלסטין, והוכיח את חוסר יכולתם של השלטונות להגן על מרכזי השלטון החשובים ביותר שלהם בלב ירושלים. למרות שאירוע זה לא היה הסיבה היחידה לעזיבת בריטניה מאוחר יותר, הוא האיץ את קצב הבחינה מחדש של כדאיות ההישארות באזור בוער.
היום, שמונים שנה לאחר מכן, מלון המלך דוד נותר עד לאחד הדפים המזעזעים ביותר של הטרור הציוני המוקדם בעיר ירושלים. ושמות 91 הקורבנות, ובמיוחד הפלסטינים שבהם, נשארים תזכורת מתמדת למחיר היקר ששילמו בעלי האדמה מול הכנופיות החמושות שהקימו מאוחר יותר את מדינת הכיבוש.
התוצאה הסופית עמדה על 91 הרוגים, בהם 41 ערבים, 28 בריטים ו-17 יהודים, באחד המבצעים העקובים מדם בתקופת המנדט.
شارك برأيك
80 שנה לפיצוץ מלון המלך דוד: הפשע שהרעיד את ירושלים ומאבק הנרטיבים סביב 91 קורבנות