מחסומי מוות ופרידה.. כיצד הכיבוש הופך בתי קברות בגדה המערבית למחנות צבאיים?

בגדה המערבית, בתי הקברות אינם עוד מקום של שלווה, אלא הפכו לזירות עימות פתוחות שבהן הכיבוש הישראלי כופה את שלטונו אפילו על המתים. מקורות זכויות אדם ועדויות מהשטח תיעדו את הפיכת הלוויות הפלסטיניות להליכים ביטחוניים מחמירים הדורשים אישורים מראש וכפופים לפיקוח רחפנים וחיילים חמושים בכבדות, מה שמרוקן את רגעי הפרידה מקדושתם האנושית והדתית.\n\nבעיר חברון, ובאופן ספציפי באוקטובר 2025, משפחתו של האזרח מוראד אל-נאטשה התמודדה עם מציאות קשה כאשר שלטונות הכיבוש סירבו לאפשר את קבורת אביו בחלקת הקבר המשפחתית בבית הקברות אל-ראס. המשפחה נאלצה לבצע את הקבורה בחשאי ובתוך דקות ספורות מחשש להתנגשות עם החיילים שצרו על המקום, במראה שתיאר אל-נאטשה כ'הלוויה המהירה ביותר' שראה בחייו, שבה נעדרות התפילה והפרידה הראויה.\n\nמדיניות זו אינה מקרית, אלא מערכת שהתגבשה בהדרגה במשך שני עשורים, והתרחבה עם בניית גדר ההפרדה הגזענית שניתקה כפרים שלמים מבתי הקברות ההיסטוריים שלהם. בעיירה סוואחרה, הגישה לבית הקברות ג'בל אל-מוכבר מותנית במעבר דרך המחסום הצבאי 'אל-שיאח', שזכה לכינוי 'מחסום מנוחת עולמים' בשל ההליכים המשפילים שחווים המלווים.\n\nנתוני הרשות הכללית לעניינים אזרחיים מצביעים על כך שתיאום ביטחוני הפך לתנאי הכרחי לקבורת מתים באזורי חיכוך ובאזורים סגורים, בקצב של עד 100 מקרים בחודש בחברון לבדה. תנאים אלה כוללים זיהוי המנוח, ומספר מלווים שלעיתים אינו עולה על עשרה אנשים, בנוסף להטלת מגבלת זמן קפדנית על תהליך הקבורה שאינו עולה על שעה אחת.\n\nעם פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, עברו מגבלות אלה לכלול כפרים ועיירות חדשים כמו 'אום צפא' מצפון-מערב לרמאללה, שם הפרידו שערים מברזל וסוללות עפר את הכפר מבית הקברות שלו. התושבים שם נאלצים לשאת את הגופות על כתפיהם וללכת בדרכים קשות ומסוכנות כדי להגיע למנוחתם האחרונה, על רקע סירוב חוזר ונשנה להעניק אישורי קבורה בזמנים רגילים.\n\nבצפון הגדה המערבית, ובאופן ספציפי בג'נין ובטולכרם, הגיעו מדיניות אלה לשיאן בתחילת שנת 2025, כאשר נאסרה קבורה לחלוטין בבתי קברות בתוך מחנה ג'נין. כלי רכב צבאיים התפרסו סביב בתי הקברות החלופיים, ומקורות מקומיים תיעדו עשרות מקרים שעברו תיאום ביטחוני מחמיר, מה שדחף משפחות לחפש חלופות הרחק ממרכזי מגוריהן.\n\nהסבל אינו מוגבל לרגע הקבורה, אלא מתרחב וכולל מניעת ביקורי קברים של יקיריהם, כאשר בתי הקברות הממוקמים מאחורי הגדר או ליד ההתנחלויות הפכו לאזורים צבאיים סגורים. קשישים מירושלים ומחברון מספרים בכאב כיצד עוברות שנים מבלי שהם יכולים לקרוא את הפאתיחה על קברי נשותיהם או אבותיהם, ורואים בכך 'דיכוי העולה על סבל אנושי'.\n\nעבודות התחזוקה והשיקום בבתי הקברות ההיסטוריים גם הן לא נמלטו מהאיסור, שכן הסרת עשבים או תיקון מצבות דורשים אישורים ביטחוניים מורכבים שעשויים להימשך חודשים. בבית הקברות 'אל-ח'טיב' בחברון, שראשיתו לפני שישה מאות שנים, הכניסה מותרת רק למספר מצומצם מאוד ותחת פיקוח צמוד, מה שהפך את הקברים לפגיעים להזנחה ולהתקפות חוזרות ונשנות של מתנחלים.\n\nנהגי רכבי הסעת מתים וחופרי קברים הפכו לחלק מהמעגל הביטחוני הזה, כאשר הם נדרשים לספק קואורדינטות מדויקות של מיקום הקבר במפות אוויריות לפני תחילת החפירה. במקרים רבים, חיילים התערבו כדי לעצור פעולות חפירה בטענה של היעדר תיאום, מה שהוביל לעיכוב גופות בתוך מכוניות במשך שעות ארוכות בהמתנה ל'אור ירוק' מקציני הכיבוש.\n\nפעילי זכויות אדם מדגישים כי הכיבוש שואף באמצעות צעדים אלה לכפות את שליטתו המלאה על הגיאוגרפיה הפלסטינית, כולל השטחים המיועדים למתים. הפעיל עיסא עמרו רואה בהפיכת האבל לתהליך תיאום וחישובים ביטחוניים כשלל את הממד האנושי של ההלוויה ומכפיל את הסבל הנפשי של המשפחות האבלות, והופך את הפרידה לחוויה של כניעה.\n\nמבחינה דתית, משרד ההקדשים הפלסטיני ראה במגבלות אלה פגיעה בוטה בחופש הפולחן ובקדושת המתים המובטחת על ידי הדתות השמימיות. המשרד ציין כי מניעת תפילה על המת וקביעת מספר המתפללים מהווה מניעה של קיום טקסים בסיסיים, וזה עומד בניגוד לערכים הבסיסיים ביותר של כבוד האדם שיש לכבד בכל הנסיבות.\n\nמבחינה משפטית, מומחי המשפט הבינלאומי מדגישים כי הפלסטינים בגדה המערבית הם 'אנשים מוגנים' על פי אמנת ז'נבה הרביעית משנת 1949. ד"ר רזק שקיר הבהיר כי כל הגבלה על קבורה שאינה מבוססת על צורך ביטחוני אמיתי וישיר נחשבת להפרה חמורה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי, וקרא למוסדות הבינלאומיים להתערב כדי לעצור הפרות אלה.\n\nדוחות מרכז 'בצלם' לזכויות אדם אישרו כי פרקטיקות אלה אינן מקרים בודדים, אלא מדיניות שיטתית שמטרתה להצר את צעדיהם של הפלסטינים בכל תחומי חייהם ומותם. המרכז תיעד תקיפות ישירות בגז ורימוני הלם על מלווים, מה שהוביל לעיתים לפיזור הלוויות והשארת גופות ללא השלמת טקסי הקבורה הדתיים.\n\nבתי הקברות בפלסטין נשארים עדות לסכסוך בלתי נגמר, שבו הפלסטיני מתעקש להיאחז באדמתו גם כשהוא עוזב אותה לנצח. ובהיעדר אחריות בינלאומית מתמשכת, 'מחסום מנוחת עולמים' נשאר סמל למציאות מרה שבה מתמודד עם עם שנשלל ממנו אפילו הזכות לפרידה שקטה, וקבריו נשארים בני ערובה להחלטות צבאיות ואישורי ביטחון חסרי רצון.\n\n'חשנו השפלה, כאילו אנו גונבים את קבורת אמנו'; כך תיאר אחד האזרחים את פרידת אמו תחת יריות וצפירות כלי רכב צבאיים.