לאחר כישלון המשא ומתן בדוחא... פרויקט עומאני-איראני לאגרות מיצרי הורמוז פותח חזית סכסוך חדשה עם וושינגטון

מסר מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 1/7/2026

ניתוח חדשותי

לאחר שהתברר כי הפגישה האמריקאית-איראנית, שהייתה צפויה להתקיים בדוחא ביום שלישי, 30 ביוני 2026, לא תתקיים, למרות נוכחותם של המשא ומתן האמריקאי הבכיר סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר בבירה הקטארית, עבר העניין במהירות מכישלון המסלול הדיפלומטי לתיק רגיש לא פחות, ואף בעל השפעה רבה יותר על הכלכלה העולמית וביטחון האנרגיה, והוא עתיד ניהול מיצרי הורמוז. בזמן שהשיחות הישירות בין וושינגטון לטהראן הופסקו, צצו נתונים חדשים המצביעים על התקדמות בשיחות בין סולטנות עומאן לאיראן בנוגע להקמת מנגנון משותף לגביית אגרות או תשלום עבור שירותים מספינות העוברות במצר, בצעד בעל ממדים פוליטיים, משפטיים ואסטרטגיים החורגים בהרבה מההיבט הפיננסי, ופותח עימות דיפלומטי חדש בין ארצות הברית לאיראן, עם השלכותיו על אירופה ומדינות המפרץ.

מידע המופץ בין מקורות דיפלומטיים ואיראניים מצביע על כך שההצעה העומאנית אינה מבוססת, מבחינה משפטית, על הטלת אגרות עבור זכות המעבר עצמה, אלא על הקמת מערכת למימון שירותי ניווט, הכוללת פעולות ניווט ימי, תגובה למצבי חירום, הגנה על הסביבה הימית ותחזוקת תשתיות הקשורות לביטחון הניווט. מסקט טוענת כי המודל המוצע שואב השראה מהסדרים קיימים במיצרי מלאקה וסינגפור, שם ממומנים שירותי הניווט באמצעות תרומות הקשורות לשימוש בנתיבי הים מבלי לפגוע בעקרון חופש המעבר.

אולם, נוסחה זו לא סיימה את המחלוקת, אלא העבירה אותה לרמה מורכבת יותר. בעוד שסולטנות עומאן מדגישה כי התרומות יהיו וולונטריות, איראן רואה בהן חובה כחלק מההסדרים החדשים שנוצרו בעקבות המלחמה האחרונה, בעוד שוושינגטון דוחה את שני העקרונות יחד אם הם מהווים, במישרין או בעקיפין, תקדים המאפשר הטלת נטל כלכלי על ספינות העוברות באחד מנתיבי הים הבינלאומיים החשובים ביותר.

העמדה האמריקאית הובהרה על ידי שר החוץ מרקו רוביו, שהדגיש כי ארצות הברית מתנגדת להטלת כל תשלום על תנועת השיט, תהא אשר תהא הכינוי שבו נעשה שימוש, בין אם יוגדר כאגרות, תרומות או תשלום עבור שירותים, מכיוון שזה, מנקודת המבט האמריקאית, עלול לפתוח פתח להגבלת חופש השיט, הנחשב לאחד העקרונות הבסיסיים של המשפט הימי הבינלאומי.

משבר זה מקבל חשיבות נוספת מכיוון שהוא מגיע עם התקרבות סיום תוקפם של ההסדרים הזמניים שנקבעו בהסכם הפסקת האש בין וושינגטון לטהראן, שהבטיח חופש מעבר במצר הורמוז למשך שישים יום בלבד, ובתקופה זו היה אמור להיחתם הסכם קבוע בנוגע לניהול נתיב הים. עם כישלון המסלול הפוליטי, נראה כי תיק זה הופך בהדרגה לאחת הסוגיות המורכבות ביותר ביחסים בין שני הצדדים.

טהראן סבורה כי המלחמה האחרונה בין ארה"ב לישראל שינתה באופן מהותי את מאזן הכוחות במפרץ, וכי היא הצליחה, במהלך שלבי העימות, לכפות שליטה בפועל על תנועת השיט בתוך המצר, מה שהוביל לשיבושים משמעותיים בשוקי האנרגיה העולמיים, והעלה את מחירי הנפט ליותר ממאה דולר לחבית, וכן השפיע על מחירי הדלק בארצות הברית ובמספר כלכלות תעשייתיות גדולות. מנקודת מבט זו, ההנהגה האיראנית רואה כי אין לוותר על ההשפעה שהשיגה במצר עם סיום הפעולות הצבאיות, אלא יש להפוך אותה לרווח פוליטי ואסטרטגי קבוע.

מנגד, ממשל הנשיא דונלד טראמפ רואה בפרויקט העומאני-איראני מבחן חדש ליכולתו להגן על עקרון חופש השיט, ששימש במשך עשורים כאחד מעמודי התווך של המדיניות האמריקאית במפרץ. אולם, וושינגטון מבינה בו זמנית כי סולטנות עומאן עדיין מייצגת את המתווך המקובל ביותר על שני הצדדים, וכי אובדן תפקידה עלול להוביל לסגירת אחד הערוצים הדיפלומטיים האחרונים הקיימים בין ארצות הברית לאיראן. לכן, מקורות אמריקאים מדגישים כי הדיאלוג עם מסקט נמשך, וכי המחלוקת הנוכחית אינה מגיעה לרמה של איום על היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות, תוך הכרה בכך שהגעה לנוסחת הסכמה תדרוש משא ומתן טכני ופוליטי מורכב.

בצד האירופי, הגישה נראית שונה במידה רבה. בירות אירופה אינן תומכות בהטלת אגרות על שיט, אך הן נוטות לחפש מוצא משפטי שישמור על זרימת הסחר העולמי וימנע עימות חדש באזור. לכן, האירופים מתמקדים באפשרות לפתח נוסחה וולונטרית שאינה מהווה הכרה משפטית בזכותה של איראן להטיל אגרות, אך מאפשרת בו זמנית מימון שירותים ימיים באופן שאינו סותר את כללי המשפט הבינלאומי.

במסגרת המפרץ, הפרויקט העומאני-איראני מעורר מידה ניכרת של הסתייגות. שר החוץ הסעודי, הנסיך פייסל בן פרחאן, הדגיש את הצורך להחזיר את המצר למצבו שהיה לפני המלחמה, וטען כי הקהילה הבינלאומית אינה צריכה לקבל הסדרים חדשים שנכפו על ידי תוצאות עימות צבאי, מכיוון שזה עלול לבסס תקדימים שקשה יהיה לבטלם מאוחר יותר, ולהעניק לכוחות האזוריים כלים נוספים להשפיע על תנועת הסחר העולמי.

משקיפים סבורים כי הוויכוח המתנהל כיום אינו קשור לאגרות כשלעצמן, אלא למי שיש לו את הזכות לקבוע את כללי מערכת הביטחון החדשה במפרץ. איראן שואפת להפוך את מה שהיא רואה כהישג בשטח למציאות פוליטית קבועה, בעוד שארצות הברית מנסה למנוע התבססות של כל משוואה חדשה שעלולה להתפרש כהכרה בירידת השפעתה המסורתית באזור. בין שתי העמדות, סולטנות עומאן מנסה לשמור על תפקידה כמתווכת אמינה, באמצעות הצגת פתרונות פשרה המונעים קריסת ההבנות שהושגו לאחר המלחמה.

ההערכות מצביעות על כך שהתרחיש הסביר ביותר הוא הגעה למנגנון זמני המבוסס על תרומות וולונטריות למימון שירותי ניווט, באופן שיאפשר לכל צד להציג את ההסכם כניצחון פוליטי מבלי לפגוע בעמדות המוצהרות. אך האפשרות לכישלון מאמצים אלה עדיין קיימת, מה שעלול לדחוף את איראן לנקוט בצעדים חד-צדדיים בתוך המים שהיא רואה כנתונים לריבונותה, דבר שעלול לפתוח פתח לסכסוכים משפטיים ואולי אף לחיכוכים ימיים חדשים.

במקרה של אי-הגעה להבנה ישירה, ייתכן שכוחות אירופיים, בתיאום עם הארגון הימי הבינלאומי, יפעלו להקמת מנגנון בינלאומי עצמאי לניהול ומימון שירותי ניווט, באופן שיפחית את החיכוך הישיר בין איראן למדינות המערב. כמו כן, מספר דיפלומטים מעריכים כי תיק מיצרי הורמוז יהפוך לאחד מכרטיסי המיקוח העיקריים בכל סבב עתידי של שיחות אמריקאיות-איראניות, כך שעתיד האגרות יהפוך לחלק מעסקה כוללת יותר שתכלול סנקציות, תוכנית גרעין והסדרי ביטחון במפרץ.

בכך, מיצרי הורמוז אינם עוד רק מעבר שדרכו עוברות מכליות נפט, אלא הפכו לסמל למאבק רחב יותר על צורת המערכת האזורית בתקופה שלאחר המלחמה. העימות אינו סובב עוד רק סביב חופש השיט, אלא סביב מי מחזיק בסמכות לקבוע את הכללים החדשים במפרץ, והאם מאזני הכוחות הצבאיים שנוצרו בעקבות המלחמה יהפכו להסדרים פוליטיים ומשפטיים קבועים, או שמא הלחצים הדיפלומטיים יצליחו להחזיר את המצר לכלליו המסורתיים. בהקשר זה, נראה כי משבר הורמוז מועמד להיות המבחן הראשון לאופי האיזונים החדשים שנוצרו בעקבות המלחמה, וליכולתם של וושינגטון וטהראן לנהל את תחרותן מבלי להידרדר לעימות צבאי חדש.