אינטרסים הדדיים בין דמשק לביירות: האם סוריה מחפשת מוצא פוליטי בלבנון?

בתוך הרעש הפוליטי והפרשנויות הסותרות שליוו לאחרונה את התיק הלבנוני, עולה אמת בסיסית המצביעה על כך שסוריה אינה רוצה להיכנס למלחמה חדשה, וגם ארצות הברית אינה שואפת להתערבות צבאית סורית שם. נראה שהמגמה הכללית היא לחפש מוצא פוליטי למשבר הלבנוני, במיוחד לאחר ששנות ההסלמה הוכיחו שהרס אינו יכול לייצר פתרונות ברי קיימא למדינות מסוכסכות.

המדינה הסורית, שיצאה ממלחמה הרסנית שנמשכה כמעט עשור וחצי, ואיבדה חלק גדול מתשתיותיה, מציבה כיום את השיקום והפיתוח בראש סדר העדיפויות הלאומי שלה. לא הגיוני שדמשק תשאף לפתוח חזיתות חיצוניות או להיכנס להרפתקאות צבאיות הסותרות את צרכיה הדחופים להחזיר את הצמיחה הכלכלית ולמשוך השקעות זרות כדי לשקם את מה שהותירה המלחמה.

הגיאופוליטיקה כופה אינטגרציה בלתי נמנעת בין שתי המדינות, כאשר ביירות היא הריאה הימית של דמשק, בעוד טריפולי מהווה הרחבה טבעית לאזורי מרכז סוריה. האינטרס הסורי האמיתי טמון בהפיכת הגבולות למעברי סחר ותיירות, כאשר כל יציבות פיננסית או ביטחונית בלבנון משפיעה לחיוב על הפנים הסורי, ולהיפך, לאור החפיפה הגיאוגרפית העמוקה.

במישור העמדות הבינלאומיות, נראה כי גישתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ מתרחקת מרעיון ההסלמה הצבאית הישירה לטובת הכלה של משברים באמצעות כלי השפעה פוליטיים. וושינגטון רואה בדמשק צד בעל השפעה היסטורית המסוגל לתרום לייצור הסדר פוליטי בר קיימא, במיוחד מכיוון שחוויות העבר הוכיחו שפתרונות צבאיים יקרים אינם מבטיחים יציבות ארוכת טווח באזור.

המסרים שיצאו מדמשק לאחרונה מצביעים על גישה המבוססת על דיאלוג במקום נקמה, והבנה של המציאות הלבנונית המורכבת, כולל היחסים עם חיזבאללה. פתיחות זו משקפת רצון לסגור תיקי עבר ולפתוח דף חדש המבוסס על שותפות אסטרטגית, הרחק מתפיסות ההגמוניה המסורתיות ששלטו בעשורים קודמים והכבידו על שתי המדינות.

לבנון עוברת כיום את אחד ממשבריה הכלכליים והפוליטיים המורכבים ביותר, מה שהופך את שיתוף הפעולה האזורי לצורך דחוף ולא רק לאופציה פוליטית. ניצול האקלים הבינלאומי הנוכחי והפתיחות הסורית עשויים לייצג הזדמנות נדירה להציל את לבנון מקריסה מוחלטת, בתנאי שהיחסים ייבנו על אינטרסים משותפים והתרחקות מחישובים אידיאולוגיים צרים שרוששו את משאבי שני העמים.

ביירות מייצגת את הריאה הימית הטבעית של דמשק, ומה ששתי המדינות זקוקות לו היום אינם קווי מגע חדשים, אלא דרכי סחר, השקעות ואינטגרציה כלכלית.