״השיבה ליהדות״ לשחרור מהציונות

דורות צעירים של יהודים בארצות הברית מפגינים התרחקות הולכת וגוברת מהציונות. התרחקות זו באה לידי ביטוי במיוחד בהתעניינות מחודשת בתנועות היסטוריות כמו תנועת הבונד, שקראה ליהדות המבוססת על חיי תפוצות, בניגוד לדוקטרינת ״המדינה היהודית״. בצרפת, מגמה דומה מופיעה, אם כי היא עדיין מוגבלת יחסית. ספרו האחרון של הפילוסוף מישל ויהר, ״השיבה ליהדות״, משקף מגמה זו.

מאת: סילבן סיבל – 11 ביוני 2026

יהדות ״תפוצתית״

הנוער היהודי האמריקאי מפגין התרחקות ניכרת ממדינת ישראל. שינוי זה החל בהדרגה מאז תחילת המילניום החדש, אך הוא הואץ באופן משמעותי לאחר מתקפת ה-7 באוקטובר 2023, כתוצאה ממה שהכותב מתאר כאכזריות שהפגינה ממשלת ישראל כלפי הפלסטינים. אחד הביטויים הבולטים של שינוי זה הוא שהמילה ״ציוני״ הפכה לשמש כעלבון בקרב חלק מהנוער היהודי.

אחד הביטויים הבולטים של התרחקות זו הוא העניין הגובר בהיסטוריה של תנועת הבונד, ארגון יהודי שנוסד בסוף המאה התשע עשרה. באפריל 2026 זכתה הסופרת האמריקאית מולי קראפבל להצלחה ניכרת עם ספרה ״כאן היכן אנו חיים הוא ביתנו״, המספר את תולדות הבונד, ונשאר במשך שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.

אבל מדוע עניין פתאומי זה בתנועת פועלים ותרבות יהודית ששילבה מפלגה פוליטית, איגוד מקצועי וארגון קהילתי? התנועה קמה בסוף המאה התשע עשרה באזורי ההתיישבות היהודית במזרח אירופה, ואז נעלמה עד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים.

כותרת ספרה של קראפבל מסכמת את מהות הרעיון: היהודים, לפי הבונד, אינם צריכים לעזוב את המקומות שבהם הם חיים כדי להשתחרר, ובוודאי לא על ידי השתלטות על אדמתם של אחרים. מה שאפיין את הבונד במיוחד היה כיוונו הפרוגרסיבי והתנגדותו הרדיקלית לציונות. הוא ראה את עצמו כתנועה מרקסיסטית הקוראת לעצמאות תרבותית.

באוקטובר 1938 כתב מנהיגו הבולט הנריק ארליך:

״אם תוקם מדינה יהודית אי פעם בפלסטין, האקלים הרוחני שלה יתבסס על פחד תמידי מהאויב החיצוני (הערבים), ומאבק בלתי נגמר עם האויב הפנימי (הערבים) על כל פיסת אדמה וכל הזדמנות עבודה. האם זהו האקלים שבו יכולים לשגשג חופש, דמוקרטיה וקידמה? או שמא זהו האקלים שבו צומחים שוביניזם ומגמות ריאקציונריות?״

בקיצור, הבונד סבר שהיהודים אינם צריכים להקים מדינה על ידי גירוש תושביה המקוריים, וכי רעיון זה יוביל לתוצאות קטסטרופליות.

חזרה לעניין בבונד

הכותב סבור כי מה שמניע את הנוער היהודי האמריקאי כיום להתעניין בבונד הוא מה שהוא רואה כהגעה של הציונות לשיא אלימותה כלפי הפלסטינים. וזאת לא בגלל שהתנועה יכולה לחזור לחיים; היא נכחדה עם השמדת יהודי אירופה, ומי שנותר ממנה מנהיגיה נרצחו על ידי משטרו של יוסף סטלין.

אך עניין מחודש זה מגלם את האפשרות לחיות זהות יהודית שונה, שאינה מבוססת על משיחיות או עליונות גזעית יהודית או האדרת צבא ישראל כ״צבא המוסרי ביותר בעולם״. במקום זאת, הוא שואף ליהדות המבוססת על חווית התפוצות עצמה.

הכותב מציין כי תופעה דומה החלה להופיע גם בצרפת, אם כי בקנה מידה קטן יותר. ספרו של מישל ויהר הוא אחד מהיצירות הצרפתיות הראשונות המנסות לבנות תפיסה של ״תפוצתיות״ חדשה המשוחררת מכובד הציונות, לאחר ההצהרה שפרסמה קבוצת ״צדיק!״ בפברואר 2026.

התקרבות אידיאולוגית בין ציונות לאנטישמיות

הכותב מתאר את ספרו של ויהר כיצירה אינטלקטואלית עמוקה העוסקת בהיסטוריה של התנועה הציונית ובמציאותה העכשווית. בין הנושאים שהוא דן בהם הם היחסים בין הימין הציוני האמריקאי לבין כמה אגפים של תנועת ״להפוך את אמריקה לגדולה שוב״ (MAGA), כולל זרמים המואשמים באנטישמיות.

ויהר מביא דוגמאות למתחים בתוך חוגים אלה, ומציין כי כמה אישים הקשורים לתנועת MAGA מקדמים לעיתים תיאוריות קונספירציה המכוונות נגד יהודים, למרות בריתם הפוליטית עם ישראל.

הכותב סבור כי אקלים זה, המשלב התקרבות אידיאולוגית עם ממשל דונלד טראמפ והמשך מגמות אנטי-יהודיות בתוך כמה חוגי ימין אמריקאים, דוחף מספר הולך וגובר של צעירים יהודים לחפש חלופה לחשיבה הציונית.

היהודי כ״מנודה״

ויהר מקדיש את החלק האחרון של ספרו לדיון על דמותו של היהודי כ״מנודה״ או ״שולי״ בחברה. הוא סוקר את רעיונותיה של חנה ארנדט, בנוסף להוגה הצרפתי ברנרד לזר.

לזר נמשך בתחילה לציונות לאחר פרשת דרייפוס, והשתתף בקונגרס הציוני השני בשנת 1898, אך עד מהרה התרחק ממנה וניתק את קשריו עם מייסדה תיאודור הרצל. הכותב סבור כי מסלול זה דומה למה שחווים כיום מספר הולך וגובר של צעירים יהודים אמריקאים.

הוא גם מזכיר את עבודותיו של ההיסטוריון יורי סלזקין שהבחין בין שני סוגי בני אדם: ״אפולוניים״ הקשורים לאדמה, לאומיות ושייכות סגורה, ו״מרקוריאליים״ המגלמים מעבר בין גבולות, תרבויות ורעיונות. סלזקין ראה ביהודי מזרח אירופה המהפכנים והקוסמופוליטיים מודל לסוג השני הזה.

לעומת זאת, ההיסטוריון אנצו טרברסו ראה בספרו ״קץ המודרניות היהודית״ כי הצלחת הציונות והשתלבות היהודים בארצות הברית דחפו את היהודים מעמדת המהפכה והשינוי לעמדת השמרנות הפוליטית.

האם העתיד ישתנה?

ויהר רומז שטרברסו אולי טעה בהערכתו. הקמפוס האמריקאי רואה כיום נוכחות רחבה של צעירים יהודים המתרחקים באופן רדיקלי ממדיניות בנימין נתניהו ובני בריתו.

אבל האם הם יצליחו להשיג את מטרותיהם? והאם הם יוכלו להרחיב מגמה זו מחוץ לארצות הברית? הכותב אינו מציע תשובה חד משמעית, ורואה את השלב הנוכחי כמאופיין באי וודאות רבה.

בסיום הספר, ויהר מביע את חששו שמדיניות ישראל הנוכחית תוביל לגל חדש של עקירה המונית של פלסטינים, ומציין את מה שהוא רואה כתמיכה רחבה בכמה מרעיונות אלה בתוך החברה היהודית-ישראלית. לכן, פרויקט ״השיבה ליהדות״ במובנו המשחרר והתפוצתי, עשוי לדרוש זמן רב עד שיתגבש ויתבסס.

הערה: תרגום זה מעביר את תוכן המאמר כפי שהופיע בטקסט המקורי, כולל הדעות והתיאורים הפוליטיים הכלולים בו, והוא אינו מייצג בהכרח עובדות מוסכמות או עמדה אובייקטיבית לגבי הסוגיות המוזכרות.