רבא אל-אנזאווי מלא תקווה וחמוש בסבלנות אל מול כאב אינסופי, חיים חולפים והכלא שחוטף את שנות חייו ואת נעוריו הפורחים של בנה מרסל.
למרות שסבלה מכמה מחלות כרוניות, אמו של רבא המשיכה לבקר את בנה הכלוא, מרסל אנאד אל-אנזאווי, בתקווה שהוא ישוחרר וישוב לזרועותיה, אך כרגע היא חשה עצובה וחרדה לאור המחסור בחדשות. ממנו ממנה, מאז מלחמת ישראל בעזה, והאמצעים וההגבלות המחמירות הנלוות על האסירים, לרבות ביטול ביקורי משפחות.
אל-אנזאווי אמר, "חיי היו קשורים לתאריכי ביקורו, שהיו כמו חג ושמחה גדולה. עברתי בין בתי הכלא למרות כאבי, עד שעיני התמלאו במראהו שצמח תקווה עמוק בפנים. אותי, אבל אני מרגיש כאב גדול וכאב בגלל חוסר היכולת שלי לבקר אותו עכשיו".
אין ביקורים מאז תחילת המלחמה
היא הוסיפה, "לא יכולתי לבקר אותו מאז תחילת המלחמה, לפני 9 חודשים, עקב איסור הביקורים, מה שמעלה את הדאגה שלי לבן שלי ומגביר את הקושי במצבי הבריאותי, אבל אני סבלני. , ואני חי בעולם הזכרונות היפים שלו שהוא השאיר בכל פינה ופינה בביתנו". היא המשיכה, "התמונות שלו לא עוזבות אותי. הן איתי בכל מקום. אני זוכרת אותו בכל המפגשים, ההזדמנויות והזמנים. לחיים שלי אין משמעות בלעדיו, והמשאלה שלי היא לקבל אותו בחופשיות ולשמוח איתו. חתונתו כחתן".
בהיעדרו הכפוי המתמשך במשך 14 שנים, האם בת החמישים, רביע אל-אנזאווי, התלהבה לבקר בבית שבנה בעלה לאחרונה, לשפץ על ידי בנם השבוי מרסל לאחר שישוחרר, כדי להרוויח יותר סבלנות ותקווה, ולהקל על הצער והכאב של היעדרותו. היא אמרה, "החיים שלי והחיים שלי הם מרסל. אני מחכה לרגע החיבוק שלו במלוא הלהט, ובכל יום אני מתפללת ומקווה לראות אותו דופק על דלת הבית שלנו, לחבק אותו ולחבק אותו. למחוק מחיי את כל רגעי הכאב בהיעדרו הארוך". היא הוסיפה: "גם כשאחיו התחתן בכיתי ולא שמחתי למרות שתמונותיו התפשטו וקישטו את המסיבה. הלב שלי יישאר חולה ונשמתי שבויה איתו, עד שאראה אותו שובר את האזיקים וממלא את שלו. בית שבנה לו אביו, כדי שתהיה השמחה כפולה: חירותו וחתונתו ברוך ה'".
הוא נולד במרד האבן
בעיר ג'נין נולד מרסל ב-9 בדצמבר 1988, כבכור במשפחתו בת חמש נפשות. אמו אמרה, "אף אחד בעולם לא יכול להחליף אותו. הוא היה סמל השמחה והאושר בחיינו כשילדתי אותו בתקופת אינתיפאדת האבן. אבל מאז ילדותו הייתה לו רוח פטריוטית ולוחמנית, ו בילדותו הוא השתתף בצעדות ובעימותים עד שגדל, והפך לגיבור שעל גבורתו ובהקרבתו אנו תמיד גאים". היא הוסיפה, "הוא לא השלים את לימודיו, נשר מבית הספר בכיתה י"א, הצטרף לשורות אינתיפאדת אלאקצא והתנגד לכיבוש שעצר אותו בפעם הראשונה ב-2008, כשהיה בן 19, אבל הוא התריס בתקיפות נגד הכיבוש ושוחרר לאחר תקופה קצרה".
מעצר בטבריה
התאריך 1/8/2009 הוא יום שנחקק בזכרה של אמה של מרסל, אותו לא שכחה ולא תשכח למרות השנים שחלפו, שכן בכורה נעצר לדבריה: "הפשעים והנוהגים של הכיבוש השפיע על מרסל, שהקדיש את חייו למאבק ולהתנגדות, אבל הוא לא גילה את סודו לאיש, והוא התנגד באופן מסוים לכיבוש". היא הוסיפה, "מהתקשורת הישראלית נודע לנו על החדשות על מעצרו של מרסל בעיר טבריה בפנים הארץ. הכיבוש טען שהוא ביצע פעולת קומנדו ונעצר במהלכה. הוא הוכה באכזריות. מה שהגביר את שלנו הדאגה הייתה הפרעה לחדשות עליו".
במשך חודשיים משפחתו של מרסל לא שמעה ממנו. אמו אמרה, "הכיבוש שמר על גורלו בסוד, ולא ידעתי את טעם השינה והחיים לאור חוסר הבשורה עליו, עד שנודע לנו שהוא עצור בתאי הבידוד והעינויים באל- מרכז חקירות ג'למה". היא הוסיפה, "מרסל היה נתון לכל סוגי הלחצים והחקירה הצבאית. הם בודדו אותו ומנעו מעורך הדין ומהצלב האדום לבקר אותו. חיינו סיוטים איומים של טרור עד שהעבירו אותו לכלא מגידו".
מאסר בפועל ל-16 שנים
היא המשיכה, "מסע הייסורים והדיכוי נמשך בין בתי כלא ובתי משפט, תוך שנמנע מאיתנו לבקר אותו ולהאריך את מעצרו בשנתיים עד שהוא נשפט בכלא בפועל למשך 12 שנים. עם זאת, התביעה הצבאית לא אהבה את פסק הדין שערער עליו ודרש את ביטול פסק הדין". היא הוסיפה, "מאמציו של עורך הדין כשלו, והלחצים המודיעיניים נמשכו עד שנוספו לעונשו עוד 4 שנים, וניתנה ההחלטה הסופית המעניקה את העונש הבלתי צודק ל-16 שנים בפועל".
הוא השלים את Tawjihi והשיג תואר ראשון
פסק הדין לא השפיע על הנחישות והמורל של מרסל. אמו סיפרה, "בכיתי מאימת ההלם, אבל הוא עמד בגבורה והעלה את המורל שלי בכל ביקור. התחלתי להרגיש גאה וגאה בכל פעם ששמעתי סיפורים על ההקרבה והאומץ שלו בשבי, מעמדו והאסירים 'אהבה אליו'. היא הוסיפה: "הכיבוש תרגל כל צורה של ענישה ונקמה כלפי בני על קשיחותו, תפקידו בקרב האסירים והאתגר שלו לשירות בתי הסוהר. אנחנו והוא סבלנו מתנועה, בידוד ומניעת ביקורים וקנטינות. , אבל הוא התבלט באומץ והשלים את הקריירה שלו, והיה להוט בתרבות ולמידה". היא המשיכה, "למרות הדיכוי והסנקציות, הוא המשיך בלימודיו והשיג הצלחה. מרסל השיג בהצלחה תעודת בגרות, נרשם לאוניברסיטה הפתוחה אל-קודס והשיג תואר ראשון".
עד היום המשפחה לא יודעת מה גורל בנם. אביו אמר כי "מאז מעצרו לא חשנו אושר כלל. השמחה נעצרה במשפחה שלנו שמחכה לו בהתלהבות מרבית. אנו מקווים לסיים בקרוב עסקה שתשיג ניצחון לעזה, חופש לכל האנשים והאסירים שלנו, והלבנת בתי הכלא יש סכנה גדולה לחייהם, ויש לשבור את השלשלאות והסורגים מיד." הוא הוסיף, "הכיבוש יצירתי בהענשת האסירים שלנו ובנקמתם בהם לאור רצח העם בעזה, והשתיקה של העולם והקהילה הבינלאומית. אין לנו מידע על בני, נסיבותיו, ועלינו לעמוד איתם בכל הכוח כדי להגן עליהם עד שהם ישוחררו".
شارك برأيك
אמא רבא... סבלנות ותקווה לחיבוק קרוב לבכורה, מרסל, לאחר 14 שנים בשבי