עוני אל-משני: המטרה המרכזית של המלחמה לא הייתה קשורה רק לנשק של חמאס או ליכולותיה הצבאיות, אלא ביצירת תנאים שיובילו לעקירה מעזה
סאמר ענבתאווי: סוגיית העקירה עדיין נוכחת בעוצמה בתפיסה הפוליטית של ממשלת ישראל במטרה לצמצם את הנוכחות הפלסטינית ברצועה
דאוד כותאב: משבר המזון והתרופות והתפשטות המחלות ברצועה הם חלק ממדיניות שיטתית המבוססת על הידוק המצור והחלשת יכולת התושבים לשרוד
סולימאן בשאראת: המשך הפשעים נגד תושבי הרצועה נושא מימדים פוליטיים, חברתיים וכלכליים במטרה לרוקן את החברה הפלסטינית כדי שתשאר שברירית ונתונה להשפעה ושליטה
עדנאן א-סבאח: הסכם הפסקת האש הוא הטעיה פוליטית שמטרתה להעביר את הפלסטינים מאימי המלחמה הישירה לשלב של דימום פנימי של החברה
לביב טהא: היציאה מהמשבר הנוכחי דורשת הסכמה פלסטינית אמיתית המבוססת על תוכנית לאומית מאוחדת, תוך התמודדות מציאותית עם השינויים שלאחר השבעה באוקטובר
רמאללה - מיוחד ל"אל-קודס"-
על רקע המשך המלחמה הישראלית על רצועת עזה, מתעמק מראה הטרגדיה האנושית ונעשה מורכב יותר מיום ליום, עם המשך ההפצצות והמצור והידרדרות תנאי החיים הבסיסיים בכל אזורי הרצועה, בתוך חששות שזה בא בהקשר למטרה העיקרית של המלחמה, שהיא העקירה.
סופרים ואנליסטים פוליטיים, בשיחות נפרדות עם "אל-קודס", רואים כי ישראל שואפת באמצעות מדיניותה הנוכחית להשאיר את עזה במצב של תשישות מתמדת, באמצעות העמקת המשברים ההומניטריים והכלכליים וכפיית מציאות המגבילה את יכולת הפלסטינים לעמוד איתן ולהתייצב, ומציינים כי המלחמה אינה קשורה עוד רק לעימות הצבאי, אלא הפכה לחלק ממשוואה פוליטית ואזורית רחבה יותר שבה משתלבים שיקולי ביטחון והשפעה ועתיד הסוגיה הפלסטינית והאזור.
במקביל, סבלם של האזרחים מחריף עם התרחבות העוני והעקירה ומחסור במזון, תרופות ושירותים בסיסיים, בתוך אזהרות מפני השלכות חמורות על המבנה החברתי והכלכלי של הרצועה, וכן גוברות הקריאות לפעולה פלסטינית, ערבית ובינלאומית יעילה יותר לעצירת המלחמה, ולאיחוד המאמצים הפוליטיים וההומניטריים להצלת עזה ממשבר פתוח ללא אופק ברור.
ניסיונות לדחוף לעקירה
הסופר והאנליסט הפוליטי עוני אל-משני סבור כי המלחמה הישראלית המתמשכת על רצועת עזה טרם הגיעה, מנקודת המבט הישראלית, להשגת יעדיה האמיתיים, ומציין כי המשך ההפצצות, המצור, הרעב והפעולות הצבאיות קשור בעיקרו לניסיון לכפות מציאות חדשה המבוססת על דחיפת הפלסטינים לעקירה והוצאת תנועת חמאס מהזירה הפוליטית והצבאית.
לדברי אל-משני, הקריאה הישראלית למלחמה מבוססת על ההנחה כי מטרות המבצע הצבאי לא הושגו במלואן, ומסביר כי המטרה המרכזית של המלחמה לא הייתה קשורה רק לנשק של חמאס או ליכולותיה הצבאיות, אלא ביצירת תנאים שיובילו לעקירת הפלסטינים מרצועת עזה, בין אם באופן מלא או במידה המינימלית האפשרית שתאפשר שינוי דמוגרפי ופוליטי ברצועה.
אל-משני מציין כי ישראל, למרות שהיא מודעת לקושי להשיג עקירה כוללת של הפלסטינים, עדיין שואפת להשקיע את כלי המלחמה השונים כדי להשיג את המרב האפשרי ממטרה זו, באמצעות המשך ההצרת על התושבים, הסלמת פעולות ההרג וההפצצות, והעמקת האסון ההומניטרי שבו שרויה הרצועה מאז תחילת המלחמה.
אל-משני מסביר כי הגורם השני המסביר את המשך המלחמה הוא שאיפת ישראל לסיים את קיומה של תנועת חמאס פוליטית וצבאית, ומציין כי כישלון מטרה זו והישארות התנועה נוכחת ומלוכדת, למרות היקף ההרס והמצור, גרמו למלחמה להיכנס למצב של דימום פתוח ללא הכרעה ברורה.
אל-משני מקשר בין המתרחש בעזה להתפתחויות האזוריות הרחבות יותר, ורואה כי המלחמה ברצועה אינה ניתנת להפרדה מהסכסוך המתמשך באזור, בין אם בלבנון או באיראן, ומסביר כי קיים מכנה משותף במדיניות הישראלית המבוסס על ניסיון לסיים את מה שמכונה ציר ההתנגדות באמצעות סוגיית "פירוק הנשק".
אל-משני מציין כי הלחצים הישראליים והאמריקאים לובשים צורות מרובות בזירות השונות, בלבנון בולט תיק נשק חיזבאללה, ובאיראן בולטים הלחצים הקשורים ליכולות הצבאיות והחימושיות, ובעזה חוזרת הדרישה לפירוק נשק ההתנגדות, ורואה כי קשר זה מאשר כי המלחמה על הרצועה אינה מבודדת מהתמונה האזורית הכללית.
ישראל ומבוי סתום של אי השגת יעדים
אל-משני סבור כי ישראל עומדת בפני מבוי סתום אמיתי בהשגת יעדיה, ומציין כי חיזבאללה בלבנון הצליח ליצור הפתעות בשטח שבלבלו את החישובים הישראליים, וכי איראן הראתה, במהלך העימותים האחרונים, יכולת עמידה ותמרון, בעוד שתנועת חמאס בעזה הצליחה להמשיך יותר משנתיים למרות המצור וההרס הנרחב ופעולות ההשמדה ההמונית.
אל-משני מדגיש כי עתיד עזה קשור ישירות לתוצאות הסכסוך האזורי כולו, ומדגיש כי כל הסדר או פתרון ברצועה לא יהיה מנותק מתוצאות העימות הרחב יותר באזור.
היעדר תפקיד ערבי פעיל
בנוגע לדרכים לעצירת הטבח והחמרת המצב ההומניטרי, אל-משני סבור כי המשבר הבסיסי טמון בהיעדר תפקיד ערבי פעיל, בנוסף למצב הפיצול הפלסטיני הפנימי, ומסביר כי העולם הערבי הפך לחלש בהשפעתו בתיקי לבנון, עזה והמפרץ, בעוד שהזירה הפלסטינית סובלת מפיצול פוליטי ומאבקי כוח פנימיים.
אל-משני מדגיש כי עצירת המלחמה וסיום הטרגדיה ההומניטרית בעזה דורשים עמדה ערבית תומכת בעמדה פלסטינית מאוחדת, המבוססת על חזון פוליטי והנהגה פלסטינית מאוחדת, ומאשר כי היעדר שני גורמים אלה מהווה את לב המשבר הנוכחי ומעניק לכיבוש הזדמנות להמשיך במדיניותו בתוך הרצועה.
עיצוב מחדש של המציאות הפלסטינית
הסופר והאנליסט הפוליטי סאמר ענבתאווי סבור כי המשך הפשעים הישראליים ברצועת עזה מאשר כי הכיבוש לא עצר את מלחמתו על הרצועה, ולא נסוג מיעדיו הפוליטיים והצבאיים הקשורים לסוגיה הפלסטינית והאזור בכלל, ורואה כי המתרחש בעזה בא במסגרת תוכנית רחבה יותר שמטרתה לעצב מחדש את המציאות הפלסטינית ולכפות עובדות חדשות בשטח.
ענבתאווי מסביר כי הפעולות הצבאיות הישראליות המתמשכות, כולל התקיפות וההתנקשויות ומניעת הכנסת חומרים בסיסיים, בנוסף להרחבת מה שמכונה "האזור הצהוב" וחיזוק ההגמוניה הביטחונית, משקפות את המשך מדיניות הכיבוש המבוססת על הפיכת רצועת עזה ל"סביבה דוחה חיים", באמצעות הצרת על התושבים ודחיפתם להגירה ולעזיבת האדמה.
ענבתאווי מציין כי ההתנקשויות והתקיפות שהתרחשו בימים האחרונים מהוות הפרה ברורה של הסכם הפסקת האש, ומאשר כי הכיבוש לא עמד אפילו ביישום השלב הראשון של ההסכם, דבר המשקף היעדר כל כוונה ישראלית אמיתית לעבור לשלבי רגיעה או פתרונות פוליטיים עתידיים.
ענבתאווי מציין כי סוגיית העקירה עדיין נוכחת בעוצמה בתפיסה הפוליטית של ממשלת ישראל, וכי המטרה העיקרית היא לצמצם את הנוכחות הפלסטינית ברצועת עזה ולדחוף את התושבים לעזוב, ומציין כי הכיבוש מנסה להשתמש בקבוצות הקשורות אליו כדי לתרום להצרת על האזרחים בתוך הרצועה.
תירוץ פירוק הנשק
ענבתאווי מבהיר כי ישראל ממשיכה להצדיק את מדיניותה באמצעות קישור כל הצעדים לתיק נשק ההתנגדות, למרות שהיא לא נסוגה מהרצועה ולא עצרה את תוקפנותה, ובמקביל דורשת פירוק נשק, ורואה כי הצעה זו משמשת כתירוץ להמשך הפעולות הצבאיות והצעדים העונשיים נגד התושבים.
ענבתאווי מדגיש כי הכיבוש מטיל הגבלות חמורות על הכנסת מזון וחומרים בסיסיים, למרות קיומם של הבנות והסכמים המגדירים את הכמויות המותרות לכניסה, ומציין כי תהליך הכנסת הסיוע נתון למעשה ל"מצב הרוח הישראלי", וכי קיימות הגבלות גדולות על תנועת חולים הזקוקים לטיפול בחו"ל.
ענבתאווי מציין כי ישראל מעכבת גם את עבודת ועדת הטכנוקרטים המיוחדת לניהול רצועת עזה, ואינה מאפשרת לה להיכנס או למלא את תפקידיה, בנוסף לשיבוש כל תפקיד של מה שמכונה "מועצת השלום" שהוצעה על ידי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, ורואה כי מדיניות זו נועדה לערער כל פרויקט פוליטי או מנהלי שיכול להוות פתח לפתרון או לשיקום.
אפשרות להסלמת התקיפות בעזה
בנוגע לתרחישים האפשריים, ענבתאווי מעריך הסלמה בפעולות התקיפה ברצועת עזה שעלולה להוביל לחזרה לעימות צבאי ישיר, בצל תחושת הפלסטינים בהיעדר אפשרויות אחרות, ומזהיר כי הדבר יוביל להרס נוסף וסבל הומניטרי.
ענבתאווי מציין כי הכיבוש מנצל את עיסוק העולם במלחמה האזורית והשלכותיה כדי להעביר פרויקטים של עקירה בעזה ובגדה המערבית, וקורא לפעולה ערבית, אסלאמית ובינלאומית רצינית יותר, במיוחד מצד המדינות הערבות להסכם, ללחוץ על ארצות הברית לחייב את ישראל ליישם את מה שהוסכם עליו.
ענבתאווי מדגיש את הצורך לחזק את העמדה הפלסטינית המאוחדת כלפי רצועת עזה, ולעצור את המאבקים הפנימיים, ולפעול לגיבוש שיח פלסטיני מאוחד שמטרתו לתמוך בעמידת התושבים, וללחוץ להכנסת סיוע וחומרים בסיסיים וכספים הדרושים לשיקום הרצועה.
צורה של ענישה קולקטיבית
הסופר והאנליסט הפוליטי דאוד כותאב מדגיש כי המדיניות הישראלית המתמשכת ברצועת עזה מהווה, על פי החוק הבינלאומי, צורה ברורה של ענישה קולקטיבית אסורה על פי אמנות ז'נבה, ומאשר כי הכיבוש ממשיך מאז 1967 להתנער מהתחייבויותיו המשפטיות הנוגעות להגנת אזרחים במהלך מלחמות וסכסוכים מזוינים.
כותאב מסביר כי אמנת ז'נבה הרביעית קובעת במפורש את הגנת האוכלוסייה האזרחית והפללת מדיניות הענישה הקולקטיבית, אך ישראל מסרבת למעשה לעמוד בתקנים אלה, וכי בתי המשפט הישראליים אינם מפעילים לחץ אמיתי כדי לאלץ את הממשלות המתחלפות לכבד את כללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי.
ישראל אינה מבחינה בין אזרחים ללוחמים
כותאב מציין כי ישראל מתייחסת לפלסטינים כגוש אחד ללא הבחנה בין אזרחים ללוחמים, מה שמאפשר לה, מנקודת מבטה, להצדיק את הצעדים הצבאיים, המצור הקולקטיבי וההצרת על התושבים בתירוצים ביטחוניים, דבר שהוביל להחמרת האסון ההומניטרי ברצועת עזה.
כותאב מבהיר כי משבר המזון והתרופות והתפשטות המחלות ברצועה אינם תוצאות לוואי של המלחמה, אלא באים במסגרת מדיניות שיטתית המבוססת על הידוק המצור והחלשת יכולת התושבים לשרוד, ומציין כי הכנסת מזון ותרופות באמצעות סוחרים המשלמים סכומים גדולים למה שכינה "סוחרי מלחמה" הפכה את מחירי מוצרי היסוד לבלתי נגישים למשפחות רגילות.
כותאב סבור כי מציאות זו יצרה מצב של פער חריף בתוך החברה העזתית, כאשר השגת מזון ותרופות קשורה ליכולת הכלכלית, בעוד שרוב המשפחות סובלות מאובדן מקורות הכנסה וקריסת המצב הכלכלי והמחיה.
כותאב קורא לפקידים הפלסטינים להמשיך בפעולה פוליטית ותקשורתית לדרוש את סיום המצור באופן פומבי ומתמשך, וכן קורא לארגוני החברה האזרחית להגביר את הלחץ העממי והזכויותי, ומטיל על הקהילה הבינלאומית את האחריות לפעול כדי לאלץ את ישראל לעמוד באמנות הבינלאומיות הנוגעות להגנת אזרחים ולעצור את המדיניות המגבירה את סבלם של תושבי רצועת עזה.
השארת חזית עזה פתוחה
הסופר והאנליסט הפוליטי סולימאן בשאראת מדגיש כי המשך הפשעים הישראליים ברצועת עזה, בצל החמרת המצב ההומניטרי והתפשטות המחלות ומחסור במזון, משקף מגמה ישראלית המבוססת על השארת חזית עזה פתוחה ופעילה, ואי מתן אפשרות לחזרת היציבות לרצועה בשלב הנוכחי, בהתחשב בכך שעזה עדיין – מנקודת המבט הישראלית – חלק ממשוואה אזורית רחבה יותר הקשורה לעתיד הסוגיה הפלסטינית והסדרי המזרח התיכון.
בשאראת מסביר כי ישראל ניהלה את מלחמתה על רצועת עזה במסגרת תפיסת "המזרח התיכון החדש", ולכן חזונה כלפי הרצועה אינו מנותק משאר התיקים האזוריים הפתוחים, בין אם הקשורים לאיראן או לחזית הצפונית עם לבנון או לצורת הבריתות הפוליטיות החדשות באזור.
בשאראת מציין כי ישראל מקשרת כל יציבות אפשרית בעזה לתוצאות תיקים אלה, מה שהופך את המלחמה, או את מצב "לא מלחמה ולא שלום", לאפשרות קיימת ומתמשכת עבורה.
בשאראת מציין כי הכיבוש הישראלי שואף להשקיע את גורם הזמן כדי לכפות עובדות חדשות בשטח, באמצעות הקדשת שליטתו הצבאית על שטחים נרחבים מהרצועה, מה שמאפשר לו לעצב מחדש את המשוואה הפוליטית לעתיד עזה.
בשאראת מציין כי ישראל פועלת, על פי תפיסה זו, לבסס מציאות שעשויה לכלול הישארות הכיבוש הצבאי לתקופה ארוכה, ואולי שיקום ההתנחלויות ברצועה, תוך ציטוט ניסיון הכיבוש לשמור על שליטה על בין 50 ל-60 אחוזים משטח עזה.
מניעת בעלות פלסטינית על ישות מחוברת גיאוגרפית
בשאראת מבהיר כי החזון הישראלי מבוסס גם על מניעת בעלות פלסטינית על כל ישות פוליטית מחוברת גיאוגרפית שיכולה להוות גרעין למערכת פוליטית פלסטינית שלמה, ומסביר כי ישראל, גם במקרה של הגעה להפסקת מלחמה בצורתה הנוכחית, אינה רוצה להעניק לפלסטינים שטח גיאוגרפי יציב ובר קיימא מבחינה פוליטית ומנהלית.
בשאראת מדגיש כי המשך הפשעים נגד תושבי הרצועה אינו קשור רק למטרות הצבאיות, אלא נושא מימדים פוליטיים, חברתיים וכלכליים, שמטרתם לרוקן את החברה הפלסטינית ולהחליש את יכולותיה ומבנהה הכלכלי והחברתי, כך שתשאר שברירית ונתונה להשפעה ושליטה בעתיד על פי החזון הישראלי.
תשישות הכוחות הפלסטיניים
בשאראת מציין כי מצב חוסר היציבות המתמשך מוביל לתשישות הכוחות הפלסטיניים ולדימום הכלכלה, ההכנסה והתשתיות, בנוסף לתקיפת הסביבה התומכת בהתנגדות הפלסטינית, ורואה כי ישראל שואפת בכך למנוע התארגנות מחדש של כל כוח פלסטיני שעלול להוות איום עתידי עליה מתוך רצועת עזה.
בנוגע לתרחישים האפשריים, בשאראת מעריך המשך פתיחות תיק עזה אלא אם כן יתבהר החזון הישראלי הקשור למלחמה על איראן והחזית הצפונית עם לבנון, בנוסף לפרויקט ישראל בגדה המערבית, ורואה כי תרחיש זה הוא הקרוב ביותר בשלב הנוכחי.
בשאראת מציין קיומו של תרחיש נוסף המורכב מאפשרות להגיע לעסקה פוליטית כוללת הכוללת את ארצות הברית, איראן ומספר מדינות באזור, דבר שעשוי לפתוח את הדלת מאוחר יותר לגיבוש תפיסה חדשה לעתיד רצועת עזה, אך הוא מדגיש כי מסלול זה עדיין אינו ברור בתווי ובתוצאותיו, וייתכן שידרוש זמן רב עד שיבשיל פוליטית.
הטעיה פוליטית
הסופר והאנליסט הפוליטי עדנאן א-סבאח מבהיר כי מה שקודם מאז הסכם הפסקת האש באוקטובר האחרון, לא היה אלא "הטעיה פוליטית" שמטרתה להעביר את הפלסטינים מאימי המלחמה הישירה לשלב מסוכן יותר המבוסס על מצור, הרעבה ודימום פנימי של החברה הפלסטינית, ומזהיר כי המשך המצב הנוכחי מוביל את הרצועה לקריסה נוספת, כאוס וסכסוך פנימי.
א-סבאח מציין כי המהלכים הפוליטיים שליוו את "תוכנית טראמפ", בנוסף להחלטות בינלאומיות והסכמים שנחתמו באווירה חגיגית, לא הצליחו לעצור את המלחמה בפועל, אלא תרמו לעיצוב מחדש של כליה, כך שהיא עברה מהפצצות נרחבות וטבחים ישירים למדיניות המבוססת על חנק הדרגתי של התושבים באמצעות מצור ומניעת תנאי חיים בסיסיים.
ירידת נוכחות הסוגיה הפלסטינית
א-סבאח מציין כי המלחמה על איראן ומה שלווה לה מהסלמה אזורית בלבנון ובאזור, הובילה לירידת נוכחות הסוגיה הפלסטינית, ובמיוחד מה שמתרחש בעזה, מראש סדר העדיפויות הבינלאומי והתקשורתי, ומאשר כי רבים מכלי התקשורת הבינלאומיים החלו להתייחס לרצועה כתיק שולי, בעוד שהעולם היה עסוק במשברים חדשים ומתחים אזוריים מתגברים.
א-סבאח הבהיר כי הכיבוש, מאז אותו שלב, נקט במדיניות שונה בניהול המלחמה על עזה, המבוססת על המשך ההפצצות והירי באופן מתמשך, בנוסף להעמקת המצור, הרעבה, צמאון והרחבת מעגל המחלות והיעדר מחסה, וכן תקיפת אנשי משטרה וגופים שיכולים לתרום למינימום יציבות פנימית.
מצב קבוע של חוסר ביטחון, כאוס ופחד
א-סבאח מדגיש כי מדיניות זו נועדה להשאיר את החברה הפלסטינית במצב קבוע של חוסר ביטחון, כאוס ופחד, ומציין כי הכיבוש פועל גם לעידוד קבוצות וכנופיות בתוך הרצועה לבצע פעולות שיפגעו בלכידות החברתית, יחלישו את ההתנגדות ויבלבלו את האזרחים.
א-סבאח סבור כי המטרה הסופית של צעדים אלה היא לדחוף את הפלסטינים, תחת לחץ הרעב, הפחד והתנאים ההומניטריים הקשים, לקבל את התכתיבים הפוליטיים שנכפים עליהם, ומאשר כי המשך הבידוד הבינלאומי ועיסוק העולם בתיקים אחרים יעניק לכיבוש מרחב רחב יותר ליישם את פרויקטים שלו ולהאריך את משך המשבר.
השבת האחדות וחיזוק הלכידות הפנימית
א-סבאח מזהיר כי השלב הבא עלול לראות הסלמה במצב הסכסוך הפנימי הפלסטיני אם המצב הנוכחי יימשך, שכן הכיבוש שואף ליצור מציאות של פילוגים ועימותים פנימיים שתחליש את הסוגיה הפלסטינית ותעניק לישראל זמן נוסף לבסס את מדיניותה בשטח.
א-סבאח מדגיש כי התמודדות עם סיכונים אלה דורשת השבת האחדות הלאומית הפלסטינית וחיזוק הלכידות הפנימית, בנוסף לבנייה מחדש של מצב הסולידריות הערבית, האסלאמית והבינלאומית עם עזה והסוגיה הפלסטינית, ומדגיש כי היעדר עמדה פלסטינית מאוחדת יוביל ל"אסון אמיתי" המאיים על העם הפלסטיני ועל סוגייתו הלאומית.
הכיבוש הפך ל"חופשי פעולה"
הסופר והאנליסט הפוליטי לביב טהא מבהיר כי המשך הפשעים הישראליים נגד הפלסטינים ברצועת עזה נובע בעיקר מהיעדר כל כוח המסוגל להרתיע את ישראל או להטיל עליה מחירים, בין אם ברמה הצבאית, הכלכלית או הפוליטית, ומציין כי הכיבוש הפך ל"חופשי פעולה" בפלסטין ובאזור, דבר שאפשר את המשך פעולות ההרג, ההרס וההשמדה ללא גורם שיגביל או יעצור אותן.
טהא מדגיש כי מלחמת ההשמדה על רצועת עזה טרם הסתיימה, אלא רק קצב השתנה, ומציין כי תושבי הרצועה נכנסו ל"מבוך" שאין לו סוף קרוב בצל היעדר אינדיקטורים אמיתיים לסיום קרוב של הטרגדיה ההומניטרית המתגברת.
עיסוק אזורי ובינלאומי בתיקים אחרים
טהא מדגיש כי העיסוק האזורי והבינלאומי בתיקים אחרים תרם לירידת העניין במה שמתרחש בעזה, ומסביר כי ארצות הברית עסוקה בסוגיות אזוריות אחרות, ובראשן התיק האיראני, בעוד שהמדינות הערביות סובלות ממשבריהן הפנימיים, דבר שהשתקף בהיקף הפעולה הפוליטית כלפי המלחמה.
טהא סבור כי היציאה מהמשבר הנוכחי דורשת הסכמה פלסטינית אמיתית המבוססת על תוכנית לאומית מאוחדת שמטרתה לסיים את הכיבוש ולהיפטר מהשלכות ההרס והמלחמה, וקורא להתמודד מציאותית עם השינויים הפוליטיים והגיאופוליטיים שהתרחשו באזור לאחר השבעה באוקטובר 2023.
שינוי גדול בעולם ובאזור
טהא מציין כי העולם והאזור השתנו באופן משמעותי, וכי סדרי העדיפויות של הכוחות הבינלאומיים והאזוריים אינם עוד כפי שהיו בעבר, מה שמחייב בחינה מחדש של השיח הפוליטי הפלסטיני ומנגנוני הפעולה הלאומית, הרחק מהיצמדות לסיסמאות מסורתיות או העדפת אינטרסים פלגתיים ואישיים על פני האינטרס הלאומי העליון.
הוא מדגיש כי המשך הפיצול הפנימי הפלסטיני משרת צדדים מרובים המרוויחים מהישארות המצב הקיים, ומסביר כי ישראל נמנית עם המרוויחים העיקריים ממצב הפיצול הפלסטיני והניגוד בין התוכניות הפוליטיות הפנימיות.
טהא מציין קיומם של גורמים וקבוצות בתוך עזה המרוויחים מהמשך המשבר, ביניהם סוחרים, מונופוליסטים וגורמים אחרים, ורואה כי שילוב האינטרסים והמשך מצב הפיצול תורמים להארכת משך הטרגדיה ההומניטרית שבה חיים האזרחים ברצועה מזה שנים, בצל תנאים חסרי תקדים ברמה ההומניטרית.
