משלחת של סוכנות בית מאל אל-קודס א-שריף ערכה, ביום שישי, ביקורים במספר מרכזים חברתיים בירושלים, כדי לבחון את התקדמות תוכנית בתי הספר הקיץ, וללמוד על הפעילויות החינוכיות והבידוריות המוצעות לילדים הנהנים.

סיור זה, בראשות המנהל הממונה על ניהול הסוכנות, ד"ר מוחמד סאלם א-שרקאווי, מגיע במסגרת המעקב השוטף בשטח אחר התקדמות הפרויקטים החברתיים שמבצעת הסוכנות בירושלים, בהוראת מלך מרוקו, המלך מוחמד השישי, יו"ר ועדת ירושלים.

הסיור כלל ביקור במפגש הנוער המורשתי הירושלמי, ובאגודת אל-בוסתאן בעיירה סילואן, מדרום למסגד אל-אקצא המבורך, בנוסף לאגודה האזרחית לאנשים עם מוגבלות ראייה.

בהזדמנות זו, אישר מנכ"ל המפגש, מוחמד אל-עוור, כי ביקור משלחת "בית מאל אל-קודס" במוסד משקף את עומק השותפות הקיימת בין שני הצדדים, וציין כי המפגש, שמרכזו הראשי בעיירה סילואן, מציע תוכניות ופעילויות מגוונות המיועדות לקבוצות גיל שונות בירושלים, מילדים ועד נוער ונשים, באמצעות סניפיו בוואדי אל-ג'וז, אל-עיסאוויה ואל-עיזריה.

הוא הסביר כי המשלחת למדה, במהלך הביקור, על תוכניות המוסד, ופגשה מספר נהנים, ביניהם ילדים ובני נוער שביקרו בעבר במרוקו כדי להשתתף בתוכניות חילופי תרבות ובמחנות קיץ המאורגנים על ידי הסוכנות.

אל-עוור שיבח את התמיכה המתמשכת שמספקת הסוכנות לילדים ולנוער של סילואן, ואישר כי מתן ההזדמנות להם להשתתף במחנות הקיץ בשנים האחרונות תרם ליצירת סביבה חינוכית ובידורית תומכת, המסייעת להם להתמודד עם הלחצים היומיומיים, ומחזקת את פתיחותם לחוויות חדשות, בנוסף לחיזוק קשרי האחווה בין העמים הפלסטיני והמרוקאי.

מצידה, אמרה מפקחת האקדמיה במפגש הנוער, זינה ח'טיב, כי המפגש כולל כ-600 תלמידים ותלמידות המשתתפים בתוכניות מגוונות הכוללות דבקה, מוזיקה, ציור, רובוטיקה וטכנולוגיות מציאות מדומה, בנוסף לפעילויות תרבותיות וטיולים חינוכיים.

היא הביעה את גאוותה בביקור משלחת סוכנות בית מאל אל-קודס א-שריף, ואישרה את ציפיית המוסד להרחיב את שיתוף הפעולה עם הסוכנות בביצוע פרויקטים פיתוחיים המיועדים לילדים ולנוער בעיר ירושלים, באופן שיסייע בפיתוח יכולותיהם וחיזוק קשרם לעירם.

בתורו, אישר ראש אגודת אל-בוסתאן בסילואן, קותייבה עודה, כי ביקור משלחת הסוכנות ומנהלה מהווה מסר של תמיכה וסולידריות עם תושבי סילואן וירושלים, ומשקף את עוצמת היחסים האחווים בין מרוקו לפלסטין.

עודה הסביר כי השותפות האסטרטגית בין האגודה לסוכנות מגלמת את משמעויות העמידה והסולידריות בצל התנאים הקשים שבהם חיה סילואן, וציין כי שיתוף הפעולה בין שני הצדדים כולל תוכניות קהילתיות, הומניטריות וסיוע לאורך כל השנה.

הוא הוסיף כי הביקור תרם לחידוש השותפות בין שני הצדדים, ופתח אופקים חדשים לשיתוף פעולה בשלב הבא, באופן שיחזק את עמידתם של הירושלמים ויתמוך במוסדות הפועלים למען הקהילה הירושלמית.

סוכנות בית מאל אל-קודס א-שריף, הכפופה לוועדת ירושלים בראשות המלך מוחמד השישי, הודיעה ביום שלישי שעבר, על השקת תוכנית בתי הספר הקיץ לעונת 2026, במימון ממלכת מרוקו.

השנה נהנים מהתוכנית למעלה מ-3,000 ילדים בגילאי 4 עד 17, עם אספקת ציוד משרדי, כלי לימוד וספורט לאגודות הנהנות, בנוסף לציוד אמנות, מופעי תיאטרון, סדנאות תמיכה פסיכולוגית, ופעילויות הקשורות לטכנולוגיה מודרנית ופיתוח מיומנויות חיים, במטרה לספק סביבה בטוחה לילדים, ולהעניק להם תמיכה פסיכולוגית וחברתית באמצעות פעילויות אלו.

בפרוטוקולי החיילים, הסיפור מתחיל בדרך כלל מרגע הגעת הכוח הצבאי, ומסתיים בנסיגתו. כמה שורות קרות, פעלים בזמן עבר, ומונחים המסתירים יותר ממה שהם מגלים: "טופל", "נעצר", "ההמון פוזר". אבל בין ה"טופל" הראשון ל"טופל" האחרון, נעלמים חיים שלמים שאינם מוצאים את דרכם לנייר.

אף אחד לא כותב בפרוטוקולים האלה שכפר שלם נשאר ער כי בית אחד היה מאוים. ואף אחד לא מתעד שכאשר הקירות חשו במצור, אנשים יצאו מבתיהם כדי להפוך לקירות אחרים, ושהבית שרצו לבודד, הכפר חיבק אותו עד שנראה כאילו הוא מכיל את כולם.

באל-מוג'ייר, ביתו של חאג' מוחמד חאמד עטא אבו עליא לא היה רק מבנה אבן, אלא זיכרון שנמשך על פני דורות, והאחרון שנותר מידיעה שאדם יכול להזדקן במקום שבו נולד. לכן, פגיעה בו לא הייתה פגיעה בקירות, אלא ניסיון לעקור משמעות עמוקה יותר; שהישארות תהפוך לסיכון, ושעזיבה תהיה האפשרות היחידה.

פרוטוקולי החיילים לא יכתבו שהתושבים לא באו לחפש עימות, אלא לברוח מהרעיון ששכנם יישאר לבד. הם ידעו שבתים לא נופלים כשהקירות שלהם קורסים, אלא כשאדוניהם ושכניהם נוטשים אותם. לכן הם פרשו את עצמם בחצר הבית, והפכו את גופם לגדר מוסרית סביבו, כאילו הם מכריזים שהכפר אינו אוסף של בתים, אלא רשת של נשמות המסרבות שאחד מהם יישבר לבדו.

והפרוטוקולים לא יזכירו את שמו של מומן אבו עליא אלא כ"עצור". אבל האמת היא שהוא היה צעיר שראה את ביתו ומשפחתו מול תקיפת המתנחלים, ועמד במקום שבו עומד אדם כשאין לו אלא כבודו. החיילים לקחו אותו מול הבית, ואז החזירו אותו לאחר שעות לאמבולנס הפלסטיני, נישא עם סימני מכות והתעללות, עטוף בשכבת נייר כסף, כאילו ניסו לעטוף את הכאב עצמו לפני מסירתו. אבל כאב אינו מוסתר בנייר מתכת, וכבוד אינו מקופל כמו שמיכות, וזיכרון אינו מגיע לבני משפחתו אלא ברור יותר ככל שהם מנסים לטשטש אותו.

והפרוטוקולים לא יכתבו שהירי שנורה בצפיפות לא כוון רק לגופים, אלא כוון לרעיון שאיחד את האנשים באותה חצר; הרעיון שהבית אינו שייך למשפחה אחת, אלא שייך לכל הכפר. כי כאשר ההגנה על בית הופכת לאחריות קולקטיבית, הכוח הצבאי מאבד את נשקו החשוב ביותר: בידוד הקורבן מסביבתו.

בפילוסופיה של הכיבוש, הצלחה נמדדת במספר הבתים המתרוקנים מתושביהם. אבל בפילוסופיה של האדמה, הצלחה נמדדת במספר אלה המסרבים לעזוב, ובמספר אלה הנשארים ללון עם משפחה אחת כדי שלא תרגיש שהיא לבד. ולכן הישיבה לא הייתה רק פעולת מחאה, אלא הכרזה קיומית שהשתייכות אינה סיסמה הנאמרת, אלא אחריות הנישאת, ושהמולדת אינה מתחילה בגבולותיה, אלא בבית הראשון שתושביו מסרבים לעזוב אותו, ובשכן הראשון המסרב לעזוב אותם לבד.

החייל יכתוב שהוא ביצע משימה, אבל הוא לא יכתוב שקשיש בעשור העשירי לחייו המשיך להסתכל על ביתו כפי שאדם מסתכל על כל חייו. והוא יכתוב שהוא פיזר המון, אבל הוא לא יכתוב שההמון לא היה אלא כפר המנסה למנוע את עקירת זיכרונו. והוא יכתוב שהוא עצר צעיר, אבל הוא לא יכתוב שכל הכפר יצא משוכנע יותר שכבוד אינו ניתן למעצר.

בארכיון יישאר פרוטוקול קר, חתום במלואו, חסר אמת. אבל מה שיישאר באל-מוג'ייר, לא יהיה נייר ולא חתימה, אלא זיכרון של כפר שחיבק בית כשהוקף, וצעיר שיצא מהמעצר כבד מפצעים, ותושבים שהבינו שחלק מהבתים אינם נשמרים על ידי אבן, אלא על ידי אנשים. ואולי זו האמת שכל פרוטוקול אינו יכול לתעד: שהכוח יכול להקיף קירות, אבל הוא אינו יכול למנוע מכפר שלם לחבק אותם, וגם לא לעקור מהאנשים את אמונתם שהבית, כשהוא הופך לעניין של כולם, הופך גדול מכדי להיעקר, ונצחי מכדי שפרוטוקולי החיילים ימחקו אותו.

הפיקוד המרכזי של ארה"ב (סנטקום) הודיע על סבב חדש של תקיפות אוויריות נגד מטרות באיראן, המהווה את הלילה השביעי ברציפות של פעולות צבאיות אינטנסיביות. מקורות צבאיים הבהירו כי התקיפות, שבוצעו בהנחיה ישירה מהפיקוד העליון, התמקדו בהחלשת היכולות הלוגיסטיות הצבאיות של איראן וכללו השמדת מתקני אחסון נשק תת-קרקעיים, מתקנים ימיים ומרכזי בקרה.

בשטח, הרשויות במחוז הורמוזגאן שבדרום איראן אישרו את מותם של 3 בני אדם ופציעתם של 8 נוספים כתוצאה מההפצצה האמריקאית האחרונה. מקורות מקומיים דיווחו על שמיעת פיצוצים עזים בעיר סיריק ובמספר אזורים דרומיים, בעוד שמשמרות המהפכה האיראניים ציינו כי הם עוקבים מקרוב אחר המהלכים האמריקאיים, ורואים בפעולות אלו דחיפה של האזור לעבר עימות כולל או מה שהם כינו "שעת אפס".

בהקשר קשור להסלמה האזורית, פלג כורדי איראני מתנגד הודיע על מותם של 9 מחבריו בתוך שטחי עיראק כתוצאה מהפצצה איראנית מקבילה. התפתחות זו במצב הצבאי מגיעה לאחר קריסת הסכם הפסקת האש שנחתם בעבר בתיווך קטרי-פקיסטני, כאשר הצד האמריקאי הודיע על סיומו ב-8 ביולי הנוכחי בעקבות תקיפת איראן של ספינות סוחר במצר הורמוז.

הפעולות כוונו לאתרי מעקב, תשתית לוגיסטית צבאית, מתקנים תת-קרקעיים לאחסון נשק ויכולות ימיות.

משמרות המהפכה האיראניים הודיעו היום, שבת, על ביצוע מבצעים צבאיים נרחבים שכוونو נגד ספינות סוחר במצר הורמוז, תוך שימוש בארסנל של טילים וכטב"מים. מהלך זה בשטח בא בעקבות החלטתה הרשמית של טהראן לסגור את נתיב השיט האסטרטגי לתנועת ספינות, בצעד שמטרתו לכפות מציאות חדשה בשטח באזור.

בהודעה שפרסמה מפקדת משמרות המהפכה, ושודרה בטלוויזיה הרשמית, אושר כי הכוחות האיראניים הצליחו לעצור ארבע ספינות במקומן לאחר שניסו לחצות את המצר תוך התרסה נגד ההוראות שניתנו. ההודעה ציינה כי ספינות אלו נהנו מתמיכה ישירה של הכוחות האמריקאיים, אך המבצע המשותף הצליח לנטרל את תנועתן ולמנוע מהן להשלים את מסלולן המתוכנן.

בהתפתחות נוספת בשטח, חשפו מקורות איראניים רשמיים על פיצוצים עזים בשתי מכליות נפט בעת חצייתן נתיב הממוקם מדרום למצר הורמוז. הדיווחים הבהירו כי האש אחזה במכליות באופן אינטנסיבי, מה שעורר חששות בינלאומיים לגבי בטיחות השיט ואספקת האנרגיה העולמית בעורק חיוני זה.

משמרות המהפכה ייחסו את פיצוץ המכליות לכניסתן לשדה מוקשים ימי, והאשימו את שירותי המודיעין האמריקאיים בהטעיה ובמרמה כדי לדחוף את הספינות לאזורי סכנה. ההודעה הזהירה ימאים וחברות ספנות שלא להיענות להנחיות האמריקאיות, וקראה להם להימנע מנתיבים ממוקשים כדי לשמור על חיי אדם ורכוש.

מנגד, צבא ארה"ב ממשיך במתקפה האווירית שלו נגד מטרות בתוך שטחי איראן זו הלילה השביעי ברציפות, בהסלמה חסרת תקדים במתיחות בין הצדדים. מקורות דיווחו כי הגל האחרון של התקיפות פגע בערים אסטרטגיות, כולל אהוואז ובנדר עבאס, בנוסף לאי קשם הצופה ישירות על המצר.

הפיקוד המרכזי האמריקאי (סנטקום) הודיע כי תקיפות אלו נועדו בעיקר לערער את היכולות הצבאיות האיראניות ולמנוע מהן לאיים על השיט הבינלאומי. וושינגטון ציינה כי המבצעים הצבאיים יימשכו כל עוד יימשכו האיומים האיראניים על ספינות סוחר וכלי שיט של בעלות הברית באזור.

בהקשר של איומים פוליטיים, רמז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הרחבת מעגל המטרות לכלול תשתיות חיוניות באיראן, כגון גשרים ותחנות כוח. איום זה מגיע במסגרת הלחץ על טהראן לחזור לשולחן המשא ומתן ולהגיע להסכם חדש שיבטיח את ביטחון האזור.

מצדה, טהראן הגיבה בנימה מסלימה, כאשר הגנרל מוחסן רזאי, היועץ הצבאי של המנהיג העליון, איים לעבור לשלב של 'מתקפה כוללת'. רזאי הדגיש כי הכוחות המזוינים האיראניים לא יסתפקו בתגובה נקודתית, אלא ירחיבו את היקף פעולותיהם לכלול את כל הכוחות המאיימים על ביטחון המדינה ללא כל מגבלות פוליטיות.

מפקדים צבאיים במשמרות המהפכה הזהירו כי המשך התקיפות האמריקאיות על החופים הדרומיים יוביל לתגובות הרסניות בכל רחבי האזור. הם ציינו כי כל התשתיות במדינות השכנות המארחות בסיסים אמריקאיים עלולות להפוך למטרות לגיטימיות לטילים איראניים במקרה של הסלמה בסכסוך.

האזור נמצא במצב של רתיחה מאז השמיני ביולי הנוכחי, כאשר הנשיא טראמפ הודיע על סיום ההסכם הזמני שהושג ביוני האחרון. הסכם זה קבע הפסקת פעולות צבאיות הדדיות ותחילת סבב של משא ומתן דיפלומטי, אך תקיפת הספינות במצר החזירה את הסכסוך לנקודת ההתחלה.

ארצות הברית דבקה בדרישתה הבסיסית להבטיח את חופש השיט והביטחון הימי במצר הורמוז בהתאם לחוקים הבינלאומיים המקובלים. מנגד, איראן מתעקשת לכפות מנגנון רגולטורי משלה לשליטה על מעבר ספינות, בטענה שביטחון המצר הוא באחריות המדינות הגובלות בו בלבד.

משקיפים רואים בהסלמה זו בשטח איום על הכלכלה העולמית, במיוחד עם העלייה בסבירות לשיבוש יצוא הנפט והגז מאזור המפרץ. בירות גדולות עוקבות בדאגה רבה אחר התפתחות המצב, בצל קריאות בינלאומיות לאיפוק ולמניעת הידרדרות לעימות צבאי כולל שתוצאותיו בלתי ניתנות לחיזוי.

בהיעדר כל אופק לפתרון דיפלומטי קרוב, החזית הימית במצר הורמוז נותרה מועמדת לפיצוצים נוספים ולפעולות צבאיות. השאלה נותרה פתוחה לגבי מידת יכולתם של הצדדים הבינלאומיים להכיל סכסוך זה לפני שיהפוך למלחמה אזורית רחבת היקף שתשפיע על יציבות המזרח התיכון כולו.

אם האמריקאים יתקפו את התשתיות של הרפובליקה האסלאמית, כל התשתיות באזור יהפכו למטרות לגיטימיות עבור איראן.

האיחוד האירופי הביע דאגה עמוקה מהכוונה של ממשלת ישראל הנוכחית להקצות תקציבים כספיים עצומים וחסרי תקדים לתמיכה בהרחבת ההתנחלויות בלב הגדה המערבית. האיחוד הבהיר בהצהרה רשמית כי צעדים אלו יובילו בהכרח לביסוס הנוכחות ההתיישבותית באזורים המתוארים כרגישים ביותר מבחינה גיאופוליטית, ובכך יאיימו על כל סיכוי עתידי לשלום.

הרשויות הישראליות חשפו מוקדם יותר כי הוקצה תקציב של כ-2.8 מיליארד דולר, שמטרתו הישירה היא בניית אלפי יחידות דיור חדשות ופיתוח תשתיות להתנחלויות. מהלכים אלו מגיעים במסגרת הסכם מסגרת מקיף השואף לשנות את המציאות הדמוגרפית והגיאוגרפית בשטחים הפלסטיניים הכבושים באמצעות הוספת 12 אלף יחידות התיישבות חדשות.

בהקשר קשור, האיחוד האירופי הודיע על התנגדותו המוחלטת להחלטה להפוך את ההתנחלות 'גבעת זאב', שהוקמה על אדמות פלסטיניות מצפון-מערב לירושלים, לעירייה ישראלית רשמית. האיחוד שב והדגיש כי אינו מכיר בריבונות ישראלית כלשהי על השטחים שנכבשו בשנת 1967, והדגיש כי צעדים אלו מפרים את החלטות מועצת הביטחון של האו"ם והחוק הבינלאומי.

מפקד פיקוד המרכז בצה"ל הוציא צו צבאי המורה על שדרוג מעמדה של 'גבעת זאב' ממועצה מקומית לעיר, צעד מנהלי המעניק להתנחלות סמכויות נרחבות ותקציבים ממשלתיים כפולים. צעד זה, על פי הצהרות שרים בממשלת נתניהו, נועד להאיץ את קצב הבנייה ולמשוך מתנחלים נוספים כדי לחסום את הקמתה של מדינה פלסטינית.

מצדה, הרשות למאבק בגדר ובהתנחלויות הזהירה מפני תוכניות התיישבות חדשות המכוונות להשתלט על יותר מאלף דונם של אדמות פלסטיניות לצורך הקמת למעלה מאלף יחידות דיור. הרשות ציינה כי מה שנקרא 'מועצת התכנון העליונה' הכפופה למנהל האזרחי דנה לאחרונה במספר תוכניות שנכנסו לשלב הביצוע בפועל באמצעות הליכי אישור והפקדה.

הרשות הפלסטינית ראתה במדיניות שיטתית זו שיקוף של נחישות הכיבוש לכפות מציאות חדשה בשטח באמצעות כלי תכנון צבאיים ומנהליים. היא הדגישה כי הגברת הפעילות ההתיישבותית מאז תחילת יולי הנוכחי מהווה הסלמה מסוכנת שמטרתה לפרק את הגיאוגרפיה הפלסטינית ולבודד את הקהילות זו מזו.

הקהילה הבינלאומית, ובראשה האו"ם, מדגישה כי כל פעילויות ההתיישבות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים אינן חוקיות וחסרות כל בסיס משפטי. הכוחות הבינלאומיים רואים בהמשך הפקעת האדמות, הריסות הבתים והפינויים הכפויים הפרה חמורה של אמנות ז'נבה וערעור יסודות היציבות באזור כולו.

נתונים מהשטח מצביעים על כך שקצב ההתנחלויות חווה קפיצות שיא מאז כניסתה של ממשלת הימין הנוכחית לתפקידה בסוף שנת 2022. ממשלה זו מאמצת אג'נדה גלויה שמטרתה להכשיר מאחזים בלתי חוקיים ולהפוך אותם להתנחלויות מוכרות רשמית על ידי רשויות הכיבוש, תוך מתן כל השירותים הבסיסיים להן.

במסגרת זו, תנועת 'שלום עכשיו' מעריכה כי מספר המתנחלים בגדה המערבית עבר את חצי מיליון איש, בנוסף לכ-רבע מיליון מתנחלים המתגוררים במזרח ירושלים הכבושה. נתונים אלו מדגישים את היקף האתגרים העומדים בפני פתרון שתי המדינות לאור ההתפשטות העירונית ההתיישבותית הבולעת שטחים נרחבים מאדמות המדינה הפלסטינית המיועדת.

האיחוד האירופי סיים את הצהרתו בדרישה מישראל להימנע מנקיטת צעדים חד-צדדיים כלשהם, לרבות הפסקת הריסות הבתים והפקעת האדמות באופן מיידי. הוא קרא לצורך לעמוד בהסכמים הבינלאומיים החתומים, וקבע כי המשך ההתפשטות ההתיישבותית שולח מסרים שליליים לגבי רצינות הכיבוש בהגעה להסדר מדיני מקיף וצודק.

הצעדים החד-צדדיים של ישראל נועדו לבסס את ההתנחלויות באזורים רגישים ביותר ולערער את כדאיות פתרון שתי המדינות.

מקורות תקשורתיים חשפו כי ארצות הברית החלה לחזק את הארסנל הצבאי שלה המוצב בישראל, באמצעות שליחת 10 מטוסים נוספים המיועדים לתדלוק אווירי במהלך 48 השעות הקרובות. מהלך זה מגיע על רקע הסלמה קדחתנית במתיחות האזורית עם איראן, ועל רקע ציפיות להרחבת היקף הפעולות הצבאיות ההדדיות באזור.

דיווחים עיתונאיים ציינו כי מטוסים אלו יצטרפו לעשרות כלי טיס דומים שהגיעו קודם לכן, כחלק מתוכנית אמריקאית להאצת פריסת הכוחות במזרח התיכון. ריכוז כוחות זה נועד לספק את התמיכה הלוגיסטית הנדרשת לכל מהלך אווירי רחב היקף שעשוי לדרוש טיסה למרחקים ארוכים ומטענים קרביים כבדים.

תגבורת זו מתרחשת במקביל לדיונים אינטנסיביים המתקיימים בתוך ממשל הנשיא דונלד טראמפ, לבחינת אפשרויות צבאיות פוטנציאליות המכוונות לעומק האיראני. אפשרויות אלו כוללות הרחבת מעגל התקיפות האוויריות כך שיכללו מתקני גרעין חיוניים ותשתיות אסטרטגיות, כולל אתר גרעיני מבוצר תת-קרקעי שעדיין נמצא בבנייה.

בינתיים, הכוחות האמריקאים ממשיכים לבצע תקיפות ממוקדות נגד יעדים הקשורים לאיראן באזור מיצר הורמוז במשך מספר ימים רצופים. וושינגטון בוחנת כעת את האפשרות לעבור לשלב ההסלמה הרחבה יותר, החלטה שעשויה להתגבש סופית בימים הקרובים בהתבסס על ההתפתחויות בשטח והתגובות האיראניות.

מצד שני, ההתקפות המכוונות נגד בסיסים ואתרים אמריקאים במספר מדינות באזור נמשכות, מה שמחריף את החששות מהידרדרות הצדדים לעימות כולל. משקיפים רואים כי הריכוז הצבאי האמריקאי הנוכחי נועד לשלוח מסר הרתעה ברור, תוך הבטחת מוכנות מלאה במקרה של התפרצות סכסוך ישיר.

מקורות יודעי דבר הבהירו כי שליחת מטוסי התדלוק מהווה אינדיקטור טכני להכנה לפעולות אוויריות מורכבות, כאשר התשתית הלוגיסטית נבנית מחדש לפני תחילת כל מתקפה. ההערכות מצביעות על כך שמספר מטוסי תדלוק מדגמי KC-135 ו-KC-46 בתוך ישראל עשוי להגיע לכ-100 מטוסים לאחר הגעת המשלוחים החדשים.

מטוסים אלו מצטיינים ביכולתם הגבוהה לשאת יותר מ-90 טון דלק, מה שמעניק למטוסי הקרב את היכולת לבצע גיחות חוזרות ונשנות ללא צורך לחזור לבסיסי קרקע. מיקום מטוסים אלו בשדות התעופה הישראליים מספק הגנה כפולה, תוך ניצול מערכות ההגנה האווירית המתקדמות והתמיכה הימית האמריקאית בים התיכון.

אסטרטגיה שיטתית זו מייצגת ניסיון להחליש את היכולות הצבאיות האיראניות באופן מקדים, באמצעות תקיפה פוטנציאלית של מתקני אנרגיה, גשרים ורשתות תקשורת. צפוי שמטוסי הקרב ימריאו מבסיסים מגוונים, בין אם בתוך ישראל ובין אם מנושאות המטוסים הפרוסות בימים הסובבים, תוך הסתמכות מוחלטת על תדלוק באוויר.

למרות ניסיונות טהראן להימנע מעימות ישיר עד כה, כל קמפיין אווירי משותף בין וושינגטון ותל אביב עשוי לדחוף אותה לשנות את אסטרטגיה. איראן עשויה, במקרה של מתקפה רחבת היקף, לנקוט בתקיפת שדות תעופה ישראליים מרכזיים כמו בן גוריון ורמון, באמצעות טילים בעלי ראשי נפץ מתפצלים כדי לשבש את תנועת התעופה הצבאית.

שליחת מטוסי תדלוק נוספים משקפת היערכות לפעולות אוויריות רחבות ומורכבות, כאשר וושינגטון פועלת לבניית התשתית הלוגיסטית לפני קבלת החלטת ההסלמה.

צוות של צעירים פלסטינים ברצועת עזה השיק יוזמה דיגיטלית חדשנית המבוססת על טכניקות בינה מלאכותית להפקת תוכן ויזואלי הפונה לעולם בשפות מרובות. צעד זה נועד לחזק את הנרטיב הפלסטיני ולתעד את פרטי חיי היומיום תחת הפצצות והרס, תוך שימוש בתמונה ככלי תקשורת עיקרי החוצה גבולות.

רעיון הפרויקט החל כאשר חברי הצוות נפגשו באחד הקורסים, שם החליטו להשתמש בכישוריהם כדי להפוך תמונות זמינות מהשטח לסרטים קצרים וקטעים אקספרסיביים. עבודות אלו שואפות להעביר את התנאים הקשים שבהם חיים תושבי הרצועה, ובכך להתגבר על המכשולים הלוגיסטיים והביטחוניים שהוטלו על ידי המלחמה המתמשכת.

חברי הצוות הדגישו כי בינה מלאכותית היא כלי עזר לשיפור איכות התוכן והאצת קצב ההפקה, ולא תחליף ליצירתיות אנושית. יוצרים אלה רואים בתהליכי העריכה והחזון הבימויי את המרכיב המכריע בהשפעה על קהל היעד ובהעברת המסר ההומניטרי בבהירות.

היוזמה מתמקדת בהפקת קטעים המספרים סיפורי עקירה, רעב וסבל שקשה לתושבים להעביר בדרכים מסורתיות תחת המצור. אחד מחברי הצוות בוחן אתרים אמיתיים שנפגעו כדי לשאוב השראה לסצנות ולהפוך אותן לחומר ויזואלי מקצועי הנוגע לרגשות הצופה המערבי.

האסטרטגיה התקשורתית של הצוות מכוונת לקבוצות בינלאומיות ספציפיות באמצעות יצירת תוכן הנובע מתחומי העניין האישיים שלהן, כדי להוביל אותן בסופו של דבר להבנת המציאות המתרחשת בעזה. תפקיד הטכנולוגיה אינו מוגבל לייצור רעיונות, אלא משתרע על שיפור תמונות והוספת שינויים אמנותיים התורמים לפריצת אלגוריתמים בינלאומיים.

הצוות מתמודד עם אתגרים עצומים המאיימים על המשך הפרויקט, ובראשם ההפצצות הישראליות המתמשכות המכוונות לתשתיות וכבלי אינטרנט. כמו כן, הצעירים סובלים מהיעדר מקומות עבודה בטוחים וממחסור באמצעים טכניים הדרושים לעיבוד נתונים גדולים הנדרשים על ידי תוכנות בינה מלאכותית.

בנוסף לקשיים בשטח, בולטות המגבלות הדיגיטליות המוטלות על ידי פלטפורמות המדיה החברתית על תוכן פוליטי הקשור לפלסטין כמכשול נוסף. עם זאת, הצוות המונה שלושה חברים מנסה לעקוף מגבלות אלו בשיטות אמנותיות מקצועיות המבטיחות שקולה של עזה יגיע כמה שיותר רחוק.

עבודות הצוות כוללות סצנות טרגיות בהשראת המציאות, כמו סיפורי אבות שאיבדו את חייהם בחיפוש אחר פרנסה לילדיהם בין ההריסות. למרות העלויות הגבוהות של מנויים לתוכנות בתשלום, הצעירים מתעקשים להמשיך בהפקה כסוג של התנגדות תרבותית והיאחזות בחיים וביצירה.

בינה מלאכותית היא רק כלי, אך העריכה והבימוי הם הצד החשוב ביותר מכיוון שהם הגורם המשפיע ביותר על הנמען העולמי.

מקורות צבאיים של פיקוד המרכז האמריקאי (סנטקום) דיווחו על גל חדש של תקיפות אוויריות על יעדים בתוך שטח איראן. תקיפות אלו, שבוצעו ביום שישי בערב, מגיעות כחלק מסדרת מבצעים מתמשכת זה הלילה השביעי ברציפות, מה שמעיד על הסלמה חסרת תקדים בשטח באזור.

הפיקוד המרכזי הבהיר בהצהרה רשמית כי התקיפות כוונו למתקנים צבאיים בשעה שלוש אחר הצהריים לפי שעון החוף המזרחי של ארצות הברית. ההצהרה הדגישה כי מהלכים צבאיים אלו מגיעים בהנחיה ישירה של המפקד העליון של הכוחות המזוינים האמריקאים, במטרה להחליש באופן מתמשך את היכולות הקרביות של איראן.

מנגד, כלי תקשורת איראניים רשמיים דיווחו על פיצוצים עזים שזעזעו אזורים שונים בדרום המדינה. הטלוויזיה האיראנית דיווחה כי לפחות שלושה פיצוצים נשמעו באזור במאני השייך לעיר סיריק, מה שעורר מצב כוננות בקרב מערכות ההגנה האווירית האיראניות.

ההד של הפיצוצים התפשט למספר מחוזות דרומיים, כך דיווחה סוכנות הידיעות מהר, שציינה כי התקיפות כוונו לאתרים חיוניים. דיווחים אלו התרחשו במקביל לטיסות אינטנסיביות של כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסי קרב במרחב האווירי האזורי סביב מצר הורמוז.

במישור הפוליטי והצבאי בטהראן, מוחסן רזאי, היועץ הצבאי של המנהיג העליון, יצא בהצהרות חריפות בהן איים על וושינגטון בתגובה נחרצת. רזאי הדגיש כי המשך התקיפות האמריקאיות לימים נוספים ידחוף את איראן להיכנס לשלב של 'מתקפה כוללת' כדי להגן על ריבונותה.

מצדה, פיקוד חיל הים של משמרות המהפכה האיראניים הודיע כי כל תנועות כלי השיט והציוד האמריקאיים במימי האזור נמצאות תחת מעקב צמוד. חיל הים האיראני תיאר את הנוכחות האמריקאית כ'טרוריסטית', וראה בפעולות הנוכחיות קירוב האזור ל'שעת האפס' לעימות ישיר.

הידרדרות ביטחונית זו מגיעה לאחר קריסת ההבנות שהושגו ב-18 ביוני האחרון, אז חתמו וושינגטון וטהראן על מזכר הפסקת אש. משא ומתן זה התקיים בתיווך משותף של קטאר ופקיסטן בניסיון לסיים את הסכסוך שפרץ בפברואר האחרון.

אולם, ההפוגה השברירית לא החזיקה מעמד זמן רב, כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הכריז ב-8 ביולי על סיום הפסקת האש. ההחלטה האמריקאית הגיעה בתגובה למה שוושינגטון תיארה כפרובוקציות איראניות שכוונו לתנועת הספנות הבינלאומית בנתיבי המים החיוניים.

הניצוץ להסלמה האחרונה ניצת בעקבות תקיפה איראנית שכוונה לשלוש ספינות סוחר בעת חצייתן את מצר הורמוז, בטענה שהן מפרות את כללי השיט. ארצות הברית ראתה במהלך זה הפרה בוטה של ההבנות הבינלאומיות, מה שדחף אותה לחדש את פעולותיה הצבאיות בעומק איראן.

האזור נמצא כעת במצב של ציפייה מתוחה, כאשר משקיפים חוששים מהידרדרות המצב למלחמה אזורית רחבת היקף. מקורות בשטח ממשיכים לעקוב אחר התנועות הצבאיות של שני הצדדים, על רקע היעדר כל אופק דיפלומטי קרוב להכיל את המשבר המתפתח בין שתי המעצמות.

התקיפות נועדו להמשיך לערער את היכולות הצבאיות של איראן, וזאת בהנחיה ישירה של המפקד העליון.

הרשות להתנגדות לגדר ולהתנחלויות פרסמה אזהרות חמורות מפני גל התנחלויות חדש הפוקד את הגדה המערבית הכבושה, והדגישה כי הכיבוש שואף להקים 1024 יחידות דיור נוספות. הרשות הבהירה כי תוכניות אלו מכוונות להשתלט על יותר מאלף דונם של אדמות פלסטיניות פרטיות ומשותפות, בצעד שמטרתו לשנות באופן קיצוני את המציאות הגיאוגרפית והדמוגרפית.

מקורות רשמיים דיווחו כי הרשויות הישראליות פועלות להאיץ את קצב אישור פרויקטי ההתנחלויות כדי לכפות מדיניות של 'סיפוח בפועל' בשטח. הרשות ציינה בהצהרתה כי מה שנקרא 'מועצת התכנון העליונה' דנה מאז תחילת יולי בתשע תוכניות התיישבות גדולות, שכולן עברו הליכי הפקדה ואישור סופי.

היחידות החדשות מתחלקות בין 455 יחידות דיור שקיבלו אישור סופי, ו-569 יחידות נוספות שהופקדו להשלמת ההליכים המשפטיים והטכניים הנדרשים לאישורן. נתונים אלו מאשרים את נחישותה של ממשלת ישראל להרחיב את גושי ההתנחלויות הקיימים ולהגביר את צפיפות הבנייה שלהם כדי להכיל מספר גדול יותר של מתנחלים בעומק השטחים הכבושים.

על פי הדו"ח שפרסמה הרשות, הכיבוש מתמקד בשלב הנוכחי בהתרחבות אופקית בתוך ההתנחלויות הקיימות במקום בניית מאחזים חדשים, וזאת כדי להפחית את הלחץ הבינלאומי. רשויות התכנון הישראליות משתמשות בתיקוני מפות בנייה ושימושי קרקע ככלים טכניים להכשרת השתלטות על שטחים נוספים ולביסוס הנוכחות ההתיישבותית.

בצפון הגדה המערבית, אישרו רשויות הכיבוש את הרחבת ההתנחלות 'מבוא דותן' השוכנת על אדמות העיירה עראבה מדרום לעיר ג'נין. תוכנית זו כוללת הוספת 455 יחידות התיישבות חדשות על שטח המוערך בכ-539 דונם, מה שמאיים בהפקעת אדמות חקלאיות נוספות ובהידוק המצור על היישובים הפלסטיניים הסמוכים.

במחוז חברון בדרום, הופקדו שתי תוכניות להרחבת ההתנחלויות 'בית חגאי' ו'עשהאל', כאשר מתוכננת הוספת 567 יחידות התיישבות חדשות. צעד זה נועד לחבר את גושי ההתנחלויות בדרום לרשת כבישים ותשתיות מפותחת, מה שמבודד את הכפרים והעיירות הפלסטיניות זה מזה והופך אותם לקנטונים מבודדים.

בהתפתחות מדינית ומנהלית בולטת, חתם מפקד פיקוד המרכז בצה"ל על צו המורה על הפיכת ההתנחלות 'גבעת זאב' הממוקמת מצפון-מערב לירושלים לעיר רשמית. שינוי זה מעניק להתנחלות סמכויות מנהליות נרחבות ותקציבי ממשלה עצומים, מה שמקל על תהליכי בנייה מהירים ומשיכת אלפי מתנחלים חדשים לאזור.

שר האוצר הישראלי בצלאל סמוטריץ' התייחס להחלטה זו וראה בה צעד אסטרטגי לחיזוק הפרויקט ההתיישבותי בלב הגדה המערבית. סמוטריץ' הדגיש בהצהרות שצוטטו בכלי תקשורת עבריים כי המטרה הסופית של מהלכים אלו היא לחסום כל ניסיון להקים מדינה פלסטינית עצמאית בעתיד.

הרשות להתנגדות לגדר ולהתנחלויות רואה במערכת תכנון משולבת זו מטרה לעצב מחדש את הגיאוגרפיה הפלסטינית באופן שישרת את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של הכיבוש. הרשות הזהירה כי הגבלת ההתרחבות העירונית הפלסטינית מול הפיצוץ ההתיישבותי מובילה לדחיקת הפלסטינים לשטחים צרים ולחסימת צמיחתם הטבעית.

במישור הבינלאומי, האו"ם והקהילה הבינלאומית ממשיכים להדגיש כי כל פעילויות ההתנחלות בשטחים הכבושים בשנת 1967 אינן חוקיות ומפרות את החוק הבינלאומי. כוחות אלו רואים בהמשך הבנייה בהתנחלויות פגיעה ישירה בפתרון שתי המדינות ומחסלת את הסיכויים להשגת שלום צודק ומקיף באזור.

נתוני תנועת 'שלום עכשיו' מצביעים על כך שמספר המתנחלים בגדה המערבית הגיע לכחצי מיליון איש, בנוסף לרבע מיליון במזרח ירושלים. נתונים סטטיסטיים אלו מדגישים את גודל האתגר העומד בפני הפלסטינים לנוכח מדיניות שיטתית שמטרתה לכרסם באדמות ולמנוע קשר גיאוגרפי בין ערי הגדה המערבית.

פרויקטים אלו אינם מייצגים הרחבות עירוניות רגילות, אלא באים במסגרת מדיניות שיטתית לחיזוק גושי ההתנחלויות ולביסוס הסיפוח בפועל.

דיווחים בתקשורת העברית חשפו נתונים מזעזעים המשקפים את עומק המשבר הפנימי בחברה הישראלית, כאשר כ-104 אלף איש עזבו את המדינה לצמיתות בין השנים 2022 ל-2024. מקורות עיתונאיים דיווחו כי גל מתגבר זה מונע על ידי שילוב של גורמים ביטחוניים, פוליטיים וכלכליים שהפכו את ההישארות לאופציה קשה עבור מגזרים רחבים של המתיישבים.

נתונים סטטיסטיים מצביעים על כך שבשנת 2022 נרשמה עזיבתם של 37,800 איש, בעוד שכ-22,300 אחרים חזרו, מה שהותיר פער הגירה נטו של 15,500 איש. עם תחילת שנת 2023, המספרים החלו לזנק באופן משמעותי, כאשר מספר העוזבים עלה ל-59,400 איש לעומת חזרה של פחות מ-30,000.

שיא העזיבה הגיע בשנת 2024, שבה נרשם גל העזיבה הגדול ביותר בתולדות ישראל המודרנית, כאשר 82,800 איש עזבו, בעוד שמספר החוזרים לא עלה על 24,200 איש. על פי המקורות, סך כל מי שארזו את חפציהם לעזיבה בשלוש השנים האחרונות הגיע ל-180 אלף איש, מתוכם למעלה מ-103 אלף התיישבו בחו"ל באופן קבוע.

בראש רשימת המניעים מאחורי עזיבה המונית זו עומדים המשברים הכלכליים, במיוחד עם העלייה המטורפת במחירי הנדל"ן והקושי ברכישת דירה והקמת משפחות חדשות. הדיווחים הבהירו כי התחייבויות פיננסיות ארוכות טווח ונטל המס הגובר הפכו ללחץ בלתי נסבל על מעמד הביניים והצעירים, מה שדחף אותם לחפש חלופות במדינות אחרות.

הפוליטיקה לא הייתה מנותקת מתמונה זו, שכן הפילוג החד ברחוב הישראלי מילא תפקיד מרכזי בקבלת ההחלטה על הגירה. הקיטוב העז סביב דמותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו ומדיניות ממשלתו הוביל לתחושה של חוסר יציבות חברתית, והחריף את הפער בין הזרמים החילוניים והדתיים הקיצוניים.

כמו כן, בלט הוויכוח סביב חלוקת הנטל בתוך החברה כגורם דוחה נוסף, במיוחד בכל הנוגע לפטור של קבוצות דתיות משירות צבאי בזמן שאתגרים ביטחוניים מתגברים. משקיפים רואים כי תחושת חוסר הצדק בקרב קבוצות המשרתים והמילואימניקים בנשיאת הסיכונים והמסים האיצה את קצב החשיבה על עזיבת המדינה לצמיתות.

במישור הביטחוני, המתיחויות הצבאיות והמלחמות המתמשכות תרמו לערעור אמון המתיישבים ביכולת לחיות בביטחון לטווח ארוך. המקורות אישרו כי ההסלמה האחרונה בשטח הייתה הקש ששבר את גב הגמל עבור משפחות רבות שהיססו לנקוט בצעד העזיבה, במיוחד בערים הגדולות כמו תל אביב, חיפה וירושלים.

מעניין לציין כי גל זה מגיע למרות ניסיונות המוסדות הישראליים לקדם שיפורים במגזרי שירותים כמו בריאות, חינוך ותחבורה. אולם שיפורים מבניים אלה, לדברי אנליסטים, לא היו מספיקים כדי להתמודד עם החששות הקיומיים והלחצים היומיומיים הרודפים את הפרט הישראלי בסביבה אזורית ומקומית נפיצה.

לסיכום, נתונים אלה משקפים שינוי דמוגרפי וחברתי שעשויות להיות לו השלכות ארוכות טווח על מבנה המדינה העברית ויכולתה למשוך מהגרים חדשים. בעוד שישראל שאפה להיות יעד ליהודים ברחבי העולם, היא הפכה בשנים האחרונות למקור להגירה הפוכה כתוצאה מהצטברות משברים מבניים וכישלון פתרונות פוליטיים.

מצב הקיטוב הקשור לתמיכה בנתניהו או להתנגדות לו הפך לנוכח בחיי היומיום, מה שדחף ישראלים לחפש יציבות בחו"ל.

ד"ר אנואר גרגאש, היועץ הדיפלומטי לנשיא איחוד האמירויות, הדגיש כי חיזוק העבודה הקולקטיבית במסגרת מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ הפך לצורך דחוף בנסיבות הנוכחיות. גרגאש הסביר כי המטרה העיקרית של הקמת המועצה הייתה תמיד לחזק את הביטחון והיציבות של המדינות החברות, וזה דורש כיום מאמצים כפולים לפיתוח מנגנוני עבודה משותפים.

גרגאש ציין בסדרת הצהרות כי הביצועים הנוכחיים של המערכת המפרצית, עד כמה שהם נראים צנועים בחלק מההיבטים, צריכים להוות תמריץ חזק למדינות החברות לפתח את יעילות המועצה. הוא הדגיש את הצורך לא להשלים עם המצב הקיים, אלא לפעול במרץ לחיזוק תפקיד המועצה בהגנה על הביטחון הלאומי המשותף של מדינות האזור.

בהקשר קשור, איחוד האמירויות הביעה את גינויה החריף לתקיפות האיראניות שפגעו לאחרונה באזור כורדיסטן העיראקית, ותיארה אותן כהפרה בוטה של הריבונות העיראקית. משרד החוץ האמירתי אישר בהצהרה רשמית כי תקיפות אלו מהוות איום ישיר על הביטחון והיציבות האזוריים, ומחייבות עמדה בינלאומית תקיפה.

הגינויים האמירתיים לא הוגבלו רק לעניין עיראק, אלא כללו גינוי נרחב להתחדשות התקיפות האיראניות שפגעו במדינות ערביות אחרות, כולל בחריין, כווית, קטאר וירדן. טהראן השתמשה בתקיפות אלו בטילים בליסטיים ובכטב"מים, מה שאבו דאבי ראתה כהסלמה מסוכנת הפוגעת בריבונות המדינות האחיות.

משרד החוץ האמירתי חידש את סולידריותה המלאה של המדינה עם מנאמה, כווית, דוחא ועמאן, והדגיש את תמיכתה המוחלטת בכל הצעדים שמדינות אלו נוקטות כדי להגן על ביטחונן. מקורות ציינו כי תקיפות תוקפניות אלו מתעלמות מהחוקים הבינלאומיים ועקרונות השכנות הטובה שאמורים לשלוט בין מדינות האזור.

מצידה, מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ דרשה ממועצת הביטחון של האו"ם לנקוט עמדה מרתיעה כלפי התקיפות האיראניות החוזרות ונשנות המכוונות למדינות המפרץ. המועצה הדגישה את חשיבות אבטחת תנועת הספנות הבינלאומית באזור, והבטחת אי-חזרה על הפרות כאלה המאיימות על הכלכלה העולמית והשלום הביטחוני.

במישור ההומניטרי, הרשות העליונה לסיוע בלבנון הודיעה על הגעתה של המנה הראשונה של סיוע אמירתי המיועד לסייע לנפגעי המשברים הנוכחיים. צעד זה מגיע במסגרת קמפיין הומניטרי נרחב שהושק על ידי איחוד האמירויות לתמיכה בעם הלבנוני ולהקל על סבלו בנסיבות הקשות שבהן הוא נמצא.

בנושא נפרד המשקף את מורכבות היחסים הדו-צדדיים, שגרירות איראן באבו דאבי הודיעה כי הרשויות האמירתיות שחררו 55 דייגים איראנים. דייגים אלו הוחזקו על ידי משמר החופים האמירתי בחודשים האחרונים, בצעד המגיע על רקע מתיחויות פוליטיות וביטחוניות חריפות באזור.

התפתחויות מהירות אלו מציבות את מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ בפני מבחן אמיתי ליכולתה לתאם ביטחונית ופוליטית. משקיפים רואים כי הצהרותיו של גרגאש משקפות רצון אמירתי להפוך את המועצה לכוח יעיל יותר המסוגל להתמודד עם איומים חיצוניים שכבר פוגעים ברוב בירות האזור.

שיפור שיתוף הפעולה הקולקטיבי של מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ הפך כיום לצורך דחוף, ואין להשלים עם המצב הקיים.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ החזיר את נושא אבטחת הבחירות לחזית הזירה הפוליטית בארצות הברית, במקביל להתקרבות בחירות אמצע הקדנציה המתוכננות לנובמבר הקרוב. טראמפ הפנה האשמות ישירות כלפי סין בהתערבות בקמפיין הנשיאותי של 2020, למרות היעדר ראיות מודיעיניות התומכות בטענות אלו עד כה.

במהלך נאום שנשא מהבית הלבן ביום חמישי בערב ונמשך כשעה וחצי, טראמפ עורר מחדש ספקות לגבי יושרת מערכת הבחירות האמריקאית. הוא התבסס בדבריו על מסמכים שלדבריו סווגו לאחרונה, וציין כי הם חשפו את מה שתיאר כ'נקודות תורפה מחרידות' המאיימות על שלמות ההצבעה במדינה.

למרות התמקדותו בסיכונים העומדים בפני הבחירות, טראמפ לא הציג הוכחות מוחשיות המעידות על החלפה או מניפולציה מכוונת של קולות המצביעים. זאת בזמן שסקירות משפטיות קודמות וספירות חוזרות במספר מדינות אישרו כי לא הייתה זיוף נרחב שהשפיע על תוצאות בחירות 2020.

הנשיא האמריקאי טען כי הוא פועל כעת להסרת סיווג ממידע נוסף המראה כי בייג'ינג השיגה נתונים הנוגעים לכ-220 מיליון מצביעים אמריקאים. נתונים אלו, לדבריו, כוללים שמות, כתובות ומידע אישי נוסף שהושגו בדרכים בלתי חוקיות כדי לשרת אג'נדות חיצוניות.

בהקשר למתקפתו, טראמפ האשים גורמים בסוכנויות המודיעין בניסיון להסתיר את היקף הפעילות העוינת של סין בתוך הזירה האמריקאית. הוא ראה בכך ניסיונות שיטתיים להפחית מחומרת ההתערבויות הזרות שמטרתן לערער את הדמוקרטיה האמריקאית מבפנים, לדבריו.

מצדה, בייג'ינג מיהרה לדחות את ההאשמות הללו מכל וכל, ותיארה את הצהרות טראמפ כ'מפוברקות לחלוטין' וכחלק מקמפיין השמצה זדוני. דובר משרד החוץ הסיני, לין ג'יאן, הדגיש כי ארצו מחויבת לעיקרון קפדני של אי-התערבות בענייניה הפנימיים של מדינות אחרות.

הדובר הסיני הדגיש במסיבת עיתונאים כי לארצו לא הייתה כל עניין בתוצאות הבחירות בארה"ב ומעולם לא התערבה בהן. הוא קרא לוושינגטון להפסיק להשתמש ב'תיק הסיני' ככלי בתחרויות הבחירות הפנימיות, וראה בטענות אלו כהוכחה לשוואיותן מזה זמן רב.

הצהרות טראמפ עומדות בסתירה להערכה מודיעינית אמריקאית שפורסמה בשנת 2021, אשר הגיעה למסקנה כי לא היו אינדיקציות לשינוי טכני בתהליך הבחירות. הדו"ח הבהיר כי גורמים זרים לא הצליחו לגשת לפתקי ההצבעה או לתמרן את ספירת הקולות או את התוצאות הסופיות בשום צורה שהיא.

טראמפ מנסה באמצעות הסלמה זו ללחוץ על המחוקקים הרפובליקנים בקונגרס להעביר חוקי בחירות מחמירים יותר. 'חוק הצלת אמריקה' בולט כעדיפות עבור הנשיא, שכן הוא מטיל דרישות נוספות לאימות זהות המצביעים ואזרחותם, דבר שזוכה להתנגדות חריפה מצד הדמוקרטים.

מהלכים אלו מגיעים בזמן שהמפלגה הרפובליקנית מתמודדת עם אתגרים פוליטיים מורכבים לפני בחירות נובמבר, על רקע ירידה בפופולריות הנשיא. משקיפים מייחסים ירידה זו להשלכות המלחמה באיראן, בנוסף למשברים הכלכליים המתבטאים בעליית מחירי האנרגיה ויוקר המחיה המטרידים את הציבור האמריקאי.

קולות בתוך המפלגה הרפובליקנית קראו לטראמפ להתמקד בנושאים הכלכליים והמחיה במקום לחזור לתיקי בחירות 2020. מנהיגים במפלגה סבורים כי הבוחר האמריקאי מתעניין כיום בפתרונות מעשיים למשברים הנוכחיים יותר מאשר בוויכוחים פוליטיים סביב יושרת ההצבעות הקודמות.

האשמות אלו הוכחו מזה זמן רב כהבל מוחלט, ועל וושינגטון להפסיק להשמיץ את סין ללא בסיס.

ארקנסו - ראאד עמרו

בהישג מדעי המתווסף לרשימת הכישרונות הפלסטינים בחו"ל, השתתף החוקר הפלסטיני ד"ר אחמד גריב, חוקר באוניברסיטת ארקנסו למדעי הרפואה (University of Arkansas for Medical Sciences - UAMS), בפיתוח חידוש מדעי חדש בתחום הביוטכנולוגיה והתרופות תחת הכותרת:

«Degreon-Mimetic Amino-Acid Conjugates for Targeted Protein Degradation, and Uses Thereof».

שמו של ד"ר אחמד גריב נכלל בצוות הממציאים הרשמי לצד החוקרים אמיט ק. טיווארי וקרתיקיאן צ'נדרבוס, כאשר נרשמה חשיפת המצאה (Invention Disclosure), צעד חיוני במסלול הגנת הקניין הרוחני לקראת הגשת בקשה לפטנט ופיתוח הטכנולוגיה לשימושים טיפוליים עתידיים.

החידוש מכוון לפיתוח תרכובות המחקות את מה שמכונה "דגרון" (Degron), שהם אותות מולקולריים בתוך התאים המשמשים להכוונת חלבונים לא רצויים לפירוק טבעי. טכנולוגיית פירוק חלבונים ממוקד (Targeted Protein Degradation) נחשבת לאחד התחומים המבטיחים ביותר בגילוי תרופות מודרניות, שכן היא מאפשרת להיפטר מחלבונים הגורמים למחלות במקום להסתפק בעיכוב פעילותם, מה שעשוי לתרום בעתיד לפיתוח טיפולים יעילים יותר לסרטן, למחלות נוירולוגיות וניווניות ולמחלות מורכבות אחרות.

הישג זה משקף את המעמד ההולך וגובר של חוקרים פלסטינים במוסדות מדעיים עולמיים, ומאשר את יכולתם של הכישרונות הפלסטינים לתרום לייצור ידע וחדשנות בתחומי הרפואה המתקדמים ביותר. הוא גם מהווה תוספת איכותית למסלולו של ד"ר אחמד גריב, ומסר מעורר השראה לנוער הפלסטיני כי מצוינות מדעית ותחרות ברמה הבינלאומית נשארות אפשריות באמצעות התמדה, מחקר וחדשנות.

צוות המחקר מקווה שחידוש זה יהווה בסיס לפיתוח דור חדש של טיפולים מדויקים המכוונים לשורשי המחלה ברמה המולקולרית, ובכך ישפר את הסיכויים להגיע לתרופות יעילות יותר ובעלות פחות תופעות לוואי בעתיד.

הבית העליון ביפן אישר היום, יום שישי, חבילת תיקוני חקיקה הנוגעים לחוק ירושת הכס הקיסרי, במאמץ רשמי להבטיח את המשכיות המלוכה התורשתית העתיקה בעולם. צעד זה נועד לטפל בירידה במספר בני המשפחה הקיסרית, ולהבטיח קיומם של יורשים זכרים ל'כס החרצית' בעתיד הרחוק.

למרות המחלוקת הרחבה, התיקונים החדשים שמרו על הכלל הנוקשה האוסר על נשים לעלות לכס המלוכה, מה שאומר המשך הדרתה של הנסיכה אייקו, בתו היחידה של הקיסר הנוכחי נארוהיטו. החלטה זו עולה בקנה אחד עם מגמות הזרם השמרני בתוך המפלגה הליברלית-דמוקרטית השלטת, המתעקשת להגביל את הירושה לשושלת הגברית בלבד.

עתיד המשפחה הקיסרית תלוי כיום כמעט לחלוטין בנסיך הצעיר היסאהיטו, בן 19, שהוא אחיינו של הקיסר. על פי הכללים הנוכחיים, היסאהיטו נחשב ליורש היחיד מדורו, ובמקרה שלא יוליד בנים בעתיד, השושלת הקיסרית תעמוד בפני סכנת הכחדה ממשית.

הצעת החוק החדשה פותחת את הדלת בפני חזרתם של גברים מ-11 ענפים רחוקים של המשפחה הקיסרית, אשר נמחקו מהרישומים הרשמיים לאחר תבוסת יפן במלחמת העולם השנייה בשנת 1947. החוק קובע כי פרטים אלה חייבים להיות רווקים ומעל גיל חמש עשרה, כדי להבטיח את שילובם בחיי הקיסרות ולהעניק לילדיהם את זכות הירושה מאוחר יותר.

אחד השינויים הבולטים בחוק החדש הוא ביטול הכלל שאילץ נסיכות מהמשפחה לוותר על תאריהן ומעמדן הקיסרי כאשר נישאו לאזרחים מן השורה. עם זאת, שינוי זה נותר חלקי בעיני חלק, שכן ילדי נסיכות אלה לא יורשו לתבוע את הכס, בהתאם לעיקרון השושלת הפטריארכלית.

מגמה חקיקתית זו עוררה ביקורת אקדמית ועממית, כאשר מומחים למערכת הקיסרית ראו כי החוק אינו מקשיב לקול הרחוב היפני. מקורות יודעי דבר ציינו כי התיקונים משקפים את רצון האגף הימני לשמר מסורות היסטוריות גם אם הן מתנגשות עם מגמות חברתיות מודרניות.

סקרים אחרונים מצביעים על פער עמוק בין המחוקקים לציבור, כאשר כ-72% מהמשתתפים בסקר של העיתון 'אסאהי שימבון' תמכו באפשרות שנשים יעלו לכס המלוכה. חלק נרחב מהיפנים רואים בנסיכה אייקו דמות פופולרית המסוגלת לשמש סמל למדינה, בדיוק כמו אביה הקיסר נארוהיטו.

מנגד, ראש הממשלה סנאיי טאקאיצ'י, האישה הראשונה שכיהנה בתפקיד זה, הובילה את המגמה המתנגדת לעליית נשים לכס המלוכה בתוך המפלגה השלטת. טאקאיצ'י רואה בשמירה על טוהר השושלת הגברית את מהות המערכת הקיסרית שנמשכה מאות שנים, ואין לשנותה תחת לחצי המודרנה.

חלק מבני הענפים הקיסריים הישנים הביעו הסתייגויות מחזרה לארמונות, כאשר אסאהירו קוני, אחד מצאצאי משפחות אלה, הצהיר כי לא יעודד את נכדיו להצטרף למשפחה. הוא הסביר כי החופש ממנו נהנים הפרטים מחוץ למגבלות הקיסריות נחשב ליתרון שקשה לוותר עליו לאחר הגיעם לבגרות.

היסטורית, יפן ראתה שמונה נשים עולות לכס הקיסרי בתקופות קודמות, אך החוקים שנקבעו בעידן המודרני, ובמיוחד בשנים 1889 ו-1947, הגבילו זכות זו. אגדות טוענות כי המשפחה יורדת מ'אלת השמש', וזאת משמשת חלק לדרוש את החזרת הזכות הנשית לשלטון.

המשפחה הקיסרית סובלת כיום מהתכווצות חדה, שכן היא כוללת רק 16 פרטים, מתוכם חמישה גברים בלבד, רובם מבוגרים. הקיסר לשעבר אקיהיטו (בן 92) ואחיו (בן 90) נמצאים מחוץ למעגל היכולת להבטיח את עתיד הירושה, מה שמטיל עומס כבד על כתפיו של הנסיך הצעיר היסאהיטו.

ברחובות טוקיו, קולות הדורשים עדכון המנטליות הפוליטית מתחזקים, כאשר הדור הצעיר רואה בהדרת נשים אפליה שאינה מקובלת עוד ביפן המודרנית. תלמידות תיכון אמרו כי המערכת הקיסרית צריכה להתפתח כדי להישאר סמל מאחד לכל היפנים ללא הבדל מין.

משקיפים הזהירו כי התעלמות מדעת הקהל עלולה להוביל בטווח הארוך לשחיקת התמיכה העממית במוסד הקיסרי, הנחשב לסמל לאחדות העם. הם רואים כי פתרונות 'טלאי' של צירוף קרובי משפחה רחוקים עשויים שלא להספיק לקיום המערכת לנוכח השינויים החברתיים המהירים.

לסיכום, אישור חוק זה נותר צעד ביניים שאולי לא יסיים את המחלוקת סביב עתיד 'כס החרצית'. בעוד השמרנים חוגגים את שמירת המסורות, הרפורמיסטים ממתינים להזדמנות נוספת לפתוח את שערי הארמון בפני נשים, ובכך להבטיח שהמשפחה הקיסרית תישאר חלק חי מעתיד יפן.

יש לנטוש את המנטליות הגברית בירושת הכס באופן המשקף את ערכי החברה המודרנית.

מפקד הכוח האווירי של משמרות המהפכה האיראניים, מג'יד מוסאווי, הודיע היום (שישי) כי ארצו נחושה להמשיך בפעולות הצבאיות באזור עד שייפסקו התקיפות האמריקאיות. מוסאווי הדגיש כי טהראן לא תסיים את ההסלמה הנוכחית כל עוד ארצות הברית תמשיך לתקוף את החוף הדרומי של איראן ואת אזור מצר הורמוז החיוני.

המפקד הצבאי האיראני הדגיש, בהצהרות ברשתות החברתיות, כי הריבונות האיראנית היא יחידה בלתי ניתנת לחלוקה, וכי כל שעל אדמה איראנית מייצג את המדינה כולה. הוא ציין כי התקיפות היוצאות מעומק איראן יימשכו בדיוק רב נגד מה שכינה 'האויב' עד להשבת היציבות באזורים הדרומיים.

בהקשר קשור, צבא כווית חשף כי נפגעו אנשיו כתוצאה מתקיפות איראניות שפגעו באתרים בתוך המדינה. בהודעה הצבאית הובהר כי כטב"מים עוינים תקפו מספר מתקנים ומחנות השייכים לכוח היבשה, מה שהוביל לפציעתם של פצועים שהועברו לקבלת טיפול.

ראש המטה הכללי של צבא כווית, סגן אלוף טייס סעד אל-שריען, ערך ביקור אצל הפצועים מהצבא כדי לוודא את מצבם הבריאותי. צבא כווית תיאר את התקיפות הללו כ'תוקפנות איראנית' מפורשת, והדגיש את מעקבם המדויק אחר המצב בשטח וההשלכות של הפגיעה בעומק הצבאי הכוויתי.

בזירה, הכוחות האמריקאים המשיכו בתקיפות האוויריות שלהם על אדמת איראן זו הלילה השישי ברציפות, כשהם מכוונים לאתרים אסטרטגיים. מקורות דיווחו כי ההפצצות פגעו בתשתיות אזרחיות וצבאיות, מה שהוביל למותם ולפציעתם של אזרחים וחיילים איראנים, על פי הגרסה הרשמית של טהראן.

מקורות צבאיים אמריקאים אישרו ביצוע תקיפות ליליות שפגעו בעשרות אתרים השייכים למשמרות המהפכה, כולל מרכזי מעקב חופיים ומערכות הגנה אווירית. רשימת היעדים כללה גם מתקנים לוגיסטיים וימיים, כחלק מקמפיין לחץ צבאי מתגבר שמטרתו לצמצם את היכולות האיראניות באזור.

מצדה, סוכנות הידיעות האיראנית הרשמית הודיעה על מותם של שמונה בני אדם ופציעתם של כעשרים נוספים כתוצאה מהגל האחרון של ההפצצות האמריקאיות. הדיווחים ציינו כי התקיפות גרמו נזק חמור לרשת החשמל הלאומית באזורים הדרומיים, בנוסף להרס גשרים ומתקנים חיוניים בנמלים ובשדות תעופה.

הרשויות האיראניות קראו לאזרחים במחוזות הדרומיים לחסוך בצריכת החשמל לאחר יציאת תחנות כוח משירות כתוצאה מההפצצות. התפתחויות אלו מגיעות לאחר איומים קודמים שהשמיע נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לתקוף את התשתיות האיראניות אם לא תושג הסכמה מדינית כוללת.

הפיקוד המרכזי האמריקאי הודיע מוקדם יותר על השלמת גל חדש של תקיפות אוויריות, בתגובה למה שהוא מתאר כאיומים איראניים על השיט הבינלאומי. וושינגטון וטהראן מחליפות מכות באופן אינטנסיבי מזה ימים, מה שמאיים בקריסת ההבנות השבריריות שהושגו מוקדם יותר השנה.

יצוין כי שני הצדדים חתמו על מזכר הבנות ביוני האחרון שכלל הפסקת אש ותחילת משא ומתן בתיווך אזורי של קטאר ופקיסטן. אולם, ההסלמה האחרונה מצביעה על כישלון המאמצים הדיפלומטיים הללו שנועדו לסיים את הסכסוך שפרץ בפברואר האחרון בעקבות הפעולות הצבאיות האמריקאיות והישראליות נגד איראן.

התקיפות היעילות והמדויקות היוצאות מכל רחבי איראן נגד האויב יימשכו עד לחזרת השקט לחוף הדרומי ולמצר הורמוז.

הזירה הפוליטית הבריטית עברה שינוי משמעותי ביום שישי, כאשר מפלגת הלייבור השלטת אישרה רשמית את בחירתו של הפוליטיקאי הוותיק אנדי בורנהאם למנהיג חדש של המפלגה בהסכמה. צעד מכריע זה סולל את הדרך בפני בורנהאם לקבל את תפקיד ראש ממשלת בריטניה, במקום קיר סטארמר, שמתכונן לעזוב את תפקידו כראש הממשלה.

במהלך ועידה מיוחדת שקיימה המפלגה, הודיעה שרת הפנים הבריטית שאבנה מחמוד על בחירתו הרשמית של בורנהאם, והדגישה כי התהליך התבצע על פי הנהלים המקובלים בהיעדר מתמודדים כשירים אחרים. מחמוד ציינה בנאומה כי המפלגה נותנת את אמונה בהנהגה החדשה כדי להתמודד עם האתגרים הנוכחיים העומדים בפני המדינה בכל הרמות הפוליטיות והכלכליות.

בהצהרתו הראשונה לאחר בחירתו, הדגיש אנדי בורנהאם, המכונה 'מלך הצפון', את נכונותו המלאה לקחת על עצמו את האחריות להנהיג את בריטניה בשלב רגיש זה. הפוליטיקאי בן ה-56 התחייב לעבוד קשה כדי להחזיר את התקווה לאזורים שתיאר כ'נשכחים' ומודרים ברחבי הממלכה המאוחדת, והדגיש את הצורך בהשגת צדק פיתוחי.

המנהיג החדש של מפלגת הלייבור ראה בשלב הנוכחי 'הזדמנות אחרונה' למפלגה לתקן את דרכה הפוליטית ולהתקרב לשאיפות הבוחרים. בורנהאם הבהיר את נחישותו להעביר סמכויות מנהליות ופוליטיות נוספות מהבירה לונדון ומרכז קבלת ההחלטות ב'ווסטמינסטר' למחוזות ולאזורים השונים, כדי להבטיח ייצוג רחב יותר לקול האזרחים בפריפריה.

בורנהאם הדגיש בנאומו בפני קהל של חברי פרלמנט ופקידי המפלגה את חשיבות האחדות הפנימית, והדגיש כי צוות הממשלה הבא יהיה מאוחד כדי להשיג את השינוי הרדיקלי שבריטניה דורשת. הוא אמר כי כוחה של אחדות זו יועמד לשירות האנשים והקהילות שחיכו זמן רב עד שהפוליטיקה תעניק להם ניצוץ תקווה חדש לעתיד טוב יותר.

בעוד בורנהאם שיבח את מאמציו של קודמו קיר סטארמר, הוא ציין כי פרטי סדרי העדיפויות הפוליטיים שלו והרכב צוות השרים שלו עדיין נבחנים ולא הוכרעו סופית. עם זאת, הוא הדגיש כי הממשלה הבאה תהיה מראה המשקפת את כל גווני מפלגת הלייבור והקהילות המקומיות, הרחק מהשיח המפלגתי ששרר בתקופות קודמות.

בנוגע לאתגרי הבחירות, המנהיג החדש התחייב להתמודד עם העלייה הגוברת של מפלגת הרפורמה הפופוליסטית בהנהגת נייג'ל פרג', בנוסף לתחרות מצד מפלגת הירוקים. מהלכים אלה מגיעים על רקע חששות רציניים בקרב מפלגת הלייבור מפני אובדן אפשרי של מושבים חשובים בפרלמנט לטובת כוחות מתחרים בבחירות הכלליות הצפויות עד שנת 2029.

משקיפים רואים כי מסריו של בורנהאם בנוגע להגבלת התפשטות מפלגת הרפורמה התקבלו בברכה רחבה בקרב חברי הפרלמנט של המפלגה, במיוחד כאשר מפלגתו של פרג' הובילה בסקרי דעת הקהל בחודשים האחרונים. עם דעיכת המומנטום של המתחרים לאחרונה, בורנהאם מוצא את עצמו במירוץ נגד הזמן ליישם את הבטחותיו ולהחזיר את אמון הבוחרים לפני מועד הבחירות הגדולות.

בהיעדר מועמד כשיר אחר, יש לי הכבוד להודיע על בחירתו של אנדי בורנהאם ליושב ראש החדש של מפלגת הלייבור על פי הנהלים.

מקורות ביטחוניים ימיים דיווחו כי קבוצת חמושים הצליחה לעלות ולהשתלט על המכלית 'אסאנה', המתמחה בהובלת חומרים כימיים, בעת שהייתה מול חופי דרום תימן. נתוני מעקב ספינות מצביעים על כך שהמכלית הקטנה קבעה את נמל בוסאסו בסומליה כיעד הבא שלה לפני התרחשות האירוע במפרץ עדן.

מצידה, הרשות הבריטית למבצעי סחר ימי אישרה את האירוע, והבהירה כי גורמים בלתי מורשים עלו על הספינה בעת שהפליגה מזרחה. ההתקפה אירעה במרחק של כ-65 מייל ימי מדרום לנמל אל-מוכלא התימני, מה שמעלה את רמת הדאגה לגבי ביטחון נתיבי המים החיוניים באזור.

התפתחות זו מתרחשת במקביל להסלמה חדה במתיחות האזורית בעקבות חילופי מהלומות צבאיות בין ארצות הברית לאיראן. דיווחים ציינו כי טהראן הנחתה את קבוצת החות'ים בתימן להיערך לסגירת מצר באב אל-מנדב האסטרטגי במקרה שמתקני אנרגיה איראניים יופצצו על ידי ארה"ב.

בהקשר קשור, ספינה נוספת נפגעה ישירות מול חופי סולטנות עומאן, ובאופן ספציפי במרחק של 19 מייל ימי מהעיר ח'סב. הסוכנות הבריטית לביטחון ימי הבהירה כי ההתקפה גרמה לנזקים קלים במבנה הספינה, ללא נפגעים בנפש משמעותיים עד כה.

עימותים צבאיים ישירים אלה הובילו לקיפאון כמעט מוחלט בתנועה דרך מצר הורמוז, הנחשב למעבר הימי החשוב ביותר לסחר בנפט וגז בעולם. עצירה זו השתקפה מיד בשוקי האנרגיה הבינלאומיים, כאשר מחירי הנפט רשמו עליות ניכרות כתוצאה מחששות מהפסקת אספקה.

משמרות המהפכה האיראניים הצהירו במפורש כי הם ישבשו את פעולות ייצוא האנרגיה דרך המצר כל עוד יימשכו המהלכים הצבאיים האמריקאים נגדם. עמדה מסלימה זו הועברה באמצעות הצהרות שפורסמו בכלי תקשורת איראניים, המאשרות כי טהראן לא תעמוד בחיבוק ידיים מול המצור הימי המוטל עליה.

נתוני משלוח חשפו ירידה היסטורית במספר הספינות העוברות במצר, כאשר רק שלוש ספינות נרשמו ביום חמישי האחרון. נתון זה מייצג את הרמה הנמוכה ביותר של מעבר יומי מזה שנים, בהשוואה לממוצע הרגיל שהגיע ל-125 ספינות ביום לפני פרוץ המשבר הנוכחי.

מערכות המעקב תיעדו את עצירת רוב הספינות או את חזרתן לאחור כדי להימנע מאזורי הסכסוך, במיוחד עם חידוש המצור הימי של ארצות הברית על משלוחים הקשורים לאיראן. שתי המכליות 'מיראן' ו'נוריטה' יצאו מהמצר דרך נתיבים איראניים אך נאלצו לעצור במפרץ עומאן עקב נוכחות צבאית אמריקאית.

בעיראק, מקורות נפט וביטחון אישרו את עצירת פעולות טעינת הנפט הגולמי בנמל בצרה לפרק זמן קצר ביום חמישי. עצירה כפויה זו הגיעה לאחר שמכלית נפט שעגנה באחד הרציפים הותקפה על ידי כטב"ם, לפני שהרשויות הודיעו על חידוש הפעולות מאוחר יותר לאחר אבטחת האתר.

למרות המתיחות, מכליות ענק כמו 'קולומביה פרוספריטי' ו'קוסטה ריקה פרוספריטי' נצפו מחוץ לאזור המצר כשהן נושאות מיליוני חביות נפט סעודי ועיראקי. מכליות אלה פונות ליעדים בינלאומיים הכוללים את יפן וטורקיה, תחת מעקב צמוד של מסלוליהן על ידי חברות ביטוח ימיות.

הערכות של חברות אנרגיה בינלאומיות מצביעות על כך שמכליות נפט גולמי וגז טבעי נוזלי הפסיקו לחלוטין את המעבר במצר זה היום השני ברציפות. עצירה זו משקפת את מצב הזהירות הקיצונית שנוקטים חברות הספנות העולמיות כדי להימנע מלהיקלע לעימות ישיר בין כוחות אזוריים ובינלאומיים.

המצב בנתיבי המים סביב חצי האי ערב צפוי להסלמה נוספת בהיעדר אופק לפתרון מדיני. בירות גדולות עוקבות בדריכות אחר התפתחויות השליטה על ספינות במפרץ עדן, בשל השלכותיהן החמורות על חופש השיט הבינלאומי ועל עלויות המשלוח והביטוח.

משמרות המהפכה האיראניים לא יאפשרו ייצוא נפט או גז דרך מצר הורמוז כל עוד ההתקפות האמריקאיות יימשכו.

מקורות רפואיים ברצועת עזה הודיעו, הבוקר יום שישי, על עלייה במספר קורבנות ההפצצות האוויריות המתמשכות שמבצעים מטוסי הכיבוש הבלתי מאוישים על אזורים שונים ברצועה. המקורות אישרו כי 3 הרוגים ו-17 פצועים בדרגות חומרה שונות הגיעו לבתי החולים, זאת בעקבות סדרת תקיפות אינטנסיביות שכוונו נגד ריכוזי אזרחים.

על פי הנתונים מהשטח, מטוסי הכיבוש הבלתי מאוישים ריכזו את תקיפותיהם משעות הבוקר המוקדמות על אזורי מגורים וצירים חיוניים שבהם עוברים אזרחים במספר מחוזות ברצועה. תקיפות אלו גרמו להרס נרחב ברכוש, מה שהוביל למצב של בהלה בקרב התושבים המנסים להימלט מההתקפות הישירות והחוזרות ונשנות.

בהקשר קשור, צוותי ההגנה האזרחית והאמבולנסים ממשיכים במאמציהם הקדחתניים לפנות פצועים ולחלץ גופות הרוגים מהאתרים הממוקדים למרות הסיכונים הביטחוניים המקיפים. צוותים אלה מתמודדים עם אתגרים גדולים בהגעה לאזורים מסוימים כתוצאה מהמשך הטיסה האינטנסיבית של מטוסי קרב ומל"טים בשמי הרצועה, מה שמעכב את מהירות התגובה למקרי חירום.

מצדם, הזהירו הצוותים הרפואיים מפני הידרדרות המצב הבריאותי בתוך בתי החולים, הפועלים מעבר לקיבולתם ובאמצעים מוגבלים ביותר. המקורות ציינו כי המחסור החמור בתרופות ובציוד רפואי בסיסי מאיים על חיי הפצועים, בצל המשך זרימת הפצועים כתוצאה מההסלמה הצבאית המתמשכת בכל הרמות.

בתי החולים פועלים תחת לחצים קשים ובצל מחסור חמור בציוד רפואי בסיסי כתוצאה מהמשך התוקפנות.

מקורות תקשורת עבריים חשפו כי הממסד הצבאי הישראלי פתח 57 חקירות פליליות הנוגעות למותם של עצורים מרצועת עזה ולבנון במהלך המלחמה המתמשכת. הדיווחים הבהירו כי חקירות אלו כללו את מותם של 56 פלסטינים ולבנוני אחד, אשר נהרגו בעת שהיו עצורים במתקנים צבאיים, אך אף אחד מהתיקים הללו לא הוביל להגשת כתבי אישום נגד האחראים.

נתונים שהתקבלו על פי חוק חופש המידע מצביעים על כך ששבע מתוך חקירות אלו התמקדו ישירות באירועי ירי שהובילו למותם המיידי של העצורים. למרות חומרת הטענות הללו, רשויות הכיבוש עדיין מתמהמהות בסיום ההליכים המשפטיים, והצבא אף טען כי אינו יודע את מועד התרחשותם של שניים מאירועים חמורים אלו.

על פי המידע הזמין, הרוב המכריע של מקרי המוות שנחקרו פלילית התרחשו בתוך מתקני מעצר צבאיים הנתונים לפיקוח ביטחוני הדוק. אתרים אלו מאופיינים במערכות מצלמות מעקב מתקדמות ובזמינות של מספר רב של עדים, הן חיילים ישראלים והן עצורים אחרים שהיו בזירת האירועים.

הצבא הישראלי הצדיק את כישלונו להגיע לתוצאות מוחשיות בחקירות אלו במה שתיאר כ'מורכבות ההוכחה' הנובעת מתנאי הלחימה בשטח. מקורות צבאיים טענו כי חוסר היכולת לזהות חשודים באופן מדויק מנע את העברת חקירות אלו למסלולים משפטיים בפועל, מה שמעלה שאלות לגבי רצינותם של הליכים פנימיים אלו.

חקירות אלו התפרסו לאורך חודשי המלחמה, כאשר שנת 2024 ראתה את המספר הגדול ביותר מהן, במקביל למבצעי המעצרים הנרחבים ברצועת עזה. הרישומים הראו גם פתיחת 19 חקירות ברבעון האחרון של 2023, בנוסף לשלוש חקירות חדשות שנפתחו בתחילת שנת 2025 הנוכחית.

מקורות יודעי דבר דיווחו כי חלק מהעצורים מתו מיד עם הגעתם למתקני המעצר כתוצאה מפציעות קודמות שלא טופלו רפואית באופן מספק. במקרים אלו, מופעל הליך צבאי אוטומטי המחייב חקירה של כל מקרה מוות המתרחש בתוך מתקנים צבאיים, אך לרוב הם מסתיימים ללא קביעת אחריות פלילית ברורה.

בנוסף לפציעות ישירות, הדיווחים ציינו כי חוסר טיפול רפואי הולם והתפשטות מחלות במרכזי המעצר הצפופים היו גורם מרכזי במספר מקרי מוות. ישראל מתמודדת עם ביקורת בינלאומית רחבה בשל תנאי המעצר, אשר פעילי זכויות אדם מתארים כחסרי מינימום הסטנדרטים ההומניטריים והמשפטיים הבינלאומיים.

בהקשר קשור להפרות של חיילים, המקורות חשפו כי החקירות הנוגעות לשוד רכוש אזרחים בעזה ולבנון נתקלו בגורל דומה מבחינת היעדר אחריות. למרות הנחיות ישירות מהרמטכ"ל על הצורך לדווח על גניבות, רוב התלונות נסגרו ללא נקיטת צעדים עונשיים מרתיעים נגד המעורבים.

בתי הדין הצבאיים רשמו רק כתב אישום אחד הנוגע לשוד, כאשר חייל הורשע בגניבת כסף מבית בעזה לאחר שניסה להפקיד אותו בחשבונו. האירוניה במקרה זה היא שההרשעה הגיעה לאחר שהתגלה כי השטרות שהחייל גנב היו מזויפים, מה שהקל על חשיפתו והעמדתו לדין.

החקירות כללו גם מקרים נוספים בהם חיילים הבריחו אופנועים ומכשירי חשמל מהאזורים ההרוסים ברצועת עזה פנימה. עם זאת, הפיקוד הצבאי הסתפק ברוב המקרים בנקיטת צעדים משמעתיים פשוטים, תוך הימנעות מהמסלול הפלילי שעלול להוביל לעונשי מאסר בפועל נגד הגורמים המעורבים בפשעים אלו.

הצבא הישראלי לא הצליח ברוב החקירות הפליליות לזהות חשודים, וייחס זאת למורכבות ההוכחה בתנאי לחימה למרות קיומן של מצלמות מעקב.

בצהריים של ה-17 ביולי 1981, תקיפות הכיבוש הישראלי לא כוונו לאתרים צבאיים מבודדים או לכפרים גבוליים, אלא התרחבו לפגוע בלב בירת לבנון, ביירות. מטוסי קרב הגיעו לשמי אזור אל-פאכהאני הצפוף באוכלוסייה ובמשרדים, והטילו את פצצותיהם על ראשי העוברים והשבים והתושבים במחזה טרגי.\n\nבתוך דקות ספורות, בנייני מגורים קרסו לחלוטין ורחובות הומי אדם הפכו לערימות של הריסות ושריפות, בעוד אמבולנסים מיהרו בניסיון נואש להציל את הלכודים. הפצצה זו היוותה אחת מהתקיפות הישראליות הקטלניות ביותר על ביירות, וסללה את הדרך לשלב חדש של הסלמה צבאית כוללת.\n\nמקורות היסטוריים ותיעודיים מסכימים כי הרוב המכריע של קורבנות הטבח היו אזרחים חסרי הגנה שהופתעו מההפצצה בבתיהם ובמקומות עבודתם. אל-פאכהאני לא הייתה רק נקודה גאוגרפית, אלא ייצגה את פעימת החיים המשותפים בין לבנונים ופלסטינים באותה תקופה.\n\nתקיפות אלימות אלו הגיעו על רקע הסלמה בעימות בין כוחות הכיבוש לבין ארגון השחרור הפלסטיני (אש"ף) שהשתמש בלבנון כבסיס לפעולותיו. שלטונות הכיבוש טענו אז כי ההפצצה באה בתגובה לירי רקטות לעבר יישובים בצפון, ובכך השתמשו בזה כתירוץ לפלוש לבירה.\n\nחיל האוויר הישראלי התמקד באזור אל-פאכהאני באופן אינטנסיבי, בטענה לקיומם של משרדים השייכים לפת"ח ולחזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בתוך השכונה. למרות שהאזור כלל מרכזים פוליטיים ומנהליים, הוא היה במהותו שכונת מגורים הומה ילדים, נשים ועובדים.\n\nהטבח חשף דפוס ישראלי חוזר ונשנה המבוסס על הפיכת שכונות אזרחיות צפופות ליעדים צבאיים לגיטימיים ברגע שיש בהן משרד פוליטי או מתקן ארגוני. שיטה זו הובילה לקריסת בניינים על יושביהם, ופעולות ההצלה הפכו למרוץ נגד הזמן בתוך חסימת דרכים והצטברות פצועים.\n\nהמספרים לגבי המניין הסופי של ההרוגים היו שונים, כאשר תיעודים פלסטיניים מצביעים על למעלה מ-300 הרוגים, בעוד שדוחות אחרים הציגו מספרים משתנים. שוני זה משקף את תנאי מלחמת האזרחים הלבנונית באותה עת ואת חולשת המוסדות הרשמיים בספירת הקורבנות במדויק מתחת להריסות.\n\nאל-פאכהאני לא הייתה רק אירוע חולף ברשומות הסכסוך, אלא הייתה מבחן ליכולת הכיבוש להעביר את הקרב מהגבולות לעומק הערים הגדולות. התמונות שהגיעו מביירות באותו יום הראו את היקף ההרס שנגרם לבניינים רבי קומות ולמוסדות אזרחיים ושירותיים.\n\nשבוע לאחר הטבח וההסלמה העקובה מדם, מאמצים בינלאומיים בהובלת השליח האמריקאי פיליפ חביב הצליחו להגיע להסכם הפסקת אש ב-24 ביולי 1981. למרות שההפוגה עצרה את התותחים באופן זמני, היא לא הסירה את פתיל הפיצוץ הגדול שהיה באופק.\n\nהנוכחות הפלסטינית החמושה בלבנון נותרה אובססיה עבור הכיבוש, שהמשיך לתכנן מבצע צבאי רחב יותר שיסיים נוכחות זו לחלוטין. חלפו רק חודשים ספורים עד שהחלה הפלישה הישראלית הכוללת ללבנון ביוני 1982, שהגיעה עד למצור המפורסם על ביירות.\n\nאנליסטים רואים בתקיפות יולי 1981 כ'חזרה גנרלית' צבאית למה שיעשה הכיבוש מאוחר יותר בפלישה של 1982 ובטבח סברה ושתילה. נבדקו התגובות הבינלאומיות להפצצת בירות ערביות ולפגיעה ישירה ונרחבת באזרחים.\n\nלמרות שחלפו 45 שנה, זיכרון שכונת אל-פאכהאני עדיין חי בלב תושבי האזור ובמשפחות הקורבנות שאיבדו את יקיריהם ברגעים בוגדניים. הטרגדיה אינה מוגבלת למספרים וסטטיסטיקות, אלא בסיפורים האנושיים שנקברו תחת הריסות המרפסות וחדרי השינה.\n\nיום השנה לטבח מעלה שאלות משפטיות ומוסריות לגבי הגנת אזרחים בסכסוכים מזוינים, וכיצד מקריבים את חייהם של מאות בתמורה למטרות צבאיות משוערות. מה שקרה באל-פאכהאני נותר עדות למדיניות 'האדמה החרוכה' שהכיבוש נוקט מול הנוכחות הפלסטינית.\n\nהיום, לבנונים ופלסטינים זוכרים את הרגעים הללו לא רק כחלק מהעבר, אלא כשיעור מתמשך על טבע הסכסוך באזור. המראות שראתה ביירות בשנת 1981 עדיין חוזרים על עצמם בצורות ובאופנים שונים בערים פלסטיניות ולבנוניות אחרות עד היום.\n\nרחובות שכונת אל-פאכהאני הפכו בתוך דקות לזירת הריסות ושריפות, ברגע שהראה כיצד הכיבוש מוחק את הגבולות בין לוחמים לאזרחים.

מקורות עיתונאיים עבריים אישרו בתחקיר מקיף כי מכונת המלחמה הישראלית לא הפסיקה לפגוע בילדים ברצועת עזה, כאשר לפחות ילד אחד נהרג מדי יום מאז אוקטובר האחרון. התחקיר ציין כי חיל האוויר ממשיך בתקיפותיו הקטלניות למרות התנאים הקשים שבהם חיים העקורים באוהלים, אשר חסרים את המרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים.

על פי נתונים מתועדים, כ-274 ילדים נהרגו מאז הסכם הפסקת האש האחרון, מה שהעלה את המספר הכולל של הילדים ההרוגים מאז תחילת התוקפנות ליותר מ-21 אלף ילדים. אמצעי ההרג מגוונים וכוללים הפצצות אוויריות ישירות, ירי צלפים, או מוות מפצעים שלא זכו לטיפול רפואי מספק עקב קריסת מערכת הבריאות.

המקורות דיברו על סיפורים טרגיים של ילדים שאיבדו את חייהם לאחרונה, ביניהם הילד מועתז אבו שער בן העשר, שנפגע מירי ישראלי בעת שהותו באוהלו באזור אל-מוואסי. מועתז איבד את אביו ואחיו בהפצצה קודמת לפני כששה חודשים, והצטרף אליהם בפשע שזעזע את רגשות העקורים.

בהקשר קשור, הילדה תאלא אבו מטר בת התשע נהרגה יום אחד לפני מותו של מועתז, כאשר פעילים הפיצו את תמונתה מחייכת בבגדיה הצבעוניים ליד גופתה המונחת בשקית מתים. מקרים פרטיים אלה משקפים מציאות קולקטיבית מרה שבה חיים אלפי ילדים שהפכו למטרות ישירות לירי ישראלי באזורים שהכיבוש טוען שהם בטוחים.

בנוסף להרג הישיר, כ-1.7 מיליון עקורים בעזה מתמודדים עם תנאי חיים המתוארים כגיהינום בתוך אוהלים רעועים החסרים מים, חשמל ורשתות ביוב. החום העז בתוך אוהלים אלה מחמיר את הסבל האנושי, כאשר אזורי העקורים הפכו למוקדי התפרצות של מחלות מדבקות ומפגעים בריאותיים חמורים.

דו"חות זכויות אדם דיווחו כי ילדים בעזה חיים תחת מצור כפול של הפצצות ומחלות, כאשר משפחות נאלצות להתמודד עם פגיעות עור ומגפות המתפשטות בין האוהלים. סבתא עקורה אחת בדיר אל-בלח מספרת על סבלם של נכדיה היתומים מגרד עור ופצעונים המכסים את גופם הקטן ללא כל טיפול יעיל זמין.

נתוני אונר"א מצביעים על עלייה מדאיגה בשיעורי מחלות עור וטפילים, ובראשם גרדת ואבעבועות רוח, בנוסף למקרי שלשול חריף. הסוכנות מאשרת כי מחלות אלו קשורות ישירות לסביבה המזוהמת ולצפיפות העקורים בשטחים צרים החסרים ניקיון כללי.

הערכות של האו"ם שכללו יותר מ-1600 אתרי עקורים חשפו התפשטות נרחבת של מכרסמים וחרקים בכ-80% מאתרים אלה, מה שמגביר את הסיכויים להעברת זיהומים. כמו כן, מחלות עור מדבקות נרשמו בכמעט מחצית מאתרי העקורים, מה שמומחים מייחסים להצטברות פסולת וזרימת מי שפכים בין האוהלים.

מקורות רפואיים הזהירו כי מערכות ייצור ושאיבת מים עומדות בפני סכנת השבתה מוחלטת עקב מחסור חמור בדלק ובחלקי חילוף הדרושים לתחזוקה. הידרדרות זו מאיימת על הפסקת שירותי ניהול מי שפכים ואיסוף פסולת, מה שמעמיד את חייהם של מאות אלפי ילדים בסכנה עקב זיהום סביבתי הולך וגובר.

משרד הבריאות הפלסטיני הדגיש כי האוהלים ברצועת עזה אינם עוד רק מקלט זמני, אלא הפכו למרחבים שבהם מצטלבים כל גורמי המוות והמחלה. המשרד הסביר כי תת-תזונה חמורה מחלישה את חסינות הילדים, מה שהופך אותם לפגיעים למעגל קסמים של זיהומים שקשה לשבור ללא התערבות בינלאומית דחופה.

בבית החולים שהידי אל-אקצא, הצוותים הרפואיים מאשרים קבלת עשרות מקרים מדי יום של ילדים הסובלים ממחלות עור חדשות ומגפות שנעלמו בעבר. בתי החולים הנותרים אינם מסוגלים לספק את הטיפול הנדרש עקב המצור ומחסור בתרופות ובציוד רפואי בסיסי למאבק במגפות אלה.

המציאות בשטח מצביעה על כך שהכיבוש משתמש במניעת טיפול רפואי וסביבה בריאה ככלי נוסף במלחמתו נגד אזרחים, ובמיוחד נגד הקבוצות הפגיעות ביותר. ילדים ששורדים את הפצצות מוצאים את עצמם מול רעב ומחלות הפוגעות בגופם תחת שתיקה בינלאומית מוחלטת.

סבלן של משפחות שאיבדו את מפרנסיהן נמשך, כאשר האחריות לטיפול בילדים יתומים נופלת על כתפי קשישים החסרים את היכולת לספק מזון או תרופות. סיפורים אנושיים אלה משקפים את היקף האסון שהותירה התוקפנות המתמשכת, אשר השפעותיה חרגו מההרס הפיזי ופגעו במרקם החברתי והבריאותי של החברה הפלסטינית.

לסיכום, ילדי עזה נשארים הקורבן הגדול ביותר של מלחמה זו, כאשר מטוסים רודפים אחריהם בשמיים ומחלות באוהליהם, ללא כל אופק לפתרון הומניטרי שיסיים את הטרגדיה הזו. ארגונים בינלאומיים דורשים את פתיחת המעברים והכנסת סיוע רפואי ודלק באופן מיידי כדי למנוע אסון בריאותי בלתי נשלט.

השמש זורחת, השמיים כחולים, וחיל האוויר הישראלי ממשיך להרוג ילדים בעזה על בסיס יומי.

אזור המזרח התיכון והמפרץ הערבי נכנס לשלב חדש של הסלמה צבאית ישירה, לאחר שטهران הודיעה על ביצוע סדרת תקיפות נרחבות שכוונות נגד מתקנים ואתרים צבאיים של צבא ארה"ב בסוריה, כווית ובחריין. התפתחויות מהירות אלו בשטח התרחשו ביום שישי בבוקר, והציבו את האזור בפני תרחישים פתוחים של עימות ישיר בין וושינגטון לטהראן.

משמרות המהפכה האיראניים אישרו בהצהרה רשמית שפורסמה על ידי כלי תקשורת ממשלתיים כי כוחותיהם תקפו במדויק את מרכז הפיקוד של המבצעים המיוחדים האמריקאים באזור אל-תנף בסוריה. בהצהרה הובהר כי התקפה זו מגיעה כתגובה ישירה למותם של מספר חיילים איראניים בעיר איראנשהר, והודגש כי טהראן לא תהסס להגן על ביטחונה הלאומי.

בירדן, הכוחות המזוינים הודיעו על הצלחת מערכות ההגנה האווירית ביירוט והפלת שלושה טילים איראניים שחדרו למרחב האווירי הריבוני של הממלכה בשעות הבוקר המוקדמות. מקורות צבאיים אישרו כי פעולת היירוט בוצעה בהצלחה ללא נפגעים בנפש או נזק חומרי באזורים שבהם נפלו השברים.

בכווית, המטה הכללי של הצבא הודיע כי ההגנה האווירית התמודדה עם מטרות עוינות שכללו טילים וכטב"מים שניסו לתקוף אתרים חיוניים. מקורות מקומיים ציינו כי נשמעו פיצוצים עזים במספר אזורים כתוצאה מפעולות היירוט המוצלחות של התקיפות שכוונות נגד מרכזי תמיכה לוגיסטית אמריקאים.

בממלכת בחריין שרר מצב כוננות ביטחונית לאחר הפעלת צפירות אזעקה ברחבי המדינה, כאשר הרשויות קראו לאזרחים ולתושבים לציית לאמצעי הזהירות ולפנות למקלטים. דיווחים בתקשורת ציינו כי התקפה האיראנית כוונה נגד עמדות מסוקים ומטוסי סיור אמריקאים המוצבים בבסיס חיל האוויר אל-סחיר.

בהקשר קשור, משרד ההגנה הקטארי הודיע כי הכוחות המזוינים התמודדו עם מתקפת טילים איראנית בשעות הבוקר המוקדמות של יום שישי. משרד הפנים הקטארי דיווח באמצעות פלטפורמת X על פציעתו הקלה של ילד כתוצאה מנפילת רסיסים מפעולת היירוט, ואישר כי הוא מקבל טיפול רפואי נחוץ באחד מבתי החולים.

הפיקוד הצבאי האיראני הצדיק את ההסלמה הרחבה הזו כתגובה לתקיפות אמריקאיות קודמות שכוונות נגד מתקנים אזרחיים וחיוניים בתוך איראן, כולל שדה תעופה, תחנת רכבת וגשרים אסטרטגיים. טהראן אישרה כי תקיפות אמריקאיות אלו הובילו למותם של שבעה אנשים, מה שהצריך תגובה צבאית נחושה תחת השם "נקמת השהידים".

משמרות המהפכה האיראניים רמזו על שימוש בקלפי לחץ כלכליים, ואישרו את שליטתם המלאה על תנועת השיט במצר הורמוז האסטרטגי. גורמים צבאיים בטהראן הזהירו כי המשך התקיפות האמריקאיות עלול לדחוף אותם לקבל החלטה להפסיק את ייצוא הנפט והגז דרך נתיב מים זה, הנחשב לעורק האנרגיה העולמי.

התפתחויות אלו מגיעות למרות הודעת צבא ארה"ב בפברואר האחרון על השלמת נסיגתו מבסיס אל-תנף הממוקם במשולש הגבולות בין סוריה, ירדן ועיראק. נראה כי התקפה האחרונה מצביעה על המשך הפעילות הצבאית באזור רגיש זה למרות הודעות הנסיגה הקודמות, מה שמסבך את התמונה בשטח עוד יותר.

מצדה, הצד הסורי עוקב אחר ההתפתחויות בזהירות, במיוחד לאחר הצהרותיו של נשיא סוריה אחמד אל-שראע במרץ האחרון, שבהן הדגיש את שאיפת דמשק להתרחק מסכסוכים אזוריים. עם זאת, תקיפת בסיס אל-תנף בתוך השטח הסורי מעמידה את התחייבויות המדינה הסורית לאי-השתתפות במלחמה במבחן אמיתי וקשה.

"פעולותינו מייצגות נקמה על דם שהידי המולדת ותגובה לתקיפות האמריקאיות שכוונות נגד התשתיות בתוך השטח האיראני."

מכתב מוושינגטון

וושינגטון – סעיד עריקאת – 17/7/2026

ניתוח חדשותי

השיח כבר אינו עוסק בשיקום מקיף של רצועת עזה במסגרת "מועצת השלום" שאותה מקדם נשיא ארה"ב לשעבר דונלד טראמפ, אלא בפרויקט ניסיוני מיניאטורי שכמעט אינו נראה על המפה. התוכנית, שיצאה לדרך עם הבטחות אופטימיות מוגזמות בתחילת השנה, הצטמצמה למחנה זמני בלבד לאכלוס מספר מוגבל של עקורים בדרום הרצועה, מה שמעיד על הקיפאון הפוליטי והצבאי החונק כל אופק לרגיעה.

גורמים מערביים בירושלים הכבושה חושפים כי התקדמות אמיתית תלויה בנפילת ממשלת הקואליציה של בנימין נתניהו בבחירות שיתקיימו ב-27 באוקטובר הקרוב, אך ספקות אופפים את יכולתה של כל קואליציה חלופית לחולל פריצת דרך מהותית. ישראל ממשיכה להפר את הסכם הפסקת האש שנחתם בחסות טראמפ באוקטובר האחרון, מנעה כל עבודות שיקום, והחמירה את המצור על כניסת סיוע הומניטרי, מה שגרם לקהילה הבינלאומית לאבד את אמונה ברצינות המסלול המשא ומתן.

יצוין כי בשבועות האחרונים הוכרזו צעדים סמליים שכמעט אינם ראויים לציון; מספר קצינים מרוקאים וקוסובריים הגיעו לישראל כדי להוות את הגרעין של "כוח הייצוב הבינלאומי" המופקד על הגנת המחנה המתוכנן לקום ליד רפיח. כמו כן, בסיס לוגיסטי במעבר כרם שלום עומד להסתיים לאחסון ציוד וכלי רכב של כוח זה. אך תמונות לוויין אינן מראות מתקנים חדשים באתר המחנה עצמו, ולא עקבות לבסיס תמיכה של הכוח הבינלאומי, מה שמשקף קיפאון מוחלט בשטח.

דיפלומט מערבי בירושלים הכבושה סיכם את הדילמה בהצהרה לעיתון הגרדיאן באומרו: "המטרה היא להשאיר כדור קטן במגרש, כי עצירה תפתח את הדלת לזרמים קיצוניים בתוך הממשלה הישראלית המתכננים גירוש אוכלוסין מקיף והתיישבות אינטנסיבית". כאן טמון חששם של המשקיפים שנתניהו, המאוים בתבוסה בבחירות, יפנה להימור צבאי באמצעות פתיחת מתקפה כוללת על עזה לפני ההצבעה, כדי להפוך את הקערה על פיה.

מאז הכרזת הפסקת האש, ישראל הפציצה את הרצועה שוב ושוב וגרמה למותם של יותר מ-1100 פלסטינים, וכוחותיה חדרו מעבר לקו המגע שאמור לחלק את עזה לשני אזורים, כדי להשתלט ישירות על יותר מ-60 אחוז משטח הרצועה ולהקים אזור חיץ חדש. כל חזרה למלחמה רחבת היקף מסוגלת לטאטא אפילו את פרויקט המחנה הצנוע.

לפי העיתון, האנליסט מוחמד שחאדה, חוקר במועצה האירופית ליחסי חוץ, מתייחס לפרויקט בחשדנות ואומר שישראל "מנסה לבנות כפר פוטיומקין מגודר ומפוקח, עם מספר סמלי של תושבים שיקבלו תנאים טובים במעט מעמיתיהם במערב עזה, כדי לשמש חזית תעמולתית המצדיקה את הסלמתה הצבאית נגד שאר הרצועה". הנשיא הישראלי לשעבר אהוד אולמרט תיאר את התוכנית כ"מחנה ריכוז" בהתהוות, בעוד שגורמי מועצת השלום מתעקשים להבטיח חופש תנועה מהמחנה ואליו.

בשטח, חמאס השתתף במשא ומתן בקהיר בסוף השבוע כדי לדון במנגנוני פירוק נשק, והביע נכונות להניח את נשקו בתנאים, אך מקור פלסטיני אישר לעיתון "הארץ" כי אין בסיס לשיחות אלא אם ישראל תתחייב לנסיגה הדרגתית ולשינוי המציאות בשטח. בינתיים, ארי לייטסטון, המשא ומתן הראשי של ממשל טראמפ ויועץ "מועצת השלום", שלח מסר מיוחד לממשלת נתניהו ביוני ובו דרש להקל את ההגבלות על הכנסת חומרים "דו-שימושיים" כמו צינורות מים ולוחות סולאריים, ודרש לאפשר כניסת כוח הייצוב וכוח משטרה פלסטיני מאומן, אך ממשלת ישראל לא נענתה לאף אחת מהדרישות הללו עד כה.

התוכנית הנוכחית, שגובשה לאחר פגישות בקפריסין לפני שבועיים בהשתתפות מתאם המועצה ניקולאי מלאדנוב ויועצים ממכון טוני בלייר, אינה אלא צל חיוור לחלומו של ג'ארד קושנר שהבטיח בתחילת ינואר לפתוח את שערי הסיוע ולהפעיל מחדש את התשתיות בתוך 100 ימים. המחנה המוצע, המורכב מבתי מגורים ניידים לעשרות אלפים, יוקם באזור החיץ, והכוח הבינלאומי – שאמור להגיע לחמישה אלף חיילים ממרוקו, קוסובו ואולי גם אלבניה וקזחסטן – יפקח על המעבר המפריד בין עזה הנשלטת על ידי חמאס לבין המחנה. אולם אימון כוח זה טרם החל, ועשוי להימשך חודשים, והמסגרת המשפטית לפעולתו עדיין נמצאת במשא ומתן עם ישראל.

מימון הפרויקט עדיין מעורפל, שכן רק מעט מאוד מתוך 17 מיליארד הדולרים שהתחייבו התורמים בעבר התממשו. האיחוד האירופי הודיע ביום שני על גיוס 883 מיליון יורו לפרויקטים של מים, תברואה וניהול פסולת, שיהיו משלימים לתוכניות "מועצת השלום". מתנהל משא ומתן על קיצוץ חלק מהכנסות המסים הפלסטיניות והכספים הקפואים המוחזקים על ידי ישראל, מה שעורר זעם ברשות הפלסטינית הסובלת מחנק כלכלי.

בפני תמונה זו, הוועדה הלאומית לניהול עזה מוצאת את עצמה חלוקה; חבריה חוששים שהמחנה יוביל לפיצול האוכלוסייה ויעורר דחיפה לעבר שעריו, עם חזרה על סצנות ירי על המוני הרעבים שהתרחשו במהלך המלחמה. ד"ר ורה אגאבקיאן סיכמה את הדילמה באומרה כי "אסון הומניטרי אינו יכול להיות מנוהל באמצעות צעדים חלקיים, ובו בזמן אי אפשר להתעלם מכל מאמץ אמיתי המציל חיי פלסטינים, בתנאי שההסדרים הזמניים לא יהפכו לחלופה לפתרון מקיף או לנורמליזציה של מציאות בלתי מקובלת".

הצטמצמות תוכנית השלום של טראמפ מחלום של שיקום מקיף למחנה מוגבל ברפיח חושפת את כישלון הגישה המבוססת על כניעה לתכתיבים ישראליים. ישראל משתמשת בקלפי הסיוע והמעברים כדי לכפות חזון ביטחוני חד-צדדי היוצר "קנטונים" אוכלוסייתיים תחת פיקוח, והופכת את הסוגיה ממסלול הסדר מדיני לניהול משבר הומניטרי מרוכך. התכווצות זו אינה טכנית אלא פוליטית מובהקת, שכן היא מרוקנת כל אופק למדינה פלסטינית בת קיימא, ומקבעת את העליונות הצבאית הישראלית ככיסוי לעיצוב מחדש של הגיאוגרפיה והדמוגרפיה תחת עול הרעב וההפצצות הסלקטיביות המתמשכות.

בתזמון רגיש ביותר, הרפתקת נתניהו במלחמה כוללת לפני בחירות אוקטובר הקרובות נראית כקלף נואש להפוך את המשוואה הפנימית, כאשר מנהיגי הימין הקיצוני בקואליציה לוחצים לגירוש האוכלוסייה והתיישבות ברצועה, וכל חלל פוליטי יעניק להם את התירוץ. כאן טמונה הסכנה בהימור המערבי על שמירת התהליך המדיני על כנו במינימום, שכן "השארת הכדור במגרש" אינה מרתיעה את ניצי המלחמה, אלא מעניקה להם זמן לסכל כל הזדמנות אמיתית לרגיעה. המחנה הניסיוני, בצורתו המעוותת הזו, עלול להפוך למלכודת זמנית לפני סבב אלימות רחב והרסני יותר.

דילמת הוועדה הלאומית לניהול עזה מבטאת את מצוקת האליטות הפלסטיניות בין הצורך להציל את מה שניתן להציל, לבין דחיית נורמליזציה עם פתרונות חלקיים המנציחים את הכיבוש. הסכמה למחנה הנשלט על ידי ההיגיון הביטחוני הישראלי של הפרדה עלולה ליצור הבחנה מסוכנת בין קבוצות העם האחד, ולהטיל על החברים אחריות להשתתפות ב"חזית פוטיומקין" המעניקה כיסוי להמשך המלחמה על שאר הרצועה. וללא ערבויות פוליטיות ברורות לנסיגה מלאה והפסקת אש קבועה, כל פרויקט סיוע נשאר תלוי במצב הרוח הצבאי הישראלי, והופך לכלי לחץ נוסף ולא למוצא אמיתי.

האפשרות לעימות יבשתי בין ארצות הברית לאיראן שבה לכותרות הצבאיות, בעקבות הסלמה בתקיפות ההדדיות שפגעו בתשתיות חיוניות. הפיקוד המרכזי האמריקאי (CENTCOM) הודיע על ביצוע גל נרחב של תקיפות שפגעו בעשרות מטרות צבאיות בתוך שטח איראן, כולל מערכות הגנה אווירית חופיות, מרכזי מעקב ויכולות ימיות של משמרות המהפכה.

בקריאת המצב בשטח, מקורות צבאיים מצביעים על כך שהשיח על פלישה יבשתית לכמה איים איראניים הפך לתרחיש אפשרי בתוכניות העימות הפוטנציאליות. עם זאת, האתגר הגדול ביותר טמון ביכולת הכוחות האמריקאים להתבסס בעמדות אלו, בהתחשב בכך שהן נמצאות בטווח ישיר של טילים וארטילריה איראנית כבדה המכסה את החופים באופן אינטנסיבי.

ניתוחים צבאיים רואים כל מבצע נחיתה אמריקאי כהזדמנות אסטרטגית עבור טהראן לגרור כוחות קונבנציונליים ולגרום להם אבדות כבדות. הגיאוגרפיה האיראנית המורכבת והפריסה הנרחבת של פלטפורמות הטילים הופכות כל כיבוש ארוך טווח להרפתקה צבאית שתוצאותיה אינן מובטחות, במיוחד בהיעדר היכולות הנוכחיות להכרעה צבאית כוללת בשטח.

באשר למיצר הורמוז, השליטה עליו נותרה דילמה אסטרטגית גדולה עבור מתכנני הצבא בוושינגטון. איראן מסתמכת באסטרטגיית ההגנה שלה על 'לוחמה אסימטרית', תוך שימוש בסירות מהירות, מוקשים ימיים וטילי שיוט כדי לאיים על השיט הבינלאומי. אלו כלים שקשה לנטרל לחלוטין באמצעות תקיפות אוויריות קונבנציונליות בלבד, מבלי להיכנס למלחמת התשה.

במישור ההתפתחויות בשטח, טהראן הודיעה על תקיפת מה שכינתה 'בסיסים צבאיים אמריקאים' באזור המפרץ, מה שהוביל לכוננות הגנתית נרחבת במספר מדינות ערביות. כווית, בחריין וקטאר אישרו כולן יירוט כטב"מים במרחב האווירי שלהן, בהסלמה המאיימת להרחיב את היקף הסכסוך ולכלול צדדים אזוריים שלא היו מעורבים ישירות בפעולות.

בקטאר, דיווחו מקורות מקומיים על פציעת ילד כתוצאה מנפילת רסיסים מפעולות יירוט אווירי של כטב"מים איראניים, מה שמשקף את גודל הסיכונים העומדים בפני אזרחים באזור. מדינות המפרץ הנפגעות מדגישות כי שיתוף הפעולה שלהן עם וושינגטון מוגבל להיבטי אימונים והגנה, ומכחישות מעורבות של בסיסיהן בפעולות התקפיות נגד איראן.

משקיפים סבורים כי המשך ההתקפות האיראניות על מדינות שכנות עשוי לדחוף מדינות אלו בעתיד לשנות את אסטרטגיית ההגנה שלהן ולהיות מעורבות באופן גלוי יותר בבריתות צבאיות. שחיקת מערכות ההגנה האווירית באזור מפעילה לחצים פוליטיים וביטחוניים עצומים על בירות ערביות המנסות לאזן בין יחסיהן האסטרטגיים לבין הימנעות מהידרדרות למלחמה אזורית.

למרות עוצמת התקיפות האמריקאיות, היכולות הצבאיות האיראניות ניחנות בגמישות גבוהה הנובעת משטחה העצום של המדינה ופיזור המתקנים הצבאיים התת-קרקעיים. מומחים מדגישים כי החלשת יכולות אלו דורשת זמן רב ומאמץ צבאי מתמשך, דבר שוושינגטון עשויה שלא לרצות להתחייב אליו בשל העלויות הפוליטיות והכלכליות הגבוהות.

הדוקטרינה הקרבית של משמרות המהפכה האיראניים אינה מבוססת על עליונות צבאית קונבנציונלית, אלא על יכולת מתמדת לשבש ולהפריע בעלות הנמוכה ביותר האפשרית. גישה זו מקשה על כל כוח סדיר, יהיה כוחו הטכנולוגי אשר יהיה, לסיים את האיום האיראני על השיט הבינלאומי באמצעות פעולה צבאית חד-צדדית ללא השגת הסדרים מדיניים מקיפים.

לסיכום, נראה שהאזור מתקדם לעבר שלב של התשה הדדית, כאשר כל צד שואף לכפות משוואות הרתעה חדשות על חשבון ביטחון נתיבי המים. מיצר הורמוז נותר הנקודה החמה ביותר בסכסוך זה, שבו אינטרסים כלכליים גלובליים משתלבים עם שאיפות צבאיות אזוריות, מה שהופך פתרונות מדיניים להכרח כדי למנוע התלקחות כוללת.

וושינגטון עשויה להצליח לכבוש עמדות מסוימות, אך האתגר האמיתי טמון ביכולתה לבסס את כוחותיה שם מול ארסנל הטילים והכטב"מים האיראניים.

בהישג משפטי ואנושי בולט, הצליחה עורכת הדין מייסא אבו סאלח אבו עכר מארגון ההמוקד לסיים אחד מתיקי התושבות המורכבים והרגישים ביותר בירושלים, לאחר מאבק משפטי שנמשך למעלה משמונה שנים, שהוכתר בהחלטת משרד הפנים הישראלי, מיום 6 ביולי 2026, להעניק לשני ילדים ירושלמים תושבות קבע בעיר בה נולדו וגדלו, לאחר שחיו 14 ו-15 שנים מחייהם ללא כל מעמד חוקי או תעודת זהות.

המקרה נחשב לאחד מתיקי התושבות ואיחוד המשפחות המורכבים ביותר, שכן לאורך שנים ארוכות הוא נתקל בהליכים בירוקרטיים מסובכים, סחבת מתמשכת והחלטות סותרות, מה שהצריך סדרה ארוכה של הליכים משפטיים בפני משרד הפנים ובתי המשפט, עד שהסתיימה בהשגת זכותם של שני הילדים לתושבות קבע.

פרטי המקרה מתייחסים לשני ילדים שנולדו לאם בעלת תעודת זהות פלסטינית ולאב בעל תעודת זהות ירושלמית, אולם האב נמנע מרישומם כתושבים בירושלים, לפני שהאם נפרדה ממנו בשנת 2014, מה שניתק את קשרו עם ילדיו. עם הידרדרות המצב החברתי והכלכלי של המשפחה, סבתם הירושלמית טיפלה בהם לצד אמם, בעוד הילדים חיו שנים ארוכות בתנאים חברתיים ואנושיים קשים ביותר, ועברו בין מסגרות טיפול שונות, מבלי שהצליחו לקבל מעמד חוקי שיבטיח להם את זכויותיהם הבסיסיות ביותר.

למרות הבהירות של ההיבטים האנושיים והמשפטיים של המקרה, הסחבת נמשכה שנים, מה שדחף את עורכת הדין מייסא אבו סאלח אבו עכר להמשיך להגן על זכותם של הילדים באמצעות מסלול משפטי קשה, שכלל הליכים משפטיים מרובים ומעקב משפטי אינטנסיבי, עד שהתקבלה ההחלטה הסופית להעניק להם תושבות קבע בירושלים.

החלטה זו מעניקה לילדים, לראשונה בחייהם, את הזכות לתושבות חוקית בעירם, וליהנות משירותי בריאות, חינוך וחברה, ולחיות בביטחון וביציבות לאחר שנים ארוכות של קיפוח וחוסר מעמד חוקי.

הישג זה הוא יותר מסתם ניצחון משפטי, שכן הוא מייצג השבת זכויות בסיסיות שנשללו משני ילדים לאורך כל שנות ילדותם, ומאשר כי התמדה ועבודה משפטית מקצועית מסוגלות להשיג צדק גם במקרים המורכבים ביותר. הוא גם מדגיש את התפקיד הבולט שמילאה עורכת הדין מייסא אבו סאלח אבו עכר במעקב אחר תיק אנושי מורכב זה עד להשגת תוצאה צודקת שהעניקה צדק לילדים והחזירה להם את זכותם לתושבות בעירם.

זו אולי אחת השאלות המבלבלות ביותר בסכסוך הפלסטיני-ישראלי כיום:

האם שגרירות המדינה החזקה בעולם, או המתחם הדיפלומטי הקבוע שלה בירושלים, יכולה לעמוד על אדמה ששמות בעליה המקוריים עדיין שמורים בתיקים ההיסטוריים?

אין מדובר כאן בסיפור בעל פה, בזיכרון משפחתי, או בטענות בלתי מתועדות, אלא בשמות, משפחות, חלקי ירושה ומסמכים המתוארכים לתקופה שבה ירושלים הייתה עיר פלסטינית תוססת, לפני שהיא נסחפה על ידי תהפוכות פוליטיקה, מלחמה וכיבוש.

בשכונת בקעה הירושלמית, ובמתחם אלנבי המפורסם, נמצאת חלקה של כ-30 דונם, שהייתה בבעלות עשרות משפחות פלסטיניות ירושלמיות, לפני שהושכרה על ידי ממשלת המנדט הבריטי להקמת מחנות צבאיים בתקופת המנדט.

היחסים המשפטיים באותה תקופה היו ברורים ופשוטים: היו בעלים פלסטינים, והייתה ממשלה שוכרת שהשתמשה בקרקע לתקופה מוגדרת.

אך שנת 1948 לא רק שינתה את הגיאופוליטיקה של העיר, אלא גם שינתה את גורלם של אלפי נכסים פלסטיניים שמצאו את עצמם בתוך מערכת משפטית ומנהלית חדשה שנכפתה על ידי המלחמה ותוצאותיה, והשינויים שבאו בעקבותיה.

וכיום, לאחר יותר משבעה עשורים, האתר עצמו חוזר לקדמת הבמה שוב לאחר שהוקצה להיות המטה הקבוע של מתחם שגרירות ארה"ב בירושלים, בצעד הנושא מימדים פוליטיים ודיפלומטיים החורגים מגבולות הנכס לשאלות עמוקות יותר הנוגעות לריבונות, לגיטימציה ונרטיב היסטורי.

במשך עשורים, ארה"ב הציגה את עצמה כפטרונית תהליך השלום במזרח התיכון, אך הגיאופוליטיקה נושאת לעיתים מסרים ברורים יותר מהצהרות רשמיות. מיקום השגרירות אינו רק כתובת למשלחת דיפלומטית, אלא ביטוי פוליטי להבנת הריבונות והשייכות הלאומית למקום.

הריבונות אינה נמדדת רק במי שמניף את הדגל מעל הבניין, אלא לעיתים במקום שמעליו מונף הדגל.

וכאשר דגל של מעצמה גדולה מונף מעל אדמה ששמות בעליה הפלסטינים עדיין שמורים בתיקים ההיסטוריים, השאלה הפוליטית הופכת גדולה יותר מגבולות הדיפלומטיה, ועמוקה יותר מגבולות הנכס, כדי לגעת במיקומה של ארה"ב עצמה בסכסוך על ירושלים, בנרטיב שלה, ובעתידה.

האם ניתן לדבר על ריבונות דיפלומטית אמריקאית מעל אדמה שבעליה הפלסטינים עדיין ידועים בשם, במשפחה ובחלק הירושה?

והאם החלטות פוליטיות יכולות לבטל עובדות היסטוריות?

והאם כוח יכול להפוך, עם הזמן, למקור לגיטימציה?

אולי התשובות הפוליטיות והמשפטיות שונות, אך מה שלא ניתן להתעלם ממנו הוא שהתיקים ההיסטוריים עדיין שומרים את שמות בעלי האדמה הזו, וכי צאצאיהם עדיין חיים, וכי הנרטיב הפלסטיני לחלקה זו של ירושלים לא נעלם למרות חלוף העשורים.

והאירוניה הכואבת ביותר היא שרבים מבני אותן משפחות אינם יודעים כלל ששמות אבותיהם וסביהם עדיין שמורים במסמכים ובתיקים הישנים.

ואולי חי היום אחד מצאצאי הבעלים המקוריים בירושלים, או בחברון, או ברמאללה, או בעמאן, או בסנטיאגו, או בשיקגו, או בסידני, מבלי לדעת ששם סבו עדיין רשום בתיקי אדמה שהפכה היום לציר אחת ההחלטות הפוליטיות השנויות במחלוקת בעולם.

ואולי מישהו שומר תמונה ישנה, או חוזה שכירות, או מסמך שירש מאביו, מבלי להבין שהנייר הצהוב הזה אינו רק זיכרון משפחתי, אלא חלק מזיכרונה של ירושלים עצמה.

ומה שהופך את הסוגיה הזו לחשובה יותר הוא שהיא אולי אינה יוצאת מן הכלל, אלא מודל מוקטן לסיפורה של כל פלסטין, אדמה שיש לה בעלים ידועים, מסמכים קיימים, ונרטיב מתועד, אך היא מתמודדת עם כוח פוליטי וצבאי המנסה להפוך את המצב הקיים למציאות היסטורית סופית.

וכאן בדיוק מתחיל מאבקו של הפלסטיני המודרני.

כי המאבק אינו רק על האדמה, אלא גם על הזיכרון.

הכיבוש אינו מהמר רק על מאזני כוחות, או עליונות צבאית, או תמיכה פוליטית בינלאומית, אלא גם על גורם הזמן, על עזיבת העדים, על אובדן המסמכים, ועל ניתוק הקשר בין הצאצאים לאדמת האבות.

הצורות המסוכנות ביותר של הפקעה אינן הפקעת האדמה, אלא הפקעת הנרטיב עצמו.

ולכן, היוזמות שמטרתן לאסוף מסמכים, לקשר יורשים זה לזה, ולבנות מחדש את הארכיון ההיסטורי של הבעלות הפלסטינית בירושלים, אינן מייצגות רק מאמץ משפחתי או משפטי, אלא מהוות מעשה לאומי מובהק, וחלק מהמאבק להגנת הזיכרון הפלסטיני מפני שכחה.

כי אומות אינן מובסות רק כאשר הן מאבדות שליטה על האדמה, אלא כאשר הן שוכחות שהן היו הבעלים שלה מלכתחילה.

ואולי זה מסביר את הפחד המתמיד ממסמכים, ארכיונים, מפות ישנות, ורישומי טאבו, כי המסמך השקט יכול לעיתים להעלות שאלות גדולות יותר מיכולתה של הפוליטיקה לענות עליהן.

הפלסטיני הגן זמן רב על אדמתו באבן, בעמידה איתנה ובמילה, ואולי הגיע הזמן להוסיף חזית חדשה למאבק ההישרדות הלאומי, חזית המסמך, הארכיון והזיכרון.

בירושלים לבדה, ואולי בערים פלסטיניות רבות, קיימות אדמות ונכסים שעדיין נושאים את שמות בעליהם הפלסטינים בתיקים הישנים, בעוד שיורשיהם אינם יודעים כלל על קיומם.

וכאן השאלה הופכת דחופה יותר:

כמה זכויות אבדו כי בעליהן לא ידעו על קיומן?

וכמה נרטיבים ניצחו כי בעלי הנרטיב המקורי לא תיעדו אותם?

בפלסטין, מאבק האדמה אינו מתחיל ביום שהיא מופקעת, אלא ביום שבעליה שוכחים שהם היו הבעלים שלה.

לכן, המסמכים לבדם אולי לא יוכלו להחזיר את האדמה, אך הם יכולים למנוע את התבוסה האחרונה, תבוסת הזיכרון.

הכיבוש יכול לשנות מפות, להחליף שמות, לכפות מציאות חדשה על האדמה, ולבנות שגרירויות מעל אבנים, אך הוא אינו יכול למחוק את האמת הפשוטה שהתיקים הישנים כותבים בשקט כבר עשורים:

כאן הייתה אדמה פלסטינית.

וכאן היו בעליה.

וכאן שמותיהם עדיין שמורים, מחכים למי שיקרא אותם מחדש.

לפני מספר ימים, קרן המטבע הבינלאומית הורידה את תחזיותיה לצמיחת הכלכלה העולמית לשנת 2026 ל-3.0%, לאחר שבתחזיותיה הקודמות עמדו על 3.1%, תוך שהיא מנמקת זאת בהמשך המתיחות הגיאופוליטית, עליית מחירי האנרגיה והתגברות אי-הוודאות שעדיין מטילה צל על הכלכלה העולמית.

זה אולי נראה כעדכון תקופתי בלבד של תחזיות הצמיחה, אך למעשה הוא מעלה שאלה כלכלית חשובה יותר מהמספרים עצמם.

אם הסיכונים הגלובליים הולכים וגוברים, מדוע ההחלטות הכלכליות לא נעצרו? ומדוע חברות עדיין משקיעות ומפיצות מחדש את מפעליהן, ומזרימות מיליארדי דולרים לפרויקטים חדשים?

התשובה אינה מתחילה בשיעורי הצמיחה, אלא בקריאת הדו"ח עצמו.

למרות הורדת תחזיות הצמיחה, קרן המטבע הבינלאומית לא דיברה על עצירת הפעילות הכלכלית, אלא הדגישה כי העדיפות בפני קובעי המדיניות היא:

"השבת האמון, יכולת החיזוי והקיימות נותרה עדיפות מדיניות מרכזית".

כלומר, השבת האמון, חיזוק יכולת החיזוי ובניית מדיניות בת קיימא יותר הפכו לעדיפויות החשובות ביותר לשלב הבא.

ביטוי זה אולי נשמע רגיל, אך לדעתי הוא טומן בחובו את המפתח להבנת האופן שבו הכלכלה פועלת.

הכלכלה אינה ממתינה להיעלמות משברים, שכן ההיסטוריה הכלכלית מעולם לא ידעה תקופה נטולת משברים. אך היא זקוקה לכך שהסביבה תהפוך למובנת יותר, כך שחברות, משקיעים וממשלות יוכלו לבסס את החלטותיהם על תחזיות סבירות, ולא על מצב של אי-ודאות מוחלטת.

וכאן בא לידי ביטוי ההבדל בין שני מושגים המשמשים לעיתים קרובות בערבוביה: סיכון (Risk) ואי-ודאות (Uncertainty). למרות שההבדל ביניהם משנה לחלוטין את אופן קבלת ההחלטות הכלכליות.

סיכון פירושו שהאתגרים ידועים, גם אם עלותם גבוהה. מחירי האנרגיה עשויים לעלות, או שיוטלו מכסים חדשים, או ששיעורי הריבית יעלו, אך ניתן להעריך את השפעות המשתנים הללו, ולבנות תרחישים להתמודדות עמם.

אשר לאי-ודאות, זהו מצב שבו כללי המשחק עצמם אינם ברורים. החברה אינה יודעת כיצד תשתנה המדיניות המסחרית, או לאן יפנו מחירי האנרגיה, או אם שרשרות האספקה שעליהן היא מסתמכת כיום יוכלו עדיין לענות על צרכיה בעוד מספר חודשים. במקרה זה, הבעיה אינה בגודל ההפסד הפוטנציאלי, אלא בחוסר היכולת להעריך אותו.

לכן, חברות גדולות לא עמדו בחיבוק ידיים בהמתנה לסיום המשברים, אלא ניסחו מחדש את אסטרטגיותיהן.

לדוגמה, אפל המשיכה לגוון את אתרי הייצור שלה מחוץ לסין, במסגרת אסטרטגיה שמטרתה לחזק את גמישות שרשרות האספקה ולהפחית את התלות במרכז ייצור אחד. כמו כן, TSMC המשיכה לבצע השקעות ענק בארצות הברית, יפן וגרמניה, למרות שעלות הייצור באתרים אלה גבוהה מעלות הייצור בטייוואן.

מבחינה כלכלית, החלטות אלה אינן נראות הגיוניות אם קריטריון ההצלחה הוא רק הפחתת עלויות.

אך הן הופכות הגיוניות יותר אם המטרה היא לבנות יכולת גדולה יותר להמשיך לפעול בסביבה המשתנה במהירות, גם אם הדבר דורש נשיאה בעלויות גבוהות יותר.

וזה מסביר, בחלקו, את מה שנאמר בדו"ח קרן המטבע הבינלאומית.

הצמיחה הכלכלית אינה קשורה רק לירידה בסיכונים, אלא ליכולת הכלכלה להבין אותם ולהסתגל אליהם.

לכן, כלכלות אינן ממתינות לסיום המשברים כדי לפעול, אלא מתחילות לפעול כאשר מצב אי-הוודאות הופך לסיכונים שניתן להעריך ולנהל.

מסיבה זו, השאלה החשובה ביותר בכל משבר אינה:

מתי הוא יסתיים?

אלא: מתי גבולותיו יהפכו ברורים יותר, כך שאנשים, חברות וממשלות יוכלו לקבל את החלטותיהם בביטחון רב יותר?

הערך האמיתי של דוחות המוסדות הכלכליים הבינלאומיים אינו טמון במספרי הצמיחה שהם מפרסמים, אלא במסרים שהם נושאים לגבי אופי השלב הבא. ודו"ח קרן המטבע האחרון אינו אומר שהעולם הפך יציב יותר, וגם אינו אומר שהסיכונים נעלמו, אלא מפנה את תשומת הלב לעובדה חשובה יותר: שהשבת האמון וחיזוק יכולת החיזוי הפכו לתנאים חיוניים להמשך הצמיחה.

ומכאן, האתגר האמיתי בפני קובעי המדיניות אינו בניית כלכלה נטולת משברים, שכן מטרה זו לא הושגה בשום שלב בהיסטוריה הכלכלית, אלא בניית כלכלה המסוגלת לקבל החלטות גם בזמן משברים, שכן השווקים יכולים לחיות עם סיכונים, אך לעיתים רחוקות הם יכולים לחיות עם עתיד בלתי צפוי.

הכלכלה אינה חוששת ממשברים כפי שהיא חוששת מהיעדר היכולת לצפות אותם.

מאת: אבי שליים

אבי שליים (נולד ב-31 באוקטובר 1945) הוא היסטוריון ואקדמאי בריטי-ישראלי שנולד בבגדד למשפחה יהודית עיראקית. הוא פרופסור אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד, ויועץ לקמפיין "בריטניה חייבת לפלסטין" (Britain Owes Palestine). הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החדשים הבולטים שקראו מחדש את ההיסטוריה של הסכסוך הערבי-ישראלי, והתפרסם בעמדותיו הביקורתיות כלפי הנרטיב הציוני המסורתי, תוך אימוץ שיח תומך בזכויות הפלסטינים ומבקר את המדיניות הישראלית כלפי העם הפלסטיני.

שר הביטחון הישראלי, ישראל כץ, הכריז כי מטרתה הסופית של ממשלתו היא לדחוף מספרים גדולים של פלסטינים לעזוב את עזה באמצעות מה שכינה "הגירה מרצון", שתתבצע "בזמן הנכון ובדרך הנכונה". אך מה שנדון בפועל הוא תוכנית ארוכת טווח לטיהור אתני, המבוססת על הפיכת תנאי החיים בעזה לבלתי נסבלים. עבור כל מי שלמד את ההיסטוריה של פלסטין, שיח זה מהדהד בבירור אסון שהתרחש בעבר.

ביליתי את רוב הקריירה האקדמית שלי בחקר הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, סכסוך שנוצר בבריטניה. בשנת 1917, במחי יד אימפריאלי, הפכה הארץ המובטחת לנושא של שתי הבטחות: היא הובטחה תחילה לערבים, ולאחר מכן לתנועה הציונית. "הצהרת בלפור" התחייבה לתמוך בהקמת בית לאומי ליהודים בארץ שרובם המכריע של תושביה היו פלסטינים ערבים, ללא ידיעתם או הסכמתם.

לאחר מכן שלטה בריטניה בפלסטין במשך שלושה עשורים, והקימה מבנה משפטי ומנהלי שהעניק זכויות יתר לקהילה אחת על חשבון אחרת, תוך הגבלת שיטתית של זכויות הפלסטינים. הנציב העליון הבריטי הראשון לפלסטין, הרברט סמואל, היה יהודי וציוני נלהב שאימץ בחום את הפרויקט הציוני. הוא חנך מדיניות של הגירה יהודית בלתי מוגבלת ורכישת קרקעות, מדיניות שבהמשך הציתה את המרד הערבי הגדול בין השנים 1936 ל-1939.

בשנת 1948, בריטניה נסוגה מסכסוך שמדיניותה תרמה לעיצובו, והותירה את האוכלוסייה המקומית ללא הגנה. במהלך המלחמה שבעקבותיה, כ-750 אלף פלסטינים הפכו לפליטים, ושמה של פלסטין נמחק מהמפה, מה שידוע בערבית כ"הנכבה".

באותה שנה, ישראל ביצעה טיהור אתני בפלסטין. כיום, גורמים ישראלים עוטפים את הטיהור האתני במונחים כמו "הגירה מרצון". אך כאשר עם נתון להפצצות מתמשכות, מצור חונק, והרס שיטתי של בתים, בתי חולים ומקורות מזון, לא ניתן לתאר כל עזיבה כ"מרצון", אלא מה שקורה הוא עקירה כפויה של אזרחים. בלקסיקון הציוני זה נקרא "טרנספר", ואילו במשפט הבינלאומי זוהי פשע מלחמה ופשע נגד האנושות.

הדמיון בין המלחמה המתנהלת בעזה למלחמת 1948 ברור לחלוטין. אז, כמו היום, עקירת הפלסטינים מאדמתם תוארה כתוצאה מצערת של המלחמה, ולא כמטרה ממטרותיה, בעוד שהפלסטינים נשללו מכל תפקיד אמיתי בקביעת עתידם.

בהקשר זה, קמפיין "בריטניה חייבת לפלסטין" הגיש עתירה משפטית בת 400 עמודים לממשלת בריטניה, המתעדת את הפעולות הבלתי חוקיות של בריטניה בתקופת המנדט. העתירה מתארת, בפרטים מזעזעים, את האלימות והאכזריות שהפעיל הצבא הבריטי, עונשים קולקטיביים, מעצרים שרירותיים והוצאות להורג בשטח כדי לדכא את המרד הערבי. היא גם מתעדת את מדיניות ממשלת בריטניה שהפכה את אובדן פלסטין על ידי הפלסטינים לא רק לאפשרי, אלא לסביר.

קואליציה חוצת מפלגות הכוללת 45 חברי פרלמנט וחברי בית הלורדים קראה לראש ממשלת בריטניה להגיב לעתירה זו. אך לאחר שמונה חודשים, הממשלה לא פרסמה כל תגובה. שתיקה זו כשלעצמה מהווה צורה של שותפות לפשעים הבריטיים נגד העם הפלסטיני מאז 1917 ועד היום.

ראש הממשלה לשעבר קיר סטארמר הדגיש את אמונתו בצורך ליישם את החוק הבינלאומי. אולם, בעלות על סמכות מוסרית בזירה הבינלאומית דורשת עקביות מוסרית גם בתוך המדינה. בריטניה אינה יכולה לגנות באמינות את העקירה הכפויה שמבצעת ישראל בעזה ובגדה המערבית בשנת 2026, בעודה מסרבת להכיר בתפקידה המרכזי בעקירת הפלסטינים בשנת 1948.

כמו כן, כלי השליטה שפותחו בתקופת המנדט, כולל עינויים, עונשים קולקטיביים, גירוש והשעיית פיקוח שיפוטי, לא נעלמו עם סיום המנדט הבריטי המביש, אלא ירשה אותם מדינת ישראל, הרחיבה אותם וביססה אותם במוסדותיה.

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה באופן אוטומטי, אלא משחזרת את עצמה מכיוון שאלה שיש להם את היכולת לשבור את המעגל הזה בוחרים שלא להשתמש בה. ההצדקה לשתיקה הבריטית כלפי הפשעים הישראליים בעזה הסתיימה מזמן, והגיע הזמן שבריטניה תכבד את החוק הבינלאומי, תטיל אחריות על ישראל, ותסיים את שותפותה בהרס עזה.

חומרת הסבל האנושי בכפרים בצפון-מערב ובמערב העיר שכם שבגדה המערבית הכבושה הולכת וגוברת, כאשר אלפי אזרחים מתמודדים עם משבר מים חמור שנמשך שבועות רצופים. משבר זה מתרחש במקביל לגל חום כבד בעונת הקיץ, מה שהכפיל את הצורך של המשפחות במים לשתייה ולצרכי היגיינה בסיסיים, על רקע מציאות יומיומית מרה שבה התושבים מבלים בחיפוש אחר טיפת מים.

ראש עיריית סבסטיה, מוחמד עאזם, הטיל את האחריות המלאה להידרדרות זו על רשויות הכיבוש הישראליות, והדגיש כי הכיבוש שולט באופן מוחלט בכמויות המים המגיעות לאזור. עאזם הסביר כי הצעדים הישראליים כוללים מניעת פיתוח מקורות מים חדשים או חפירת בארות נוספות על ידי הפלסטינים, מה שהופך את האזור לבן ערובה להחלטות פוליטיות וביטחוניות שמטרתן להצר את צעדי הנוכחות הפלסטינית.

מקורות בשטח ציינו כי תחנות שאיבת המים באזור סבסטיה התרוקנו לחלוטין ממים, מה שמשקף את גודל האסון הפוקד את היישובים. גורמים מקומיים קראו לקהילה הבינלאומית להתערב בדחיפות כדי ללחוץ על רשויות הכיבוש להבטיח את זרימת המים, והזהירו כי המשך מדיניות זו מהווה איום ישיר על חיי התושבים ויציבותם באדמותיהם.

בסיור בתוך הבתים שנפגעו, בולט גודל התסכול והמצוקה שבהם חיים האזרחים, כאשר האזרח מוחמד שחאדה אישר כי מים לא הגיעו לביתו מזה עשרה ימים. שחאדה הסביר כי היעדר המים שיבש את כל פרטי חיי היומיום, והפך את המשימות הביתיות הפשוטות ביותר לנטל הדורש תכנון מוקדם ומאמץ כפול, מה שהוביל למצב של מתח מתמיד בתוך המשפחה.

רבים מהתושבים בשכם נאלצים לפנות לאפשרויות חלופיות ויקרות, כמו רכישת מים ממיכליות פרטיות הגובות מחירים מופקעים העולים על יכולתם הכלכלית של המשפחות. נטל כלכלי נוסף זה מגיע על רקע תנאים כלכליים קשים שבהם חיים תושבי הגדה המערבית, מה שמציב את ראשי המשפחות בפני בחירות קשות כדי לספק את הצרכים המינימליים של ילדיהם וקשישיהם.

מצדו, הילד עבד אל-רחמן שחאדה הביע את מורת רוחו מאובדן מתקן בסיסי זה, וציין כי היעדר מי שתייה נקיים הקשה על ניהול חיים נורמליים. הילד, כמו ילדים אחרים באזור, מקווה שהמשבר הזה יסתיים בקרוב ויחזור לשגרת יומו ללא צורך לדאוג כל הזמן לגבי זמינות המים הדרושים לשימושים אישיים ולימודיים.

נתונים טכניים מצביעים על כך שהמשבר נובע מהחלטה מכוונת של חברת 'מקורות' הישראלית להפחית את כמויות המים המוקצות ליישובים הפלסטיניים, בתגובה ללחצים ודרישות המתנחלים באזור. משקיפים רואים בצעד זה חלק ממדיניות 'הצמא' השיטתית שמטרתה להעדיף את ההתנחלויות הבלתי חוקיות על חשבון הכפרים והערים הפלסטיניות המקוריות, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי.

משבר מים זה מגיע בהקשר של הסלמה רחבה יותר בגדה המערבית מאז השבעה באוקטובר 2023, כאשר קצב התקפות הצבא והמתנחלים עלה באופן חסר תקדים. על פי נתונים רשמיים, התקפות אלו הובילו למותם של אלפי שהידים ופצועים, בנוסף למסעות מעצרים נרחבים ועקירה כפויה שפגעה באלפי משפחות, מה שמחריף את המשברים הכלכליים והשירותיים בכל המחוזות.

סיום המשבר דורש לאפשר גישה למים לכפרים, לאשר חפירת בארות, ולהפסיק את גניבת המים והעברתם להתנחלויות.

מחקר משפטי עדכני של המשפטן הקנדי נג'יב אנטואן ג'בר חשף את פניה הנסתרות של הנכבה הפלסטינית, שלא נכתבו בכדורים אלא במסדרונות בתי המשפט ובחותמות הבירוקרטיה הישראלית. הספר שיצא לאחרונה תחת הכותרת 'פלסטין השדודה' מסביר כיצד השתמש הכיבוש במערכת משפטית מורכבת כדי לרוקן באופן שיטתי את העם הפלסטיני מרכושו ונכסיו הפיננסיים.

המחקר מדגיש כי החרמת אדמות וזכויות כספיות לא הייתה רק תוצר לוואי של המלחמה, אלא תהליך מכוון ומתמשך שקודש באמצעות 'חוק נכסי נפקדים'. חוק זה הפך את מציאות העקירה הכפויה למצב משפטי קבוע, שאפשר העברת בעלות על נכסים וחשבונות בנק לרשויות הכיבוש תחת שמות ניהוליים מטעים.

הכיבוש הסתמך על סיווגים סוריאליסטיים כמו 'נוכח נפקד' כדי לשלול מפלסטינים שנותרו בשטחים הכבושים את זכויותיהם על רכושם. על פי סיווג זה, ניהול נכסים אלה עבר לידי מה שנקרא 'אפוטרופוס על נכסי נפקדים', צעד ניהולי למראית עין, אך במהותו הוא החרמה סופית של זכויות היסטוריות.

השוד לא נעצר בגבולות האדמה והמבנים, אלא התרחב לכלול חשבונות בנק, פיקדונות מניות, כספות, ואף זכויות חוזיות וחובות. המקורות מצביעים על כך שהקפאת נכסים פיננסיים אלה נועדה לשתק את יכולתן של משפחות פלסטיניות לבנות מחדש את חייהן או למנות עורכי דין כדי לתבוע את זכויותיהן הגזולות.

ההערכות הפיננסיות המופיעות בספר מצביעות על כך שהשווי הכולל של הרכוש והחשבונות הקפואים מגיע כיום לכ-161 מיליארד דולר אמריקאי. סכום עתק זה משקף את היקף הקיפוח הכלכלי ואת עלות ההזדמנות האבודה לאורך שמונה עשורים של כיבוש ומניעה שיטתית של גישה להון.

המחבר ביסס את הערכותיו על נתוני ועדת הפיוס של האו"ם לפלסטין, שתיעדה בשנות החמישים מיליוני לירות שטרלינג כנכסים ניידים וקפואים. עם חישוב שיעורי האינפלציה והתשואות השנתיות המשוערות בשיעור של 10%, מתגלה המספר האמיתי של ההפסדים שנגרמו לכלכלה הפלסטינית כתוצאה ממדיניות זו.

המחקר התייחס לסוגיות משפטיות מפורסמות כמו הסכסוך של 'הבנק הערבי' נגד 'בנק ברקליס', שחשף כיצד הועברו יתרות המפקידים הפלסטינים בכפייה לאוצר הכיבוש. מקרים אלה מוכיחים כי המערכת הבנקאית הייתה שותפה, מרצון או בכפייה, ביישום החלטות ההחרמה שהוצאו על ידי 'אפוטרופוס על נכסי נפקדים'.

הספר מתאר את 'המלכודת הפרוצדורלית' שבה הונח הפליט הפלסטיני, כאשר נדרש ממנו לחפש צדק בתוך המערכת המשפטית שמנעה ממנו מלכתחילה לחזור. אם הכניסה למדינה אסורה והייצוג המשפטי דורש אישורים ביטחוניים, הרי שדרכי הסעד הופכות בלתי אפשריות למעשה ולחוק.

המונח 'נכסים נטושים' שמקודם על ידי הנרטיב הישראלי הוא מונח מטעה שמטרתו להסתיר את מציאות הגירוש הכפוי ומניעת השיבה. הבית אינו נטוש אם בעליו מחזיק במפתח ונמנע ממנו גישה אליו בכוח הנשק או בהחלטות מנהליות המונעות את תנועתו.

המחקר מדגיש כי המשפט הבינלאומי רואה בעקירה ובאובדן רכוש ללא פיצוי עוולות המחייבות תגובה ופיצוי מלא, ואינן יכולות להיחשב כפעולות מנהליות חולפות בלבד. הוא מדגיש כי הכרה במדינות אינה מעניקה חסינות מוסרית למבנים משפטיים שהוקמו על חורבות זכויות קניין פרטיות וקולקטיביות.

רשות הפיתוח והחקיקה הנדל"נית הישראלית תרמה בהמשך לביצור פעולות השוד באמצעות העברת בעלות לערוצים חצי-ממשלתיים כדי לסבך את מסלולי ההשבה. מנגנונים אלה הפכו את השבת כל נכס בירושלים או בערים הכבושות לקרב משפטי אבוד מראש, לאור הטיה מוחלטת של מערכת המשפט לטובת המערכת ההתיישבותית.

הספר מהווה מחקר שיטתי ושקוף החורג מנרטיבים רגשיים כדי להציג ראיה משפטית חותכת לשימוש בכוח מנהלי ככלי מלחמה. הוא קורא לחוקרים ולמשפטנים לבחון את הרישומים הבנקאיים ותיקי בתי המשפט הישנים כמסמכי הרשעה שאינם ניתנים לפרשנות נגד מדיניות ההתעשרות הבלתי חוקית.

המסקנה שאליה מגיע העבודה היא שהמערכת המשפטית הישראלית לא נועדה לנהל את השלכות הסכסוך, אלא הייתה חלק בלתי נפרד מכלי העקירה. החוקים עוצבו כדי לייצר את אותה תוצאה חומרית בכל פעם: נישול הפלסטיני מאמצעיו הפיננסיים ומניעתו מלהגן על אדמתו.

סוגיית הקניין הפלסטיני נותרה תלויה ועומדת כפעולת השוד המאורגנת הגדולה ביותר בהיסטוריה המודרנית, שבה הפוליטיקה והמשפט השתלבו כדי לשרת את הפרויקט ההתיישבותי. והבנת הסכסוך כיום דורשת בהכרח הבנה כיצד הפכו 'הנייר והעט' לכלי נשק קטלניים לא פחות מתותחים בהעלמת הזכות הפלסטינית.

העקירה הכפויה הפלסטינית לא נבעה רק מחיילים ומקרבות, אלא הייתה תוצאה של הגדרות משפטיות, מגבלות בנקאיות ומכשולים בירוקרטיים שהפכו את השוד למערכת ממוסדת.