הכרח עשוי להתיר שבירת שפה או משקל פואטי, אך הוא בהחלט לא יוביל אותנו לקבל איסורים ערכיים ואנושיים כאמת או הכרח לשוני בלתי נמנע. השפה, ככלי ואמצעי תקשורת, לא נוצרה מריק או מאין, ולא הייתה תוצר של יצירה ספרותית או תרבותית או ביטוי שלהן, אלא הייתה צורך אנושי קולקטיבי להתפתחות האדם, שהיה זקוק לה לצד העבודה, האש והקמת הקבוצות הראשונות של החברה האנושית במאבקה הראשון להישרדות אינסטינקטיבית. מכאן, ערכו של דבר נקבע על פי מידת הצורך שלנו בו ומידת התועלת שנפיק ממנו בהמשך. ואם השפה המדוברת היא הכלי המודע והמתקדם הראשון לתקשורת בין יחידים וקבוצות, הרי שהיא בראש ובראשונה הערובה לאחדותה, הישרדותה והתפתחותה של קבוצה זו. ומובן מאליו שהשפה שהובילה להתפתחות האדם, או לפחות תרמה לכך, הייתה חייבת להתפתח בשלמותה ומהותה בהתאם להתפתחות צרכיו של האדם עצמו. השפה לא נותרה בסביבה נפרדת מחיי בני האדם ככלי שנקרא רק בעת הצורך המיידי, אלא התפתחה לאמצעי המשרת צרכים מפותחים יותר מהצורך הראשוני, והאדם תיאר את השפה בדרכים שונות, מבטא את חשיבותה ולא רק את הכרחיותה. במשלים עממיים אנו מוצאים, למשל, פתגם שאנו זוכרים היטב כאזהרה: "לשונך סוסך, אם תשמור עליו הוא ישמור עליך". במסורת הדתית נאמר: "האם אנשים מושלכים על פניהם לגיהינום אלא בגלל קציר לשונותיהם?" ואמרה נוספת אומרת: "האדם בשני קטניו: ליבו ולשונו". ואם הלב כאן הוא מטפורה, הרי שהלשון היא מציאות המתוארת ביכולתה לומר את מה שהלב הסתיר. האמת היא שהסתבכתי בהקדמה זו עד שהתקשיתי להיכנס לעיקר המאמר, במיוחד כשמדברים על התפתחות חברות אנושיות, וגם כאן יש עימות עם השפה ולא רק עם הרעיון. כתיבת מאמר זה באה לאחר מספר מאבקים, מחלוקות, ביקורות ותקיפות, חלקן מוצדקות, חלקן אמיתיות, וחלקן השמצות על אחרים, שהחלו לפחות מאז התוקפנות והאסון הגדול שפקד את כולנו ברצועת עזה. מאבק זה התגבש סביב גבולות השפה ויכולתה לתאר את האסון, והגיע עד כדי ביקורת על השיח הפוליטי והספרותי לאור הטבח, ולא על הצרכים הפוליטיים או כללי השפה והביטוי. אנו כאן מנסים לכוון שיח, לא לגנות או להאשים אדם מסוים או מצב מסוים, והוא מופנה לכלל הציבור ולא לאדם או קבוצה מסוימת, תוך הצגת חזון שאנו רואים בו ניתוח או חלק ממנו. כאשר אנו מוצאים שהמבקר של השיח הציבורי נוטה להכחיש מילים מסוימות בשפה, אנו מוצאים שביקורת זו באה מתוך חווית הטרגדיה, והיא כוללת פרשנות והסבר המהווים את ליבת המצב האנושי ברצועת עזה. העניין כבר אינו פשוט כמו מחלוקת על המילים "שהיד" ו"הרוג" כפי שהיה במקרים קודמים, אלא הוא העז לנקוט בגישה של פירוק השיח עצמו, וביקורת מבנית עליו, מתוך המצב עצמו, ומתוך הטרגדיה עצמה, הנשלטת על ידי רוח הלוויה, האובדן, האבדון, ההרס והתסכול והישועה האישית יותר מאשר ערכי הגבורה, ההקרבה והגאולה. כאשר אנו מדברים כנואמים, פוליטיקאים וסופרים היום, עלינו להבין שאובדן מילות התקשורת בינינו לבין האנשים בתוך המצב הוא שיבוש של תהליך התקשורת עצמו, ועלול להגיע עד כדי ניתוק בינינו לבין האנשים. אנו מדברים בשפה ובמילים תיאוריות ששימשו לתיאור מצב ישן ומתמשך, אך היום אנו עומדים בפני מצב חדש שבו המילים הראשונות כבר אינן מועילות. וכאן בא לידי ביטוי תפקידה של השפה בהתאמה לצורך האנושי באופן מעשי ולא תיאורטי או מחקרי. מילים חדשות אלו – והן בהחלט אינן מותרות לשוניות או הפגנת כוח תרבותי ורטורי – אך הן בהכרח יובילו להבנת שורש המצב האנושי והפוליטי ברצועת עזה, ומהות הסכסוך האמיתי עם הכיבוש, ומכונת ההשמדה שלו. האמירה היא בעלת משמעות ברורה לכוונה, אך היא ניתנת לפירושים שונים. תארו לעצמכם... לפני רגע במשפט הקודם כתבתי "מכונת ההרס שלו", אך מחקתי זאת כדי לתת משמעות גדולה יותר ותיאור מדויק יותר, וכתבתי "ההשמדה". איש לא יחשוב שאני מציג את עצמי כמודל לשינוי מילים או שפה, אך כמוכם נפלתי במלכודת המילים הישנות, וחשבתי לעצמי שהתגברתי על העניין בשינוי המילה ל"השמדה", אך לשווא, שכן נשארתי במלכודת המילה כשהשארתי את המילה "מכונה". שכן, אם היא מצביעה על פעולה אוטומטית בהרג כדי להגיע להשמדה, היא גם ביטוי קטן לאותה השמדה שכבר אינה פעולה, והטבח, האסון והפשע אינם מילים מתאימות. מילים אלו הפכו ליצור חי, המשוטט ברחובות העיר ומרחף מעליה לא כדי לצוד את קורבנותיו כפי שעשה בעבר, אלא כדי להפוך את כולם לאפר מלח. הטבח הוא יצור חי והאסון הוא יצור חי, לא מפלצת או חיה, שכן פרטי האסון גורמים לנו לדמיין משהו מיתולוגי ששמו עדיין לא ידוע. יצור זה הפך חיות מבויתות ונודדות בין הבתים והסמטאות ליצורים הטורפים מתים וחיים, ואילו את המפלצת קל לדמיין כחיה טורפת או טבע, ואנשים התרגלו אליה במשך מאות שנים ולא הייתה עוד מקור לפחד וחרדה. ואני חוזר ואומר, שהבנתנו את המילה האמיתית והשפה הנכונה כיום היא חלק בלתי נפרד מהבנתנו את המציאות הנוכחית, לא משום שהמציאות נשלטת על ידי התיאור הלשוני והסמנטי, אלא משום שהתיאור כפוף – בין אם ירצה ובין אם לא – למציאות בשלמותה ומהותה, כדי ליצור תודעה נכונה ולא הפוכה. תודעה זו, שהחומר הבסיסי שלה הוא המציאות ולא השפה, היא תודעה אנושית בראש ובראשונה המובילה לתודעה פוליטית, המתבטאת בשפה ובהתנהגות לאחר מכן. לפיכך, היא תעלה על המסגרות הפוליטיות והאידיאולוגיות המסורתיות, ועל התבניות הביטוייות שהפכו לשחוקות ומוכנות אצל חלק מהאנשים, ונקראות מילולית ללא כל רגש אמיתי. לפיכך, הסבירות לפתרון או להצלה תישאר תלויה בהבנה שונה של המציאות החיה. הקלות שבה הציגו חלק מהאנשים את הדחיפה של הציבור לשאת את הטרגדיה, באמצעות סיסמאות של עמידה איתנה וייצור מחדש של קורבנות והצורך להפוך את הקהילה בעזה ובכל פלסטין בהמשך לקורבנות, וההשוואה בין מספר הלידות והמוות, זכתה לסערה של תקיפות על הדוברים, גם אם חלקן הגיעו עד כדי השמצות על הדובר, אך הן ביטאו את גודל האירוע עצמו כפי שאירע, ותקפו את השאלת שפה שלא ריפאה אלא פתחה את הפצע יותר, בכוונה או שלא בכוונה של מישהו. הטרגדיה שהחלה באובדן והתפתחה לקריסה מוחלטת של החיים, שהובילה למות רבים מרעב וצמא במובן המילולי של המילה, תעורר את הציבור כאשר יראה שהוא קורבן או מפעל רבייה, גם אם ההשוואה היא במצפון חגיגה של החיים, וקריאה לתקווה ולעמידה איתנה, שכן אנשים נמאסו מלשחק את תפקיד ההרוג, הקורבן והמספרים, בשיח, ומי שאיבד קרובים לא יפוצה על ידי לידה חדשה, כי הוא לא איבד רק גוף, אלא חיים שלמים, שכן החדש כשהוא מחליף את הישן הוא שולל אותו ולא מאשר אותו. ובשני המקרים, בין אם הדובר התכוון למה שהפרשנות הגיעה אליו ובין אם לא, המשמעות היא הניתוק בין שפת "אנשי הטרגדיה" לבין הדובר, והקלות בשפה אינה תמיד אומרת השאלת שפה ישנה, אלא במקומות אחרים היא אומרת השאלת שיח פופוליסטי כללי מבלי לחשוב על התאמתו לאירוע או על השפעתו על המוני המדוכאים ועוררות רגשותיהם, ובנוסף לכך, חוסר יכולתו של הדובר לייצר שיח פוליטי או ספרותי, גם אם הוא מייצג זרם רהוט ומנוסה פוליטית ואידיאולוגית, מה שמפיל אותו לצריכה לשונית וקוגניטיבית ופתרונות מוכנים בסיסמאות. ונכון שהחשיבה והרגש הקולקטיבי עשויים להקל על השפעת הטרגדיה, ולהוביל את האדם להסתכל מעבר למצב האישי ולגאולה קולקטיבית, אך זה לא קורה בזמן הנכון, ואינו שולל את העובדה שפרטי הטרגדיה הזו הם אישיים והגורם האישי יישאר שולט בהם עד שאנשים יראו תקווה, או יגיעו לתוצאה מספקת שתסיים את סבלם, אז הטרגדיה האישית תקל ולא תסתיים בהחלט, שכן היא – כחוויה, רגש ופשע – עלתה על האכזריות עצמה ועל זיכרון קולקטיבי. אך עד אז, אימוץ הצורך לייצר את המילה החדשה המבטאת את הצורה האנושית של הפלסטיני, ובמיוחד ברצועת עזה, הוא מעשה אנושי, מוסרי וערכי, והכרח שאינו מבוטל על ידי איסורים פוליטיים או אפילו גאולה קולקטיבית. ועלינו להבין שהעניין כאן אינו רק שעמום מתפקיד בלבד, שכן עמים עשויים להקריב למען שחרורם ולקבל תנאים שאינם מקובלים עליהם במצב רגיל, אך כאשר ההקרבה מתנתקת, והופכת לבלעדית לקבוצה אחת ולא לאחרת, ומשימת השבת המולדת מוטלת על עזה בלבד ולא על אחרות, ההתנגדות והעמידה האיתנה הופכות לכלוב עבור עזה ואנשיה, ולתושב עזה יש אז את הזכות לשאול: מדוע עלי למות לבדי?! ניתוק זה בצורת המאבק הלאומי אינו מפורש פוליטית וצבאית כהשארת עזה לבדה בלבד, אלא הוא ישתקף בחשיבה וברגש של תושב עזה, שהמולדת היא לכולם והחירות היא לכולם והמוות הוא רק לו. לא חלקנו עם עזה את גורלה, כדי לקבוע לה את שפתה, ולכן היינו צריכים להקשיב לשפתה החדשה מלב הטרגדיה ולפעול לחיקויה במילותיה ובמציאותה, לא במשאלותינו, חלומותינו ושאיפותינו. היינו צריכים להקשיב ל"צועקים", ולהבין את מציאות הכאב. ואם אנו חוזרים ואומרים, בעקבות השהיד ר'סאן כנפאני, ש"האדם בסופו של דבר הוא עניין", הכוונה אינה שהאדם משמש למען עניין, אלא שהאדם עצמו הוא העניין, כלומר הוא ערך אנושי בפני עצמו, שאינו נמדד במותו יותר מאשר בחייו ובזכותו לחיות. השחרור הפוליטי יישאר חלקי כל עוד לא קדם לו, כעדיפות, שחרור אנושי. ולכן אין לצמצם אותו למרכיב בתהליך חישוב קר שבו נשמות מוחלפות בסטטיסטיקות. הבנה כזו מובילה לייצור שיח המציג את האדם כאילו הוא רגיל למוות, אוכל, שותה ומוליד למען עניין, מבלי להתחשב בזכותו להמשיך ולחיות בכבוד כמו כל עם אחר. ואני עשוי להסכים יחסית עם חלק מהאנשים כאשר הם מבקרים ואומרים ששיח זה והדילמה הנוכחית, שלעיתים קרובות לובשת צורה של סכסוך פוליטי, הם תוצר של מבנה רעיוני מסורתי פוליטי, חברתי ותרבותי, שביסס מושגים מסוימים, וחלק אחר רואה בהם תוצר של פרויקטים פוליטיים שהתבססו על מבנה זה, תוך שימוש בו ככלי להסתה פוליטית וגיוס אידיאולוגי, והתמודדות עמו באמצעות גישות היסטוריות לעיתים מבלי לקשר את מילותיו למציאות המקבילה לו ולמציאות הנוכחית. אך המחלוקת סביב חלק מדעת זו היא בהחזרת כל ליקוי למבנה בכללותו, כאילו הוא גוש אחד קפוא הנע במסלול אחד, ואם הוא עילי או תחתון, הוא בהכרח משתנה עם שינוי המציאות ותנאיה, והוא אינו מוסד מאורגן כפי שהוא חוויות ורעיונות מרובים ושונים, המייצרים שפה ועמדות שונות. ייצור תנועת ביקורת עממית במילים שונות הוא כשלעצמו מבנה חדש, מבנה הרואה שהאדם בעזה אינו עוד מי שהיה לפני הטרגדיה, וראייתו לסיסמה ולשיח השתנתה. וזה לא צריך להוביל אותנו גם להיגיון ההשמצות ואי הצבת הדברים בפרופורציה הנכונה, שכן השפה והמילה שאנו מדברים עליהן במאמר זה הן השיח הציבורי המבטא את העניין, האדם והטבח במיוחד, ודיון מומחה בנקודות ספציפיות עשוי לשבור כלל זה, כמו לדבר בכנס סטטיסטיקה או אוכלוסייה או לדון בעניין דמוגרפי באופן מקצועי, שכן אופי הנושא יכתיב שפה מקצועית מיוחדת שאולי לא תהיה כפופה לשיקולי כותב המאמר. ועלינו לשים לב גם לאופי המוח, שאם ירכז את כל תשומת לבו במידותיו הטובות או בחסרונותיו של אדם, יוכל להפיק מהן רבות, וזה אינו סותר את טענתנו אך יש לציין זאת. ואם אנו חוגגים לאורך היסטוריה ארוכה של מאבק את שירו של המשורר תאופיק זיאד "עמי, עץ הבושם", הרי שקטע בו ביטא התלהבות והקרבה עשוי להיות כעת נושא לדיון כאשר הוא אומר: "נמות ונתפשט לגמרי, ניקרע", אם נניח שהמשמעות שהתכוון אליה המשורר היא משמעות אמיתית ולא מטפורה או כינוי, האם עלינו להמשיך בשיח זה, למרות קשיחות הביטוי אצל המשורר והשפעתו כיום על הנמען בעזה במיוחד? או שעלינו לפעול לניתוק ממורשת מאבק וספרות זו?! רעיון הניתוק כשלעצמו אינו יעיל, והוא הכחשה של היסטוריה ש"אנשי הטרגדיה" עצמם אינם מכחישים, אשר לא ביטאו את אנושיותם, קיומם ודחייתם את השיח המגייס הנוכחי, באמצעות דחיית המאבק הלאומי והפוליטי, אלא מתוך גודל הטרגדיה, שכן אין שלילה לקיום אלא בשלילת בסיסו החומרי בקיום, וכמה טקסטים חיו לאחר מות בעליהם ולאחר שנים של רדיפה ואיסור, אך הדרוש הוא הסדרת שיח זה על בסיס "לכל עת יש דברים", והתועלת המבוקשת מהשפה עצמה וממטרת התקשורת עצמה. ומשוררנו בשיר זה, שעשוי למצוא דומים לו בטקסטים עממיים וספרותיים, לא קרא לעם להגיע לשלב נורא זה של הקרבה, אלא ביטא את דרגות הסבל והעמידה האיתנה הגבוהות ביותר, וכמוהו בשיר "עבר הרבה, ארצנו" של המשורר המצרי קפטן ע'זאלי, אני זוכר מתוכו מה שדומה לשיר של זיאד, מה שכתב במהלך המצור על סואץ וקרבות ההתנגדות העממית בה, ובוצע על ידי להקת "ילדי הארץ" בזמנו. "ונאסוף את עצמות אחינו, נאסוף אותן.. נשחיז אותן, נשחיז אותן ונעשה מהן תותחים נגן נביא את הניצחון כמתנה למצרים" מי שכתב בתחילת השיר "עמי, עץ הבושם, יקר לי מנפשי" ו"אני קורא לכם", ו"אני אתן חצי מחיי, למי שיגרום לילד בוכה לצחוק", ומי שכתב קורא לחיים באומרו: "ומחר, ארצנו, נפצה על מה שאבד לנו.. ונרבה את המפעלים ונפריח את השדות", אין ספק שלא יוביל את העם לגורל זה. אלא שהגזמות השפה – והן אינן פגם אלא כאשר הן מנוצלות כשיח פוליטי ומגייס המנותק ממהות הטקסט – מפילות רבים לקיצוניות ולהגזמה פוליטית ולהתלהבות המונית, וזה ככל הנראה מה שקרה בתוך המבנה הרעיוני שלנו והטעם הציבורי שלנו, או חלק ממנו, שכן המציאות מורכבת יותר ממשל זה, שכן ראוי לציין שהתבססנו על טקסטים רבים מהטקסט הספרותי ועד לשיח וההצהרה הפוליטית והפרשנות הדתית לטקסט ופרשנותו הפוליטית גם כן, ואם היה מקובל בעבר שהנואם יעמוד במחנה עין אל-חילווה או בורג' אל-בראג'נה או אל-פאכיהאני ויסית את האנשים להקרבה ועמידה איתנה בדרגות הסבל והעמידה האיתנה הגבוהות ביותר, וגם אם נחשוב זאת כמתנשא מהמציאות, הרי שזה היה תוצאה של גל עממי והמוני עם בהירות בחזון הפוליטי ובפרויקט המאבק, אך כאשר אנו חסרים תמיכה וגל זה מתוך המצב עצמו והפרויקט הפוליטי מוטל בספק, הרי ששיח מסוג זה לאחר התרחשות הטרגדיה יהיה פרובוקטיבי לציבור, שראה וחי את הצורה האמיתית והמילולית של התמונה הפואטית ולא את המטפורה שלה או את צורתה המגייסת. ——— ואני חוזר ואומר, שהבנתנו את המילה האמיתית והשפה הנכונה כיום היא חלק בלתי נפרד מהבנתנו את המציאות הנוכחית, לא משום שהמציאות נשלטת על ידי התיאור הלשוני והסמנטי, אלא משום שהתיאור כפוף – בין אם ירצה ובין אם לא – למציאות בשלמותה ומהותה, כדי ליצור תודעה נכונה ולא הפוכה.
