הצעד הראשון – בחירות בפלסטין

זה למעלה מעשור שישראל ופלסטין מתרחקות מהסיכוי לשלום ואף מהסיכוי לחדש את התהליך המדיני ביניהן. בין הים לנהר חיים היום כ-14 מיליון נפש, מחציתם יהודים ומחציתם פלסטינים. למרות השוויון המספרי בשני הצדדים, יש ביניהם פערים עצומים בכוח ובהפעלתו. ישראל היא חזקה כלכלית, צבאית ומדינית, ואילו פלסטין היא חסרת כוח ולמעשה כל אפיקי החיים שם נשלטים בידי ישראל. אולם, לשני הצדדים יש כוח שווה למנוע שלום. לשני הצדדים ישנה יכולת להרוג זה את זה, אך ברור כי ישראל מצליחה להרוג פלסטינים הרבה יותר מאשר ההיפך. שני הצדדים מרגישים שהם קורבן של הצד השני, והדימוי העצמי של כל צד הוא כתמונת ראי של האחר בראותו את עצמו כבעלי הארץ הבלעדיים. 

כאשר אני שואל ישראלים ופלסטינים מהי הדרך המהירה והיעילה ביותר לחזור למו״מ ולתהליך שלום, שני הצדדים מטילים את כובד האחריות על הצד השני. פלסטינים רבים אומרים ״ישראל היא הצד החזק, לכן היא צריכה לנקוט יוזמה ולהציע מהלך מדיני חיובי כלפי הפלסטינים״. לעומתם ישראלים רבים אומרים ״הפלסטינים חייבים להוכיח כי הם מוכנים להתפשר ולהראות שהם רוצים באמת לחיות בשלום עם ישראל״. כישראלי, הייתי רוצה לראות את ישראל יוזמת ומציגה יוזמת שלום ישראלית (כמו יוזמת השלום הערבית אשר הוצגה לראשונה כבר ב-2002). אך כל מי שרואה את המציאות הישראלית בשנת 2023 של "ממשלת ימין על מלא" יודע שאנחנו רחוקים שנות אור מסיכוי של יוזמה ישראלית לשלום עם הפלסטינים. בעניין זה אני מזהה ניצני תקווה במחאה המנסה להגן על הדמוקרטיה הישראלית, שנראים בה סימנים ראשונים של הבנה כי לא תיתכן דמוקרטיה בלי שוויון בין כל אזרחי המדינה (כולל בין יהודים לבין ערבים), הבאים לביטוי בלגיטימציה הגוברת לסיסמאות כמו ״מהנהר עד הים דמוקרטיה לכולם״, ״אין דמוקרטיה עם כיבוש״. אבל, אף אם תיפול ממשלת הימין על מלא ותקום כאן ממשלת מרכז, אין לי תקווה אמיתית שזו תנהג בסוגיה הפלסטינית בגישה אחרת מזו של כל קודמותיה. כבר ראינו כי ״ממשלת השינוי״ נהגה כלפי הפלסטינים בדיוק באותה דרך שבה נהגו רוב הממשלות הקודמות.   

ברור כי הפלסטינים אינם במצב שהם מסוגלים לנקוט את הצעד הראשון. הרשות הפלסטינית מקולקלת, השלטון הפלסטיני מחולק בין הגדה לבין עזה, ולא התקיימו שם בחירות מאז 2006. רוב הפלסטינים בגדה וגם בעזה חושבים כי השלטון שלהם איבד את הלגיטימיות שלו. הדבר היחיד שמאחד כמעט את כל הפלסטינים היום הוא הדרישה לקיים בחירות – לנשיא הרשות, למועצה המחוקקת, ולכל המוסדות של אש״ף. העם הפלסטיני רוצה שקולו יישמע ורוצה שהכוחות הפוליטיים יתאחדו מחדש ויסיימו את פרק הפירוד והחלוקה בין הגדה לבין עזה. רוב הפלסטינים היום, לפי כל סקרי דעת הקהל, תומכים באלימות נגד ישראל ואין כמעט אדם פלסטיני שמאמין כי ישראל רוצה שלום איתם. לאחרונה בבחירות באוניברסיטאות בשטחים ניצח הבלוק האסלאמי. לפי הבנתי ולפי הפרשנים הבולטים הפלסטינים – חמאס לא ניצח, אלא פת״ח הפסיד. ניכרה הצבעת מחאה ברורה של הסטודנטים נגד פת״ח ונציגי הרשות הפלסטינית. אין למעשה תנועות פוליטיות אמיתיות מתפקדות היום בפלסטין – במובן של קבוצת אנשים אשר מתאגדים כדי לקדם אג׳נדה פוליטית מוגדרת, מנהלים דיונים אידאולוגיים ומנסחים מצע ודרך פוליטית, וכמובן בוחרים בנציגים מהקבוצה לייצגם לפני העם. המפלגות הפוליטיות בפלסטין, כמו במדינות רבות בעולם היום אינן מרכזים לשיח פוליטי אקטיבי. בפלסטין היום פת״ח נחשב כקליקה של מקורבים שמנהלים את הרשות הפלסטינית כמו עסק פרטי, ובעזה רבים רואים את שלטון חמאס באותה צורה.  

כאדם שעדיין תומך בשלום בין שני הצדדים, ברור לי כי בחירות פלסטיניות חיוניות כצעד ראשון לקראת חידוש של תהליך מדיני שיוביל למו״מ בין הצדדים. הפלסטינים חייבים לבחור מחדש את נציגיהם ואת מנהיגיהם. הפירוד והחלוקה בין הגדה לבין עזה חייבים להגיע לקיצם בהנהגה פלסטינית נבחרת חדשה. למיטב הבנתי ולפי הסוקרים הטובים ביותר של דעת הקהל הפלסטינית, לחמאס אין סיכוי אמיתי להשיג רוב בבחירות. שיטת הבחירות תהיה דומה לזו הישראלית – הצבעה עבור מפלגה, ולא כמו זו שהייתה ב-2006 – שתי הצבעות, אחת לרשימה אזורית ואחת לרשימה ארצית. השיטה של הצבעה אחת עבור רשימה אחת מבטיחה ככל הנראה כי חמאס לא ישיג רוב. יש מאמצים גדולים בשטח ליצור קואליציות בין גורמים ודמויות הקשורים לפת״ח, ואף אם אלה לא ירוצו ברשימה אחת, צפוי שתהיה הסכמה שלהם מראש על הצטרפות לקואליציה אחרי הבחירות. המכשול הגדול לקיום בחירות הוא הטענה של הנשיא מחמוד עבאס כי ישראל לא תתיר השתתפות של פלסטינים תושבי מזרח ירושלים בה, בלי ירושלים לא יתקיימו בחירות כלל. לפני הבחירות שהיו אמורות להתקיים במאי 2021 הרשות הפלסטינית ביקשה מישראל אישור להציב קלפיות במזרח ירושלים. ישראל לא סירבה, היא פשוט לא התייחסה, ואת אי מתן אישורה של ישראל ניצל עבאס לביטול הבחירות.

אני טוען כי ביטול הבחירות אז לא שירת את האינטרסים הפלסטיניים ופגע קשות גם באינטרסים הביטחוניים-הלאומיים של ישראל. ישראל התירה לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות הפלסטיניות ב-1996, 2005, וב-2006. פלסטינים תושבי ירושלים אף נבחרו למועצה המחוקקת הפלסטינית. ראש הממשלה הפלסטיני סלאם פיאד היה למעשה תושב מזרח ירושלים. ברור כי לממשלות נתניהו תוכנית לשמור את מי שמכהן שנים רבות בשלטון ברשות הפלסטינית כל עוד התיאום הביטחוני נמשך. כמו כן, נתניהו פועל כל הזמן לשמור על חמאס מוחלש בשלטון ברצועת עזה, כל עוד חמאס ממשיך בקו הפרגמטי שלו, שהוציא אותו ממעגל הלחימה בשני המבצעים הצבאיים האחרונים. העילה שלא מתירים לפלסטינים תושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות היא נוחה מאוד לאלו הרוצים להישאר בשלטון וגם לאלו הרוצים לשמור אותם שם. 

אך יש פתרונות לבעיה זו. ראשית, מדוע בכלל הפלסטינים מבקשים אישור מישראל לאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות? מי זקוק לאישור הזה? כל הקונסוליות הזרות במזרח ירושלים מוכנות לפתוח את דלתותיהן כדי לאפשר להציב בהן קלפיות. ישנה אפשרות גם כי יוצבו קלפיות עבור תושבי מזרח ירושלים מעבר לחומות, בשטח הפלסטיני. כמו כן, היום יש גם אפשרויות די בטוחות לקיים הצבעה באמצעות האינטרנט. למעשה, אין תירוצים לגיטימיים שלא לקיים בחירות. הגיע הזמן שישראלים היוצאים להפגין כדי להגן על הדמוקרטיה הישראלית ירימו את קולם גם למען דמוקרטיה עבור הפלסטינים הנתונים בשליטת ישראל. הגיע הזמן שהקהילה הבינלאומית תגיד לנשיא עבאס שאין סיבה ממשית שלא לקיים בחירות. הגיע הזמן שבני העם הפלסטיני יצאו לרחובות ויצעקו ד-מו-קר-טיה! ברור כי "אין דמוקרטיה עם כיבוש" – לא עבור ישראל הכובשת וכמובן שלא עבור העם הפלסטיני הנכבש. ישראל שולטת על העם הפלסטיני בדיקטטורה צבאית, ועלינו הישראלים מוטלת האחריות להביא אותה לקיצה. הבחירות הפלסטיניות הן מהלך דמוקרטי הכרחי שיעזור לנו לשים קץ לכיבוש בשטחים שכבשנו ב-1967. 

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICO - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.