אמריקה וישראל... גבולות המשבר הנוכחי

בישראל קיים ויכוח רחב על מה שמתואר כ"משבר היחסים עם הממשל האמריקאי". הוויכוח, במיוחד בנקודה זו, אינו אובייקטיבי לחלוטין, בשל השקעתו במשבר בוויכוח הפנימי בין המדינות. כוחות הנלחמים על כוח והשפעה.

ובהתחשב בכך שלנוכחות האמריקנית בחיים הישראליים יש השפעה חזקה על דעת הקהל, כל אחד מהצדדים לסכסוך מעוניין להאשים את השני בהתנהגות בלתי הולמת כלפי בעל בריתה הראשון והאחרון של ישראל.

האופוזיציה מאשימה את הממשלה בהתגרות בממשל האמריקני, בהזנחת הערכים המשותפים שעליהם נבנה היחסים האסטרטגיים עם המעצמה. במסגרת זו ממשיכה הממשלה ברפורמות משפטיות שהממשל מסתייג מהן. כמו כן, נוכחותם של גורמים קיצוניים בממשלה המביישת את הממשל האמריקני ב"שפה והתנהגותו", ומצמצמת את השוליים להגנה על ישראל.

באשר לממשלה... היא מגינה על מדיניותה, על ידי הגזמת טענת עצמאותה ממדיניות ועמדות אמריקאיות, עד שרבים משריה וכותביה הפגינו בוז כלפיה, וקראו לאתגר אותה לא רק בישראל אלא גם בתוך ארה"ב עצמה... והעניין הזה הגיע לרמה קיצונית. דיבור מפורש על חלופות, ע"י פיתוח יחסים עם מדינות אחרות, שארה"ב לא מסתפקת בהן.

נתניהו הוא הכותרת הבוטה של ​​המשבר הנוכחי, ובהתחשב בעוצמת ההשפעה האמריקנית על דעת הקהל בישראל, הוא מייחס משקל כמעט גורלי לאי הסכמה האמריקנית להכתרתו על ידי הבית הלבן, ולהזנחתו בכוונה. אור אמריקאי חושפני על ראש המדינה שהוזמן לוושינגטון.

פוליטיקאי ממולח כמו נתניהו מבין את משמעות קריאתו של הנשיא כגורם לחץ כבד עליו ועל הקואליציה שלו.

נתניהו גם מבין שמדובר בפרויקט אילוף אמריקאי ולא בחרם מכריע, והוא איבד את שיווי המשקל כשממשל ביידן העמיד אותו בתנאים שלא יכול היה לעמוד בהם, כדי לפתוח בפניו את דלתות הבית הלבן. והקשה שבתנאים הללו הוא הוויתור על השרים הקשוחים שהם הבסיס להישרדותו בתפקידו.

כמו גם נטישת הרפורמות השיפוטיות, וזה מה שנתניהו רואה בסיום כהונתו כראש ממשלה בהווה ובעתיד.

על ידי בחינת מיקומה של הסוגיה הפלסטינית במשבר האמריקני-ישראלי, ואפילו המחלוקת עם הממשל לגביו נראית משנית, וניתן לתאר אותה כ"שולית" מבחינת ההשפעה על המהלך הכללי של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים. אמריקה, שלא מפסיקה לבקר את מדיניות ההתנחלויות, והתעללות מופרזת בפלסטינים היא לא מציעה פתרונות רציניים לשורש הבעיה, ככל שהיא מנהלת משבר שדרכו ישראל מבינה שיש לה יד חופשית להמשיך את ה"פלסטיני" שלה. "מדיניות... במובן זה שקל להכיל את העמדה האמריקנית בנושא זה במיוחד ולרוקן אותה מכל השפעות ממשיות.

במאמר ארוך של מר דניס רוס, שהוא אחד המומחים האמריקאים החשובים בסוגיה הפלסטינית-ישראלית, ומה הרחב יותר, כלומר סוגיית המזרח התיכון, ציינתי אבחנה מדויקת ומפורטת של המציאות של הפלסטיני. -משבר ישראלי, אבל מה שהוא ראה כמוצא ממנו היה לשחזר את הניסיון של סלאם פיאד "הרפורמיסט" וקרא לנשיא עבאס להטיל עליו, או מישהו כמוהו, לעמוד בראש ממשלה חדשה.

אמריקה, הממשל הרשמי והמומחים במסלולו, אינם מתקרבים לכך שהמצב הפלסטיני-ישראלי לא יטופל בנוסחאות בירוקרטיות, שכן הבסיס שלו הוא פוליטי ואין ברירה אלא לטפל בו פוליטית. באופק המדיני", מה שמראה שהכוח הגלובלי היחיד שאפשר לסמוך עליו כדי להשפיע על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים משפיע על ההסתגלות למציאות, וזה מה שהישראלים רוצים ותלויים בו.

יש לקרוא את המשבר הישראלי-אמריקאי הנוכחי לא מהזווית של התנגדות אמריקאית לשרים בממשלה, ולא מזווית ההתנגדות להתנהגות ישראלית שמתעללת יתר על המידה בפלסטינים, אלא מזווית עמוקה ורחבה יותר, שיכולה להיקרא. לסיכום מאוד תמציתי: "ממשלים שונים הם עניין כמעט יומיומי. עם זאת, אסור לו לגעת בבסיס היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות". הערה: שיחת הטלפון האחרונה בין ביידן לנתניהו נעשתה כדי להכיל את תגובת נתניהו לסחבת בהזמנתו ולתת לנשיא הזדמנות, ונתניהו יוזמן לבסוף, וביידן ימשיך בעמדתו השמרנית בנושא רפורמות משפטיות, וכך הוא חזר בו בעניין הביקור ולא חזר בו בענייני מחלוקת אחרים זה מספק את נתניהו ולא מספק את מתנגדיו.