קרב ג'נין... כישלון ישראלי מוחלט ומעבר איכותי לכיוון ההתנגדות

אולי הקרב על מחנה ג'נין לפני מספר ימים ייכנס להיסטוריה כרגע הטרנספורמציה האיכותית של ההצטברויות הנמשכות במודעות ובמאבק של העם הפלסטיני מאז 2015. אין הגזמה בהשוואתו לקרב "קראמה" שלקח מקום במארס 1968 וייצג את הניצחון הראשון על הצבא הישראלי, שהיה שקוע ביהירותו כתוצאה מכך. על ניצחונו המוחץ בתוקפנות יוני 1967.

המהפך האיכותי כאן אינו מוגבל רק לעובדה שנתניהו, צבאו הענק וממשלתו הפשיסטית, נכשלו כישלון חרוץ בהשגת מטרותיהם לשבור את ההתנגדות של מחנה ג'נין וחיסול לוחמי ההתנגדות והבסיס העממי שלהם, אלא גם בארגון. הפיכתה של החממה העממית של ההתנגדות במחנה ג'נין לחממה פלסטינית כללית בכל פלסטין ההיסטורית.

בתוקפנותה נגד מחנה ג'נין, ששטחו אינו עולה על חצי קמ"ר, עם צפיפות אוכלוסין גדולה של שישה עשר אלף פליטים שנעקרו מהטיהור האתני הישראלי במהלך הנכבה ב-1948, השתמשה ישראל ביותר מחטיבה מלאה של אחד. אלף שש מאות חיילים עם כלי רכב משוריינים, טנקים, מסוקי אפאצ'י וטילים, וצעדות צבאיות ומערכת מודיעין מסיבית נכשלו.

כפי שאמר מנהל ערוץ אל-ג'זירה ברמאללה, וליד אל-עומרי, ישראל הצליחה בעבר עם כמות הצבא והציוד הזו לכבוש מדינה שלמה, אך לא הצליחה לשבור את מחנה ג'נין, כוחות נסוגו תוך גרירת זנבות האכזבה, לאחר שתרגמו את שנאתה להרס מוחלט.תשתיות המחנה, כולל כבישים ורחובות, רשתות חשמל ומים, מתקני בריאות ומאות בתים, העזו לירות כדורים חיים וגז מדמיע לעבר בתי החולים, תקפו צוותים ואמבולנסים, ירו בעיתונאים והשאירו פצועים מדממים למוות מבלי לאפשר לצוותים רפואיים להגיע אליהם.

למרות זאת, ישראל לא הצליחה לעצור או לחסל את לוחמי ההתנגדות, ולא הצליחה להרוס את מבנה ההתנגדות ונגרמה אבדות עד לרגע יציאת כוחותיה מהמחנה.

אולי המאפיינים החשובים ביותר של הטרנספורמציה האיכותית שעליה עדים הימים האחרונים בפלסטין מיוצגים במספר נקודות:
ראשית: מעורבותם של מאות אלפי בני נוער פלסטינים בפעילות ההתנגדות על כל צורותיה, עד שלא ניתן היה להבחין בין לוחמי ההתנגדות המקצועיים לבין אלפי בני הנוער המשתתפים בהתנגדות, וכך הפכה ההתנגדות המזוינת, למעשה, לחלק מהתנגדות עממית מקיפה.

שנית: חיזוק האמונה של הרוב המוחץ של העם הפלסטיני, לאור הרחבת ההתנחלויות התזזית, והכרזתו של נתניהו על כוונתו למגר את רעיון המדינה הפלסטינית העצמאית, שאין דרך מלבד התנגדות ומאבק. אלטרנטיבה לגישת המשא ומתן הכושל ולהסכם אוסלו העלוב, והימורים על גורמים חיצוניים.

שלישית: ישראל לא יכולה עוד להגביל את ההתנגדות למוקדים ספציפיים כמו מחנה ג'נין והעיר העתיקה של שכם ומחנה נור שמס בטול כרם, אלא ישראל קיבלה תגובות התנגדות לתוקפנות שלה נגד ג'נין מחברון, רמאללה, לבנון ורצועת עזה. במילים אחרות, ההתנגדות הפכה לתופעה פלסטינית כללית עבור העם. הפלסטיני כולו, לא משנה היכן הוא נמצא.

רביעית: מבחינת הפלסטינים, כל האשליות לגבי האפשרות לקבל הגנה בינלאומית, או עמדות רשמיות בינלאומיות משפיעות נגד הפשיזם הישראלי, הסתיימו, לאור שהצהירו ארה"ב ובריטניה על תמיכתן בתוקפנות הישראלית ובמה שכינו "זכותה של ישראל". להגנה עצמית", והשתיקה המחשידה של האיחוד האירופי, שאינו מסוגל לגבש מדיניות. הוא עצמאי משלו, ומעמיקה ההבנה שהפתרון טמון בהסתמכות עצמית, ארגון עצמי והתנגדות להגנה עצמית. ולא לחכות לעזרת אחרים. קריאות פקיד פלסטיני להגנה בינלאומית הפכו לבדיחה פופולרית, כעילה להימלט מאחריות.

חמישית: הכעס הפופולרי המוחץ העמיק נגד התיאום הביטחוני וכל האידיאולוגיה שלו, שנולדה עם הסכמי אוסלו, ואשר מטילה על שירותי הביטחון את החובה להגן על הכובשים, בעוד שהם אינם מסוגלים להגן על עצמם ועל אנשיהם מפני אלה. הכובשים עצמם.

השאלה הפופולרית הייתה: מדוע מנגנוני הביטחון אינם מתעמתים עם כוחות הכיבוש העוברים ליד מפקדתם בפלישה למחנה ג'נין, ומדוע אינם משתתפים בהתמודדות עם התקפות הטרור של המתנחלים נגד הפלסטינים, כפי שקרה  אינתיפאדה השנייה?

שישית: הדלת להשגת אחדות לאומית נפתחה לרווחה, באמצעות לחץ עממי על המנהיגים הפלסטינים הרשמיים והפלגים לעלות לרמת האחדות המיליטנטית שיצרו לוחמי ההתנגדות בשטח.

לחץ עממי זה הביא לכך שהרשות הפלסטינית קראה לפגישה של המזכירים הכלליים של הכוחות הפלסטיניים, במקביל, הסלימו הדרישות כי פגישה זו תהיה רק פורמליות לצילום תמונות, או להקלת הלחץ העממי על הרשות הפלסטינית, שבעבר ביצעה את הטעות הגדולה ביותר שלה בביטול הבחירות ב-2021.

התברר כי מה שנדרש לפני הפגישה הוא לאשר את הנכונות לאמץ את אופציית ההתנגדות והמאבק על כל צורותיה ולנטוש גישה שהביאה לכישלון מוחלט לאחר הקמתה עם חתימת הסכם אוסלו לפני שלושים שנה. , ולהיות מוכנים להסכים שאנחנו לא בשלב של פשרה עם התנועה הציונית על כל מרכיביה, אלא בשלב של מאבק והתנגדות לשינוי מאזן הכוחות לטובת העם הפלסטיני. המדד החשוב ביותר לרצינות בקריאה לישיבת המזכירים הכלליים הוא הנכונות לגבש הנהגה לאומית מאוחדת המבוססת על אסטרטגיה לאומית של התנגדות, ושחרור מיידי של כל האסירים הפוליטיים.

שביעית: העם הפלסטיני סיכל בגבורה את התככים והניסיונות של האסטרטגיה הישראלית לעורר סכסוכים, המתמקדים בהפרדת העם מההתנגדות, הפרדת הגדה המערבית ורצועת עזה, העמקת הקרע והפילוג בין תנועות הפתח והחמאס, וכן העמדת הכוחות הפלסטיניים זה מול זה. האירועים הוכיחו שמחנה ג'נין לא נותר לבד, אלא היווה נקודת קיטוב לפעולת מאבק משולבת ומאוחדת.

שמינית: לסיכום, לתוקפנות הישראלית נגד מחנה ג'נין היו תוצאות הפוכות לחלוטין ממה שנתניהו תכנן, שכן הסלמה של הדיכוי, ההרג וההתנחלות וההכרזה על תוכנית הסיפוח והייהוד של הגדה המערבית רק הביאו להסלמה של ההתנגדות הפלסטינית ועלייתו של דור צעירים פלסטיני שנחוש, נועז, מיומן ומחויב יותר להתנגדות מאשר למען חופש וכבוד.

האם המנהיגים יעלו הפעם לרמת הדור האמיץ הזה ולרמת אחדות המאבק שלו?