לכבוש את הדגל

בהפגנה השבועית בירושלים אני עומד עם ״הגוש נגד הכיבוש״ אוחז בשלט שאומר: "אין דמוקרטיה עם כיבוש". לפני שבוע מצאנו את עצמנו נצורים בידי חבורה של שוטרי ישראל. בין למעלה מ-10,000 המפגינים הייתה קבוצה של כ-200 יהודים ישראלים שהקיפה שלט גדול שעליו נכתב: "קודם לקחו את דגל פלסטין, ואני לא אמרתי דבר״. במרכז הקבוצה היו מספר חברים שהניפו דגלי פלסטין. שוטרי משטרת ישראל במדים וללא מדים ניסו לשבור את החומה האנושית שהגנה על הדגלים כדי לחטוף אותם ולהחרימםֿ. ברגע אחד נמשכתי אחורה בזמן לקיץ כנער במחנה הקיץ הציוני ״תל יהודה״ שבצפון מדינת ניו יורק. המדריכים העירו אותנו באמצע הלילה, התלבשנו במהירות וצעדנו בשקט החוצה מהצריף שבו גרנו. אספו אותנו יחד ואמרו בלחש שהקיבוץ שלנו, בשנת 1947 בקירוב, מוקף בחיילים בריטים ושעלינו להגן על דגלנו! איזה לילה של תככים והתרגשות. אנחנו החניכים הציונים הצעירים נמלאנו מרץ כדי להציל את דגל העם היהודי כדי שמדינת היהודים תיוולד.

בחודשים האחרונים קומץ של מפגינים הניפו דגלי פלסטין בהפגנות השבועיות בתל אביב, אבל בירושלים זו הייתה הפעם הראשונה זה 20 שבועות שנראו דגלי פלסטין בהפגנה. הרקע היה הניסיון של ממשלת ישראל להעביר הצעת חוק ימנית נוספת שתמנע הנפת דגלי פלסטין בקמפוסים בישראל. הצעת החוק הוגשה מטעם מפלגת עוצמה יהודית בידי ח"כ לימור בן הר מלך. על פי טיוטת החקיקה, סטודנטים שייתפסו עוברים על האיסור יושעו בגין הפרה ראשונה ל-30 יום, ולאחר מכן, בגין ההפרות הבאות, יימנע מהם במשך חמש שנים לקבל תואר בישראל או לקבל הכרה בתואר זר. עבורנו בהפגנה, ההגנה על דגל פלסטין הייתה שווה להגנה על הדמוקרטיה שלנו ועל זכותנו הדמוקרטית לחופש הביטוי. הדגל הזה הפך להיות גם סמל לסולידריות עם המאבק הצודק של העם הפלסטיני לחופש ולשחרור מהכיבוש האכזרי והבלתי חוקי שלנו. 

הנפת הדגל הפלסטיני בישראל הייתה בלתי חוקית לאורך כל האינתיפאדה הראשונה. לעיתים קרובות חיילים ישראלים היו עוצרים צעירים פלסטינים ומצווים עליהם להסיר דגלי פלסטין שנתלו על עמודי חשמל גבוהים במחאה נגד הכיבוש. חיילים ישראלים היו מכריחים ברחבי הגדה המערבית ובעזה גברים בכל גיל לקרצף ציורים של דגלי פלסטין מקירות של בתים וחנויות שעליהם הם צוירו או לכסותם בצבע. קשה לי לדמיין שירות פחות מועיל לחייל של כוח של צבא ההגנה לישראל. ככל שציורי הדגלים נמחקו, הופיעו רבים נוספים באותם מקומות ממש בתוך שעות. זה היה כל כך חסר תועלת. אותם דברים קורים שוב עכשיו.

בשנה הראשונה לאינתיפאדה הראשונה, ב-29 בנובמבר 1988, ערכה קבוצה קטנה של אנשים מתנועת "די לכיבוש״ הפגנה (שאיש לא ראה) מול בנייני "המוסדות הלאומיים" הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל בצומת הרחובות המלך ג'ורג' וקק''ל בירושלים. אז האמנתי באמת ובתמים שצריך לציין את כ״ט בנובמבר כחג לאומי בישראל, כי זה היה היום שבו ניתנה למדינת ישראל תעודת לידה רשמית. אחזנו בשלטים שהכיתוב בהם היה ״שתי מדינות לשני עמים״ יחד עם דגל ישראל ודגל פלסטין. כרבע שעה לאחר שהתחלנו להפגין הגיעה למקום ניידת משטרה. שני שוטרים יצאו והצביעו עלינו אחד אחד וספרו עד שמונה – "תיכנסו לניידת" קיבלנו פקודה. לקחו אותנו לתחנת המשטרה במגרש הרוסים, שם העברנו את רוב שעות הלילה. בסופו של דבר שוחררנו לפנות בוקר לאחר שחתמנו על כמה מסמכים. זו הייתה הפעם הראשונה שנעצרתי. שבועות מספר לאחר מכן, קיבלתי הודעה בדואר רשום שאני מואשם בהזדהות עם ארגון טרור. מאותו זמן ואילך, במשך כמה שנים, ענדתי בדש הבגד כפתור של שני הדגלים שהזמנתי ממפעל בבית לחם. הייתי מחלק אותם לכל מי שהיה מוכן לענוד אחד כזה.

ב-13 בספטמבר 1993 בזמן שנחתמה הצהרת העקרונות של הסכם אוסלו על מדשאת הבית הלבן בלחיצת היד המפורסמת בין יאסר ערפאת ליצחק רבין, יצאו אלפי פלסטינים מהאוריינט האוס (המקבילה הפלסטינית של המוסדות הלאומיים בירושלים) בראשות המנהיג הפלסטיני פייסל אל חוסייני, ונשאו בידיהם דגלי פלסטין, ענפי זית ופרחים וחילקו אותם לישראלים שפגשו בנתיב צעדתם למען השלום לאורך קו התפר שבין מערב ירושלים למזרחה. עם הסכם אוסלו, דגל פלסטין נעשה חוקי בישראל. עיתונאים ישראלים רבים התייחסו אליו אז בדרך נכונה – כדגל פלסטין, ולא כדגל אש"ף כפי שהוא מכונה היום בפי כמעט כל עיתונאי ישראלי. על רקע דגלי ישראל ופלסטין שהופיעו זה לצד זה התקיימו מאות פגישות רשמיות בין שרים ישראלים ופלסטינים, אנשי ביטחון, פרלמנטרים ואפילו ראשי ממשלת ישראל ונשיא הרשות הפלסטיניתֿ. שני הדגלים הוצגו בהן כשווים במעמדם וסימלו את התקווה ואת החלום לשלום. אני תוהה מה קשה יותר – לנתניהו להיראות לצד דגל פלסטין או ליאסר ערפאת להגיע לרחוב בלפור, הנקרא על שם האיש הבריטי שהציע את פלסטין לעם היהודי כבית לאומי יהודי. 

מצבנו הידרדר כל כך הרבה מאז אותם זמנים, שבהם מנהיגים ישראלים יכלו לעמוד לפני דגל פלסטין שניצב לצד דגל ישראל. כיום בשנת 2023, ככל הנראה אין עוד היתכנות לפתרון שתי המדינות, ולמרות זאת, בני העם הפלסטיני חיים בארץ הזאת וגם בפזורה ברחבי תבל, ומספרם הכולל שווה בערך לסכום מספר היהודים הישראלים בארץ ומספר היהודים בפזורה היהודית. בני העם הפלסטיני אוחזים בזהות שלהם, בגאווה שלהם, בנרטיב שלהם, וגם בתקוות שלהם לעתיד של שוויון, שחרור ועצמאות. המעשים האלימים של שוטרים ישראלים בהפגנה ישראלית למען הדמוקרטיה כאשר הם מנסים להחרים דגלי פלסטין לא ימחקו את הזהות הפלסטינית מאותם מיליוני אנשים. הפלסטינים יישארו שכנינו. אני יכול להבטיח לממשלת ישראל ולמשטרה שלה שככל שהם ינסו להחרים את דגלי פלסטין כך הם יופיעו יותר. מתנחלים ישראלים וחיילי צבא הכיבוש חזרו למאמציהם חסרי התוחלת להסיר דגלי פלסטין מהשטחים שהם כובשים. הם לא יצליחו. הפלסטינים ימשיכו להניף את דגלם בגאווה. ועכשיו יהודים ישראלים שמבינים במלואה את המשמעות האמיתית של הדמוקרטיה יניפו בגאווה את הדגל הפלסטיני. חלקם יניפו את שני הדגלים וחלקם רק את דגל פלסטין. כן, זו פרובוקציה, אבל היא אינה מבטאת "הזדהות עם ארגון טרור" או עם האויב, אלא היא נעשית לשם הגנה על הזכויות הדמוקרטיות שלנו לחופש ביטוי, ולא פחות מזה – להדגשת  העובדה שבאמת לא יכולה להיות דמוקרטיה עם כיבוש.

גרשון בסקין הוא יזם פוליטי וחברתי, העוסק כמעט יובל שנים בחיפוש דרכים לשלום בין ישראל לשכנותיה. כיום מנהל קרן השקעות לשילוב פיתוח כלכלי בפתרון הסכסוך (The Holy Land Bond) ומנהל סניף המזרח התיכון של ארגון הקהילות הבינלאומיות (ICC - International Communities Organization). חבר מייסד של מפלגת "כל אזרחיה" (كل مواطنيها כֻּל מֻוָואטָנִיהָא) בישראל.