ההפוגה הארוכה והדו-קיום עם הפילוג

הבירה המצרית עדה לתנועות אינטנסיביות, החל מביקור משלחת שרים בראשות ראש הממשלה מוחמד שתייה, שזכתה לקבלת פנים יוצאת דופן, שבאה לידי ביטוי בקבלת הפנים של מוסטפא מדבולי, ראש ממשלת מצרים, לשתייה בשדה התעופה. בנוסף לפגישה עם עבאס כאמל, שר המודיעין, וכלה בכריתת מספר הסכמים בתחומים שונים.

מדהים שקהיר הזמינה שתי משלחות מתנועות חמאס והג'יהאד האסלאמי, כל אחת בנפרד, וביקשה להקים את שתי המשלחות ברמה הגבוהה ביותר, בנוסף להזמנת, במקביל ובו-זמנית, משלחת ממשלתית המייצגת את הרשות דה-פקטו. בעזה, וזה לא כדי לדון בפיוס והשגת אחדות, שכן עניין זה - כך נראה - הוא מאחורינו, אלא לדון בחיזוק הסמכות ברצועה, והגעה להפוגה זמנית ארוכה יחסית, הפותחת את הדרך הקמת פרויקטים אסטרטגיים בהקשר של פיתוח היחסים, במיוחד יחסי הסחר, הכלכלה והביטחון של מצרים עם רצועת עזה; הוא הסתכם ב-35%, על פי חלק מהמקורות, ו-50%, על פי מקורות אחרים, מהיקף ההחלפה הכולל של המגזר. חשיבות הדבר נובעת מכך שהכספים שיתקבלו מסליקה יוחזרו במלואם לרשות חמאס, והדבר מאפשר יבוא גדול יותר ללא שליטה ישראלית מלאה. הדבר החשוב הוא שהנושאים הנידונים ישפיעו מאוד על עתיד המקרה הפלסטיני.

מדהים גם שהמומנטום הזה הגיע לאחר קרב "נקמת החופשיים", שהמשכו איים להרחיב את הקרב על ידי כניסה לגדודי אלקסאם וגדודים אחרים. האם זה אומר שהדברים הפכו לקלים יותר לעבור את ההפוגה הארוכה. ופרויקטים אסטרטגיים, והתוצאה הצפויה במקרה של הצלחת האמור לעיל, ואני מדגיש אם זה יצליח להחליש את סמכות רמאללה ולחזק את סמכות חמאס וממשלתו (במיוחד עם המענק הקטארי וכניסת עזה עובדים לעבודה בתוך הקו הירוק) על חשבון גדודי קסאם; כי שיפור תנאי המצור לא נעשה כמעשה צדקה, אלא יזכה לחזרה פלסטינית.

האינדיקציה הגדולה יותר למה שקורה היא שהחלוקה מעמיקה, ושנדרשת סמכות (כאנליטיקאי); מכיוון שחלק מהנושאים דורשים את קיומו, כגון: מילוי יתרות התחייבויות כלפי המגזר, סיוע בינלאומי העובר על שמו והפקת גז משדה מרין; איפה שצריך שהרשות הלגיטימית תתקיים, ושמצרים תתקיים בגלל שהיא מדינה, ונכרתים הסכמים כאלה עם מדינות, וישראל בגלל שהיא המדינה הכובשת.

ועד להשלמת ההסדרים אמור להגיע להפוגה, וכיון שאי אפשר להגיע להפוגה קבועה; כי היא מאבדת את הצדקה לקיומה ולגיטימציה של "חמאס" כתנועת התנגדות, ולכן מתנהלים החיפושים אחר הפסקת אש זמנית ארוכה למשך מספר שנים.

לא רצוי שכל הצדדים ימשיכו את התוקפנות הישראלית ברצועה אחת למספר שנים, ובתקופה האחרונה מדי שנה, שכן הדבר מביא למגוון של אובדנים אנושיים וחומריים לרצועה, וכן להפסדים שונים לישראל. , במיוחד להתנחלויות הסובבות את רצועת עזה.

מה שנאסף מושג

ראשית: כתוצאה מהמדיניות הישראלית שנקטה אסטרטגיה שאינה כובשת את רצועת עזה; כי: ראשית, ההפסדים שאתה יכול להיגרם כתוצאה מכך. שנית, חוסר הבהירות של המפלגה שיכולה להחליף את סמכותו של "חמאס", שכן הסמכות נמצאת ברמאללה בשל המשך הפלישות, החיסולים והמעצרים ואי-עמידה ממושכת של ישראל בהתחייבויותיה לפי הסכם אוסלו. , וסירובה לחדש את המשא ומתן ואת התהליך המדיני, בנוסף למחלוקות ולפילוגים של פתח, והתחרות על הח'ליפה והממשיכים. היא נחלשה יותר, והיא לא יכולה לחזור לעזה, ואולי היא לא תרצה לחזור, ואם היא תחזור היא לא יכולה לשלוט בה, ואם ממשלת הכיבוש כובשת את הרצועה, היא לא רוצה להישאר בה. ושלישית, והכי חשובה, היא אימוץ אסטרטגיה ישראלית מאז הפילוג, המבוססת על מניעת הקמת מדינה פלסטינית, לפיכך, המשך, העמקה והכללתה של הפילוג היא מטרה ישראלית מרכזית מאושרת, ללא קשר לפסיקה. הממשלה בישראל.

שנית: כישלון כל הניסיונות והיוזמות שמטרתן לסיים את הפילוג, עד כדי כך שיש סוג של קבלה של הפילוג ודו-קיום הולך וגובר איתה.

שלישית: חלק מהמפלגות הערביות והאזוריות מוטות כלפי אחד משני הצדדים של הפילוג, אחרות כלפי המפלגה השנייה, וחלקן אדישות וטרודות בדאגותיהן. מה שמוביל לפילוג. לגבי המפלגות הבינלאומיות, או שהם לא צודקים או מדוכאים עם ישראל, כמו ארה"ב ובריטניה, או שהם רוצים תהליך מדיני, השגת "פתרון שתי מדינות" והפסקת הפילוג, כמו אירופה, האו"ם. ומפלגות בינלאומיות רבות, אבל הם מצאו בחטיבה תירוץ לא לעשות את מה שהם צריכים לעשות.

נותרה נקודה חשובה מאוד: כיצד יכולות סיעות התנגדות שבני עמם ואדמתם נמצאים תחת התיישבות חלופית מתנחלת, קולוניאלית, גזענית, שאינה עומדת בדרישות המשיגה את רמת המינימום של זכויות פלסטינים, לקבל הפסקת אש זמנית למשך שנים, שעלולה להוביל להסכם שביתת נשק ארוכת טווח, תחת ממשלה ישראלית המאמצת תוכנית לפתרון מהיר של הסכסוך עם הפלסטינים, ומה זה אומר במונחים של יותר התיישבות וייהוד, התנקשויות, הריסות בתים, מעצרים, פשעים נוספים ועקירה פנימית. התנאים לסיפוח שטחים (C) לקראת שלב מאוחר יותר שבו מספרים של פלסטינים יהיו מרצון פנימי וחיצוני ויעקרו בכוח?

ניתן לומר כי רצועת עזה נותרה בסיס תמיכה להתנגדות הגואה בגדה המערבית, יעילה יותר מרקטות, דבר המאפשר מרווח תנועה מוגבל. מכיוון שהכיבוש לא יאפשר להתנגדות בעזה לתמוך ולהסלים את ההתנגדות בגדה המערבית, וליהנות מהיתרונות של שיפור תנאי המצור וההפוגה ארוכת הטווח, כך שביתת נשק לשנים בעזה תוביל מוקדם יותר או מאוחר יותר לשביתת נשק בגדה המערבית.

מישהו יכול לומר שהקרב בכל החזיתות מגיע, קרב ההכרעה והניצחון, ואחדות הזירות יושג, וזה רק תרחיש, ולא התרחיש הכי סביר. בעיות, עד כדי חידוש משא ומתן על תיק הגרעין האיראני.

כמו כן, ההתנגדות הפלסטינית, למרות מה שמאחד אותה עם איראן וחיזבאללה, שזה הרבה, יש משהו שמפריד בינה, העדיפות האירנית היא האינטרסים של איראן, והיא תומכת ומשתמשת בעניין הפלסטיני לא פחות ממנה. משרת את האינטרסים האירניים, וזה הרווח בעולם. טהראן לא תצא למלחמה עם ישראל בתמיכה בעניין הפלסטיני אלא אם זה עולה בקנה אחד עם אינטרס איראני, ואם זה לא המקרה, אז למה לא היינו עדים למלחמה איראנית-ישראלית למרות כל מה שממשלות הכיבוש עשו נגד הפלסטינים, והמשך העוינות וההסלמה של המתיחות ביניהם, ולמה לא היינו עדים מאז 2006 למלחמה בין חיזבאללה לישראל?! כמובן שאסור לנו להעלם מחשיבותה של אסימטריה כוחנית לאור היחסים האורגניים בין תל אביב לוושינגטון.

איראן מבינה שהיא צריכה זמן כדי להצליח לנצח במלחמה, אבל אם נכפית עליה מלחמה, אין מנוס ממנה. אף אחד לא יפתח מלחמה עד להודעה חדשה.

It is also supposed to study the feasibility of Palestinian participation in an Iranian-Israeli war, and not to take this matter as a foregone conclusion in all cases, especially if it was not triggered by Palestine. כי ישנן תוכניות ישראליות במקרה של מלחמה אזורית לעקור פלסטינים מתוך הקו הירוק ומהגדה המערבית מבפנים ומבחוץ, והטענה במקרה הזה תהיה ביטחונית.

בנוסף לאמור לעיל, הגעה לכל ההסדרים הללו מצריכה תהליך דמוקרטי. הכוחות בפועל משתתפים בשיחות קהיר בשני האזורים, והם לא לגיטימיים לאור היעדר בחירות וללא קונצנזוס לאומי, וללא השתתפות או אפילו התייעצות עם תנועות אזרחיות, כוחות, מוסדות, ועדות השיבה, פלסטינים בחו"ל. , ואישים משפטיים.

אם, כפי שנאמר, תפתח עבודת השטן, ואם תהיה אחדות ורצון פלסטינים המבוססים על חזון ואסטרטגיות אחדות, כולל שילוב צורות מאבק, התמקדות בחרם ותביעה משפטית, דרישת זכויות והתנגדות עממית כשיטה מרכזית. ; ההזדמנויות שיהיו זמינות יהיו הרבה יותר מהאתגרים והסיכונים, אז למה לא לנצל את גל הפיוסים הערביים והאזוריים כדי לכלול את הזירה הפלסטינית? הדבר מצריך רצון, מודעות, יוזמה ולחץ ציבורי עממי, פוליטי ומצטבר מתמשך.