עשיית "אשליה" במקרה הפלסטיני

הבנתנו את האשליה - לפחות במאמר זה - שונה מההבנה עמה עסקו סופרים ופוליטיקאים פלסטינים וערבים רבים, במובן של המצב בו מאמצים מטרות בלתי אפשריות, קשות או בלתי אפשריות להשגה במסגרת הנתונים הקיימים. הדבר תקף, למשל, בנושאים כמו אחדות ערבית, שחרור פלסטין, או אפילו הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ולעתים מגיע ל"אחדות לאומית" ולעניינים אחרים הקשורים בעניין הפלסטיני ובנושאים הערביים. זה חל גם על חלק מהתגובות לספר שלי "שחרור המזרח", שדיבר על זה שהוא לא יותר מחלום או אשליה, למרות שהוא מדבר על הצורך ליצור מודעות חדשה למזרח, המגלמת אותו. כישות גיאו-אסטרטגית המאפשרת התכנסות של עמיה.

האשליה שאנו מתכוונים לה כאן היא שאתה "מאמץ" סיסמה שאתה לא רק מבין את חוסר המציאות שלה ואת חוסר האפשרות להשיג אותה, אלא שנטשת אותה מלכתחילה, ולא מבקש להשיג אותה בשום צורה, ו ברגע אחד אתה חושב שזה הושג, ואתה מבקש מאחרים להתייחס לזה ככזה, ולהתמודד עם זה, על בסיס זה הוא עושה זאת למטרות אחרות שאינן קשורות לסיסמה עצמה, החשובה שבהן משפיעה על דעת הקהל בכיוונים שונים.

האשליה כאן אינה קשורה לקושי או קלות המטרה, וגם לא לאפשרות להשיגה או לא, אלא המצב בו היא ננטשת ומנסה להשיג אותה מבלי להכיר בכך, ולרוב זה נעשה. על ידי עקיפתו ושינויו בדרך זו או אחרת, ופועלים לשכנע אנשים להשיג זאת.

זהו מצב היפותטי שחווה הפרט, או כל ישות משפטית, בה הוא סבור כי מטרתו הושגה, ולכן העניין מתערבב בין מציאות לדמיון, ובין אשליה לשאפתנות, או שנעשית עבודה להשגתה. בלי שזה יהיה נכון. האשליה, במקרה זה, היא המעבר ממצב של עבודה להשגת המטרה, להתחשב בהגשמת, למרות שזה לא קרה בפועל.

ברמת השיח אתה מבין את העניין כפי שאתה רוצה, ולא כפי שהוא מציאות המצב, ולכן המטרה היא הישג, ולא כשאיפה, דרישה ופרויקט ש עובדים על מנת להשיג זאת. מכאן, כל "חלום", לא משנה כמה "הדמיון" גדול, נחשב לאשליה, אם העבודה הרצינית ממשיכה להשיג אותו. לפיכך, "חלום" הלוחמים שונה מה"אשליה" של המובסים.

אשליה מסוג זה היא מלאכותית בקרב כמה אליטות, ונתפסת על ידי אליטות אחרות, אך במקרים רבים היא מתפשטת בקרב פלחים רחבים של העם ובין ההמונים הפשוטים. ההזויים הם אותם אנשים "רגילים" ש"הוגו" בסוגיית השגת המטרה, או שהיא בתהליך של השגתה, אך אלו שמבינים זאת נמצאים בדרך כלל מחוץ לתחום האשליה, אך הם " עסוק" בזה.

על בסיס שיטת ההתמודדות עם המטרה, בין אם אומצה על מנת להשיגה ובין אם על מנת להתעסק בה ולהשקיע בה, ניתן לשפוך אור על התפתחות האשליה הפלסטינית, שנעה בין מצב "תחביב" לרמת המקצועיות, שכן רמתו עולה בכל פעם שהנושא סובל מאופק סגור.

אין ספק שמטרות פלסטיניות הן "נדירות", ולמעשה אני זוכר רק מטרה אחת, שהיא סוגיית האחדות של הייצוג הפלסטיני. הן נשארות מטרות ששום "אשליה" לא הורשה לחדור אליהן, כלומר אין " הונאה" נעשתה כדי להבין אותם. לכן אש"ף נלחם ללא לאות לאורך כל הדרך, בכל הכיוונים, לביסוס הייצוג שלו לפלסטינים. במקרה הזה, המטרה הייתה לא רק סיסמה, אלא קרב ללא כל הקורבנות.

מצד שני, מטרה זו הייתה קשורה ל"סיסמה" אחרת, שלא התאפיינה באותה קפדנות שליוותה את אחדות הייצוג, שהיא "נושא ההחלטה הפלסטינית העצמאית", שנותרה מעורפלת בין היותה מציאות של חייו, או מטרה ושאיפה שהוא פועל להשגתה, או "סיסמה" המשמשת בעת הצורך. במקרה זה, תרגול הסיסמה היה סלקטיבי ממצב אחד לאחר, שכן מציאות הסיסמה הייתה מהולה בהרבה "הונאה" בהתמודדות עמה, והיא שימשה למעבר מברית פוליטית אחת לאחרת, ובהתמודדות עם סתירות ערביות שמעולם לא פסקו.

ה"אשליה" הפלסטינית, שהתאפיינה בשלב הראשון שלה במעורפל העמדה על המטרה, עברה לשלב "גבוה יותר" לאחר הקמת הרשות הפלסטינית בעקבות הסכמי אוסלו, והיא השלב ה"סמלי". זה אושר על ידי ההתנהגות הפוליטית הפלסטינית מאז. זה התגלם בחריפות להראות את הטקסים המלווים את הריבונות והמדינה, למרות היעדר הריבונות והמדינה.

בדברים אלה שלט הנשיא אבו עמאר במידה רבה. שטיחים אדומים בעת קבלת אורחים חשובים, ובביקור בכל עיר בארץ או מחוצה לה. והתזמורת ליוותה אותו לכל מקום אליו הגיע, והתהלוכה הרשמית שהייתה חובה לדרך. מתן תארים של נשיא, שר וכל הכינויים המצויים במדינות לבכירי הרשות הפלסטינית. זה או רובו נמשך אחרי עידן הנשיא ערפאת.

כמובן שסמליות לא צריכה להיות אשליה. אם מתייחסים אליו כאמצעי להשגת ריבונות במציאות ובמצפונם של האנשים, אז אין אשליה. אבל אם זה מובן ומטופל על בסיס שהושגה ריבונות, והסמליות הזו אינה אלא עדות להתגלמותה, אזי זו האשליה עצמה. התמונה היא בדיוק כמו מי שקונה רהיטים לפני בניית הבית, אז אפשר להבין את זה כהתעקשות ללכת לבנות את הבית, או שכל עוד הרהיטים שם, הבית בטח נמצא, והעניין הוא טופלו על בסיס זה, והנה האשליה.

בשלב הראשון והשני של ה"אשליה" הפלסטינית, שני השלבים שבהם טופלה המטרה במעורפל, נמוג ההבדל בין המטרה לנחיצותה, והעניין נעשה מעורפל בין המטרה שעובדים עליה לבין הבחינה. השיג. בין המבינים כי נוכחות השטיח האדום פירושה קיומו בפועל של נשיא, או ההכרח לפעול למציאתו, וכי נוכחותו של נשיא פירושה קיום ממשי של מדינה, או ההכרח במאבק להשגה. זה, החפיפה בין שני העניינים הייתה כה גדולה עד שקשה היה להכיר בקיומה או באי-קיומה של אשליה.

עם זאת, העניין מתבהר יותר כאשר מדברים על שלב שלישי של "אשליה", שטמון בהתמודדות הפלסטינית עם היחס בין האמצעי למטרה, ולכן הם מחליפים תפקידים, והעניין עובר להתייחסות לאמצעי כקבוע. , והמטרה כמשתנה.

בהקשר זה, האמצעים אינם מוחלפים אם המטרה קשה להשגה, אלא משתנה המטרה כך שתתאים להמשך האמצעים. וכדי שלא ניכנס לשורה של מטרות משתנות על מנת לשמור על האמצעים, השמירה עליה הופכת למטרה הגדולה ביותר, שכן אין בכך פשרה כלל, ושבו אנו רושמים את הצלחתנו הקבועה כל עוד אנו יכולים לשמור האמצעים שלנו, כלומר כל עוד אנחנו מצליחים לשמור על עצמנו... אנחנו האמצעי ואנחנו המטרה.

אבל זה לא שיא האשליה במצב הפוליטי הפלסטיני. ישנו שלב שיכול להיחשב "מתקדם" יותר, בו מתבלבלים הצהרת המטרה עם השגתה, שכן חשיבות ההכרזה על המטרה עולה לרמת המטרה עצמה.

הפלסטינים ראו ב"הכרזת" העצמאות, או את הכרזת העצמאות, עצמאות, והם חגגו וחוגגים את ההכרזה בדיוק כפי שעמים אחרים חוגגים את עצמאותם. רבים רואים ב"הכרזה" על הקמת מדינת פלסטין רמה זהה להקמתה. והם פועלים על בסיס זה... משרדים, פרלמנט, סוכנויות, בחירות וחוקים...

שוב, מה שחשוב כאן הוא ההקשר שבו מבינים ומטפלים בעניינים, אם זה מגיע לעם (העם), כתמריץ להתגייס ולהתעקש להתקדם לקראת השגת מטרות, אז זה טבעי, הכרחי ומוערך . ואם יגיע שהמשימה הושלמה והם רק צריכים "להנות" מההישגים ומהיעדים שהושגו, הרי שזו אשליה משולבת, שתגרום לנזק רב.

אשליה קשורה לחוסר מודעות לכך, כך שאם נתייחס אליה כאל מחלת נפש שנעלמת ברגע שהמודעות לה, אז אליטות פוליטיות ותרבותיות פלסטיניות רבות אינן הוזויות - בהתחשב במודעותן למצב, אלא מייצרות, משווקות ו להשתמש גם באשליה. ה"פצועים" הוא בעצם האחוז הגדול ביותר של האנשים וחלק מהאליטות, כולל אותן "אופוזיציה", שדורשים דברים שהם אמורים להבין שמי ששואל אותם לא קשור למה שהם מבקשים, או לא בעמדה להתמודד עם הדרישות הללו.

האליטות הפלסטיניות עברו מעבר למצב האשליה למצב של "השקעה" בה. במובן זה שהעניק לאשליה תפקיד פונקציונלי, נהנה ממנה בשימור עצמי ו"רווחים". כך יישמרו כל ה"מנגנונים" שבהם נמשך הסטטוס קוו, וזה, כפי שאמרנו, מצריך מעבר למטרות האמיתיות, תוך שמירה על מנגנוני האשליה. זה שדורש "תנועה", או משהו כמו תנועה, כדי לספק לבעליו את היכולת להצדיק את קיומו, ותו לא.

זה מתרחש בעמדה כלפי פילוג, משא ומתן, צורות מסוימות של התנגדות והקשר עם האומות המאוחדות וארגוניו, ומופיע בהתנהגות פוליטית כלשהי של מפלגות פוליטיות מסוימות, "נאמנות" או "אופוזיציה", כמו גם בהתנהגותם של כמה איגודים מקצועיים ומוסדות חברה אזרחית.

האשליה הזו, שנעשית על ידי "מומחים" בתורת "המשל" של אפלטון - ותירשו לי שאני לא מכירה אותה - אז הם מתארים את המציאות כפנטזיה ומביאים פנטזיה לפי מידה, כדי להציג אותה כעל הישג, וזה מה שממומן על ידי נוסחה "חדשה" של חינוך, תקשורת וצבא של אינטלקטואלים, אז זה עובד על טשטוש הסצנה ועירבוב העיתונים, יצירת כאוס אינטלקטואלי "יצירתי" במוחו של האנשים, מדמיינת נסיגה כמו התקדמות ותבוסות כמו ניצחונות.

זו האשליה המתרחשת בהיעדר אסטרטגיה המגדירה את המטרות העליונות של העם הפלסטיני, ומאפשרת למי שנהנה מהמצב להציג את "הישגיו" בפני העם, על ידי בחירת המטרות שהם מציבים בהתאם אינטרסים, ולשווק אותם כיעדים של האנשים.

ריפוי האנשים מהאשליה שבה הם חיים, כמו גם מניעת ה"משקיעים" שלהם מנשקם, דורש אומץ לגלות גילויים המציירים מחדש את המטרות האמיתיות, מסדרים מחדש את ה"דברים" ויוצרים את המנגנונים המתאימים להשגתן.