דיבור על "קבורת החיים" שוב ושוב אינו אלא הרהורים של כאב וטרגדיה בצורה הגרועה ביותר, כאילו היא הפכה לסולידריות רשמית שאינה משמינה ואינה מספקת מרעב. לכן, השיחה צריכה להתמקד רק on: מה עלינו לעשות?
אם המילה לא עשתה את הכדור, אז אין בה צורך, במיוחד כשאנחנו עומדים מול אדם שדימם הרבה, ונשאר רק שביב חיים.

היום, לוואליד דקה נמאס לדפוק על קירות האוצר שלו, והוא כבר לא יכול לעשות זאת.

הוא נשמע בנימוס ובמהורהר במשך שנים רבות, כאילו שמעתי אותו חי לזוז ולמלא את חובתו ולהשתדל מאוד לשחרר אותו ואת האסירים החולים לפני שיהיה מאוחר מדי.

הוא הלם בבשרו ובדמו, המאבד חלק ממנו בכל יום, מה שמרעיד את מצפוננו ומעיר את לבנו מתרדמתם, או לפחות ממותם.

במהלך שנות מאסרו הממושך, הברזל וקירות הכלא התחממו רבות, ולכן התגברו עליו הכלים.,,, הוא דפק במה שהשתחרר מהזרע, שהפך לבן אדם שהטריד את כל נפשנו ותחושות, אז החל לקרוא לאביו ולחכות לחום חיקו ולבו הבלע והבוער, מייחל לרגע של פגישה.

ההודעות ששלח והתקשורת שעורר נשמעו כמו משהו ששובר את הלב ושובר את הלב.

נחזור לשאלה המרכזית.. מה אנחנו עושים? מה נדרש באופן מיידי ומהיר?
אני מאמין שאישיות במצב זה ובעלת היסטוריה ייחודית של מאבק היא הזדמנות לגייס את הרחוב הפלסטיני ולהראות את החובה הלאומית, הדתית והמוסרית על מקורותיו, זו הזדמנות לרחוב להוציא את המיטב ממה יש לה על מנת להרים את העוול המתועב הזה. אסור לו ללכת לאיבוד כפי שאבד אותו חאדר עדנאן. ונאצר אבו חמיד והרשימה ארוכה, ואני אומר על זה הזדמנות כי להעביר את הרחוב בנושא בסדר גודל כזה אפשרי, אבל צריך שהסיעות ישימו את משקלן ויקבלו את ההחלטה המתאימה, אז זה בראש סדר העדיפויות של הסיעות, למשל ראינו את גודל הנוכחות בבחירות לאוניברסיטת בירצייט כי לסיעות יש רצון זה נכנס פנימה הזירה הזאת, וזה לא פגם, אגב, אבל למה לא לקבל את ההחלטה גם כאן ולנצל את ההזדמנות הזו להוציא את הרחוב הנדרש לעשות את עבודתו ולהראות לאויבינו את ערכם של אנשינו ואת ערכם של חופש, שאינו שווה לכלום.

מה שישראל עושה, שהעלתה את תקרת פשעיה, מחייב אותנו להעלות את תקרת האתגרים שלנו וללחוץ בכל הכוח לחייב את הכיבוש לשחרר את וואליד בניגוד לרצונו. הניסיון ומה שנודע מכוח ניסיון רב הוא שעיסוק זה אינו מונע משום דבר מלבד לחץ שחושף את האינטרסים שלו לפגיעה, וזה הדבר היחיד שגורם לו לחשב מחדש.